שבתאי הנוכל

שבתאי, הידוע בשמו המלא "שבתאי הנוכל", נשכב על מה שהיה פעם מגרש כדורגל והסיר את מסכת החמצן. זה היה לילה זרוע כוכבים. פעם אהב לילות כאלו, בשנים האחרונות שנא אותם. לא את הלילות – בעיקר את הכוכבים. הם נצנצו כמו יהלומים ולעגו לו בעוניו. "אינך יכול לקבל אותנו ואנחנו אינם מקבלים אותך", שבתאי דמיין אותם קורצים לעברו ברשעות. לא שהוא מטומטם לחשוב שכוכבים מדברים, או שהמסכנים בעלי ברירה לגבי המתיישבים החדשים שהחלו לאכלס אותם לפני שנתיים, אבל הוא שנא אותם בכל זאת. הם ייצגו את כל מה שהיה רקוב בכדור הארץ עוד לפני הזיהום הגדול. 

המראה הנוצץ שלהם החל להטשטש מהאוויר המזוהם ועיניו התערפלו. אבל הוא לא יתן להם לנצח. שבתאי החזיר את מסכת החמצן ושאף עמוקות. 

אין לו אישור יציאה. מה זה בשבילו להשיג אישור יציאה?!

לא לשווא קראו לו "שבתאי הנוכל". הכול הוא יכול להשיג. גם כרטיס, גם זהות חדשה: ממחר כולם יקראו לו יהושוע ענאל. כמו יהושוע מהתנ"ך הוא יהיה זה שיזכה להכנס לארץ המובטחת וכמו ענאל – ירגיש כי האל, אם הוא קיים, ענה לתפילותיו. אחרי שנתיים בהן עסק בהונאת כרטיסים, זיוף מסמכים והברחתם של אנשים שמכ"ע (ממשלה כלל עולמית) כינתה "הפסולת האנושית" אל ההתיישבות החדשה, החליט שהגיע הזמן שגם הוא יברח מהכדור הנרקב הזה שבני האדם הרסו במשך עידן ועידנים. 

לישראלים אפשרה מכ"ע לצאת אל נוגה, מאדים ונפטון – הם החליטו להפריד בין יהודים לערבים כבר מתחילת ההתיישבות כדי למנוע קונפליקטים. מניעת קונפליקטים היה אחד העקרונות הקדושים על מנת להבטיח את העתיד ויצר חלוקה לפי מאפיינים: לנוגה הביאו את כל מי שהיה על רצף האומנות והטיפול; למאדים ייעדו את החקלאים והלוחמים על מנת להתגבר על האדמה הקשה ואילו לנפטון, כמה משעשע, חשב: העבירו את כל הסוציאליסטים, מרקסיסטים ואנשי הדת השונים. שבתאי נזכר בבדיחה מוכרת אבל החל להשתעל והחזיר את מסכת החמצן, איך הבדיחה התחילה? למשרד לעניני התיישבות הגיע רב קהילה של קיבוץ חקלאי שהתמחה בטיפול בגיל הרך, שאלו אותו: "באיזה מהכוכבים הפתוחים לנו היית רוצה להתיישב?" הוא משך בכתפיו וענה "אני אלך לאן שאשתי רוצה." אשתו, שהייתה ציירת מפורסמת של עולם הצומח ואישה אדוקה במיוחד, הייתה חסרת העדפה ברורה, אז הם פתחו באגרות הקודש (של הרבי מליובאוויטש) שרמז על מאדים, עלו על ספינת החלל לכוכב האדום ושלוש שעות מחוץ לאטמוספירה המנוע התלקח והספינה התפוצצה ללא כל שורד. נראה לו שככה זה נגמר, אתמול כשבוריס סיפר בבר כולם התפוצצו מצחוק, אבל עכשיו הוא לא הצליח להיזכר מה היה החלק המצחיק. כשחושבים על זה, אולי זו לא הייתה בדיחה. אולי זה היה בחדשות. 

