קללה של אהבת כוכבים

אסטן:

הכל התחיל ביום שהתאהבתי בשמש. 

אולי אני נשמע לכם משוגע, אבל אני דובר אמת.

האמת היא, שלפני שהיא הייתה השמש, שמה היה לוסיה.

היא הייתה הרפתקנית, מלאת חיים, זוהרת – וקצת משוגעת (אבל במובן הטוב של המילה!).

מה שאני עומד לספר לכם היה לפני כל כך הרבה שנים עד שכבר איבדתי ספירה. אני הייתי אציל זוטר, בעל אדמות מועטות, אבל מספיק בשביל שביתי יישאר חמים בימי החורף הקשים. כלומר אני עדיין לא הייתי אציל, התואר היה נועד לעבור אליי, אבל אז פגשתי אותה. 

"אולי אתה עוד לא בעל האדמות, אבל אתה כבר מתנהג כמו לורד מפונק!" היא ירתה עליי צרור של האשמות ועלבונות. "אתם הורסים את הטבע! את הכפר שלנו!" היא צעקה ולפתע קפצה לעברי במהירות מפחידה. עינייה מלאות זעם ותקווה, זו הייתה הפעם הראשונה שמתי לב לכמה הייתה יפיפיה. השומרים תפסו אותה מיד, יחד עם עוד מקבוצת אנשי הכפר הפשוטים שבאו להטיח בנו את כעסם. הם צדקו, כמובן, אבל אז עוד הייתי יהיר מידי בכדי להודות בכך. אני ומשפחתי הרסנו את הכפר במו ידינו, השלכנו זבל מהמפעל לנהר, זיהמנו את האוויר בעשן, כיערנו את הנוף בתחנות כוח, היום אני שואל את עצמי, 

מה לא עשינו?

ידו של אבי לחצה על כתפי בסימן כי הגיע זמן ללכת, אך עיניי לא הצליחו להתנתק משלה. היה בה כל כך הרבה זעם, אש יוקדת שמכוונת רק אליי, מעולם לא הרגשתי כך. 

"הכפריים הברברים האלו," אמי החלה בנאומה הקבוע "הם לא מבינים את כל מה שאנחנו עושים בשבילם? בלעדינו הכפר הזה בכלל לא היה מסומן על המפה." היא צדקה, במובן מסויים, כשאבות אבותיי התיישבו בכפר הם יצרו את הדרך המחברת את הכפר שלנו לדרך הראשית בארץ, שתלו את היבולים הראשונים, בנו את בניין העיר ומאוחר יותר את אולם האופרה. אבל מה שלא הבנתי באמת אז, למרות שבתוך תוכי ידעתי, הוא שסבי ואבי הלכו רחוק מידי, וכך גם כל האצילים בסביבה. כל מי שהיה לו מספיק שכל ואוזניים עובדות, היה יכול להבין את מצב היבשת. הטבע גסס.

שריפות ענק, מזג האוויר התקרר במהירות ועשן חסם אט אט את אור הכוכבים, האדמה לא הייתה פוריה כמעט והמחסור במזון גדל משנה לשנה. אבל אותי עניינו רק דברים שמעניינים צעירים עשירים בכל תקופה בזמן…

"אסטן! מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" גדעון, חברי הטוב בזמנו, שפך קצת מתכולת הבקבוק הפתוח כשהניף אותו לעברי בשכרות. על ברכיו התרפקה החברה האחרונה שלו, שאת שמה אינני זוכר, כנראה מאחר שמעולם לא טרחתי ללמוד אף אחד מהשמות שלהן. מהר מאוד הכורסא הכי נוחה בסלון של גדעון קראה בשמי, המוזיקה רעמה, והחדר היה מלא עד אפס מקום. העשן שרף בעיניי וערפל את ראייתי, אבל איכשהו זה עזר לי להירגע. עד שאליס הגיעה, אם כי בגלל העשן לא ראיתי אותה מתקרבת, ואז כבר לא היה זמן לברוח. "אסטנו," שמי התגלגל באיטיות על לשונה כמו נחש המזדחל לאט על האדמה. חיוכה הארגמני וידה שהתקרבה לכיוון הכתף שלי העבירו בי צמרמורת, ציפורניה מושחזות כמו טפרים. היא נשענה על ידית הכורסא וזה היה הסימן שלי לקום, התרחקתי ממנה לעבר גוש השיש היקר עליו נחו משקאות מכל הסוגים. היא השמיעה צליל נעלב אבל לא המשיכה להציק, שערה האדום נעלם בעשן כאשר התרחקה. גדעון הצטרף אליי, לאחר שנטש את הבחורה התורנית. "למה אתה לא נותן לה עוד הזדמנות? היא לא רעת מראה." הוא סיים את דבריו בקריצה. "היא מכשפה. ואני מתכוון לכך במובן של יצור על טבעי שמשתף פעולה עם כוחות האופל ואם לא אעמוד על המשמר היא תטרוף אותי בשנתי." גדעון צחק את הצחוק הקולני והמגוכך שלו והוסיף "לעזאזל, אולי היא אפילו השטן בעצמו!". המחשבה הזו אכן עברה בראשי.

