150 ק"מ
ק"מ. זה כל מה שאני רוצה. מעולם לא הייתי יותר מ-150 ק"מ מהבית שלי. למען האמת זה היה הרבה פחות. פעם הסתכלתי על מפה והגעתי למסקנה שכל חיי התרחשו ברדיוס של 50 ק"מ מבית החולים. כל מסיבת יום הולדת, כל מפגש עם חברים, כל ארוחה שאכלתי כל נשימה שלקחתי. כולם היו פה. בעיר הזאת. כבר 16 שנה.
ידעתם שיש בירדן קיר באורך 150 ק"מ? אף אחד לא יודע מי בנה אותו או למה. אבל אלו שרידים של חומה באורך 150 ק"מ. ביפן לדוגמא, אין אף נקודה שרחוקה יותר מ-150 ק"מ מהחוף. זה ייקח לבן אדם הממוצע 30 שעות ללכת 150 ק"מ. בסירה זה באזור ה-9 שעות. באוטו, אם אין פקקים אז זה שעתיים, בפועל רק לצאת מדן יכול לקחת שעתיים. מסוק יכול לעשות את זה בשעה. אבל זה לא לוקח בחשבון את הנסיעה מהמנחת. זה כבר קרוב יותר לשעה וחצי. מספיק זמן בשבילי למות.
"שעה מבית החולים." זה מה שאמרו להורים שלי כשנולדתי. אני חייבת בכל רגע נתון להיות במרחק שעה מאיכילוב והציוד המיוחד שלהם, במידה והלב שלי יחליט פתאום שלא בא לו. לב דפוק. אני מאכילה אותך, אתה אמור לעבוד בשבילי!
גם אמא שלי הייתה חולה, אבל זה לא היה כזה נורא. היא נפטרה בגיל מבוגר יחסית לאדם עם המצב שלנו. 50. מאוד מרשים. אצלי הרופאים מסכימים. שלושים יהיה טוב. אני סבבה עם זה אל תבינו לא נכון. אני תמיד אומרת לחברים שלי שאני השקעה לטווח קצר. עושים הכי הרבה כיף בשלושים שנה ואז בום! אין עוד ליאור. אני באמת חושבת שאני החברה המושלמת, גם אם אני אעליב מישהו או אעצבן אותו הוא צריך לסבול את הקיום שלי רק לעוד 14 שנה. ואם יהיה לו מזל, זה יכול להיות מוקדם יותר!
בשנייה שאני מסיימת עם התיכון הזה, שאין לי מושג למה אבא שלי מתעקש שאני אמשיך ללכת עליו, , אני לא אלך לאוניברסיטה, אני לא אהיה אסטרופיזיקאית מפורסמת כמוהו, אני לא אלך לצבא או לחו"ל. אני הולכת להיות מלכת העיר דן. המטרופולין הכי זוהר במזרח התיכון. יש לי 14 שנה לחקור כל אבן. יאיי לי! מי יודע, אולי אבא יסכים לי לצאת משכונת תל אביב וללכת דרומה עד לשכונת חולון. אני חושדת שבשנה החמישית אתחיל לתת שמות לכל חתולי העיר. אני אהיה אשת החתולים הכי מוצלחת בהיסטוריה. לגיונות של חתולים יהיו תחת פיקודי! מועחעחע
"ליאור." אבא קרא מהסלון.
שוב המחשבות שלי נדדו. לגיונות של חתולים. לא, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להתרחק. אני רוצה ללכת מכאן, לטייל, לראות הכל, להספיק לעשות הכל. אפילו להתרחק 150 ק"מ מהעיר יהיה נחמד. איפה שאין אורות, איפה שאפשר לראות כוכבים. אין כוכבים דן. פעם עוד כשהיא הייתה כמה ערים נפרדות, לפני 100 שנה, אבא אמר שהיה אפשר לראות קצת כוכבים בגבעתיים. אבל היום עם הבניינים הענקיים המוארים כל לילה, ושלטי החוצות בכל צומת אי אפשר לראות כלום. עיר מאוד זוהרת ללא ספק.
