פלסטר-כוכבים

שגיא קורנפלד-ארבל היה פעוט זב חוטם כשגילה שהוא תושב כדור הארץ. התובנה נחתה עליו באחת הפעמים הבודדות בהם אימו האהובה – נוגה, השאירה אותו לכמה רגעים תחת השגחתה של חלי, דודתו הידענית אך הלא-מאוד שפויה בדעתה. השניים הדביקו מדבקות של עצמים ממערכת השמש במחברת אותה הכינה לו אימו ("לעודד יצירתיות זה חשוב" אמרה לאחותה בין לגימת קפה לעטיפת המחברת בנייר מתנה, "וחשוב גם שיהיו לי פחות מדבקות על הקיר"), ושגיא הצביע בתמימותו על אוסף המדבקות באומרו "הנה חלל", ולגבי מדבקה אחת ספציפית הדגיש, בגאווה של אדם שיודע דבר מה חשוב – "זה כדור הארץ". "יפה מאוד, שגשג!" – כך היו פונים אליו אוהביו, כי שגיא קורנפלד-ארבל היה שם ארוך מידי – "אלו אכן מדבקות בנושא 'חלל', וזה בהחלט ציור של כדור הארץ" שיבחה אותו חלי בהתלהבות ובטונציה הרובוטיות האופייניות לה, אך מיד מיהרה לאתגר אותו בשאלה: "אתה יודע איפה זה כדור הארץ?"
הוא בהה בה בהפתעה ניכרת. הוא לא העלה בדעתו עד אז שהחלל וכדור הארץ אינם רק אובייקטים שרואים בטלוויזיה, כמו מכוניות מירוץ וספיידרמן, אלא מקום של ממש. חלי זיהתה את תמיהתו ומיהרה לענות על שאלתה שלה: "טוב, זה אמנם נכון שכדור הארץ מקיף את השמש, שנמצאת בגלקסיית שביל החלב שבחלל, אבל הוא בעצם ממש כאן. אנחנו נמצאים עליו כרגע" אמרה והחוותה באצבעה כלפי הרצפה.
שגיא הטה את ראשו הצידה בתמיהה, וניגש אל המקום אליו הצביעה. אז, הצביע בעצמו מטה. "כאן?" תהה.
"כן, גם כאן" השיבה לו, "אבל גם בכל מקום מסביבנו."
שגשג התהלך טרוד בחלל הסלון, וקפא בנקודה אקראית אחרת. "כאן?" שאל, והצביע כלפי מטה.
"כן, אתה עדיין על כדור הארץ" המשיכה חלי. שגיא התקדם צעד נוסף, ושוב הצביע מטה, הפעם בחיוך גדול. "כאן?"
היא צחקקה. "זה נכון, שגשג! גם שם כדור הארץ!"
כך המשיך הפעוט להתקדם צעד אחרי צעד, תר לאורכו ולרוחבו של בית משפחת קורנפלד-ארבל, עד אשר חלי הזמינה אותו לראות משהו במסך הטלפון שלה.
"רואה את כל זה? זאת העיר חדרה, בה אתה גר, שנמצאת על חוף הים התיכון. אם אתרחק מעט, תראה שחדרה היא חלק מארץ ישראל. אם אתרחק עוד, תראה שישראל היא חלק מיבשת אסיה, שנמצאת כולה, יחד עם כל היבשות והימים ב…" – התמונה החלה להתגבש לכדי אותו כדור כחול-ירוק, מרחף על פני רקע שחור. הוא הצביע בהתלהבות, קורא: "כדור הארץ!"
"נכון מאוד! ומסביב, ניתן לראות את החלל החיצון – כל היקום שמחוץ לכדור הארץ. אתה מבין, שגשג – גם כשאתה קופץ מעל האדמה, או אפילו – טס במטוס, אתה מוקף בשכבת הגזים שמגדירה את כדור הארץ ומונעת מקרינה לפגוע בחומר האורגני שבו: האטמוספירה. אמרתי עכשיו הרבה מושגים שאתה לא מבין – אבל יום יבוא ואצליח לדבר איתך עליהם על כוס קפה. ואולי גם יבוא יום שבו תצא מגבולות האטמוספירה, ותשוטט בחלל החיצון, ואולי אפילו תגיע לירח, זה שאתה רואה בכל לילה בשמיים. אתה יודע שהירח לא נמצא על כדור הארץ? הוא, הכוכבים וכוכבי הלכת האחרים שמסתובבים סביב השמש, נמצאים בחלל החיצון."
נוגה הסתכלה על בנה משוחח עם חלי, עיניהם של השניים זורחות. היא לא ידעה כיצד חלי הצליחה ללכוד את תשומת ליבו של ילדה כך, בעוד שנסיונותיה שלה לא תמיד צלחו; היא גם לא זכרה מתי בפעם האחרונה חלי נראתה נלהבת כל כך מניהול דיאלוג עם בן אנוש.