המשקה זרם בדמי ויצר תחושת רטט משכרת ונינוחה, מחשבותיי הפכו לצינת ערפל צמרירית וגופי רק מעט מחובר אל הקרקע. גדעון נטש אותי לטובת… האמת שאני לא זוכר מה הייתה הסיבה לכך. אולי אני בכלל נטשתי אותו, והלכתי בעצלות לכיוון החלון. החלון בבית של גדעון היה שווה את האוויר המחניק והרעש מחריש האוזניים, הוא היה חלון קשת גדול ומרהיב. אבל לא גדול מידי, כך שיכולתי לפתוח אותו ולנשום את האוויר הפתוח. הכוכבים הופיעו כמו נמשים על פני השמיים. בבית הספר הם למדו כי לפני שהומצאו הנורות, אור הכוכבים היה היחד שהאיר את השמיים, ולפני האש היו מקור האור היחיד. הם היו יפהפיים, אם כי עדיין לא היה לי מובן אז איך אנשים הסתדרו בלי נורות. אז ראיתי אותה שוב, היא רקדה בחינניות בלב השדה שהיה מול אחוזתו של גדעון. שמלתה הלבנה זוהרת במרחק. הרגע הזה אולי היה הרגע ששינה את הכל, בו ויתרתי על כל עולמי בשבריר שנייה רק כדי להיות בקרבתה ולנשום את אותו אוויר כמוה. היא גרמה לו להרגיש צלול.

למרות שגדעון וחבריי האחרים כעסו על כך שהלכתי, או יותר נכון ברחתי, מהבילוי הקבוע שלנו, הייתי חייב לראות אותה. כשיצאתי מבית האחוזה האצתי את קצב הליכתי, ובלי שהרגשתי התחלתי לרוץ. הגעתי לשדה והמשכתי לרוץ עד שהגעתי אליה, היא ראתה אותי רק כאשר הייתי במרחק שני זרי פרחים ממנה.

פתאום עלה בדעתי כי הייתי צריך להביא לה פרח, אבל במקום עשיתי את הדבר הטוב ביותר שחשבתי עליו באותו הרגע. הושטתי את ידי בהזמנה לריקוד. תחילה היא נראתה מפוחדת, לאחר מכן מבטה הפך לבוז. עינייה הענבריות הקרינו את השנאה שחשה כלפיי. ברגע זה ידעתי שהיא היצור היפה ביותר שראיתי מעודי, אם כי לא בגלל המראה שלה, אלא בגלל איך שהיא גרמה לי להרגיש. היה כמו חוט בלתי נראה המחבר בינינו.

"מה אתה רוצה?" היא שילבה את ידייה והתרחקה ממני, נרתעת. "זה לא ברור? אני רוצה להצטרף אלייך."

 החשדנות שלה גברה על הבוז והיא שאלה "איך ידעת שאני כאן?" חייכתי אליה, בצורה הכי חמה שיכולתי. "ראיתי אותך מהחלון, ממש זהרת עם השמלה הזו." ניסתי להחמיא לה אבל היא הזעיפה פנים, הבוז חזר.

"תראי אני יודע שאת לא מחבבת אותי, ולא מחבבת אצילים באופן כללי.." היא גיכחה, אפילו כשהיא כועסת הצחוק שלה היה מהפנט. "את העכבר מתחת לקורות הרצפה שלנו אני לא מחבבת, אתכם אני שונאת."

כבר אמרתי בוז? "האם אי פעם דיברת איתי בכלל? אני לא אבא שלי." בשלב הזה הורדתי את היד, היא כאבה, ולקחתי איתי את ההזמנה לרקוד.  

"אולי אתה לא אבא שלך, אבל אם זה נכון – לעניות דעתי נראה שאין לך אופי משל עצמך."

גם זה כאב, אבל ידיה נרפו לצד גופה, וראיתי בזה סימן טוב.

"איך תדעי זאת אם את לא מכירה אותי? שפטת אותי לפני שניהלנו שיחה תרבותית אחת."

עיניה נצצו באתגר, הבנתי שזו הגישה שאני צריך לנקוט, לאתגר אותה.

