תהילה
בזה אחר זה התגשמו כולם. כל אחד מעל כוכבו.
"הזדרזו כולכם ובואו אלי" קראה לעומתם מרילין, והם ריחפו לכיוון קולה.
"מהר…" האיצה בהם "…יש לנו רק חמש עשרה דקות ויש לי כל כך הרבה מה לספר לכם"
בעלי הכוכבים התגודדו סביב מרילין הזוהרת, ההילה שלה משרה חמימות ורוגע גם על האפורים והחלולים שבהם.
"הצטופפו בבקשה ועשו מקום לכולם, חשוב שתשמעו את מה שיש לי להגיד… הי שמישהו יקרא לקירק… למה הוא תקוע בכוכב שלו ולא מצטרף ?"
המלכה המצרית הואילה בטובה לרחף לעבר הגלדיאטור שעמד ובהה בפנים זועפות בכוכב שלו. היה ברור שהוא לא מרוצה ממשהו אך לכל שאר הנוכחים זה הזיז כהוא-זה.
היא שילבה את זרועו בזרועה, לחשה דבר מה על אוזנו והוא נאות ללוות אותה לעבר הפורום העומד וממתין בקוצר רוח לחדשות המרעישות.
האמפרי ומרלון ניסו שניהם לתפוס את החלל שמול מרילין. מרלון מנפח את לחייו וחזהו ושפמו מתעקל בבוז מעל שפתו העליונה בעוד מבטו של האמפרי ננעץ בו בזעם מתחת לשולי כובעו.
"חברים, הרגעו…" מצווה עליהם צ'רלטון הגברתן המבחין בתיגרה האילמת, ובהישמע קולו הסמכותי, נרגעים השניים ומרלון מתרכך ונסוג הצידה, מפנה אחר כבוד את מקומו לקולגה הותיק.
האמפרי נוגע קלות בשולי כובעו. מניד ראש לעבר צ'רלטון, תופס את המקום המכובד ואז פונה למרלון הנפוח בהנד ראש ומכריז "תודה יקירי, נראה לו שזו תחילתה של ידידות מופלאה". רחש בחש עובר בקהל אך נראה שהמתח נשבר והמשבר חלף לו.
"יופי" מכריזה מרילין, כשהיא רואה שהרוחות נרגעו "מאז פגישתנו האחרונה, הייתה לי הזדמנות לשוחח עם אלברט על השאלה שמטרידה את כולנו – אגב, צ'רלי הוא מוסר לך דרישת שלום חמה…" היא הפריחה נשיקה בכיוונו של הנווד הנמוך, שהסמיק באחת וחיוך הפציע מתחת לריבוע שפמו. הוא כופף לצדדים את ברכיו כשהוא נשען על מקלו, וקד לעברה קידת תודה בדרכו הגמלונית, באופן ששמט את מגבעתו על פניו וגרם לכמה מהנוכחים לצחקק בהנאה צרופה.
"או צ'רלי…" צחקה מרילין ומחתה דמעה של אושר שזלגה מזווית עינה מעל לחיוכה הרחב והבוהק "עדיין יש לך את זה… שאלוהים יברך אותך יקירי…"
"קדימה קדימה…" התערב הדרומי בחליפה המחוייטת, ובטון נלוז וחצוף דרש "מה באת לספר לנו?"
"הירגע קלארק…" אמרה גרייס, שעמדה לצידו, היא תפחה בעדינות על זרועו שהושטה באלימות לפנים משגרת איום מרומז "…זו התנהגות מאד לא מנומסת, אל תתפרץ לדבריה שעה שהיא מדברת…"
הגבר נעץ מבט זועם במרילין שהסיתה נגדו את דעת הקהל אך לפי שעה סכר את פיו והניח לה להמשיך.