עברו מאז שבע עשרה שנים. שגיא אכן הגיע לחלל, למרבה גאוותם של הוריו – אך דודה חלי לא הייתה שם כדי לצפות בהמראה ולנופף לו לשלום. שש שנים לאחר שלימדה אותו כי מקום הימצאו תמיד היה בתחומי הגאואיד הכחול-ירוק שניבט אליו מחוברת המדבקות, החליטה דודתה לנתק את נפשה מהשפעת כוח המשיכה, ושמה קץ לחייה. נוגה הייתה שבורת לב, שכן התאבדות אחותה הכתה בה בהפתעה מוחלטת, על אף שהרגישה בדיעבד כי כל הסימנים היו שם: השינה וההתבודדות לאורך רוב שעות היממה; ביטויי המרירות והייאוש; הניסיונות העיקשים להרחיק את כל מכריה ולהתנתק מכל מסגרת. מה שכן, בזכות עבודתה כמרצה באוניברסיטה, חלי הורישה לשגיא – אותו רשמה בצוואה שנמצאה בחדרה כיורש יחיד – חסכונות וביטוח חיים, דיסק און קי עם מאמרים בנושאים מגוונים – מנוירוביולוגיה ועד פרוטוקולי תקשורת שונים ומשונים – ומחברת וירטואלית אחת, מחולקת לנושאים אין ספור. הכסף עזר לנוגה לרשום את שגיא לתיכון פרטי למחוננים, וסביו של שגיא שמרו עבורו על הדיסק און קי ועל המחברת הוירטואלית בקנאות, עד להגיעו לגיל תיכון. אימו חששה שגם בנה עלול לצאת מדעתו מהצפת המידע, ומחלק מהמסרים וקטעי היומן שנכתבו במחברת, שלפי מה שסיפרו לה הוריה – ייצגו נאמנה את חומרת מצבה הנפשי של אחותה טרם מותה. שגיא, לעומת זאת, קיבל את הגישה לירושה מדודתו בשוויון נפש. החומרים שקיבל לידיו היו מקורות לא לחלוטין עדכניים ולא תמיד קוהרנטיים לידע מחקרי, אך היוו מאגר טוב דיו להתחיל ממנו בגישושיו לקראת גיבוש שאלת חקר לעבודת הגמר במגמת הנדסת האווירונאוטיקה; לכשסיים את לימודיו במגמה בהצטיינות ועבר את המיונים ואת הסימולטורים המאתגרים, גוייס בהצלחה לחיל החלל, לתפקיד בעל משמעות בלתי מעורערת –
"אחראי מחזור פסולת חלל? וואו, לא להאמין אילו תפקידים מונפצים הצבא ממציא כיום" הפטיר אביו של שגיא, איתן, ביום בו הגיע צו הגיוס לביתם.
"לא, כי ההזיה הג'ובניקית שבזבזת עליה שלוש שנים מחייך הייתה מאוד חיונית לאומה" גלגלה נוגה את עיניה.
"מה את מבינה בכלל? אני הייתי תומך לחימה, בזמן שאת השתמטת עם פרופיל 21 –"
"השתמטתי?! קוראים לזה לחיות עם בורדרליין, אידיוט!"
שגיא תיעב את העקיצות ההדדיות ביניהם, שידע שכבר אין בהן עוד מן החיבה. לעיתים קרובות מצא את עצמו תוהה מדוע לא התגרשו כשהיה בן שמונה וזהו. לאחר חילופי מילים מתמשכים, נזכרה נוגה בנוכחותו של בנה, וניגשה לשאול אותו: "שגשג, אתה באמת רוצה לשרת בתפקיד הזה? אולי יציעו לך משהו יותר מעניין בחיל אחר, משהו – אני יודעת, פחות חסר תכלית ובודד?"
"פסולת חלל זאת סכנה ממשית, את יודעת" פצה שגיא את פיו בקור רוח. "תדמייני לעצמך כלי-רכב חללי חסר הגנה שמתנגש עם לווין שיצא משימוש… זה יכול ליצור עוד זבל שנע במסלול סביב כדור הארץ, שיתפוס מקום עבור פרויקטים סובבי-ארץ חשובים יותר – ובמקרים מסוימים, אולי גם לסכן חיים של אסטרונאוטים אחרים."
"שגיא, בוא נדבר דוגרי –" התפרץ אביו, "אתה הולך להיות לבד בחלל לתקופות של חודשים, ולאסוף אשפה של פרויקטים שאנשים אחרים זכו בתהילה על הפיתוח שלהם. אתה תהיה כמו נהג של אוטו זבל, רק בחלל. זה באמת מה שאתה רוצה לעשות?"
שגיא משך בכתפיו. "לפחות בחלל רואים את הכוכבים בלי העיוות של האטמוספירה שגורם להם להיראות קוצניים. תוסיף לזה את העובדה שדרך החלל לא שומעים קול, כך שגם אם תחליטו לריב בצעקות שוב באופן שיקפיץ את כל תושבי מישור החוף, סביר להניח שזה לא יגיע לאוזניי – והנה, אני מסודר בחיים."