"אתה מנסה לפתות אותי לנהל איתך 'שיחה תרבותית'?" היא הרימה גבה אחת וידייה חזרו לשילובן. "למה? את מפחדת ממני?" הגיחוך המקסים שלה שוב בקע משפתיה, מעניין איך זה כשהיא באמת צוחקת. "מפחדת? ממש לא. אבל אני איכרה, אין לנו פנאי לשיחות 'תרבותיות'. לא בזמן שהנחל מזוהם ושמונים אחוזים מהרווח הנותר לנו נלקחים." מבטה הקדיר, עכשיו היה תורה לאתגר אותי. "את מתכוונת למיסים? הם משמשים לאחזקת העיר בשביל כולם, לתחזוק המבנים והדרך הראשית, הרי הם לא הולכים לכיס האצילים בשביל מותרות." הרגשתי גאווה בתשובתי, אז, כמה הייתי טיפש… על פניה התפשטה תדהמה, שהסתירה במהירות "אתה באמת מאמין בזה?" אז באמת האמנתי בזה. "ברור שאני מאמין בזה. הרי אבא שלי הוא אחד ממקימי העיר, ולמרות שהוא אדם קשה, הוא אדם ישר." אבא שלי היה יותר מ'אדם קשה' אבל באותו הזמן לא ידעתי מה היא אהבה אמיתית. "אני רוצה שתראה משהו." הפעם הייתה היא זו שהושיטה את ידה לעברי, לקחתי אותה בלי היסוס. היא הובילה אותי לקצה השדה, אחר כך בדרך הצדדית החשוכה שהובילה אל מכרות הפחם, ולהפתעתי המשכנו פנימה אל המכרות. קולות המכושים הפוגעים בסלע הדהדו ממרחק, כשהיינו קרובים מספיק, לוסיה לקחה שני פנסי ראש שהיו תלויים על קיר המנהרה. היא הושיטה לי אחד מהם, אל קולות החציבה נוספו קולות הכורים המתנשפים והנאנחים, העבודה הייתה קשה פיזית ונפשית – וגם מסוכנת. כבר קרה בעבר שמכרות התמוטטו, לדברי אבי נעשו כל הדברים האפשריים כדי למנוע את המקרים הללו, אך לדבריו גם היה מדובר בעסק בלתי צפוי. לוסיה נכנסה לעומק המכרה, צפתה באנשים העובדים, בלי לדבר. לידם היו עגלות מלאות פחם, אבן, ואפילו אבני אודם נוצצות. היו, למעשה, הרבה מאוד אבנים נוצצות משלל סוגים. "הם מוצאים שלל כזה כמעט בכל שבוע," לוסיה דיברה לפתע. "רק העגלה הזו שווה כמו הבית שלי ושל שני השכנים שלי ביחד." היא דיברה על העגלה מלאת אבני החן, "אבל איכשהו, המיסים רק גדלים מדי חודש. הדרך נראת אותו הדבר, והבית שלי עדיין מתפרק." לקח לי הרבה זמן להבין מה היא מנסה לומר, אבל ברגע שההבנה חלחלה, מעולם לא הייתי אותו האדם. "בוא איתי." היא קמה, מיהרה לצאת מהמכרה ולתלות את פנס הראש שלה חזרה במקומו. שמלתה הלבנה הייתה מלוכלכת מעפר, מקרוב הבחנתי בטלאים הרבים שנוספו אליה במהלך השנים. היא הלכה במהירות לכיוון הדרך הראשית, לא מחכה או מסתכלת לראות אם אני בעקבותיה. כשהגענו, הדרך נראתה כרגיל. עשויה מאפר מתועש, הזמן נתן בה את אותותיו בצורה של בורות וסדקים. באותו רגע ידעתי שהיא צודקת, שאבי וחברי, וגם אני, מרמים את כל תושבי העיירה. דנים אותם למוות. 

בעוד שהכביש הרעוע לא היה מה שגזר את גורל העולם, ההונאה של עשירי הארץ כן. העשן הגובר מהמפעלים הסתיר לאט לאט את אור הכוכבים – כך שלמי שלא היה די משאבים ליצירת חשמל היה צריך להסתמך על מדורות, שגם הן יכלו את העולם במהירות הבזק. על זאת נוסף שהמפעלים השונים שפכו את זוהמתם למי הנחלים והפכו אותם מסוכנים לשתיה, כך מים היו מצרך יקר שמחירו עלה מיום ליום. מה שהיה הכי נורא, לדעתי, הייתה העובדה שאבי ורבים אחרים היו יכולים לנצל את הונם ואת ההשפעה שלהם כדי לחולל שינוי. לגייס את טובי המוחות לדרכים נוספות ליצירת אנרגיה, טיהור המים, לנקות את העולם. אבל הם בחרו בעצמם, והעולם היה יכול ללכת לאבדון.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם, פניה של לוסיה רדפו אותי. דמותה טובעת באפר וגופתה צפה בנחל המזוהם. כך היה גם בארבעת הלילות שאחריו. יום אחד, כשהתעוררתי, שיערי הלח נדבק למצחי, וליבי פעם כל כך מהר כאילו איים לברוח מחזי. אחרי ששטפתי כל סנטימטר בגופי במים רותחים ונעימים, התלבשתי בבגדי התפורים להפליא, כל זאת בעוד רגשות האשמה כרסמו בי, הגעתי למסקנה שעליי להתעמת עם אבי.

כשמצאתי אותו, הוא חבט חבטה מושלמת במוט הברזל שלו, הדסקית השטוחה והאליפטית עפה מטרים באוויר עד שנחתה על מי האגם הפרטי של משפחתי ועשתה כמה קפיצות על המים, שיצרו אדוות עגולות ומופלאות במים הצלולים. הוא הורה למשרת הצעיר להביא לו עוד דסקית, וכשראה אותי סימן לו ללכת. "בני! חגגת הרבה באחרונה? בקושי ראיתי אותך בימים האחרונים." אבי חייך אליי את החיוך הרגיל שלו, לכל בן אדם אחר היה נראה רגיל אם כי קצת מזוייף, אבל אני ידעתי שהוא קר כקרח ואכזרי.

