עשרים שנה אחרי

גם עשרים שנה אחרי, ארין לא שכח את הסיפור שאמא של סיוון ספרה לו באותו ערב אחרון של החופש הגדול, הערב האחרון לפני שהמשפחה שלו עזבה את הצפון המוכר למרכז הצפוף והמסריח.

***

בחודש האחרון של החופש המשפחה שלו כבר עברה למרכז, אבל ארין נשאר אצל דודתו כי הוא רצה למתוח עוד את הזמן עד שגם הוא יצטרך לעזוב. חוץ מהלילה האחרון, ימי הקיץ התערבבו בזיכרונו – את רוב התקופה ההיא הוא הקדיש לשיטוטים ארוכים ולהקשבה לסיפוריה של הדודה על המשפחה שלו, בעבר הרחוק ובהווה הקרוב. הימים התערבבו זה בזה, טיול כזה בטיול אחר, סיפור אחד בסיפור אחר. במהלך כל אותם ימים הוא רטן לעצמו על ההורים שלו,  שלוקחים ממנו את כל הזמן הזה. הוא לא רצה להגיע למקום זר. היו לו עוד שנתיים עד לסיום התיכון, והוא רצה לנצל אותם עם החברים שלו ועם המושב שהוא אהב. הוא כעס שלוקחים לו את כל הזמן שנשאר לו לשוטט במושב בהנאה ובלי דאגות, וכעס על זה שגם את השיטוטים עכשיו הוא מבזבז על לכעוס. במושב הוא הכיר את כולם, לפחות בפנים. הוא ידע שבעיר הוא יפחד להסתובב ככה לבד, ושנא את הפחד הזה.

***

עתה, כשעמד חולה ובודד מול המבנה ששימש לו בית לפני עשרים שנה ונזכר באותו קיץ שבזבז בלכעוס ולשנוא ולהאשים את כולם במצב שלו, הוא הרגיש בעיקר עצב.

***

במשך כל אותם ימים הוא לא סיפר לחברים שלו על המעבר, ולכן לא הצליח לגרום לעצמו להיפגש איתם לאורך כל החופש חוץ ממפגשים אקראיים במושב. ביום האחרון הוא כבר ידע שאין לו ברירה. החבורה, שאז הייתה קרובה, התכנסה בצהריים בבית של המשפחה של סיוון – החברה הכי טובה שלו, שגם ממנה התעלם כל החודש האחרון. אפילו כשכבר היו ביחד הוא לא הצליח לומר כלום, עד שהשעה שבע הגיעה ולא נותרה לו ברירה. רגע לפני שכולם הלכו, הוא פלט בחטף את העניין. הוא ציפה בחשש מה לגילויי רחמים, או לבדיחות ציניות שמסתירות כאב, אבל במקום זה הוא הופתע כשכל החמישה כעסו עליו והאשימו אותו בזה שהוא נוטש אותם בלי אזהרה למרות שהיה לו זמן להזהיר אותם. הוא התעצבן וכולם התחילו לצעוק זה על זה, והוא שנא אותם ואת ההורים שלו ואת עצמו. אחד החברים, אליעד, אמר לו שהם כבר ידעו על המעבר כי ההורים שלהם סיפרו להם, והוא אידיוט אם הוא חושב שאפשר להסתיר משהו במושב. הם פשוט ראו שהוא לא מדבר איתם והחליטו לראות מתי הוא יגדל ביצים וייפגש איתם. ארין התעצבן עוד יותר והצעקות המשיכו. באיזשהו שלב העניינים התלהטו כל כך שהוא סטר לאחד החברים, אמיר. אמיר הסתכל עליו בהלם לרגע ואז קילל אותו ויצא בזעם מהבית. כולם השתתקו, וארין הרגיש גם נבגד וגם נבוך לרמה שהוא כבר לא ידע להכיל את זה. דמעות עלבון התחילו לצרוב את העיניים שלו והוא יצא בסערה לחצר.