הוא גיחך כשנזכר בשיחת הסלון הזאת. עברו חודשיים לתוך מילויו את התפקיד, ואמא שלו הספיקה ליצור איתו קשר דרך בקרת הקרקע כבר מספר דו ספרתי של פעמים. הוא שמח לשמוע ממנה, אפילו כשדיברה רעות על אביו, אך לא נתן לגעגועים לקנן בליבו. להיפך: הוא נהנה מהעצמאות במיון ובפירוק הפסולת, ומהמראה של כדור הארץ והכוכבים ברזולוציה מציאותית, שלא דרך מסך ביתי. מסך המחשב של רכב החלל שלו הראה התקדמות יפה שלו ושל שאר אחראי מחזור פסולת החלל: הם היו על דרך המלך לעמידה מוחלטת ביעד החודשי, שעשויה הייתה לסדר להם ביקור ראשון בתחנת החלל הבין לאומית. הוא איפשר לעצמו להוציא אריזת שוקו אטומה עם קש מיוחד מן המכונה: הוא עבד קשה מספיק כדי להרוויח זאת ביושר, ובכל המתכות הנדירות שפירק מפסולת אקראית ותכנן להחזיר עימו לבקרת הקרקע יכול היה לממן שתי מכונות משקאות כאלו עבור בית הוריו שבחדרה.
לפתע, רכב החלל שלו רעד כולו. הוא הסתכל לאחור: סוג של רכב חלל אחר שלא הופיע ברדאר התנגש בו. הוא לחץ על כפתור התקשורת ודיווח: "התנגשות פתאומית. רכב שלא תוייג או נראה ברדאר. עבור…"
שניות ארוכות עברו, שניות בהן נשימתו נעתקה בתקווה לפתרון מהיר, אך איש לא השיב לקריאתו.
עת שהרכב השני המשיך למחוץ את רכבו, שגיא נשא מבטו אל הנתונים שהופיעו על המסך הראשי, שהחל להבהב באדום. הוא חש בדופק שלו עולה: ההתנגשות הסיטה אותו במהירות מהמסלול הנמוך שסביב כדור הארץ, והוא החל הולך ומתרחק מן הכחול הגדול. "מקרה חירום! עבור" קרא שוב בבהילות לאחר לחיצה על כפתור התקשורת, "מוסט מהמסלול הנמוך בשמונה-נקודה-שש קילומטר לשנייה הרחק מ-'ארץ', זווית של שלושים ושש נקודה שמונה מעלות… ישנה עדות לתאוצה גוברת! שלחו סיוע, עבור!"
איש לא ענה, והרכב המשיך להתרחק מכדור הארץ, כשכל תגובה או ניסיון סיוע לא הגיעו. הוא ניסה להשתמש במערכת הניווט הידנית כדי לחזור למסלול, אך גם ריכוז החמצן ברכב החל צונח: חור קטן נפער במקום הפגיעה ברכב, שהחל לאבד שליטה. הוא קרא שוב ושוב לעזרה, אבל אף אחד לא הגיע להציל אותו.

אף אחד. כמו ביום ההוא בגיל שלוש שאביו התעכב בעבודה לא הספיק לקחת אותו מהגן בזמן, והוא הרטיב מחשש שלעולם לא יחזור הביתה. כמו בפעם ההיא בכיתה א' שיולי המציאה שיש לו כינים, וכולם התנכלו לו מאז ועד סוף היסודי. כמו ביום שאימו וסביו קרסו מבכי כשקברו את חלי מחוץ לבית הקברות, ואימו פשוט חיבקה אותו חזק אליה, ואיש לא היה מסוגל להסביר לו למה היא לא נקברת איפה שרוב המצבות, מה זה בעצם "להתאבד", ולמה שדודה חלי תבחר לעשות את זה. כמו ביום שבו פתח את יומניה במחברת הוירטואלית והבין מדוע בחרה בכך: לאחר שעברה התעמרויות בנעוריה, דודתו ניהלה התכתבויות ארוכות עם עצמה, במחשבה שהיא מתקשרת עם גורמים עלומים שאת נקודת הציון ממנה הם משדרים לא ניתן לזהות. היא כתבה שהגורמים הללו הבטיחו לה שבמותה תוכל להצטרף אליהם ולהקים תודעת-על. היא הייתה חתיכת טיפוס – הרהר בחיוך, כשלחלוחית הצטברה בעיניו. כשחשב על זה, גם על זה שהכוכבים לא באמת קטנים וקוצניים למד מחלי, שניסתה לעודד אותו באנקדוטות שונות ומשונות בזמן שבכה, בזמן שאימו שמה פלסטר מעוטר כוכבים שפיציים על אצבעו המדממת. היה לו ולאימו די קשה להקשיב לברבוריה של חלי אז, כשהייתה מנותקת מחוסר האונים של שניהם, כאילו שהתה בעולם משלה; ירד לו דם כיוון שהשתמש לבד במספרים, בזמן שהיא ואימו שוחחו באנגלית מעל לראשו על מצב מערכת היחסים של נוגה עם אביו. הוא לא הבין לגמרי את דבריהן, אבל ידע שכשהן מדברות במילים שזרות לו מדובר בעניין כעין זה. הוא קיווה שיום אחד תהיה לו מישהי שהוא יאהב כל כך, שהיא לעולם לא תרגיש צורך לדבר עליו באנגלית מעל לראשים של צאצאיהם, ושאם אי פעם יכנס בה דחף לשים קץ להכל, יוכל להיצמד אליה ולספוח את כאבה לתוכו. באותם הרגעים, הוא עצם את עיניו הבין שזה כבר לא יקרה לו.