"ליאור!" אבא צעק.
"אני באה!" קרציה.
***
אבא ישב בסלון, מול ערכת האלקטרוניקה שלו, הטלוויזיה דלוקה.
"את תאחרי לתור שלך, ליאור."
"אני לא, אבא."
"את כן. שבת היום ואין את האוטובוסים הרגילים."
"אני יודעת. אוף די כבר אני לא אאחר אני יודעת מה אני עושה."
בטלוויזיה היו תמונות של השמש מקרוב, כמו בתצלומים של נאס"א. ואז קריינית חדשות הופיעה על המסך. היא דיברה על סופה סולארית שעתידה לפגוע בכדור הארץ עוד יומיים.
"עדיין מדברים על זה? חשבתי שאמרו שזה לא יעשה כלום."
אבא לא הקשיב לי, הוא היה עסוק עם המכשירים שלו.
"זה למה אתה מתעסק עם הנורות אבא? לוודא שלא יקרה כלום בחשמל בבית? אבא? הלו…"
הוא לחץ על כפתור במחשב והנורה כבתה.
"אבא!"
המבט שלו נקטע מהמסך והוא הסתכל עליי מבולבל. הוא ככה כבר חודשים. מאז שהוא שמע על הסופה הזאת בפעם הראשונה.
"אני יוצאת."
"אני אבוא לאסוף אותך אחרי הטיפול."
לא עניתי, וטרקתי את הדלת.
***
ישבתי על הספה הקבועה שלי בחדר טיפולים. מחט ביד, אלקטרודות האק"ג. על החזה. ברגיל מה שנקרא. אני הסתכלתי על חברות מסוקים בלפטופ שלי. מחירים, סוגי מסוקים. נראה שאולי זה כן יכול לעבוד. יש מסוקים מהירים והמחירים לא בשמיים. אני יכולה לקחת מהכסף מהביטוח של אמא, אבא כבר הקים לי חשבון לשם. ואני יכולה לשים אולי חלק מהציוד הרפואי על המסוק עצמו, אני צריכה לשאול את הרופא. ואני יכולה לעשות את זה מיד אחרי טיפול, זה יהיה הכי בטוח ואני גם יכולה… סחרחורת. אחת גדולה. האק"ג. התחיל לצפצף. לנשום. תירגעי. לא להתרגש מידי.
אבא הגיע לבית חולים חצי שעה לפני שהטיפול נגמר. הוא תמיד עשה את זה. לשמוע ישירות מהרופאים מה יש להם לומר. אם יש שינוי לטוב או לרע. הפעם זה לא עניין אותו כמעט. הוא שאל לשלומי, והתחיל לחקור את הרופא על החשמל בבית החולים.
"הסופה מתקרבת," אבא אמר להם. "יש לכם גנרטור נכון? זה חשוב"
הם הבטיחו לאבא שיש לבית החולים גנרטור ומספיק דלק לרוץ במשך שבוע. והטיפול הבא יקרה כרגיל. אין מה לדאוג. יאיי לי… הרופאים ידקרו אותי ויושיבו אותי שעות בכיסא על פי התוכנית. אני צריכה את לגיון החתולים הזה בהקדם. הם יוכלו לשבש את פעילות הבית חולים ולשחרר אותי מלו"ז הטיפולים הזה כבר. כדורי פרווה בשקיות אינפוזיה. חנק על ידי זנב פרוותי בקנה הנשימה. כפפות הפלסטיק יהפכו לקונפטי תחת הציפורניים האימתניות שלהם ו…
"ליאור!" אבא קרא לי. "מה יש לך היום? את מעופפת. את מרגישה טוב?"
"כן, כן, טוב מאוד." רק מבואסת תחת שאם אני יותר מידי שמחה מרעיון כלשהו הלב שלי מחליט לתת לי סטירה.
"מה את רואה?" אבא הסתכל על המסך של הלפטופ שלי. סגרתי את החלון מהר וכל מה שהוא ראה היה הרקע של שולחן העבודה. תמונה של ערפילית סגולה ומנצנצת.