"אני צריך לשאול אותך משהו." ליבי האיץ בקרבי, החלטתי להגיע ישר לעניין, לפני שאשתפן.

אבי רק הנהן, לא מביט בי ומתכונן לחבוט. "אני צריך שתספר לי מה אתה עושה עם המס שאנשי העיירה משלמים לך. מה אתה באמת עושה איתו, אני מתכוון." הפעם הוא עצר לגמרי והביט בי, תשומת ליבו המלאה מוקדשת לי. היה לי קשה לפענח את מבטו, למרות שלא אשכח אותו לעולם. במבט ראשוני, הוא היה נראה רגוע, אבל קמט קל במצחו הסגיר את חוסר הנוחות שהרגיש, את הכעס שביעבע בו ורק חיכה להתפרץ.

"אתה יודע בדיוק מה אנחנו עושים איתו, בני, כמה פעמים הסברתי לך איך משפחתנו דואגת שנים ארוכות לשלום התושבים ולשגשוג האזור? אתה צריך אולי לחזור על השיעורים שלך בהיסטוריה?"

הרגשתי איך הוא מאבד את סבלנותו, אחיזתו מתהדקת במוט הברזל. בלעתי את פחדי, הדחקתי אותו עמוק, עמוק בתוכי. אמרתי לעצמי שאני כבר לא הילד הקטן שהוא יכול להתעלל בו, אבל שנינו ידענו שעדיין הייתה לו את האחיזה הזו בי. "אז למה אתה גונב מהתושבים שאתה מתיימר לדאוג להם כל כך? למה אתה נותן למפעלים שלך לזהם את השמיים ואת המים ואז מעלה את המחיר של חשמל ומים? האם לא אכפת לך כלל מחייהם של מישהו מלבדך?" עכשיו הזעם היה גלוי, צעדתי אחורה באופן אינסטינקטיבי, והוא ראה את זה. הוא לא פספס כלום. "מה יש לך לעשות בנוגע לזה, אסטנו? איך אתה מתכוון להציל את האנשים שבין לילה אכפת לך מהם כל כך?" הוא צעד קדימה. "אתה לא מבין, בן? אף אחד לא יכול לקבל את הכל. אתה יכול לשגשג, ולדרוך על אחרים, או להיות מתחשב – ולאבד את הכל!" הוא הרים את המוט, ואני חמקתי. מבטו סקר את השטח, מתעכב על המשרת שעדיין היה בטווח ראיה. 

"לך תוציא את התסכול שלך, תחזור לבית הזה בידיעה שאנחנו אלה עם האומץ לעשות משהו בשביל לשרוד. אל תלכלך על המשפחה שלך עוד, או שלא תהיה לך משפחה ללכלך עליה. אתה מבין אותי?"

לרגע חשבתי להסכים ולחזור להתחבא בחדר שלי, כל העולם היה יכול להישרף. אבל אז נזכרתי בה, איך החיבור בנינו היה כל כך חזק. חזק יותר מכל פחד, ואיך היא גרמה לי להבין מהו הדבר הנכון לעשות. 

"לא." עמדתי זקוף יותר, הישרתי אליו מבט נחוש. "לא?" לא הסטתי את המבט, למרות שכל הדחפים שלי הורו לי לעשות זאת, להשפיל את עיני ולהתחנן למחילה. "אני מתכוון לעצור אותך, לא אתן לך להרוג את כל תושבי העיירה. לא אם זה תלוי בי." למרות מבטו היוקד, הרגשתי שחזו התנפח בגאווה, קטנה ככל שתהיה, כלפי התושיה שלי. הוא התרכך "מה גרם לזה, בכזו פתאומיות? האם כל הדרמה הזו היא בגלל בחורה, אסטן?" צחוק בקע מפיו, צחוק כנה. העובדה שצחק עליי רק ליבתה את כעסי, מה שנתן לו את האישור שחיפש. "זה כל הסיפור? אל תדאג, אני ואמא שלך כבר חשבנו על מישהי מושלמת, האירוסים יוכרזו בשבוע הבא!" אז הרגשתי שכל עולמי קרס עליי. מבחינת אבי, כל הבחורות היו אותו הדבר, ואם רציתי מישהי אחת, לא יהיה לי כלל משנה אם אתחתן עם מישהי אחרת. מה גם, שאם לוסיה תראה שאני מאורס למישהי אחרת, כל תקווה תהיה אבודה. "אם זה הכל בן, אני צריך לחזור למשרד." מרוב הלם, נשארתי דומם ונתתי לו ללכת. אבל לפני שהלך, הוסיף "כשתהיה לורד האחוזה, תעשה בה מה שתרצה. אבל עד אז, אתה שלי. אתה תעשה מה שאומר לך, תגיד מה שאומר לך להגיד ותתחתן עם מי שאראה לנכון. לא אראה את בני מבזה את השושלת שלי, לפחות לא כל עוד אני בחיים." נשארתי עומד כמו פסל בגן דקות ארוכות אחרי שהוא הלך. מביט בדשא ואז בכוכבים, מתפלל למי שלא יהיה שם, שיעזור לי.