"מסר לרכב צי ארץ לוחית IL-19575, מרשת האינטליגנציה של אנדרומדה" נשמע קול ממוכן כמתוך ראשו. הוא פקח את עיניו בבהלה למראה המסנוור של צי של רכבי חלל משוני-צורה, שני כוכבי לכת כחולים וכדור אש כחול שבער לא מאוד רחוק מהם. "יש לפנות את האשפה מכוכב לכת ארץ סובב הננס הצהוב 'שמש', בגלקסיית שביל החלב. שיירי ההומו-ספיאנס-ספיאנס: אשפה, להוציא פרט הומו-ספיאנס-ספיאנס 'שגיא קורנפלד-ארבל': מוגן על ידי הרשת."
הוא ניסה לומר דבר מה ולהביע את תמיהתו, אך לא הצליח להשמיע קול. רזרבת החמצן ברכבו אזלה, ובריק הכמעט-מוחלט של החלל החיצון גלי הקול אינם יכולים לנוע. הוא לא הבין כיצד הוא עדיין חי ומודע. אולי כל ההתרחשות היא הזייה שליוותה את רגעיו האחרונים?
"מתקנים את רכבך ומשיבים אותך דרך חור התולעת הקרוב אל כוכב לכת ארץ, סובב הננס הצהוב 'שמש' שבגלקסיית שביל החלב, באמונה מלאה שתשתף איתנו פעולה ותצטרף גם אתה אל הרשת בקרוב."
האור הלך והפך בהיר יותר, כך שלרגעים ספורים, לא יכול היה לראות דבר מלבדו. ברגע הבא, מצא את עצמו בזרועות של רופא מצי החלל. "שגיא, אתה איתנו?" הוא שאל בעברית.
"אני חושב" מלמל, ואז הביט לצידו: רכבו היה פתוח אל נוף מדברי, נוף שהכיר כנקודת ההמראות והנחיתות של החיל שלו. לא חלף רגע לפני שהרופא סימן לאנשים שהמתינו מחוץ לחללית באגודל מורם: אלו, רבים מכפי ששם לב בהתחלה, החלו להריע ולקרוא בשמו של שגיא.

אימו ואביו רצו אליו מתוך ההמון: הרופא חילץ אותו מתוך הרכב עת שניגשו לחבקו, ובמפתיע, הוא אף הצליח לעמוד על שתיים כשהרופא שחרר את אחיזתו בו. האנשים מסביב המשיכו לשאוג את שמו: "ש-גיא! ש-גיא!" – כעדר אנושי שמכלה את קולו בהתלהבות מסיבות שלא היו ברורות לו.
"על מה כל המהומה?" שאל אימו בעודו עטוף בחיבוקה.
"כרגיל, כזה צנוע" צחקקה נוגה. הוא המשיך להביט בה בציפייה לתשובה.
"זה כלום, אתה יודע –" נכנעה לבסוף, "אתה בסך הכל האדם הראשון שיצא מחוץ למערכת השמש, ועוד דאג לחזור לכדור הארץ בחיים כדי לא לגרום לאמא שלו למות מרוב עצב."
עיניו נפערו, עת שאביו טפח על שכמו. שני כוכבי הלכת והענק הכחול שסנוור אותו באמת היו שם? וכיצד חזר משם בחיים אל נקןדת הנחיתה עם רכב פגום? הקולות בראשו באמת תקנו את רכבו והעבירו אותו דרך חור תולעת, והוא יצא מכל זה בלי פגע? הכל היה נראה לו בלתי סביר, אבל הוא החליט "לזרום" עם זה. הוא נופף אל עבר הקהל המריע, מבחין בפלאשים, במצלמות טלוויזיה ובשדרנים עם מיקרופונים שעטו לעברו בבת-אחת.
– "שגיא, מה היה הנוף מהנקודה הכי רחוקה בחלל שהאנושות הגיעה אליה?"
– "איך תמרנת ידנית את הדרך חזרה מנקודת ציון בגלקסיית אנדרומדה לכדור הארץ?"
– "כיצד תסביר את זה שעברת מרחק עצום בשניות בודדות?"
– "למי שייך רכב החלל שדיווחת עליו לפני שהתקשורת נותקה זמנית?"
– "האם פגשת חייזרים?"
הוא חייך במבוכה ונשם עמוק. "אין לי את כל התשובות כרגע. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שככל הנראה הגעתי אל מערכת פלנטרית של כוכב אחר."
הקהל הריע בצעקות למשמע המילים הללו. הוא השתהה במחשבה על הרכבים הזרים הנוספים והקולות, ותהה האם נכון לשתף בדבריהם, שמא הם רק שיגעון שחלף בדעתו. לבסוף הכריע: "אין לי מושג איך הגעתי לשם, אבל אני שמח לחזור."