"את יודעת," אבא אמר, ונראה מאוד לא בנוח, "חשבתי שנצא לטיול. רק שנינו. כמו שעשינו כשהיית קטנה. קמפינג בפארק. נוציא אישור להרים אוהל ליד האגם."
מה קמפינג? מה פארק? מה אישור? למה אתה כזה חנון שרוצה אישור מהעירייה להכל. תעזוב אותי כבר. אני לא רוצה להיות כאן כבר. אני רוצה ללכת. אני רוצה החוצה. זה מה שרציתי להגיד לו. זה היה לי בבטן. להקיא עליו הכל רציתי. אבל זה לא פייר. אני יודעת שזה לא פייר. זה אבא שלי. הוא עושה הכל בשבילי.
"כן." עניתי במקום זה.
הוא זרח מאושר, מעבר למחקר שלו, לעשות עבורי דברים נראה כמו הדבר היחיד שעושה אותו מאושר באמת. הוא נישק אותי על המצח ועזר לי ללכת לאוטו.
"את נפגשת עם החבר'ה שלך היום?" הוא שאל בזמן שהלכנו.
"לא אבא. הן הלכו לכנרת הסופ"ש, זוכר?"
"נכון, אמרת את זה… הבית חולים בטבריה לא משהו את יודעת… פעם חשבנו לגור שם אבל… הבית חולים. אמרו לנו שהוא לא מתאים."
בחיים לא לבקר בכנרת. אני באמת צריכה להכין את רשימת 'הדברים הסופר שגרתיים שליאור לא תעשה אף פעם."
***
הרעיון של המסוק לא יעבוד. בדקתי ואין מנחתים באמצע המדבר. כן אני יודעת. מפתיע. כמובן שמסוקים לא חייבים מנחתים, זה אחד מהפיצ'רים המוצלחים שלהם. אבל מסתבר שאף חברת השכרת מסוקים לא מנחיתה מסוקים באמצע המדבר. ואני יודעת כי שאלתי את כולן.
כשהחברת מסוקים האחרונה השיבה לפנייה שלי ב"מה? בת כמה את ילדה?" וניתקה לי בפרצוף לפני שעתיים, החלטתי לעשות את הטקס שלי. כיביתי את כל האורות בחדר, כל נורה קטנה של מכשיר כיסיתי, ולמרות שכבר היה לילה, סגרתי את התריס והווילון. שמתי מגבת על החריץ בתחתית הדלת, ונשכבתי על המיטה בחושך מוחלט. חושך מוחלט למעט הכוכבים שלי. כוכבי פלורסנט שאבא הדביק לי על התקרה כשהייתי בת 10. אבא אפילו השקיע בלייצר כמה צברי כוכבים. סובארו, הדובה הגדולה, אוריון. הם לא היו במקומות נכונים, אבל הצורה שלהם הייתה דומה. ככה זה מרגיש, שיקרתי לעצמי. לראות כוכבים אמיתיים.
"ליאור." אבא קרא לי.
"מה אבא?!" צעקתי חזרה. למרות שהוא לא צעק בכלל.
הוא פתח את הדלת והרס את החושך שלי.
"אבא תדפוק!"
"את ענית לי"
"כי קראת. לא אמרתי שאתה יכול להיכנס."
"אז לצאת?"
"לא נו מה אתה רוצה?"
"את לא התארגנת?"
שכחתי. הקמפינג המהולל בפארק.
"לא אבא, אין לי כוח בסוף. אני לא מרגישה טוב." שיקרתי. אבל היי! אם יש משהו אחד חיובי במחלה הזאת שיש לי תמיד את התירוץ המושלם.
"שטויות, הרופא אמר שהכל בסדר איתך."
מה הוא אמר כרגע? אבל זה התירוץ המושלם. הוא חסין להכל, אבא תמיד עזב אותי בשקט כשאמרתי את זה.
"לא אבא אני רצינית, אני לא מרגישה טוב."
הוא נכנס לחדר והתיישב לצידי במיטה. יד על המצח. אין חום. הוא הלך לארון שלי להוציא את הערכת ניטור לב.