 

לקחתי אבן קטנה והשלכתי אותה אל החלון שלה. לפחות אני ממש קיוויתי שזה היה החלון של חדרה. כך אמרו לי האיכרות הצעירות ששאלתי. אף אחד לא ענה, ניסיתי עוד פעם, ועוד פעם, בפעם השלישית יצרתי סדק בחלונה. הצטערתי על כך מיד, בטח יעלה לה הון לתקן את זה. לבסוף פניתי ללכת, כל תקווה כבתה בי. אבל אז חלונה נפתח, היא יצאה ממנו בכותונת הלילה הלבנה שלה, ניגוד מוחלט לשערה השחור כמו פחם. היא נתלתה על אדן החלון בכוח מרשים, רגליה התמקמו על ענף עבה של עץ ירקרק. השתמשה בענפים שונים למיקום רגליה וידיה במורד העץ עד שלבסוף נחתה על הקרקע. "תסגור את הפה טוב? שלא תנשום יותר מידי עשן ותיחנק." סומק עלה בלחיי, שיפרתי את יציבתי והושטתי את ידי בהזמנה. היא לא נענתה להזמנה. במקום, שילבה את ידיה "מה אתה רוצה?" פניה היו יפהפיות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותן, אבל במבט קרוב יותר ראיתי כמה עייפה הייתה, כמה מיואשת. "רציתי לספר לך שהתעמתי עם אבי, או לפחות ניסיתי." היא הרימה את גבתה, כבר הייתי רגיל למבט הזה ממנה. "בכל מקרה, הוא לא יקשיב להיגיון, ולא נוכל לעשות שום דבר כדי לעזור עד שלא ארש את האחוזה." היא החלה להתהלך ואני הצטרפתי לצדה, מביטים ברחוב הצפוף מואר באור הכוכבים התמידי. "ו…?" האמת שבזמנו חשבתי שזה מספיק, לחכות עד שאבי ימות, ציפיתי שאולי היא תתרשם מהרצון שלי לעזור, גם אם הייתי חסר יכולת. "רציתי לדבר איתך על עוד משהו. אבא שלי רוצה שאתחתן עם איזו אצילה, אני אפילו לא יודע עם מי, והוא רוצה להכריז על כך עוד יומיים." היא נעצרה והביטה בי. "למה אתה מספר לי את זה?"  מעולם לא ראיתי את עצמי כבחור חסר ביטחון מול נשים, אבל הבחורה הזו הפכה אותי למגמגם, ממלמל וטיפש באותו הזמן. "טוב, אני רוצה להתחתן. אבל עם מי שאני רוצה להתחתן איתה. והרגשתי שאני צריך לספר לך, אני לא יודע למה, אבל אולי אנחנו… נוכל… את יודעת." היא צחקה, בקול, ובמשך דקה רצופה. אני חושב שבחיי לא הייתי נבוך כל כך. "רגע, תן לי להבין את זה כמו שצריך. אתה באת לבית שלי באמצע הלילה, סדקת לי את החלון, יש לציין, רק כדי להגיד לי שאין לך שום דבר לעשות לגבי המצוקה שרודפת את אנשי הכפר שלנו ושמכריחים אותך להתחתן אבל אתה חושב שאולי תהיה לי התנגדות? נפגשנו לפני שבוע! מהיכן אתה יודע שאני בכלל מחבבת אותך, שלא לדבר על רוצה להתחתן איתך?! האצילים האלה… כולכם פשוט גושים נפוחים ויהירים! ובכלל לא אכפת לך מההרס של העולם הזה נכון? כל ההצגה הזאת הייתה רק בשביל להתחבב עליי? אני לא יודעת למה ציפיתי ממך ליותר, אבל ברור שהייתי טיפשה כמעט כמוך!"

מכירים את ההרגשה של אגרוף בבטן? אז זה היה בערך ככה. "לא, לא הבנת אותי! אני כן רוצה לעזור! לא בשביל זה אני–" תחסוך את זה ממני!" היא הסתובבה, מחישה את צעדיה בחזרה לכיוון שממנו באנו. "חכי! לוסיה!" אבל היא נעלמה בחשכה. כבר אמרתי שבצעירותי הייתי אידיוט מושלם?

 

בבוקר של ערב חגיגת האירוסין שלי, גיבשתי את התוכנית. זה משהו שהתגבש בראשי הרבה זמן, ועכשיו סוף סוף הרכבתי את כל החלקים. הייתי צריך לשכנע כמה אנשים בשביל לבצע אותה, ורציתי שלוסיה תהיה חלק ממנה יותר מכל. גם מהסיבות האנוכיות שלי, כמובן, אבל גם כדי שתוכל לקחת חלק במה שרצתה כל כך לעשות. לעזור לאנשים שלה. אבל לפני זה, הייתי צריך את עזרתה של האישה שאני מאוד לא מחבב, שבמקרה הייתה מכשפה. תכננתי לצרף גם את גדעון, מאחר שהוא היה האציל היחיד שסמכתי עליו, והיחיד שיכול לעזור לי לשכנע את המכשפה. 