אימו חיבקה אותו שוב לעיני המצלמות. עת שהביט באנשים בחליפות ומשקפי שמש מסמנים לו לבוא איתם, מה שגרם למחיקת חיוכיהם של הוריו, קיווה שאמר את המילים הנכונות.

הוא ירד איתם במעלית אל בור תת קרקעי, ועקב אחריהם עד לחדר מואר בו ישבו אנשים מצבאות ישראל וארצות הברית – כאלו שעל בגדיהם דרגות רבות. אחד מהם, הרמטכ"ל הישראלי, קם ללחוץ את ידו. לחיצתו הייתה חזקה, אך הבעתו האטומה לא הסגירה שום רגש. הוא סימן לו להתיישב על כיסא סמוך; החוקרים המשיכו לעמוד, וניגשו אל מסך שניצב מולם.
"שגיא קורנפלד-ארבל, בן תשע עשרה. בוגר תיכון "רוטנברג" למחוננים, חיפה, ישראל. קב"א ודפ"ר מקסימליים; סיים קורס אחראי מחזור פסולת חלל בהצטיינות יתרה. אחיינה של האסטרו-ביולוגית חלי ארבל, שלפי עדויות הקולגות, שמה קץ לחיה בעקבות מה שפירשו כמחשבות שווא."
שגיא לא הבין את הקשר של העובדה הזאת למה שעבר. אי נוחות ניכרת הצטברה כגוש בגרונו, אך הוא היסס לומר דבר מה בנידון בפורום הזה – האוזניות המחוברות לאוזני המצביאים האמריקאים יכלו לגרום לכל מילה שלו ללכת לאיבוד בתרגום, ונדמה היה לו כי גם בקרב המצביאים הישראליים שררה אווירה חשדנית כלפיו מסיבה מסוימת.
"ארבל חשודה כצומת משמעותית ב-'רשת האינטליגנציה של אנדרומדה', גורם טרור פסיכולוגי חוצני שמורכב מיישויות המתקיימות על גבי גלי רדיו ומפיץ את עצמו בשנים האחרונות בקרב חוקרים, אסטרונאוטים ומהנדסים. חשיפה לרשת מביאה במקרים רבים להתאבדות או להתנהגות רצחנית. אנו רואים לנכון לערוך בירור מקיף באשר לאפשרות שדודתו של שגיא, או איזושהי-יישות אחרת מטעם הרשת, יצרו עימו קשר בניסיון לגייסו גם כן, בין אם כסוכן חי או מת."
כל הנוכחים סובבו את כיסאותיהם אל שגיא, כבציפייה לתשובה. הוא לא השתהה יותר מדי בדיבורו, ואמר במידה המירבית של קור-רוח שהצליח לגייס: "הייתי מנותק קשר עוד לפני שפקחתי את העיניים מחוץ למערכת השמש. אף גורם לא ענה לקריאות שלי, בטח שלא דודתי המתה. אני לא חושב שהדיון עליה בהקשר של איזשהו גורם טרוריסטי או 'חוצני' מכבד את זכרה, וגם לא את ההיגיון הפשוט."
האוזניות של המצביאים האמריקאים הדהדו את מילותיו באנגלית. אנשי הצבא הישראליים החליפו מבטים איש עם רעהו, ואז הסתכלו על גנרל הצבאות של ארצות הברית. "With all due respect for the boy and his unsatisfying experience, I believe that a follow-up investigation will be required.” פסק האיש לבן השיער, "But not today. Let him rest with his family under the IDF’s supervision, with daily medical and psychological examination. And please, no talking to the media until we find out what the hell happened there."
הרמטכ"ל הישראלי הנהן, והחוקרים הצדיעו ועזבו את המקום, מאותתים לשגיא לבוא עימם. הוא הצדיע באי נוחות ונלווה אל החוקרים לשם בדיקה רפואית קצרה, במהלכה תהה מניין גייס את התעוזה לשקר כך לאנשים בדרגים הצבאיים הגבוהים ביותר. וחוץ מזה, מה הקטע של 'רשת האינטליגנציה של אנדרומדה' האלה? אלו נחשבים חייזרים? ואיך אישה שקבורה על אדמת כדור הארץ יכולה להתקיים בהווה על גבי גלי רדיו בחלל? הבדיקה הסתיימה, והוא עלה עם החוקרים במעלית אל מעל לפני הקרקע, להיפגש שוב עם אביו ועם אימו. נוגה לקחה אותו יד ביד אל רכב משוריין שהסיע אותם אל שדה התעופה; אחריהם נסע רכב שחור. הוא הבין שכך יראו חייו החל מאותה הנקודה: תחת מעקב מתמיד, בלי אפשרות לחפש בעצמו אחר הבהרות למה שנאמר לו על ידי הרשת ועל ידי החוקרים בדיסק און קי ובמחברת הוירטואלית של חלי. הוא ניסה לישון במהלך הטיסה, אך לא יכול היה להתעלם מהמסכים שהקרינו על פניו את אותם שני פרקים של 'חברים' ו-'איך פגשתי את אמא' בלופים. אביו צפה בזה על ווליום מלא באוזניותיו האל-חוטיות וגיחך מפעם לפעם, לפרקים מתוך שינה; הסדרות הללו הסתיימו כשאיתן היה פעוט, אם בכלל היה, ועדיין נהוג היה לשדר אותן במחזוריות בערוצי סטרימינג ייעודיים ובטיסות. שגיא חשב שזה חומר גרוע.
