שביל כוכבים

מעלי מתוח המפרש הענק, חושך על חושך. נדמה לי שאני יכולה לראות נצנוצים מדי פעם, אבל אולי זה רק הדמיון שלי. מונה הגייגר מתקתק חרישית והכלים בחגורתי מצלצלים בקול עמום כשהם פוגעים זה בזה ובגוף הספינה. הרטט עובר דרך החליפה והצליל מזכיר לי את הרעש של חלוקי הנחל בכנרת, נחבטים בגלי אחר הצהרים, נקישותיהם מרעישות באוזניי בשעה שאני עוצרת את נשימתי לזמן ארוך ככל האפשר, נסחפת ומטלטלת עמם.

אני נזכרת לנשום. האוויר היבש מדי לא דומה כלל להבלה של הכנרת. אני מנסה להזכר בריח עלי האקליפטוס הקלויים בשמש, ברוח הבזלת החמה. הבזקים של אור, של כחול וחום; טעמם התפל, העגול, של המים. לא את כל הזכרונות אפשר להציל. 

מה נתיב הבין מכל הסיפורים שסיפרתי לו? אני חושבת שהיתה לו ילדות טובה. טובה משלי. הוא לא יכול להתגעגע לדברים שהוא לא חווה. ובכל זאת,  הוא קרא לבתו כנרת. היא התגנבה אלי היום, מוקדם בבוקר. השתחלה למיטתי וביקשה שאספר לה שוב את הסיפור על הכוכבים. הופתעתי. כוכבים יש לה בכמויות ב"אקווריום". היינו הולכות לשם די הרבה, בגבולות החשיפה המותרת. נאלצתי לאחוז בידה ככל שעלינו במעלית, שלא תרחף מרוב התרגשות. היתה בינינו מין הסכמה שבשתיקה, לעבור את הפתח המסתובב במהירות האפשרית, וזאת מבלי להודות שהוא מפחיד אותנו. זה הזכיר לי קצת את המרווח שבקצה המדרגות הנעות. סיפרתי לכנרת על מדרגות נעות. היא שאלה אותי אם זה כמו המסוע של כלי האוכל.

לא שחינו הרבה. בעיקר הסתכלנו על השחיינים האחרים, מנופפים בכנפיים ובסנפירים, משתוללים ונהדפים בחוסר זהירות מהקירות השקופים. עפים באוויר הרענן. לדעתי האוויר ב"אקווריום" הוא בין הטובים בספינה, כל עוד לא מתקיימת בו אחת מההשתוללויות המאורגנות. נראה לי שצריך להיות יליד כדי להבין את הקסם שברוגבי תלת מימדי או בקווידיץ'. בימים של תחרויות, הקירות התכסו בצופים חגורים בצפיפות מאחורי המגן, והאוויר התחמם והתמלא בריח של זיעה ושל אנשים זרים. אני וכנרת נהגנו להסתכל גם בלהקות הדגים הצבעוניים, השוחות בין האצות הצפופות מצדו השני של הקיר. מדי פעם דג נדהם עצר מולנו בפה פעור, מניע את זנבו כנגד הזרמים כדי להשאר במקומו, מביט בשחיינים האנושיים בעיני דג.

אבל מה שהכי אהבנו, היה להסתכל בכוכבים. היינו נכנסות ביחד לאחד מחללי המדיטציה החשוכים ומסתכלות אחורה, אחורה במורד הנתיב. "הנה השמש שלנו", הייתי אומרת לה. והיא היתה מבקשת סיפורים ועוד סיפורים. סיפורים על נסיעה באופניים; על סוסים ופרות; על הצבא; על מכוניות ורכבות ומטוסים; על עננים וגשם וברד וחמסין. בתמורה היתה מספרת לי פכים קטנים מחיי היום יום שלה.  