 

"אני אעשה את זה." מסתבר שגדעון לא היה צריך לעזור לי לשכנע אותה אחרי הכל. "מה? בכזאת קלות?" לא יכולתי להסתיר את הפתעתי. "אני גם לא כל כך רוצה להתחתן איתך, אתה יודע, אני מעדיפה מישהו שמחבב אותי בחזרה. לעזור לך בזה יכול למנוע את הנישואים שלנו." ההפתעות לא נגמרו. "את? את האצילה שאיתה אבי רצה שאתחתן?" הוא אפילו לא עצר לחשוב על מי זו תהיה, כל מחשבותיו הוקדשו לתוכנית, וכאשר נדדו, הן נדדו אל לוסיה. "אתה רואה? על זה אני מדברת." גדעון הנהן בהסכמה. 

"בכל מקרה, יש עוד מישהי אחת שאנחנו צריכים לשכנע."

 

לוסיה:

אני עדיין זוכרת את ההרגשה של האוויר המזוהם שחדר לריאותיי, הן מחו כל בוקר על כך שאני נותנת להן לנשום אוויר כזה. ככל שהזמן עבר זה רק הפך גרוע יותר, אור הכוכבים התעמעם ונחלש בגלל העשן, הכל הפך יקר יותר. אבל החיים שלי – וחייהם של כל מי שאכפת לי ממנו, רק הפכו מיותרים יותר מיום ליום. הייתי חייבת לעשות משהו, וקיוותי שהוא יעזור לי. אני לא בחורה שזקוקה לגבר שיציל אותה, אבל ההזדמנות נקרתה בדרכי, ובאמת היה נדמה שאכפת לו.

אחרי שהוא התוודה בפניי על חיבתו, בדרכו המעוותת, הבנתי שלא באמת אכפת לו מהתושבים או מהסביבה. הוא ניסה לעשות משהו בשבילי (בדגש על ניסה) והוא אפילו לא מכיר אותי! איך יכולתי לבזבז את הזמן שלי ולסמוך עליו… הייתי חייבת לעשות משהו, והייתה רק מישהי אחת שעוד הייתה יכולה לעזור לי.

ראשי פעם בכאב כשקמתי מהמיטה במהירות, העשן באוויר הפך את הסחרחורת להרגשה כמעט תמידית. ירדתי בעדינות במדרגות העץ, שהיו בוגדניות וחרקו למרות כל ניסיונותיי לא לעורר תשומת לב. "לאן את הולכת, היחה?" הספרדית של סבתי הפכה לברורה פחות ופחות ככל שהתבגרה. "רק החוצה, לחלץ עצמות." היא צקצקה לעברי. "רק תוודאי שתשמרי על העצמות שלך סגורות." סומק עלה בלחיי, לסבתא שלי מעולם לא הייתה ביישנות הנימוסים הרווחת, גם לא ליד אנשים מחוץ למשפחתה. אימי צחקקה למשמעה מהמטבח, ריח הבישולים שלה כמעט גרם לי להסתובב ולטעום כל מה שיש לה להכין ולהישאר בבית, לנצח. "תחזרי בזמן לארוחת הערב!" היא קראה לעברי כשפתחתי את דלת העץ העתיקה בנחישות. 

לא ידעתי בדיוק מה עליי לבקש מהמכשפה, אבל ידעתי שהיא תוכל לעזור. סבתי האכילה אותי בילדות בסיפורים על סבא רבא שלי, איך שהוא היה יכול לחולל קסמים מופלאים ומשונים, ואיך היא הייתה רוצה שהכוח ימשיך במשפחה שלנו – אך לשווא. אם כי היא תמיד הקפידה להבהיר לי שלקסם תמיד יש מחיר, ולכן נמנעתי מצעד קיצוני שכזה עד עכשיו. 

למרות שחיינו בעוני, במשפחה שלי תמיד היה אושר שאי אפשר לקנות בזהב, והייתי נחושה לעשות כל מה שיכולתי בשביל לשמור עליהם. אפילו במחיר הכבד ביותר.

 

הגעתי לשביל הכניסה לאחוזה של בית ת'ורן, צעדיי החישו וליבי פעם. היום זה היום שאעשה משהו.

כשעברתי דרך השער המסיבי עיניי נתקלו בו. אסטנו לונה. העולם הסתובב לאט יותר פתאום, היו רק עיניו הבהירות, נוצצות באור הכוכבים. מבטו הביע כמיהה, חרטה, כאב וקמצוץ של תקווה. הייתה לי תחושה שמבטי הביע משהו דומה, אז ניתקתי בכוח את הקשר בינינו. המשכתי ללכת בלי להביט בו עוד ובלי לומר מילה. "הוא רק דיבורים", הזכרתי לעצמי את האמירה שסבתי אומרת.