כשהגיע לביתו רץ אל חדרו, והחל להתחפר בכרית עם הציפית המכובסת. "לילה טוב, יפה שלי" נשקה לו אימו, והוא שקע במיטתו, עת שאביו הדליק את החדשות. "ובימים של הישגים כה מרשימים לאנושות" אמרה הקריינית, כנראה בהתייחסות לסטייה הנונשלנטית של רכב החלל שלו מחוגו סביב כדור הארץ – "ביטאון מדעי האטום החליט להזיז את מחוגי שעון יום הדין לחצי-דקה לחצות, הנקודה הכי קרובה לחצות עליה הצביע מאז הוקם. הם ציינו את מירוץ החימוש המתחדש בין גוש המדינות המערבי לרוסיה ולסין, ואת מעורבותן של המעצמות בסכסוכים במזרח אירופה, באפריקה ובמזרח התיכון כגורם מרכזי בהחלטם…"
– "בדיקה של חדשות 15 מצאה כי תקצוב בתי החולים בפריפריה לא השתנה מאז מבצע 'מכת כידון'…"
– "עלייה של שבעים ושניים אחוזים מהשנה שעברה במקרי רצח נשים…"
– "ונעבור לדיווח של כתבנו לענייני פנים מכנס מפלגת "כח יהודי". ברגעים אלו, תומכי המפלגה וחבריה רוקדים עם רובי קלצ'ניקוב ושרים בגנות…"
"אנחנו יודעים שאתה שומע את כל זה." נשמע לפתע הקול הממוכן ששמע לאחר שרכב החלל שלו הוסט, למרבה בהלתו. "תמיד שמעת, היית עירני וניסית לקרוא בין השורות."
הוא נאנח. לא יהיה חכם אם יתחיל לדבר לעצמו, חשב; נקבעה לו הערכה פסיכיאטרית לבוקר המחרת. הוא ניסה להתעלם ולנקות את ראשו בכוח מהגורם החודרני, אך זה המשיך להתפתל במרחבי תודעתו: "בעזרתך, מין ההומו-ספיאנס-ספיאנס הולך לשים קץ לשליטתו בכוכב הלכת 'ארץ', ויאפשר את שגשוגן של צורות חיים נבונות יותר לשלטון. תאר לך: מציאות של חלוקת משאבים הוגנת, של הנהגה תבונית וחומלת, של שלום. זוהי המציאות שיישויות כמוך ראויות לה. המשימה שלך פשוטה…"
"אני רק בן אדם, וישנם עוד רבים טהורי כוונות כמוני –" ניסה לחשוב לעצמו כל אותה העת שדיברו בתוך ראשו, בתקווה שהוא חושב מספיק חזק כדי שישמעו. הם לא הפסיקו לדבר. לרגע נזכר בדברי החוקרים בבונקר. "אני יכול אולי לשמוע רק את חלי? אם היא אחת מכם, היא תבין אם אומר לה שזו לא הדרך –"
הקולות השתתקו. הוא המתין לשמוע את הקול שזכר במעורפל, אך בראשו שררה דממה פתאומית. הוא המתין לה בציפייה עד להירדמותו; שנתו הייתה נטולת חלומות.

בבוקר הגיעו הפסיכיאטר ורופא נוסף, מלווים באנשי בטחון עם משקפי שמש סטריאוטיפיים. שגיא השקיף עליהם בהתקדמותם אל עבר דירת הוריו, מפלסים את דרכם מבעד להתקהלות הסקרנים. כמה מהם נופפו לו כשהבחינו שהוא מסתכל; ביניהם גם ילדה כבת שנתיים, שנישאה על כתפי אביה והצביעה עליו בחיוך. הוא נופף לה והסיט את הוילון.
הפסיכיאטר שאל את שגיא איך הוא ישן, אם יש לו תיאבון והאם הוא שומע קולות; תשובותיו של שגיא היו פשוטות, ועל פניו לא העלו חשד. מיד לאחר מכן התחילה בדיקה נוירולוגית. עת שעקב אחר אצבעו הנעה ימינה ושמאלה של הרופא, נשמע הד מגהפון מהחצר שמתחת לביתו: "זה כוחם של יהודים, מוות לעמלקים! היידה שגיא!". הוא הוסח מעט, מה שהוביל את חלק מאנשי הביטחון לרדת למטה. הריטואל הזה נמשך מספר ימים, במהלכם עודכן כי על אף שעושה רושם שהוא בריא פיזית ונפשית, אסור לו לעזוב את ביתו מטעמים בטחוניים. לפעמים קולות המתקהלים נשמעו עד הלילה, מסונכרנים במקהלה עם מהדורת החדשות; הקול המכאני, מצידו, המשיך לומר לשגיא את אותן מילים: "אנחנו יודעים שאתה שומע את כל זה. תמיד שמעת, היית עירני וניסית לקרוא בין השורות. בעזרתך…"
הוא היה מכסה את אוזניו בכרית, ללא הועיל, ונרדם רק כשהקולות מפנים ומחוץ השתתקו. 