הנה זה מתחיל, הפחד המשגע. ברור שרגע לפני שהוא בורח מכאן הוא יתחיל לחשוב על כל הספינות חלל שלא הגיעו ליעד, שהתפוצצו בדרך או שהתחיל מרד על הסיפון ואז מכ"ע פוצץ אותם בלי להניד עפעף. שבתאי הוריד את מסכת החמצן. אי אפשר להיות שפוי ולחשוב על המסע הזה. צריך קצת ערפול לנשמה. מה הוא מעדיף? להישאר כאן, עם כל השבורים? אפילו רוזה כבר לא מקבלת אותו בלילות. תפסה אדיוט אחר שיגרום לה להרגיש חיה לכמה שעות. היא שמחה בשבילו, באמת. על כל הקטע עם יהושוע ענאל. הוא אמר לה שיכול להשיג לה כרטיס אבל היא אמרה שאת החיים שלה תגמור פה כמו כל הדורות שלפניה. "יש יציבות על הקרקע המסריחה הזאת," אמרה לו לילה אחד כששכבו מזיעים והמאוורר הפסיק לעבוד. "מה יש לי לחפש על הירח?" הוא ידע שהיא ידעה שהירח זה רק בשביל עובדי מכ"ע אז הוא לא תיקן אותה. הוא גם ידע שהיא רצתה שישאר איתה. הוא הרגיש את זה בכל הגוף, אבל הוא רצה גם לצאת מפה. הוא רצה עתיד. עדיין, המחשבה על הזרועות המלאות שלה, העדינות והרכות, אלו שעטפו אותו טוב יותר מכל שמיכה, היא הרגישה כמו בית. בסופו של דבר היא החליטה בשבילו. הוא ידע שהיא ידעה שבגללה הוא מהסס. אז היא זרקה אותו מכל המדרגות ויוצאת עכשיו עם מיקו של הגנרטורים, לפחות המאוורר שלה עובד עכשיו. 

שבתאי החזיר את מסכת החמצן והתרומם מהקרקע. הדבר הנכון זה ללכת למאורה שלו מתחת לאדמה ולישון לפני ההמראה מחר, אבל הרגליים שלו לקחו אותו לכיוון אחר. הוא חצה את המגרש שהצהיב בחולניות תחת אור הירח המלא. שכונות המגורים הנטושות תמיד החרידו אותו. הריקנות הזאת, ההזנחה. כאילו מלחמה עברה וכתשה תחת רגליה את העולם או מגיפה איומה, אבל האמת הייתה גרועה יותר, האדישות האנושית עשתה את זה. לא שהוא היה טוב יותר, גם הוא בז לכל יפי הנפש שדיברו על התחממות גלובלית וחשב  "אכול ושתה ומחר נמות" רק שהמחר הגיע ואנשים באמת התחילו למות. לקח לו זמן להבין מה קורה, הוא היה עסוק בשלו, חי את החיים כמו מלך. הוא התעלם מכל הטירוף הזה של חלוקה לכוכבים. בזמן שכולם עקבו אחרי המשלחות הראשונות שהלכו להכין את הקרקע ולבנות תשתיות, הוא כבר התחיל למכור כרטיסי הגרלה פקטיבים לטיסות ראשונות (הוא המציא את הרעיון של כרטיסי הגרלה לפני שמכ"ע אשכרה הציעה אותם). כל דבר שעורר חרדה באנשים היה הזדמנות עסקית מצוינת והוא עשה כסף שחבל על הזמן. מתי המציאות התחילה לעניין אותו? כשמכ"ע אמרה לו לא. כשהחוק קבע שכל בעל תיק פלילי בין אם הורשע או בין אם בחקירה לא יקבל אישור יציאה. הוא זכר את ההלם הראשוני מול הגוף שהיה אמון לשמור עליו, לא משנה מי הוא, הוא זכר את צריבת הבגידה. הוא ידע טוב מאוד שיצליח להיחלץ מרוע הגזירה אבל הוא גם הכיר מאות אנשים טובים ממנו שנדחו על הסף. הוא לא ידע אם חוסר הצדק הרגיז אותו או חוסר האנושיות. לפעמים חשב שההונאה הזאת של ממשל הדואג לכל אזרחיו בשעת משבר, הייתה הפצע הגרוע ביותר בחייו. 