משרת פתח לי את דלת הבית והוביל אותי אל חדרה הפרטי של אליסיה ת'ורן, מעולם לא הגעתי קרוב כל כך לביתו של אציל – בטח שלא אל תוך חדרה הפרטי. "אני צריכה את עזרתך." היא ישבה מולי, כולה לבושה אדום מרגל ועד ראש, ורד קוצני במלוא הדרו. היא גיכחה "אם היה לי מטבע זהב…"

אז היא המשיכה לספר לי את התוכנית שעתה רקמה עם אסטנו, תוכנית העשויה באמת לעבוד. להבת התקווה שלי בערה חזק יותר מאי פעם. אבל היה משהו אחד שהציק לי עדיין.

זה לא היה הפחד מהתוכנית הסבוכה והמסוכנת, אלא ממה שיקרה לו.

הלקאתי את עצמי על כך שאפילו שלא הכרתי את אותו כלל, נקשרתי אליו כל כך, קשר שלא היה ביכולתי להסיר. לכן רקמתי עם המכשפה תוכנית נוספת, שהתפללתי בכל ליבי שלא תצא אל הפועל.

אבל אתם יודעים מה אומרים על תוכניות, לא?

 

אליס:

לקסם תמיד יש מחיר, למדתי זאת על בשרי. הוא גם תמיד מתרחש באופן בלתי צפוי – ככל שמשאלת הלב גדולה, כך הקסם מתבטא בדרכים שלעולם לא תוכל לחשוב עליהן. כך גם אמרתי ללוסיה, אבל מעולם לא יכולתי לצפות את מה שקרה.

 

בערב האירוסין צעדתי אל הכרכרה בשמלתי האהובה ביותר – עלי כותרת אדומים נשפכו מהמחוך שלה עד לרצפה הקרה. השתמשתי בשכמייה שלי כדי לגונן על אפי מהעשן, שהפך סמיך יותר מיום ליום. למרות שלא הכרתי כלל את האיכרה שפנתה אליי במצוקה,  ולא נהניתי לעזור לאסטנו לאחר שדחה אותי מספר לא מבוטל של פעמים – מישהו היה צריך לעשות משהו בנוגע למצב. איך אפשר להמשיך לחיות כך?

הכרכרה התקרבה אל אחוזת לונה, לכן הכנתי את מיטב הדמעות וכישורי המשחק שלי. 

 

אימי הייתה כמובן מאושרת עד הגג מהשידוך, כל מטרתה בחיים הייתה שביתה היחידה תינשא מעל מעמדה.

כשראיתי את גדעון בשביל הכניסה, נפרדתי ממנה לשלום. בבואי הוא קרץ אליי בשובבות, נראה חסר דאגות. אם כי עדיין סיכן את עצמו בתוכנית הזו. הוא הושיט אליי את ידו ושילבתי את זרועותי בשלו. כשנכנסנו פנימה, הוד והדר היו פזורים ברחבי החדר – החל בנברשת גדולה מופלאה שנתנה הרגשה של אור הכוכבים בתוך החלל הסגור, וכלה במתאבנים מרשימים ובצוות המשרתים הגדול שהגיש אותם. אמו של אסטנו בהחלט התעלתה על עצמה, הוריו כנראה רוצים שהבן המרדן שלהם ינשא אפילו יותר משאמי מייחלת לנישואיי. אסטנו לא היה שם, כמובן, הוא היה במרתף וחיכה ללוסיה, צביטה של קנאה ניקרה בי והדחקתי אותה עמוק בפנים. לאחר שעבר המספר המנומס של זמן בו מחכים, מדברים ואוכלים – החלו לחשושים היכן נמצא אסטנו, ולמה אני אוחזת בידו של גדעון במקום שלו. אביו של אסטנו נראה מתוח אבל מאופק, כמו תמיד. גדעון נקש על כוס השמפנייה שלו וכחכך בגרונו "הורים, משפחה וחברים יקרים. אני יודע שהיום התכנסתם כאן כדי לחגוג את אירוסיהם של חברינו הטובים אליסיה ת'ורן ואסטנו לונה, אך לצערי…"

הוא הרים את ידי ונישק אותה בהפגנת ניצחון והצגת אהבה "אני ואליסיה כבר נשואים."

מבטי התיישר עם אביו של אסטנו, שעכשיו נראה זועם כמו שור, ולא מאופק בכלל. 

התפללתי שהסחת הדעת הזו תספיק.

 

אסטנו:

בדיוק כשלוסיה נכנסה בדלת המשרתים, ההמולה החלה. חייכתי למשמע גדעון עושה את עבודתו נאמנה בצורה כל כך משכנעת, אבל החיוך הזה ירד כששמעתי את התפרצות הזעם של אבי. היינו צריכים למהר.