"יש לאלברט תיאוריה לגבי השאלה מדוע חלקנו עדיין כאן ומה גורם לנו להתפוגג…"
"נו באמת…" התפרץ קלארק, ומשך את זרועו מאחיזתה של גרייס " בשביל השטות הזאת כינסת כאן את כולנו ? למען האמת, יקירתי, אני לא שם קצוץ…" אמר והתפוגג, מותיר אחריו משב רוח צונן ומקום פנוי.
מרילין מיהרה לאחוז בשולי שמלתה לבל יתנופפו מעלה ברוח הפתאומית.
ג'יימס הצעיר והנאה שעמד עד כה מאחור ניצל את ההזדמנות, צעד קדימה ומילא את החלל הפנוי בין גרייס למרלון, נצמד בצורה מחשידה דווקא לאחרון שבהם.
"נו טוב…" הפטירה מרילין "כעת שגם ההפרעה הזו חלפה לה… הדבר שאלברט ביקש שאספר לכם עליו, זו תיאוריה שהוא בחר לקרוא לה 'עוגני התהילה'…"
"סליחה.." אמרה ג'ודי, צמותיה מתנפנפות וקול נביחה דק נשמע מהסלסילה שבידה "תוכלי אולי להשתמש במילים יותר פשוטות ? לא כולנו חכמים כמו אלברט… חלקנו גדלנו בחווה… למה את מתכוונת כשאת אומרת עוגנים ? כמו עוגן של ספינה ? "
"בדיוק כך יקירתי…" שיבחה מרילין את הנערה "אלברט טוען שהכוכבים הם העוגנים שלנו. הם מה שקושר אותנו לכאן. הם הסיבה שבגללה אנחנו לא יכולים לעזוב ולהתקדם הלאה."
"וזה דבר רע?" תהה לנרד בקול רם, אוזניו המחודדות ממסגרות את גבותיו האומרות פליאה "הרי כולנו, או לפחות רובנו, הגענו לדבר הזה מבחירה… חיפשנו תהילת עולם, רצינו להותיר חותם… "
"הדבר הרע…" התפרץ דיוויד במבטא בריטי מושלם ונעץ בו את מבטו השחור כחול והחייזרי "הוא שהתהילה שמה אותך במקום שבו הדברים הם חלולים… במובן שהם ריקים מתוכן כמובן, בלי קשר לכך שכל הנוכחים כאן הם מזמן רוחות. הכל העמדת פנים, הכל חולף… אפילו שרתי על כך אבל כנראה שאף אחד לא הקשיב"
"תחלום כאילו תחיה לנצח. תחיה כאילו תמות היום" סינן בשקט ג'יימס וכמה מהנוכחים הנהנו לעברו בהסכמה. לכמה מהנוכחות נפלטה אנחה ספק גניחה רומנטית למשמע דבריו של הצעיר הנאה והכריזמטי.
"לא מפריע לי להיות קשור לכוכב שלי, אבל מדוע חלקנו חלולים יותר מאחרים?" שאל צ'רלטון הגברתן ועטור הזקן, מפנה את השאלה למרילין שלצידו, אך בעצם לכל קהל עדתו.
"שאלה מצויינת…" החמיאה שוב "גם לכך אלברט הקדיש מחשבה והוא חושב שיש לכך מספר סיבות… ראשית, תהילה היא אכן בת חלוף. השיכחה היא מנגנון טבעי לפינוי מקום בזיכרון. אך מי מאיתנו שנצרב בתודעה, שהותיר חותם, שננעל בעיני הזכרון הקולקטיבי כדמות או יצירה או ציטוט… קשה יותר לפוגג אותו. אם בא מישהו אחרינו ועשה את זה טוב מאיתנו, קורה שאותו יזכרו ואנחנו נלך ונעשה חלולים, נלך ונתפוגג עד שנעלם לחלוטין. זה גם מסביר למה אנחנו מופיעים כאן כשאנו נראים כמו הדמות שהכי זכורה לכולם, למרות שחלקנו עשינו יותר מתפקיד אחד במהלך חיינו. התפקיד הזכור הוא הדומיננטי. אנחנו ממשיכים לדבר בסיסמאות ובקלישאות שנקשרו בשמנו ובדמותנו. כשאנחנו כאן אנחנו כבר לא האנשים שהיינו… אנחנו נשמרים בתור מי שהפכנו להיות…"
"אבל זו פשוט שערורייה" מחתה גרייס, "אני התקדמתי בחיים מאז. אני הייתי נסיכה"
"הלו הלו, תרגעי גבירתי" התפרצה לעומתה קרי, עיניה רושפות וצמות הסינבון שלה רוטטות בזעם "את לא הנסיכה היחידה פה. גם אני הייתי נסיכה… ואפילו בחלל"
"גם אני הייתי בחלל" אמרו ביחד לנרד ודיוויד.