"זה לא זה." אמרתי כדי לעצור אותו. "סתם אין לי חשק."
כשהוא שמע את זה הוא זינק מיד החוצה מהחדר. "רק רגע," הוא אמר, וחזר עם… טלסקופ? זה טלסקופ. לא גדול במיוחד אבל עדיין. מאיפה הוא הביא את זה? הוא קנה לי את זה? מה אני אמורה לעשות עם טלסקופ באמצע עיר ללא כוכבים?
"יאללה תתלבשי. שימי דברים חמים."
לעזאזל, מה הוא תיכנן. עכשיו אני סקרנית. תוך 10 דקות הייתי מחוץ לחדר ואבא היה מוכן גם. סוג של. כל מה שהיה לו זה תיק גב ואת הטלסקופ. לא ממש מה שהייתי מגדירה כציוד המינימלי לקמפינג מוצלח. אבל בכל מקרה הלכתי אחריו החוצה. הוא הזמין את המעלית לכיוון למעלה.
"למטה אבא." תיקנתי אותו. הוא התעלם ממני.
"בואי." הוא נכנס למעלית ואני אחריו.
עלינו עד לגג. שם חיכה לנו אוהל ולצידו מזרן ישן ומרופט. היה קר והרוחות בקומה החמישים לא ריחמו. הוא שם את ידו סביב הכתפיים שלי וניסה לחמם אותי קצת.
"בואי נשב על המזרן, המעקה של הגג עוצר את הרוחות."
התיישבנו ואבא הוציא מהתיק "נשנושים". חטיפים ושוקולדים שאהבתי מאז שאני קטנה. תרמוס עם שוקו חם ושתי כוסות שהוא הביא מהמטבח. בזמן שלגמתי מהשוקו הרותח, אבא התחיל לארגן את הטלסקופ.
"אבא אנחנו לא נראה כלום פה."
שוב הוא מתעלם ממני. במקום להתייחס אליי הוא הביא את הלפטופ שלו והפעיל אותו על חדשות. האור מהמסך היה כל כך חזק ומרגיז.
"אבא תסגור את זה בבקשה. בוא תשב."
הוא הסתכל בשעון שלו, לחוץ.
"בעוד כשלוש דקות צפויה הסופה להגיע לכדור הארץ," אמרה הקריינית.
"זה מה שאנחנו הולכים לראות?" התרגשתי. "מה אבא יהיה אפשר לראות את הסופה? כמו הזוהר הצפוני?"
"לא איזה… אנחנו לא קרובים לקטבים בכלל."
הוא פתח במחשב שלו תוכנה מוזרה, בהה בגרפים שלה ומספרים שהפכו אדומים אחד אחרי השני.
"יופי, יופי." הוא מלמל לעצמו. "זה יוצא בול."
קמתי ללכת.
"בעוד שלושים שניות הסופה תגיע לכדור הארץ." הקריינית אמרה.
"טוב אבא קר לי. אני חוזרת לחדר שלי."
"10 שניות לפגיעה."
הוא עבר להסתכל על החדשות.
"5 שניות."
"ביי אבא…" והלכתי לכיוון דלת השירות
"3, 2, 1…"
שמעתי את העיר עוצרת. לפני ששמתי לב לחשכה שמעתי את הכל נעצר. ההמהום של מכשירי החשמל פסקו בבת אחת. האורות של העיר כבו. הסופה פגעה ברשת החשמל. הכל נפל. היה חושך מוחלט.
"ליאור." הקול הרך של אבא בקע מהשקט. בקושי הצלחתי לראות אותו. "בואי, בואי תראי." הלכתי לכיוונו, האור של הלפטופ שלו היה כמו סוג של מגדלור שהוביל אותי אליו.
"שכבי." הוא החווה על המזרן. "ייקח לעיניים שלך רגע להתאקלם." הוא סגר את הלפטופ והחושך נהיה מוחלט.