שבתאי נעמד תחת פנס רחוב ישן והתבונן דרך הנורה המנופצת בירח. היופי השבור הזה חימם לו את הלב ומיד רצה להראות את זה לרוזה. הוא צילם בטלפון הנייד שלו את המראה, אבל תמונה היא לא מציאות והאמת שהוא ממש רצה אותה פה לידו. הם היו יכולים להוריד את מסכות החמצן ולהתנשק. ממילא לא היה אוויר כשהם שקעו האחד בתוך השניה, מי היה צריך אוויר כשהיה אותה?

הוא זכר שאחרי שנכנס לרשימה השחורה של מכ"ע ההונאות שביצע הרגישו הרבה יותר מסתם רמאות. כאילו הוא נלחם בהם, באנשים הקשוחים האלה שהחליטו מי יחיה ומי ימות. בסופו של דבר לא היה טוב מהם. הוא יודע את זה עכשיו.

הראשון שהונה היה קשיש אחד בא בימים. קשישים בדרך כלל לא קיבלו אישורי יציאה, גם כי היה סיכוי גדול שלא ישרדו את הדרך וגם כי לא היה טעם להביא אנשים רק כדי למות בהתיישבות החדשה שהייתה מוגבלת בחמצן ממילא. הזקן היה איזה מקורב לצלחת שקיבל כרטיס יציאה אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת ממנו. שבתאי שכנע אותו שימכור לו את הכרטיס והזהות עבור בנו החולה (ילדים חולים גם לא קיבלו אישורים בדיוק מאותה סיבה של הזקנים) והזקן, ככל הנראה פטריוט או גיבור מלחמה, שממילא הרגיש שמרמה את המערכת כי הבריאות שלו לא הייתה משהו, נתן לו את הכרטיס במתנה. שבתאי מכר את הכרטיס למרבה במחיר והלך להביא לרוזה דגים טריים מהשוק השחור. 

השני שהונה היה כבר תהליך מורכב יותר. שבתאי גייס צוות של שלושה ושכנע את הבחור להצטרף לגרעין התיישבות מגובש שעתיד להיות מוקם על נפטון. החבר'ה של נפטון היו הפתיים הגדולים ביותר. כדי להכנס לגרעין שבתאי ביקש לכמה שעות את הכרטיס כדי לסרוק אותו עם מסמכים נוספים במפקדה וכמובן לא חזר אל הבחור. השמועה בבר הייתה שהתאבד. 

רוזה לא דיברה איתו שבועיים אחרי הסיפור הזה. 

אז הוא החליט להתמקד בעשירים ובטיפשים, כאלו שממש לפני טיסה ושבקלות יוכלו להשיג כרטיס נוסף. למזלו ההכנות לטיסה בספינת חלל היו פתוחות לקהל הרחב מאחר והם עודדו פעילות פיזית ותקווה גם לחסרי התקווה. כך שהלקוחות שלו היו מוכנים בכל רגע נתון והוא מכר ככה 25 כרטיסי מעבר עד שמשטרת הגבולות התחילה לחפש אותו. אז הוא הוריד פרופיל. זה היה הזמן הכי טוב של חייו. 