את הסיפור על הכוכבים סיפרתי לה רק פעם אחת בעבר,  אבל מיד ידעתי למה היא התכוונה. אפשר היה לקרוא לסיפור הזה גם "איך פגשתי את סבא", אבל אני משתדלת לדבר על סבא כמה שפחות. התקופות הטובות איתו היו נהדרות, אבל הרגעים הרעים… עדיף היה לנתיב לגדול בלי הצל הזה. עכשיו אף אחד כבר לא יידע. אולי יש זרעי אקליפטוס במטען? אני כבר לא זוכרת. אולי פעם, בעתיד, צאצא רחוק שלי עוד יריח ריח של עלי אקליפטוס יבשים, ישמע את רשרושם ברוח; יראה כוכבים זרים מבעד לכפות תמרים מתנועעות.

היינו כל החבר'ה בטיול בפטגוניה: אני ומורן וסתיו ואריאל הבן. בקאלאפאטה פגשנו את אושר ואת נוי – ששמו שונה מיד, שלא על דעתו, ל"עושר". שכרנו ששתנו טנדר טויוטה מעשן, ונסענו בו לפי תור, בכל פעם שניים אחרים מאחורה, בארגז עם התיקים. ביקרנו יחד בלוס גלסיירס וצללנו אל החופש המוחלט, שלא חווינו כמותו בחיינו. השמיים הכחולים להפליא נפרשו מעלינו, שטוחים מאופק עד אופק, והתה היה מתוק וחזק. בכל לילה שחזרתי בראשי שוב ושוב את מאורעות היום החולף, בתקווה לחרוט אותו בזכרוני, לאגור זמנים טובים לשנים הקשות שידעתי שמוכרחות לבוא.

ערב אחד התברברנו במעלה ההרים, בדרך למעבר הגבול עם צ'ילה. אני ואושר היינו ב"תורנות כפור", מכורבלים בשקי השינה שלנו, צפופים יחד בין התרמילים בארגז המטען. החושך הלך והעמיק והירח עדיין לא זרח. סתיו עצרה את הרכב, חוסמת למחצה את כביש העפר הצר. בשקט הפתאומי שמענו זה את נשימתו של זה, ואת התקתוקים של המנוע המתקרר. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים לפני כן. לא בנגב ולא בסיני. 

כוכבים אחרים, זרים. כוכבים של חצי הכדור הדרומי. צלב הדרום ניצב במלוא הודו, ושביל החלב זרח בעוז, כמעט מלבין את השמיים. כוכבים נופלים ניצתו לרגע וכבו. אני ואושר אחזנו ידיים, נפעמים. השאר התלוננו שקופא להם התחת, אבל נענו לתחינותינו להשאר עוד ועוד, עד שהיה חשש ממשי שיסגרו את הגבול וניתקע למעלה עד הבוקר. רק אז הסכמנו לנסוע. לא היינו צריכים לסכם בינינו כלום. זה היה ברור לשנינו. אני ואושר – זוג משמיים. מאז נשארנו יחד שנים, עד לפעם האחרונה שבה ברחתי. הלפני אחרונה.

 

אני מושכת את עצמי עוד ועוד לכיוון הירכתיים. המאחזים נוחים לשימוש, אבל אני נזהרת לא לפתח מהירות גבוהה מדי, שלא אשבור יד כשארצה לעצור או לתקן את המסלול. רוב הזמן אני נחה ומסתכלת על גוף הספינה המחוספס החולף תחתיי. לשם השעשוע, אני משנה את גוון הפנס במהירות. תחלופת הצבעים המסתחררת מזכירה לי דיסקוטק. ניסיתי פעם לארגן מסיבת דיסקו. רק הזקנים התלהבו מהרעיון ומהווליום. אני מפעילה מוזיקה, ועוברת בין כמה עשרות שירים לפני שאני מתייאשת ומכבה אותה מחדש. מכתשון קטן מבריק לרגע, ואני עוצרת בזהירות וחוזרת אחורה, מסמנת את המיקום ומודדת את העומק (רדוד. מה שזה לא יהיה שפגע כאן, כנראה לא עבר אפילו את שכבת ההאטה). כשאני מדווחת, יערה שואלת אותי בעדינות כמה זמן אני חושבת שייקח לי. הם לא היו רוצים שהטקס יגלוש לאמצע הלילה של המחצית השניה, כי טקסים הם זמן טוב לגיבוש ומינגלינג בין המחציות. אני מבטיחה למהר. ממילא כמעט הגעתי.