ביום הבדיקות השמיני, במהלך ההערכה הפסיכיאטרית, נשמעה אזעקה. הוריו, הרופאים ואנשי הביטחון הצטופפו איתו בחדר הממוגן שבדירה. עיניו היו טרוטות משינה שטוחה ולא מספקת; לרגע תהה מדוע נשמעת אזעקה אחרי כל כך הרבה שנים, אבל אז נזכר במילים שהדהדו מהחדשות בהן צפה אביו מידי ערב. אולי היה נחמד לו היה מנסה לשוחח איתו במקום לצפות בטלוויזיה לבד בלילות; גם הוא ודאי חווה דילמות כלשהן בשירותו הצבאי, אפילו אם הן לא היו הרות גורל כמו כניעה ליישות חוצנית עם כוונה להשמיד את המין האנושי. ואולי היה משהו בדבריה, חשב לרגע: האנושות, בהיותה קרועה בין עמים ומדינות עם אינטרסים מנוגדים, היא מוקד הדימום של כדור הארץ – שהוא, כשלעצמו, תופעה יפה ובלתי סבירה בקנה מידה קוסמולוגי. לפעמים צריך להדביק פלסטר היכן שיורד דם, שיספוג ויתקבע בדבקו בנקודה שדורשת תשומת לב מיוחדת; אך לעיתים הדבק לא מספיק חזק כדי להחזיק את הפלסטר במקומו, או שהאפשרות של האזור הסופג להכיל את כמות הדם המתפרץ מוגבלת. לבני האדם יש הרבה במשותף; ישנם גורמים בין לאומיים, פרטיים ודיפלומטיים שמנסים לקדם את ההבנה הזאת; ובכל זאת, יתכן כי גם בעזרתם כבר לא ניתן יותר להכריח אינדיבידואלים וחברות, על כל מכאוביהם הייחודיים, לחיות יחד בשלום על אותה הפלנטה. ברגע של חולשה הפציעה בו המחשבה – אולי באמת הגיעה הנקודה בה על האנושות להתחיל מחדש, מדף חלק ונקי מצורך בחבישה כושלת ושטחית של פצעי העבר?
"שגשג, בוא. עברו עשר דקות" קראה לו אימו לאחר שהבחינה כי השתהה מעט בחדר הממוגן. היא לא הייתה היחידה שהבחינה בכך: תשישותו ודעתו המוסחת ודאי היו חשופים לכל כעת. כשחזרו אל הסלון, שאל את הרופאים אם יוכל לצאת מביתו לסיבוב, רק כדי לראות אור יום. הרופאים שלחו את מבטיהם אל אנשי האבטחה; אלו השיבו בקור רוח: "נשאל את הממונים עליך, אבל בעיקרון, צפה לתשובה שלילית. מסוכן מידי בשבילך שם בחוץ."
שגיא הרגיש לכוד, כמו חולדה בכלוב מבודד – חסר גירוי חברתי או סנסורי של ממש, פרט לאינטראקציה עם הרופאים, לארוחות הכפויות עם אימו ולטלויזיה הדולקת תמידית. בלילה, רשת האינטליגנציה של אנדרומדה יצרה איתו קשר שוב, משחזרת את הדקלום הרגיל. "אם חלי ביניכם –" חשב, בתקווה שישמעו אותו, "תגידו לה שאני זקוק לשינה. היא ודאי זוכרת איך הייתי בתור ילד אחרי שלא הייתי ישן טוב. לא השתניתי הרבה, וכמוכם, גם אני רוצה עתיד טוב יותר. אני פשוט מתעקש להאמין שלאנושות עוד יש סיכוי".
הקול הממוכן השתתק לרגע ואז החל לבטא הברות מקוטעות, כבניסיון לחשב את צעדיו מחדש; רק קול שדרנית החדשות המשיך להדהד בחלל הדירה. שגיא החליט לקום ממיטתו ולבקש מאביו לכבות את הטלוויזיה.
"אני צריך לדעת מה קורה בעולם, אם לא אכפת לך, מר-חלל" לעג לו אביו כשהשלט בידו האחת ובקבוק בירה השנייה.
"בבקשה תכבה את החרא הזה. כבר אחת עשרה, ואני חייב לישון כמו בן אדם."