לפני כמה ימים, בהכנות לתוכנית, חיטטתי במשרד של אבי וחיפשתי לאן באמת מגיע כל העושר שהוא גונב מאנשי הכפר. גילתי שחלק קטן ממנו נשלח אל העיר, אבל חלק נכבד ממנו ממוקם בדיוק מתחת לחדרי, כמה אירוני. כשלוסיה הגיעה פנינו ממגורי המשרתים למרתף היין שנמצא מתחת לחדרי. הייתי צריך למצוא בקבוק יין מסוים, ולסובב אותו על צידו. מעשה זה פתח דלת סתרים שמעולם לא ידעתי שנמצאת שם, אבי באמת התעלה על עצמו. ירדנו במדרגות צפופות וקצרות אל חדר אפוף אבק. בפנים היו חביות על גבי חביות – אבל זה לא היה יין. כשגיבשתי את התוכנית עם אליס הבנו שכנראה יהיה קושי בלהוציא את האבנים היקרות משם, לפחות לבדנו, לכן לפני מספר ימים היא דאגה ליצור דלת נוספת בקיר הזה, שמובילה החוצה. בעזרת קסם, הדלת לא הייתה נראת לעין לאף אחד מלבדי, אליס ולוסיה. כשפתחנו אותה, כעשרה גברים ונשים חזקים מהכפר חיכו לנו כדי לעזור בסחיבת החביות. התרגשתי לראות את תקוותם על פניהם, ועל פניה של לוסיה. כשהוצאנו את החבית האחרונה, נשמעו צעדים כבדים במדרגות אל המרתף. "תצאי מכאן, מהר! זה אבא שלי, אני מזהה את הצעדים." לחשתי ללוסיה. אבל היא אחזה בידי, ולא זזה ממקומה. ליבי התרחב, אבל דאגתי גדלה. לא היה זמן לשכנועים, כי אבי נכנס בדלת, אליס אחוזה בחוזקה בזרועו, אקדח בזרועו השנייה.  כשלא ראיתי את גדעון, הבנתי את גודל טיפשותי. "חבר שלך לא כל כך נאמן כמו שחשבת, בן. מצד שני, רק מטורף ישתף פעולה עם התוכנית הזאת." הוא זרק את אליס לעברנו, ראיתי שהיא פוחדת, אבל הסתירה זאת היטב. עיניו של אבי נפערו למראה החדר הריק, מאחר שהוא לא ראה את הדלת המובילה החוצה. קיוויתי שאנשי הכפר כבר בדרך לעשות את חלקם, לשקם את הכפר שלנו. "אבא, הכפר שלנו גוסס. העולם שלנו גוסס, ואתה זה שהורג אותו!" ראיתי את הזעם של אבי גובר, באופן לא מודע גוננתי על לוסיה בגופי. "הא! אז זה מה שנכנס בך? בחורה?! בשביל האיכרה הזו אתה מוכן להרוס את הכל?" הוא ירק את המילים. ברגע זה הבנתי את מה שתמיד היה שם, שנאתי את אבא שלי. "אל תדבר עליה! אתה זה שהורס את הכל. אתה גונב מאנשים תמימים! איזה מן בן אדם אתה?" הוא קירב אליו את האקדח. "אני אביך! ואם זה לא מוצא חן בעינייך, אולי לא מגיעים לך החיים שהענקתי לך." הוא כיוון לעברי את האקדח, ואז הכל היה חשוך.

 

אליס:

"לא!" לוסיה צרחה בכאב, אסטן נפל על הקרקע. היא הסתכלה בתיעוב על אביו, ואז היא רצה אליו. ילדה טיפשה. היא קפצה עליו והפילה אותו על הקרקע, אבל הוא היה חזק ממנה, עוד ירייה נשמעה. הוא קם על רגליו, מנקה את האבק מחליפתו, אבל השאיר את כלי הנשק על הרצפה. הכל קרה מהר כל כך, לוסיה לקחה את האקדח וכיוונה לעברו.

 

שלוש נשמות גססו מולה, אדומות כמו השמלה שלה. היא סיכמה עם לוסיה שתנסה להציל רק אותו, אבל אסטנו לא יסלח לה אם תשאיר אותה למות. היא התקרבה לשניהם, מנסה בכל כוחה להבהיר לקסם את כוונותיה האמיתיות. להציל נשמה אחת זה בגדר הבלתי אפשרי, אז שתיים? לא היה לה מושג מה תהיה התוצאה. בטח שלא התוצאה הזו.

 

אסטנו:

מה שאליס עשתה היה יותר טוב ממה שמישהו היה יכול לקוות לו, אם כי לא צפוי. העולם היה שלם ובריא שוב, העשן פחת, תושבי הכפר שיקמו אותו ועוד כפרים בסביבה, והעולם היה מלא באור. האור שלה, ולפעמים גם שלי.

 

החיים עברו כמו שעון חול איטי, הזמן הפך שונה משל בני אדם רגילים. ראיתי אותה, זוהרת כתמיד, לכמה דקות ביום – מתי שהירח והשמש חפפו בשמיים. היא ריפאה את ליבי, ואת העולם, ואני אוהב אותה בכל יום, עד ליום שהיא לא תזרח יותר ביום, או שאני לא אאיר יותר את הלילה.

היא השמש שלי, ואני הירח שלה.