קול קטן וקטנוני בי תוהה אם היא תבכה. אני קצת מקווה שכן. מעולם לא נעשינו חברות, אבל עברנו הרבה יחד, ובתור האגרונומית הראשית, יצא לי לעבוד איתה מספיק שעות. היא בטח מרגישה אשמה במידה כלשהי, למרות שזאת באמת לא אשמתה. הייתי רשומה כמחליפה של מחליף, אבל כששלושה אגרונומים ביטלו את השתתפותם ברגע האחרון (למעשה, רק אחד ביטל. אחד אחר מת ואצל השלישי התפרצה מחלת נפש שלא עלו עליה בסינון המוקדם), יערה שמחה לקבל מישהי עם תואר במחלות זימים. לדעתי בשלב הזה היא היתה מסתפקת גם בסתם מישהי עם דופק.

לא סיפרתי לאף אחד על ההיריון עד לחודש החמישי, כשכבר לא יכולתי להסתיר את הבטן. כינסו פגישת הנהלה לכבודי, והודיעו לי שירשו לי ללדת את התינוק. יערה תפסה אותי לשיחה אחר כך, מצויידת בתחזיות הדמוגרפיות, כדי לשכנע אותי. "גם ככה חושבים שאנחנו חפפנים", היא אמרה. "הם מאיימים להגביל את המשלחת הישראלית ל-1.8 לידות לאישה עד שנתאפס על עצמנו ונתרגל לסטנדרטים האירופיים. שכנעתי אותם שלא ידעת על ההיריון. מי חושב על היריון טבעי בגיל 43? יש לך מזל שזה בן ושהריצוף שלו תקין. בכל מקרה,  אנחנו בעודף תפוסה מטורף גם ככה, כי עושה רושם שהפיתוח של סירות האספקה המהירות שהיו אמורות לפגוש אותנו בעוד עשר שנים מתעכב מסיבות פוליטיות. בקיצור, את יכולה להשאיר את הבן, אבל אסור לו להתחיל להתרבות. אנחנו בונים על זה שהזקנים יתחילו להגמר בשלושים השנים הקרובות ושההומומסה תעלה בהדרגה רק אחרי שנלכוד את השביט ונהיה מוכנים.  יש מחיר ליציאה לפני שסוגרים את כל הקצוות."

עד שנתיב בגר, המצב נראה כבר פחות אקוטי. החישובים הדמוגרפיים הרשו לו להוליד, ואפילו לא הכתיבו מראש את מין היילוד. 

דלת אחזקה מבזיקה באדום, ואני מאטה ומחברת את חגורתי לכבל האבטחה הכרוך סביב הגלגלת הקבועה לצידה. אני שמה לב לכך שאני מתנשפת. אני מגבירה את אחוז החמצן למקסימום האפשרי, ומורידה את החימום למינימום. למרות הבידוד, בחושך הזה החליפה תתקרר במהירות. כשאני בטוחה שאוכל לדבר בצורה נורמלית, אני משתיקה את מונה הגייגר ומחדשת את השידור. ניסיתי לכתוב כל מיני נאומים, אבל אף אחד לא נשמע לי מספיק טוב. "אה…" אני אומרת, מדמיינת את ההיסוס שלי מהדהד בין קירות חדר האוכל. "כנרת, מותק, תעזרי לאבא ואמא, טוב?" אני אומרת בעברית. "אל תדאגו, חמודים שלי, הוא שווה את זה. אני לא מתחרטת בכלל". אחרי רגע נוסף של היסוס, אני מוסיפה גם "ד"שים לכולם". אני מנתקת מהר, לפני שאספיק לפלוט עוד שטויות. יש לי בחילה. אני מתלבטת אם זאת יכולה להיות ההתחלה של מחלת קרינה, אבל מחליטה שזה פסיכוסומטי.  אין כמו חשש ממחלת קרינה למניעת חרטות אחרונות.