עם מספיק כסף למספיק חמצן, פירות ודגים מהשוק השחור הוא בילה חודש שלם עם רוזה במיטה. כמו מלכים הם חיו. כמו ג'ון ויוקו שלא זזו מהמיטה שבוע. רק שרוזה והוא שברו את השיא שלהם.
שבתאי נעמד באמצע הרחוב הריק.
זיכרון הרגעים ההם העביר בו צמרמורת מקצות האצבעות ועד שיערות ראשו. הוא עצם את עיניו והיה יכול להיות בדיוק באותו הרגע, כשרוזה צחקה צחוק מתגלגל והיין שהוא מזג לה יצא מהאף. הוא לא זכר למה הם צחקו כל כך חזק. הוא רק זכר שהצלעות שלו כאבו ושהוא כמעט ולא הצליח לנשום. הם התגלגלו יחד, מקופלים ומתעוותים כמו חולים בהתקף רק ששניהם היו מאושרים לגמרי.
זה היה רגע טהור שהוא ינצור לנצח.
האם גם רוזה תיזכר בו לפעמים?

לפתע הבחין בתנועה בחלק מהבתים. אנשים כנראה יצאו מהמקלט לקחת דברים. את כל מה שהיה חשוב אגרו מתחת לאדמה, אבל הוא הכיר את זה. פתאום מתחשק לראות תמונות ישנות או להחליף ספרים מהספריה הבתית. היה ברור שמה שנשאר על פני הקרקע היה הפקר וניתן לבזיזה, אבל לא תמיד היה מקום במקלטים לקחת הכול. אז אנשים עלו וירדו. יצאו והתבוננו בחוץ. לפחות אלו שהיה להם מסכות חמצן ניידות. 

התנועה בבתים ניחמה אותו. היא גרמה לו להרגיש נורמלי, לפנטז שהכול כרגיל. שזה סתם ערב של לפני עשר שנים, לפני שהזיהום השתלט על היקום בצורה מאכלת חיים. בבית אחד אפילו ראה אישה בחלוק יושבת מול הטלוויזיה. הוא התפלא שהיא מבזבזת חשמל יקר והתקרב לחלון להציץ. המרקע הציג תערוכת אומנות במוזיאון החדש על נוגה. ציורים בנושא "געגועים לעולם הישן" הראו שדות חיטה ושמיים כחולים, שדרות ברודווי בניו יורק הסואנת, נערות משחקות כדורסל וציור שהיה בוודאי הומאז ל"אני והחבר'ה" ובו נראו חבורה של ילדים מסמורטטים הולכים על פסים של מסילת רכבת. הדורות הבאים אולי כבר לא ידעו כלום על "אני והחבר'ה" או על סטיבן קינג שכתב את הסיפור עליו מבוסס הסרט. סטיבן קינג מת כשהסוף התחיל וביקש שיכתבו על המצבה שלו: "אמרתי לכם".  

האישה בחלוק לא נעה ושבתאי כבר הבין, כנראה בין הציור של החיטה לציור של ניו יורק. הוא נכנס מהחלון הפתוח והתקרב אליה. פניה האפורים היו ההבעה המושלמת ביותר לעצב. הוא רצה לצלם גם אותם אבל אפילו נוכל כמוהו לא העז לחצות קווים אדומים. הוא סגר את עיניה ואמר קדיש. מסיבה לא ברורה הוא אף טרח וכיבה את הטלוויזיה. משפחה אחרת אולי תיקח את הגנרטור. משפחה אחרת אולי תאריך חיים. 

הוא המשיך ללכת וליבו כבד עליו. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, הוא קיווה שיצליח לעצור בזמן.
ברחוב הבא הוא ראה אותו: יהושוע ענאל. 

"שבתאי, חביבי," יהושוע קם לקראתו, ללא מסכה ומבט מעט מטורף.

"מה אתה עושה בחוץ?" שבתאי הגיש לו את המסכה שלו ויהושוע לקח שאיפה עמוקה והחזיר. 

"עוד לא התרגלתי לשקט במקלט."