גרייס עיפעפה בריסיה בשיוויון נפש גלוי לכל והפטירה לעומתה "אני נישאתי לנסיך והפכתי לנסיכה אמיתית. לא איזו פנטזיה שרקם במאי על מסך מבד. אני בת אצולה."
"חברים חברים למה שלא ננשום ונרגע…" רובין הכחול ריחף מעל כולם וגרם להם להסב את מבטם אל על "אני יודע שלכולנו היו משאלות שונות, אבל בסופו של דבר זכינו להגשים את המשאלה העיקרית שלנו – גרמנו אושר לאחרים ולכן זוכרים אותנו. גרמנו להם להרגיש, להעריץ, לחשוב. כל אחד תרם משהו מעצמו… אותי למשל הם זוכרים כי אני גרמתי להם לצחוק…"
"חה חה חה, ממש הצחקת אותי עכשיו!" קרא אליו בבוז ג'ון השמן, לבוש בטוגה וזר עלי דפנה מעטר את ראשו. הוא נופף באגרופו מעלה, מחווה לעבר החייכן הכחול והוסיף "ההומור שלך בכלל לא היה מצחיק. בדיחות שמתאימות בעיקר לילדים. ההומור שלי לעומת זאת… כבר שנים שזוכרים אותו למרות שירדתי מהבמה הרבה לפני המתוכנן."
'גם אני' חשבו ביחד ג'יימס וברוס, וכולם שמעו את מחשבתם הרועמת. כולם חוץ מהמלכה המצרית שהייתה עדיין מזועזעת ממראהו המרושל של ג'ון לבוש הטוגה, משכנעת את עצמה שלאנטוני היקר שלה זה לעולם לא היה קורה, הוא ידע בדיוק מה זה אומר להתלבש כמו רומאי.
"די די, אל תריבו…" ניסתה אודרי הביישנית להרגיע את הרוחות הסוערות "קחו דוגמא משון שעומד כאן לצידי" הסוכן הגבוה בחליפת הטוקסידו קד בראשו לעומתם, הוא התכוון להציג את עצמו אך היא קטעה אותו מיד "…שימו לב כי הוא נמצא כאן כאורח שלי. אין לו אפילו כוכב משלו. אבל לא תשמעו אותו מתלונן או מתבכיין על כך. הרבה באו אחריו וניסו לחקות אותו ובכל זאת עד היום הוא זכור לכולם וזכור מאד לטובה…"
"את כנראה לא עוקבת אחרי החדשות" סנט לעברה מרלון, מבטו נודד בינה לבין חזהו החשוף והשרירי של ברוס "השון שלך לא כל כך זכור לטובה"
"עובדה שאני לא מתפוגג" החזיר לו שון במבטאו הסקוטי "בשבילי זה עוד לא נגמר"
"נגמר?" צרח ג'ון השמן "שום דבר לא נגמר עד שאנחנו לא מחליטים שהוא נגמר!" הוא תלש את זר עלי הדפנה מעל ראשו, הטיח אותו ברצפה ודרך עליו בזעם. הנשים בקהל מיהרו להסיט מבטן מחשש שהדבר הבא שיתלוש מעל עצמו תהיה הטוגה המאולתרת.