בגינה, הוא התיישב על אבן והשקיף על קרני השמש האחרונות וחיבק את עצמו ברחמים עצמיים הולכים וגדלים. הוא הבין שהוא היה חבר נוראי אבל הוא ציפה שהם לפחות יכבדו את זה שזה הערב האחרון שלהם ביחד למי יודע כמה זמן. הוא לא הצליח להירגע, וקם להסתובב בגינה בעצבים. הוא רצה להתחיל מחדש את החופש, להתחיל מחדש את החיים בכלל. הוא בעט בזעם בכד עתיק שבצבץ מהדשא והתחרט על זה מיד. הכד לא אשם. חפצים דוממים לא מכריחים אותך לעבור מהמקום שאתה מכיר אל הלא ידוע האפל והחשוך.

אחרי כמה דקות או כמה שעות סיוון יצאה אליו, לבושה בפיג'מה לבנבנה חמימה, עם מגש קטן וחום. היא התיישבה לידו והגישה לו ספל תה מעוטר בציורים של קרבות אבירים. כל הגוף שלו היה חם גם ככה, אבל הוא הופתע מהיחס המכיל והשקט ולא הספיק לסרב לפני שהיד שלו כבר לקחה בעצמה את הספל. האדים צרבו לו בעיניים, והוא שמט את הספל על העשב. התה נשפך, והערב, שנהיה קריר, הדגיש את החום האובד של הנוזל. "עכשיו לשיחים יהיה חם נורא", צחקה סיוון. ארין הופתע מהצרידות בקולה, וכשקיבל מספיק אומץ להסב את מבטו אליה, אחרי שתיקה ארוכה, ראה שגם היא בכתה. גיל אמרה לו לפני כמה זמן שסיוון מרגישה אליו רגשות שהם יותר מחבריים בלבד, אבל הוא שמר את המידע הזה ביחד עם שאר הדברים שגיל אמרה לו בתקופה ההיא – בפינת הדברים שהוא לא האמין בהם לגמרי. הוא עצמו עדיין לא הרגיש כלום לאף בחורה, ובפרט לא לסיוון, והדמעות שלה בעיקר בלבלו אותו. הוא לא שמר על קשר עם אף אחד מאותם חברי ילדות שלו, אבל בחלוף השנים הגיעו אליו השמועות, דרך חברים של חברים, שסיוון הייתה בכל אותה תקופה כרוכה אחרי טל מהכיתה המקבילה, והיא לא רצתה את ארין יותר משהיא רצתה כל אחד מהחברים שלה – פשוט כאב לה שהוא עזב. בכל אופן, באותו הערב הוא לא ידע את זה.

***

ארין התקדם במורד השביל שהוביל לבית הישן של המשפחה של סיוון, עוצר מידי פעם להסדיר את הנשימה. הוא לא ידע אם הם עוד גרים שם, אבל הוא הניח שכן. הוא בא לפגוש את סיוון, וקיווה שהיא עוד גרה שם. כל המקום נראה לו קטן כל כך. הוא לא הבין איך הצליח להקדיש חודש שלם לשיטוטים בלי להרגיש שהם חוזרים על עצמם ולהשתעמם מהם. היום בעיר הגדולה הוא בקושי מצליח להרגיש שהוא מחדש, ועדיין הוא ידע שיש לו עוד המון מה לחפש בה. הוא ניגש אל השער הלבן, שנצבע מחדש לא מזמן, ונתן לזיכרון של אותו ערב להמשיך ולשטוף אותו, כמו שעשה פעמים רבות בעבר.