יהושוע ענאל קיבל כרטיס יציאה מהעבודה שלו כאדריכל מצטיין שטובת ההתיישבות בהבאתו, עם זאת, אשתו וילדיו לא הצליחו להשיג כרטיסים בגלל מחלת דם נדירה שזרמה בעורקיהם. מחלה גנטית חשוכת מרפא שחוקי ההתיישבות קבעו כי אין להביא ולערבב דם בדם. תנאי ההגיינה ומוסדות הרפואה הנדרשים היו מוגבלים עדיין, בסיסיים ביותר ולא יעמדו באתגרים קשים ועל כן המשפחה של ענאל, למרות עתירות רבות ומאבק ממושך סורבו לקבל אישור יציאה.
שבתאי היה האיש שהציל את המצב. הוא היה הגבר שאליו הגיעו כשכלו כל הקיצים. יהושוע המיר את הכרטיס היוקרתי לו תמורת כרטיסים מזויפים לאשתו ושני ילדיו (ושני גנרטורים בינוניים). במקרה של יהושוע השגת הכרטיסים הייתה קלה אבל הזיוף היה מורכב. היה צריך למצוא זהות מתאימה להלביש עליה אם ושני ילדים. בסוף נמצאה דודה שמתה שבוע קודם ושני ילדים שהיו בחזקתה ונשלחו בספינת החלל של פועלים חלוצים ללמידה והתנסות במאדים. קבוצות הנוער, שכונו קבוצות היתומים, היו כח עבודה זול ולאף אחד לא באמת היה אכפת מה השמות שלהם. גנרטור אחד הלך לפקיד ששינה את שמות הילדים בקבוצת הנוער והשני לזייפן הקבוע ששבתאי עבד איתו, רפי. רפי כבר התחיל לירוק דם חודשיים לפני המשימה של משפחת ענאל ושבתאי הבין שאם הוא רוצה לצאת, זה עכשיו. 

"אני חייב לך הכול," אמר יהושוע וטפח על שכמו של שבתאי. 

הם נכנסו לבית האפל ויהושוע מזג לשניהם כוסות של ויסקי. אם היה משהו שאף פעם לא היה חסר, זה היה אלכוהול. הממשלה דאגה לספק מכולות של אלכוהול וסמים על מנת "להקל" על הנשארים. זה כנראה התזונה שהם חשבו שהכי מתאימה למי שהם תפסו כ"פסולת האנושית". 

"אני מאושר, שבתאי. בחיי שאני מאושר."

שבתאי האמין לו ועדיין לא היה יכול שלא לחשוב כי כל הסיפור עצוב מאין כמוהו. 

בחוץ הירח האיר על החורבות של השכונה בה הוא גדל. לא היה מקום אחר שהוא היה יכול לדמיין כבית. אולי בין הזרועות של רוזה. לפעמים הוא אפילו לא הבין מה הוא נאבק כל כך קשה במכ"ע או בגורל. לפעמים הוא הזדעזע לחשוב שהוא לא שונה מהם, בדרכו שלו. 

שבתאי הוציא את הכרטיס והגיש ליהושוע.

"קח, לך אליהם ותהיה מאושר באמת."

יהושוע הביט בו מבולבל מעבר לערפול הזיהומי והאלכוהול. שבתאי הצמיד לו את מסכת החמצן וראה בעיניו של האיש לחלוחית קלה ומבט שכולו הקלה והוקרת תודה. הם ישבו לעוד רגע שקט. יהושוע לא התווכח, לא ניסה להחזיר לו את הכרטיס או את מסכת החמצן. שניהם הבינו ששבתאי הנוכל היה חשוב כמת. 

"לך לארוז," אמר שבתאי ויצא מהבית. 

הירח כבר לא היה בזווית הנכונה של פנס הרחוב השבור ושבתאי שמח שצילם לרוזה את התמונה. בלי החמצן היו לו עשרים דקות להחזיק מעמד, אבל היא גרה ממש קרוב, עשר דקות מפה והוא יהיה בגן עדן.