"אז זהו…" קטעה אותו מרילין "שהזמן שלנו באמת עוד מעט נגמר… אז אם יש לעוד מישהו מכם משהו, שהוא רוצה לשאול את אלברט, אולי שאלת המשך, זה הזמן להגיד לי…"
"תשאלי אותו בבקשה" אמר פול תכול העיניים "מה אפשר לעשות כדי שלא נתפוגג. שלא נישכח. אני לא שואל בשבילי כמובן, לי אין בעייה. אני שואל בשביל קירק. הוא כל כך שקוף שאני כבר מסוגל לראות דרכו את הכוכב הבודד הזה שקבוע בקיר התיאטרון."
"טוב… במקרה שלו אני חושבת שזה בעיקר בגלל הבן שלו… " ענתה הנסיכה קרי וגילגלה עיניה.
"תנו לי חמש דקות עם הבן הזה שלו…" סינן מרלון בזעם "אני כבר אציע לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה…"
"גיבור גדול" הפטיר לךעומתו ג'ון הרזה בחליפת הקאובוי המאובקת שלו "אפילו אקדח וסוס אין לך…"
"אני לא צריך את כל הסוס" חייך מרלון ברשעות, אך קול תדהמתם של הנוכחים גרם לו לעשות סיבוב פרסה "טוב, טוב, בסדר אני לוקח בחזרה את דברי, קירק אני מתנצל, יש לי כל כך הרבה ילדים שעשו לי בושות שכנראה כבר איבדתי את שיקול הדעת בנושאים מסוג זה…"
"לעולם אל תתנצל ולעולם אל תסביר, זה סימן של חולשה" נזף בו קאובוי ג'ון, ונסוג אחורנית לתוך העדר.
"טוב חברים, אני חושבת שהבנתי, ונראה לי גם שזמננו תם…" פסקה מרילין היפה "אלביס יקירי אתה עוד פה ? אתה רוצה אולי לפזר אותנו בשיר?"
"אלביס עזב את הבניין" צרח ג'ון השמן, רוקד ומנופף את הטוגה מעל ראשו.
"טוב חברים, האריכו ימים ושגשגו" בירך לנרד והשתגר מהמקום.
"אליזבת' תעזרי לי להגיע לכוכב שלי?"
"בחפץ לב. תישען עלי יקירי, ואם אפשר בפעם הבאה תגיע לבוש כמו חייל רומאי. לבוש הגלדיאטור כבר ממש לא עושה לי את זה"
מרילין חיכתה עד שאחרון הנאספים עזב את השדרה ואז הביטה מטה בחיוך לכוכב הנוצץ שלה. היא ביצעה פירואט מסחרר שהניף את שולי שמלתה, ונמוגה בהבזק שהותיר אבק מנצנץ.
****
בוקר. חואן חוזה רמירז דחף את העגלה שלו בשדרה הריקה מאדם, מסביבו אור השמש הולך ומתגבר ובוהק מסנוור אותו ואת חתולי הרחוב הנעורים משנתם. חואן נעצר מעל הכוכב הממורט ומבט של אכזבה מהולה בכעס על פניו.
"אין שום בושה לאנשים…" סינן לעצמו ושלף מתז ומקרצף ממתכת מהדלי בעגלתו. "להדביק מסטיק על הכוכב של 'ספרטקוס' – שום כבוד, אני אומר לכם, כבר לא נותנים פה שום כבוד לאגדות". הוא קירצף במומחיות את העיסה הורודה ואז ניקה במטלית ובסבון עד שהכוכב הבהיק באור השמש.
"כך יותר טוב" התפעל חואן מתוצאות עבודתו הקשה "מי יודע, אולי ביום מן הימים גם אני אזכה לכוכב משלי, אני יודע לשיר לא רע בכלל"