***

הם ישבו בשתיקה ובמבוכה דקות ארוכות ובהו זה לזו בעיניים, עד שארין לא הצליח לסבול את זה יותר. "אני שונא את המחשבה של להיות לבד בעיר", הוא מלמל בעצבנות. "אתה לא תהיה שם לבד", היא ענתה. "אתה הסתדרת כאן ואתה תסתדר גם בכל מקום חדש, אני מכירה אותך". היא הושיטה יד אל הכתף שלו. נראה שהיא חושבת אם להגיד עוד משהו, ואחרי כמה זמן אכן דיברה שוב. "אתה יודע, אם לא יהיה לך אף אחד אתה תוכל פשוט ליצור חברים". "מה זאת אומרת?". היא שתקה והסמיקה, ואז אמרה במהירות, "אתה יודע, כשגורמים לאנשים להתחבר איתך". הוא ידע שלא על זה היא חשבה. הם המשיכו לשתוק, והוא בחן את דמותה, חושב אם הוא מרגיש כלפיה את מה שחשב שהיא מרגישה כלפיו. בשיחות עם בנים אחרים הם תמיד אמרו שהיא יפה, בשפה כזו או אחרת. היא הייתה בלונדינית בשלבים מתקדמים של הפיכת השיער לחום. היא הייתה נמוכה וצנומה, והיו לה פנים ארוכות ולבנות. הוא ראה אותה פעם בשדה של חרציות, והדמיון בינה לבין הפרחים גרם לו לחשוב עליה גם כפרח. ובכל זאת, כשהסתכל עליה אז הרגיש בעיקר את הצריבה הלא נעימה של כעס מריר. התחושה שהיא מסתירה ממנו משהו גרמה לו לחשוב שוב על זה שהוא הסתיר מכולם את דבר העזיבה שלו, מה שגרם לכעס המריר להיפך גם לחמוץ, והוא שאל שוב ברוגז, "מה זאת אומרת ליצור חברים?". "סתם, נזכרתי באגדה שעוברת במשפחה שלי. אמא שלי סיפרה לי אותה כשאני הרגשתי לבד. גם אני עברתי הרבה דירות, אתה יודע". היא התרווחה על האבן שלה ולקחה לגימה מהתה בחינניות מעושה, שהתאימה בכל זאת למראה הכללי שלה. בארין עברה המחשבה הארעית שהפיג'מה שלה תתלכלך מהאדמה ומהתה שהוא שפך, מה שגרם לו להתכנס עוד יותר בעצמו ולהתחרט עוד יותר על הכל. "סליחה ששפכתי את התה", הוא לחש, מרגיש את הקול המתחלף שלו בוגד בו. הוא כחכך בגרון וחזר על זה שוב, בקול. "זה בסדר", היא אמרה, "הצמחים אוהבים חום".

***

ארין פסע באיטיות מבעד לשער. נראה שהמשפחה גרה בבית הזה, שבו הוא נשכב עם סיוון על הדשא והביט בשמיים. הוא לא שכב עם מישהי מאז. לא על דשא כידידים ולא מעבר לזה. הוא סימן לעצמו את זה ברשימת הדברים שצריך להספיק מתישהו, לפני שמתים, והמחשבה הזאת גרמה לו לחייך במרירות אפרורית לעצמו. הוא הרי בא בעניין הזה בדיוק לבית הספציפי הזה.

***

המשפחה של סיוון הייתה מפורסמת באזור שלהם. אבא שלה היה רופא שיניים של המועצה, ואמא שלה הייתה מספרת סיפורים שעבדה עם בתי הספר השונים בסביבה, אז ארין לא הופתע לשמוע שסיוון נזכרה באגדה משפחתית. הוא לא רצה לשמוע אותה במיוחד. הוא לא רצה להרגיש שהוא יכול ליצור חברים חדשים, ולא רצה לשמוע על אף גולם מסוג שהוא או על שיקויים מוזרים שתורמים לעלילת סיפור מעורפל עם מוסר השכל מפוקפק. הוא רצה להישאר על הדשא ולהביט בשמיים המשחירים ולא לעזוב לעולם את המושב. הוא הרגיש איך כל הפעימות שהלב שלו פועם נלקחות ממנו ונשארות בעבר. הוא רצה לחקור עוד מקומות במושב וביערות שהקיפו אותו. הוא רצה לבלות עוד זמן עם החברים שלו, והוא הרגיש טיפש על זה שהפחד מהעזיבה גרם לו להתרחק מהם כל הקיץ ולהתווכח איתם כשסוף סוף נפגשו. 