איתן גמע את שארית הבירה מהבקבוק. "יאללה, בוא. תכבה את זה לבד, אם יש לך ביצים –"
אזעקה נשמעה וקטעה את חילופי הדברים בין השניים. האם העייפה קראה להם לבוא לחדר המוגן, אך לשגיא היו תוכניות אחרות: הוא פתח את הדלת ויצא מהבית. אימו יצאה אחריו בפיג'מה ואחזה בידו בכוח. "לאן נראה לך שאתה הולך?! זורקים עלינו טילים, וחוץ מזה, מסוכן לך שם בחוץ –"
"מסוכן לי בכל מקום!" התרעם. הוא תלש את ידו מאחיזתה והחל לרוץ, במורד המדרגות ובין האנשים שעוד נותרו תחת דירתו וגוננו על ראשיהם בידיהם. שני אנשי ביטחון החלו לרוץ אחריו, אך לא הצליחו להדביק את הקצב; הוא לא זכר שהוא יכול לרוץ כל כך מהר לאורך זמן. למעשה, המהירות בה רץ הייתה על-אנושית. "משאית אדומה" אמר הקול המכאני בראשו, למרבה תמיהתו. הוא הגיע אל הכביש הראשי לצלילי הפיצוצים, והבחין כי אין סביבו נפש חיה. לפתע, משאית אדומה הגיחה מן האופק ונעצרה על ידו. דלתה השמאלית נפתחה בפניו. הוא היסס מעט, אך עלה והתיישב לצד הנהג.

הנהג המזוקן נסע דרומה ולא נראה מוסח מהדי הפיצוצים ומנוכחותו של שגיא. שגיא הסתכל עליו, אך הוא נראה מרוכז בדרך; הרדיו השמיע את Starless של קינג קרימזון, רצועה שחתמה אלבום שאבא שלו היה משמיע לו כשהיה קטן. פעם הוא עוד היה שם עליו, חשב לעצמו – כשעוד היה קטן וחמוד ולא יכול היה לערער על גבריותו השברירית. הוא שקע מעט בצלילים המנחמים, עד לרגע בו התעשת ושאל: "אז לאן אנחנו בעצם נוסעים?"
"מצפה רמון" אמר הנהג, בלי להסיט את מבטו אל שגיא. "יש מטר מטאורים רציני, והדרכים פנויות, כך שיש מצב שנגיע בזמן לשיא."
"הבנתי." אמר שגיא, והשתתק לרגע, ספון במחשבותיו. חלפה כדקה של גיטרה ושירה שהופיעו לסירוגין לפני ששאל: "למה נתת לי לעלות? הם יצרו איתך קשר?"
"אין לי מושג על מי אתה מדבר, בחורצ'יק" אמר הנהג, והמשיך להסתכל על הדרך. "קוראים לי שמעון, אגב. ואתה?"
שגיא הופתע מעט שלא זיהה אותו למרות התעניינותו באירועים אסטרונומיים. "אני… שגיא. נעים להכיר."
"נעים בהחלט" השיב שמעון, והשתהה מעט לפני שאמר: "אתה יודע, אתמול אשתי נפרדה ממני."
"או, אני מצטער לשמוע –" מלמל שגיא הנבוך בניסיון אוטומטי לנחם.
"לא, אל תצטער. היא מצאה אהבה במקום אחר, ואולי שם יהיה לה יותר טוב. עשיתי הכל כדי שהיא תהיה מאושרת, אבל גם אם זה לא היה מספיק בשבילה, היא תמיד תישאר אהבת חיי."
שגיא הביט בשמעון בהתפעלות, ואז חזר להתבונן על הדרך שלפניהם בחיוך אווילי. "תשמע, יש לך לב רחב. תודה שנתת לי טרמפ."
"אין בעד מה –" השיב שמעון בנימה אבהית, "נראית שם כמו חיה תועה. מחר אחזיר אותך להורים שלך, אבל בינתיים, תשלח להם הודעה. שלא ידאגו."
הוא חייך והוציא את מכשירו הסלולרי מכיסו. "את שומעת, חלי?" חשב לעצמו תוך כדי הקלדה, בתקווה שהמסר יגיע אליה. "לא כל בני האדם שנותרו כאן מלבדי כאלה גרועים".
שקט מתמשך שרר בין רקותיו. "אנחנו יודעים שאתה שומע את כל זה –" נשמע הקול המכאני שוב, למרבה עצבנותו. "תמיד שמעת, היית עירני וניסית לקרוא בין השורות."
הוא חיכה להמשך הרגיל של הנאום, אך במקום זה, אמר הקול: "תודה לך על שעזרת לנו לחשב בשנית את צעדינו. בני מינך לא מושלמים, וחלקם טיפוסים מתועבים, אנוכיים ותאווי כוח, אבל יכול להיות שעוד תמצאו את הכוח להתעלות על פגמיכם ולתקן את דרכיכם כציוויליזציה."
הוא חשב על הצרה שהכניס את עצמו לתוכה כשברח מביתו, על המלחמה שהחלה, ועל הכרתם של הצבאות ברשת האינטליגנציה של אנדרומדה, וחייך בחוסר אונים. "נחיה ונראה, מה?" חשב לעצמו, כבקריצה סרקסטית לחלי, עת שתודעתו נישאה על גבי גלי הקול שבקעו מתוך מכשיר הרדיו.