אני מתפתלת, מצמידה לקיר את סוליות הסקוץ' של מגפיי ומנתקת בעדינות את ברכיי. לרגע אני מתנודדת ומנופפת רפלקסיבית בידיי, אבל הסקוץ' מחזיק מעמד ואני מצליחה להתייצב. מזל שלא הסכמתי לשידור וידאו. אני מכבה את האור. החושך עמוק כל כך עד שאני מרגישה שאין לי גוף. אני רוח רפאים, כבר עכשיו. אני מצמידה את כף ידי למשקף הקסדה. אין הבדל. אני לא יודעת למה קיוויתי לראות זוהר כחלחל. יותר מדי סרטים מצוירים ופחות מדי לימודי פיזיקה, כנראה. הדם הולם באוזניי. 

פעם עמדתי ככה מעל תהום. הסתכלתי עוד ועוד, מדמיינת את הקפיצה, את הריחוף, את הפגיעה. הרוח המדברית סחררה את שערותיי וייבשה את דמעותיי. כל שאיפה ציננה את הכבשן שבחזי, הקפיאה את הלהט בליבי. כבר לא כעסתי, לא הצטערתי. חשתי רק ודאות קרה. החלטה כמעט אובייקטיבית. להיות או לא להיות. אז הסתובבתי והלכתי. עכשיו אני כבר נופלת. אין הבדל אם אפול צמודה לדופן או בקצה הכבל. הייתי מעדיפה לקפוץ בלי הכבל, אבל זה סתם יקשה על הקברנים התורנים המסכנים. יהיה קשה לדוג אותי אם אתרחק, וחבל לבזבז כמעט 70 קילו של יסודות חיוניים.

 

לא סיפרתי לאף אחד על הצוק. גרנו יחד שלושתנו במעונות של המכון לחקלאות מדברית. על הדלת היה כתוב "כאן גרים שביט באושר ועושר". סתיו הכינה לנו את השלט. רק החברים הבינו את הבדיחה. 

באיזה שלב העניינים התחילו להתקלקל? הריבים נעשו קשים, המחקר היה תקוע. אושר התחיל להפחיד אותי. הקנאה והדאגה לשלומי, שהחמיאו לי בהתחלה, קיבלו גוון אובססיבי במקצת. נוי עזב את הדירה, אבל הריבים רק החמירו. לילה אחד עמדתי על שפת הכביש הראשי ונופפתי לאוטובוס העולה מאילת. חזרתי להוריי, הפסקתי את הדוקטורט, למרות שהצעת המחקר שלי כבר אושרה. התחלתי הכל מחדש במכון הימי המלכותי הדני. בניתי לעצמי שם. גם אושר ונוי, כל אחד בתחומו. לא היינו צריכים להיות מופתעים כל כך כשנפגשנו שוב אחרי שנים, במיונים לתיבת נוח. אחרי הכל, שלושתנו היינו המועמדים המתבקשים למשרת האגרונום הישראלי. 

"שביט, שביט!" הסתובבתי, מופתעת, וחייכתי בחוסר ודאות. ישראלי, לפי איך שביטא את השם שלי. פרופסור, בשנות ה-40 לחייו, אולי, לפי השיער שהתחיל להאפיר והבטן שהתחילה להתכרס. שפם ופיאות לחיים. הייתי אמורה לזכור פרצוף כזה. הוא נראה לי קצת מוכר, אבל לא הצלחתי לזהות אותו, עד שדיבר שוב. קולו, שנשאר אותו הדבר, הכה בי כמו פטיש זכרונות ישר באוזן. 

"אני לא מאמין שזיהיתי אותך לפי ההליכה!" 

"נוי? וואו, איזה כיף לראות אותך!" חיוכו דעך מעט לפתע. עיניו התרוצצו על פניי, על גופי. כנראה שגם הוא לא ציפה לשמנה בגיל העמידה.