הסתכלתי למעלה, והלב שלי, הלב הדפוק שלי, דפק חזק. ואז בבת אחת, ובכל מקום, כוכבים התחילו להופיע. הם היו מעומעמים בהתחלה ולאט לאט הפכו ליותר ויותר חדים עד שכל אחד נראה כמו חור קטנטן בתוך נייר שחור ענקי שמאחוריו אור לבן בוהק. ואז עוד הופיעו. עוד ועוד. ככל שהסתכלתי יותר הופיעו יותר כוכבים. הזזתי את המבט שלי ממקום למקום וכל פיסה בשמיים הייתה מלאה בהם. והם נצנצו, הם אשכרה נצנצו.
הם התחילו להיטשטש, הדמעות שלי עיוותו אותם. אבא היה מוכן עם טישו, כמובן. הוא נשכב לצידי והחזקתי לו את היד חזק.
"את רואה את הכוכב הזה שם? בקצה של קבוצת הברבור?" הוא הצביע למעלה והוביל את המבט שלי לזנב של הברבור, "ההכי בהיר. זה דנב. את יודעת כמה רחוק הוא?"
"מלא." אמרתי.
"כן, מלא. אלפיים שנות אור בערך, אף אחד לא ממש בטוח."
"וואו."
"את יודעת מה זה אומר כן? האור שאת רואה היה יכול להיווצר כשדוד המלך עדיין היה חי. הוא נוצר בבטן של הכוכב הזה ונפלט החוצה, אלפיים שנה הוא טס לבד בחלל. עבר על פני עשרות עולמות בדרך, פספס את כולם, עד שהוא הגיע לכאן, לכדור הארץ, בדקה הזאת, וסיים את המסע שלו בעין שלך. אלפיים שנה, וזה הסתיים אצלך, עכשיו, בעין."
כל כך עתיק.
"ואת רואה את הכוכב הזה, אלטאיר? הוא 17 שנות אור מאיתנו. האור הזה הוא בגיל שלך בערך. ואת רוצה לדעת מה הדבר הכי מדהים?"
"כן," אמרתי מבלי להזיז את העיניים שלי מהכוכבים. רציתי לחוות כל שנייה שלהם לפני שזה יגמר.
"להם זה לא משנה. לפוטונים. מבחינתם זה אותו דבר. אלפיים שנה או 17 שנה זה מונחים שלנו. הם נעים במהירות האור. להם אין זמן. שניהם עשו מרחקים גדולים, באו ממקומות שונים וסיימו באותו מקום. הזמן לא חשוב להם, את מבינה?"
אני חושבת שהבנתי.
"זה לא משנה מה אנשים רואים מהצד. להם אין קצר או ארוך. כל היקום מבחינתם הוא נקודה אחת."
***
אבא כיוונן את הטלסקופ והצלחנו לראות כמה כוכבים יותר מקרוב. זה היה נחמד אבל לא כמו לראות את כולם ביחד. צפינו בכוכבים כל הלילה. סירבתי ללכת לישון. כשהיה קר מידי אבא הביא עוד שמיכות ועוד תה חם. ירדנו מהגג רק אחרי שצפינו בזריחה ביחד. בבוקר החדשות אמרו שתדר פרזיטי נכנס לרשת החשמל בגלל הסופה, וזה במקרה היה תדר התהודה של נורות החשמל מה שגרם להן להישרף. המדען בחדשות אמר שזה סיכוי של אחד למיליארד ולא הייתה סיבה להתגונן מזה. בכל מקרה הם יפיקו לקחים ויתנו המלצות לממשלה.
כשסוף סוף קמתי בצהריים, החלטתי לרשום רשימה, 'הדברים הסופר שגרתיים שליאור תעשה'. לבקר בכנרת נכנס ראשון. אני עוד לא יודעת איך אני אעשה את זה, או אם זה בכלל אפשרי. אבל עד לפני כמה שעות הייתי בטוחה שכדי לראות כוכבים חייבים להיות במרחק 150 ק"מ מהעיר. אבל אני אתמול ראיתי כוכבים. גם בלי להתרחק 150 ק"מ מהעיר ראיתי כוכבים. הצלחתי, בתוך הנקודה הקטנה שלי, לראות כוכבים.