הוא טבע לו לאיטו במערבולת המחשבתית הזאת, וקריאת ה-"אמא!" המופתעת של סיוון שלפה אותו בחזרה למציאות. הוא מצמץ בטשטוש וראה את אדר, מספרת הסיפורים שנודעה לו בתור אמא של סיוון רוב הזמן. היא נעה בחן וברציפות שגרמה לארין לחשוב עליה בתור רוח רפאים, דמות מהעבר הרחוק. העור החיוור והשיער הבהיר שלה תרמו לתחושה הזאת גם כן. היא דיברה תמיד באופן מסתורי מצד אחד אבל מוקפד מצד שני, והצליחה להקסים ולהפחיד את ארין תמיד בילדותו. כשגיל ההתבגרות הכה בו, הסיפורים שלה גרמו לו בעיקר לאי נוחות, ובעתיד הוא הבין שזה כי הם גרמו לו להרגיש כמו ילד שוב, והנפש המתבגרת שלו התנגדה לתנודה אחורה, למרות שהייתה נעימה ומהפנטת. היא הייתה לבושה בשמלת ערב חומה שנראתה מיושנת, גם לנער שלא הבין דבר באופנה. הוא נאנח על הדשא, והרגיש את התחושה הלא נעימה עולה בו שוב בזמן שאדר דיברה בקולה המחושב. "רק רציתי לראות מה המעללים שלכם, ילדים. שמעתי קודם את הצעקות, ונתתי לכם זמן להתגבר על זה לבד, אבל שמעתי מרחוק שסיפרת לו על האגדה המשפחתית שלנו?". ארין שמע את הנשימה של סיוון נעתקת. אדר חייכה אליו, "זה סיפור שאנחנו מספרים רק בתוך המשפחה. אגדה עתיקה על אדם שחי יותר זמן ממה שהוא היה צריך והיה לו יותר כוח ממה שאמור להיות לבן אדם". המשפט העיר בתוך ארין משהו. הוא גם רצה לחיות יותר ממה שהוא צריך. הוא רצה להספיק לחיות שוב את כל מה שהוא חי עד עכשיו. גם הוא רצה יותר כוח ממה שאמור להיות לבן אדם.

ארין הרגיש שהסיפור שאדר רוצה לספר הוא אכן סיפור פרטי וכמוס. כל המשפט הזה שאדר זרקה לאוויר היה מלכודת של מספרי סיפורים. אדר אהבה את הקהל שלה מבקש, וכשהיא לא המשיכה לדבר, וכשסיוון המשיכה לשתוק, הסקרנות והרצון להיחשף למשהו פרטי של המשפחה של סיוון גרמו לארין לפסוע הישר לתוכה. "מה המשפט הזה אומר בכלל?", הוא שאל בקול שהשתדל מאוד ונכשל להישמע לא מתעניין. בתגובה, אמרה מספרת הסיפורים, "בואו שניכם, תסתכלו על השמיים. תראו כמה כוכבים יש שם. יפים, נכון?". ארין נשכב על הדשא, ושם את ראשו על האבן שעליה ישב קודם. הוא התפתל עד שמצא נקודה נוחה, והרגיש את סיוון לצידו מתרווחת גם כן. הוא הביט למעלה, והצליח לראות כמה כוכבים למרות קרני השמש העצלות שסנוורו אותו אם הטה את ראשו יותר מידי. הכוכבים היו יפים והדשא היה נעים, והוא הרגיש שנוח לו לראשונה מאז שהמעבר הצפוי שלו לעיר נקבע.

***

עד היום הוא זכר בעל פה את הסיפור. יכול היה להישבע שהכוכבים שזהרו אז לא זהרו באותה עוצמה מאז, ושהדשא שישב עליו מאז תמיד היה יבש יותר, מגרד יותר. השקיעה אף פעם לא הייתה כל כך ארוכה ויפה. הוא זכר גם גחליליות שריצדו מולו, אבל הכל התערבב בתמונות שעלו לראשו כשחשב על המילים של האגדה שאדר סיפרה להם אז.

ארין הלך עוד כמה צעדים בחצר, ונוכח שהבית ריק. הוא התיישב על ספסל עץ שלא היה כשהוא ביקר בבית הזה, עצם את עיניו ומלמל את המילים ביחד עם הזיכרון המתקדם.