"נוי? גם אתה פה? איזה יופי!", חזר אחריי מישהו, במילים מעט שונות, אך באינטונציה כמעט זהה. אושר. אותו כבר זיהיתי מיד. כנראה שבאמת השתניתי הרבה, כי אושר לא שם לב אליי, עד שעקב אחרי מבטו הנבוך של נוי. התחבקנו כולנו וקבענו לאכול ביחד בערב. היה הרבה פחות מביך ממה שאפשר היה לצפות. 

בסוף האגרונום הראשי בחר בנוי, ואחריו באושר, כגיבוי. כמעט לא נעלבתי. אני ואושר הוצאנו את נוי לחגוג בערב שלפני ריכוז המשלחת. נוי התנדב ללוות אותי בחזרה למגורים, ואני נידבתי אותו להשאר איתי שם עד הבוקר. התעוררתי מצעקות "נוי, יא מניאק, תפתח, אני יודע שאתה שם!" 

עדיין יש לי סיוטים לפעמים, שבהם אני מנסה לברוח מהסכין, והרגליים מסתבכות לי במצעים המהודקים למזרון. לעתים קרובות יותר, אני מתעוררת בחטף ולא זוכרת שום חלום, אבל הצעקה "זונה!" עוד מהדהדת לי בראש.

אולי, אם לא הייתי כזאת פחדנית, יכולתי להציל את נוי. אבל עד שחזרתי עם גיבוי והשתלטנו על אושר, הדם של נוי כבר היה מרוסס על כל התקרה, והלב שלו פרפר.

לפחות הוא עשה חיים לפני שמת. יש לי תמונה של שלושתנו, מהערב האחרון, צוחקים במסעדה מאחורי עוגה עם זיקוקים. נוי אמר שזאת הארוחה הכי טובה שהוא אכל בחיים שלו. 

 

פתאום אני נזכרת ששכחתי לאכול את "הארוחה האחרונה" שלי. מפגרת. מתוך הרגל המשכתי לאכול דברים בריאים. למרות שאולי זה לטובה. אם הייתי חוגגת עם פנקייקים וכאלה, בטח הבחילה שלי היתה הרבה יותר גרועה עכשיו. עאלק "מחלת קרינה". בגילי אני כבר אמורה להיות מסוגלת להודות שאני פשוט עכברת יבשה עם מחלת ים. 

 

מתחיל להיות לי קר. אני נזכרת בכנרת, איך היא חיבקה אותי בבוקר. חמימה ומתוקה. אמרתי לה שככה זה, שהזקנים צריכים לפנות מקום לצעירים. אמרתי לה שבכדור הארץ לפעמים שמו את הזקנים על קרחונים, כשנשרו להם השיניים והם כבר לא יכלו ללעוס. אני אפילו לא יודעת אם זה באמת נכון. 

פה לפחות יכולתי לעזור קודם עם התיקונים הבעייתיים. בלעדינו, הזקנים העודפים, היו חייבים לכבות את הליבה ולתת לה להתקרר מספיק, או לבזבז על זה רובוטים. עכשיו יקדישו לי לוחית ארד בהיכל התהילה של אלו שהקריבו את עצמם לטובת הכלל. וגם חריטה בפינת הזקנים החמים. אולי אפילו יקראו על שמי את האח הקטן של כנרת. 

 

הגיע הזמן. אני מכופפת את ברכיי, ו- בעדינות רבה – קופצת קפיצת ראש ישר אל הכוכבים. טוב, לא כל כך ישר. ברך שמאל הדפוקה שלי כנראה דחפה חלש יותר, ולטיסה המרהיבה שלי הצטרף עלרוד איטי אך מציק. אני פורשת את הידיים והרגליים והסיבוב מאט. אני כבר לא מרגישה את הקור.

כוכבים על כוכבים. יותר מאשר בפטגוניה. היקום כל כך יפה. אני צוללת אליו, שוחה בים של שלווה וקסם. הדם באוזניי הומה כמו גלים. 

אחרי דקות ארוכות של ריחוף לאור הכוכבים, אני מאשרת: "אפשר לעבור למאה אחוז חנקן".