***

"מספרים שפעם, לפני המון שנים, חי לו מלך זקן וחכם שמלך במשך שנים רבות על ממלכה לא גדולה ולא קטנה, שידעה שנים טובות וידעה שנים רעות. בזקנתו, המלך התקשה לישון, והיה יוצא לטייל בגן שלו לאור הירח, שהיה גדול יותר באותה תקופה. הירח היה הדבר היחיד שהאיר למלך את דרכו, כי באותם זמנים לא היו כוכבים בכלל בשמיים. המלך היה מטייל בגן, מסתכל על הירח ומרגיש את הבדידות מקיפה אותו מכל כיוון. היו לו חברים ויועצים רבים שנולדו אחריו ומתו לפניו. כל הילדים שלו נהרגו בקרבות, ואשתו נפטרה לפני שנים, בזמן שהוא הוסיף לחיות.

כל לילה, אחרי יום שלם של משפטים והתייעצויות עם אנשי הארמון, המלך היה מדבר אל הירח. 'אין לי עוד אף אחד', הוא היה אומר לו, ואז משלים בדמיונו את תשובת הירח. 'גם אני בודד', היה הירח עונה, בקול עתיק ועייף. 'אני לבד באדמה', היה אומר המלך. 'אני לבד בשמיים, אפילו את השמש שזורחת אצלכם בבוקר אני לא רואה'. והמלך היה נעצב על עצמו ונעצב על הירח".

ארין הסתכל על כמה עלים שנפלו מאחד העצים. הוא לא היה כמו המלך הזקן. אין לו את כל השנים שהיו למלך, ועדיין הבדידות שנכפתה על המלך נגעה בו כמו שדבר לא נגע בו עד אז, או מאז.

"באחד הימים, הגיע לממלכה רופא-מכשף. הוא נמלט מהממלכה השכנה, שבה חל איסור מוחלט על כל סוגי הקסמים. המלך הזקן קיבל את האורח לארמונו, והם שוחחו על ענייני הממלכה הזו, הממלכה השכנה, והמלך החליט לקבל את הרופא-מכשף לשרת אותו בארמון, תחת הגנה מלכותית. כאות תודה, שאל הרופא-מכשף את המלך איך יוכל לגמול לו. המלך סיפר לו על נדודי השינה שלו, ועל השיחות החוזרות עם הירח. הרופא-מכשף אמר למלך שהוא מבין את הבדידות, ושניהם גולים בארץ זרה – הרופא-מכשף שברח מכל מה שהכיר בעזרת רגליו, והמלך שהזמן עצמו גרם לו להגיע לעידן זר עם אנשים זרים, המלך שהזמן עצמו גרם לו להשאיר מאחור את כל אהוביו. הרופא-מכשף הציע להצטרף למלך לטיול הלילי, והמלך הסכים.

בטיול הלילי המלך ביקש מהרופא-מכשף שיגמול לו בזה שתמיד יהיה איתו, ויפיג ממנו את הבדידות הזאת. הרופא-מכשף הסכים, ומאז הם טיילו בכל לילה. אבל הזמן עשה את מה שהזמן עושה הכי טוב, והרופא-מכשף חלה בעצמו ולא הצליח למצוא לזה תרופה.

כשביקר את ידידו על ערש דווי, כעס המלך. 'הצלתי את החיים שלך, נתתי לך קורת גג ועבודה, וגם אתה בורח לי. הבטחת שתישאר!'. הרופא-מכשף ידע שהמלך מצפה ממנו לפתרון קסמים, אבל הוא לא ידע מה להציע. הם ישבו ושתקו והביטו בשמש ששוקעת ובירח שעולה, והרופא-מכשף הרגיש את החיים חומקים ממנו והלאה. בנשימותיו האחרונות הוא פנה אל המלך ואמר, 'כדי לקיים את ההבטחה שלי, אני מעניק לך את כל הכוח שנשאר בי. הוא יישאר אצלך רק לכמה שעות, ואם לא תשתמש בו הוא יעלם לעד. תשתמש בו בשביל למצוא לעצמך חברה'. כשסיים לדבר, עצם את עיניו ועזב גם הוא את המלך". כאן עצרה אדר את סיפורה לכמה רגעים, וארין המתבגר שמע אותה מנגבת את לחייה. הכוכבים פעמו בחוזקה, והירח כמו גדל אל מול עיניו.

***

ארין פקח את עיניו. גם עכשיו הוא הרגיש את הירח הנסתר גדל מולו. השמש התחילה לשקוע והאור סנוור אותו. הוא רצה להתקפל ולהעלם, אבל הוא לא בא בשביל להתקפל ולהעלם. להיפך. הוא קם ויצא לרחוב, ושוטט עד שמצא ספסל שעוד זכר ממגוריו במושב, שפנה כנגד השמש. הוא התיישב עליו, ומולו ראה עץ דולב ענק וישן, זוהר בשמש הגוועת. העץ נשתל כשארין היה ילד. הוא הובא עם דחפור ענק מהמרכז, והונח באמצע הכיכר, משמש בית לילדים מתרוצצים ולצלמים. בעודו מסתכל, מעורפל מעט ומתנועע בין ההווה והעבר, עורב שחור גדול נחת על ענף עבה, מחזיק אגוז בפיו. הוא בחן את ארין, וארין בחן אותו בחזרה בחשדנות. העורב הפיל את האגוז על הכביש שעבר ביניהם וקפץ בעצמו למטה. משם הוא חצה את הכביש בניתורים והתיישב ליד ארין. "אתה גם מחכה למישהו שבטח כבר לא גר כאן?", ארין שאל, וגיחך מעצמו. מאז שהוא עבר מהמושב הוא הפסיק לדבר עם בעלי חיים. הוא גם בקושי דיבר עם בני אדם. העורב הסתכל עליו, במבט ציפורי מלא בציפייה, בבירור היה נראה שהוא מחכה למשהו. ארין חשב על הגחליליות שהופיעו כשאדר סיפרה את האגדה אז.

הוא התחיל לחשוב על שאר הסיפורים שאדר סיפרה לו במהלך השנים, אבל העורב ניקר אותו והוא צעק בכאב. "מה אתה רוצה?". העורב חזר להביט בו בציפייה, והוא הבין שעליו להמשיך עם הזיכרון שהוביל אותו לכאן. "בסדר, בסדר", אמר. הוא עצם את עיניו שוב, וחזר לבטא בלי קול את מילות האגדה שרדפה אותו עשרים שנים, עם דמות הרפאים של אדר במוחו.

***

"המלך הזקן הרגיש את הכוח של הרופא-מכשף, ובטיולו הלילי, הבודד לראשונה מזה שנים, הוא חזר לדבר עם הירח. 'מה אתה היית עושה עם הכוח הזה?', הוא שאל, והירח השיב לו בקולו העמוק והמאובן, 'הייתי משאיר איתי את האנשים היקרים לי'. המלך הסכים איתו, וניסה לגרום לכל אותם אנשים שהיו יקרים לליבו לחזור אליו, לחיים, אבל אז הופיע מולו מלאך בגלימה שחורה אפלה, שהמלך זיהה בתור מוות, ואמר לו, 'אל לך לנסות לקחת ממני את אלה שלקחתי אני, מלך'". קולה של אדר, כשאמרה את דבריו של מוות, הפך נמוך וגרוני, כמו אדמה יבשה שחורקת באלפי שיניים של חול, והקול סימר את שיערו של ארין, והוא הרגיש את סיוון נעה באי נוחות לצידו. הוא שלח אליה את ידו, והיא תפסה. השמיים השחירו מעליו, והכוכבים כמו הפסיקו להתקיים.

"המלך ידע שאין להמרות את פיו של מוות. אז הוא ניסה לגרום לכל האנשים שעוד החשיב לחבריו להימלט מהאחיזה של אותו מלאך. המלאך הושיט אליו את ידו, ואמר, 'לא תוכל גם להגן על כל האנשים ממני, מלך. זה אנוכי והמוות לבדו מנצח במשחק האנוכיות האין-סופי'. המלך רצה לומר נואש ולשחרר את הכוח של הרופא-מכשף, אבל הוא הסתכל למעלה וראה את ידידו הוותיק שמשתכן לבדו מאיר עליו, מעודד אותו. 'אני אעשה את המעשה בשביל הירח, אם כך'. מוות הסתכל עליו במבטו החלול, הסתכל על הירח, והסכים. 'הירח ותיק כמעט כמוני, או כמו החיים. אני מוכן לחלוק איתך חלק מאנשיי, בשבילו'. המלך הרגיש את הכוח מתפזר, וראה איך כדור אור קטן ניתק מהירח וממשיך הלאה בשמיים, עד שהוא נעצר. 'הרופא-מכשף', אמר המלך, ומוות הנהן ונעלם.

"המלך הוסיף לחיות עוד שנים רבות, ועתה, כשלא פחד יותר להכיר ולאבד אנשים חדשים, חי בשמחה רבה יותר. הוא התאהב במלכה שחיה בארץ רחוקה, ונולדה להם ילדה, שהמלך סיפר לה את כל מה שקרה איתו ועם הרופא-מכשף ועם מוות. בבוא הזמן, נוספו עוד ועוד כוכבים לשמים, ולא הירח ולא המלך היו לבדם.

"כשמוות הגיע בשביל המלך, הכוח שלו עבר לילדה, שהפכה למלכה. המלכה הפכה את אביה לכוכב הזוהר ביותר בשמיים – כוכב הצפון. המלכה חיה גם היא שנים רבות, וככה גם צאצאיה, והכוח המיוחד שהעניקו להם חייו של הרופא-מכשף נשאר. וככה, נוספו עוד ועוד כוכבים לשמיים, והירח כבר לא בודד, וכך כל מי שיוצא להסתובב בלילה ולהסתכל על הכוכבים". סיוון בכתה בקול בשלב הזה, ותמיד כשנזכר בזה תהה ארין למה היא בכלל הזכירה את אותה אגדה אם היא כל כך העציבה אותה. גם הוא בכה, והחליט שהוא יהיה כמו המלך – לא, יותר טוב מהמלך. המלך נכנע בסוף למוות, הוא פחד מהבדידות והשאיר את הבת שלו לבד בכל זאת. ארין רצה לחיות כמה שיותר – לחיות לנצח. הוא לא רצה לפחד יותר מדברים שיסתיימו, מחברויות שיגמרו, ממעברים שגורמים לזמן שלו להפוך ליקר ונדיר ומתכלה, ואת כל החוויות שהוא יאסוף בדרך יהפוך לכוכבים פרטיים משלו, שילוו אותו תמיד. האגדה גרמה לו להרגיש מלך היקום, והוא וסיוון המשיכו להסתכל, מוקסמים, בשמיים האינסופיים שנפרסו מעליהם. "תראה כמה חברים יש לנו, בכל מקום", סיוון צחקה, וארין חייך ושמח איתה.

צלצול פעמונים הפר את הקסם שהיה אז, והכוכבים חזרו לזהור כהרגלם, הירח חזר לגודלו המקורי והגחליליות נעלמו. ארין קפץ, מושך את ידו מסיוון, ורץ לגדר – שם דודתו קראה לו, מזכירה לו שתיכף היא מסיעה אותו למרכז ושמחר מתחילים הלימודים בבית הספר החדש שלו. הוא יצא מהחצר מבלי להסתכל אחורה או לומר שלום.

המעבר לא עשה לו טוב, לארין. הוא פיתח אובססיה סביב הרעיון של להפוך לנצחי כדי שיוכל לחוות שוב את אותם הזמנים הנדירים, כדי שיוכל להפוך אותם לשכיחים. שבוי באשליה הזאת, הוא לא התיידד עם אנשים חדשים בבית הספר, והתמקד בלימודי רפואה מוקדמים, שאותם המשיך גם כשסיים, בקושי, את התיכון. הוא לא התגייס, ופרש מהאקדמיה שנה אחרי סוף התיכון, אז גם עזב את הבית שבו שכן עד אז בכעס מתמשך, בתקווה שיצליח להשאיר מאחור את המשפחה שלו ואת התחושות הקשות שליוו את הנוכחות שלה בחייו.

הוא המשיך לחקור על דרכים לרמות את המוות, ושקע בתוך מלחמה עיקשת שגבתה ממנו את כל מה שעוד היה לו אז. יום אחד הוא התעורר, בגיל שלושים ושש, והרגיש שהחזה שלו לא עולה ויורד כמו שהוא עלה וירד עד אז. הוא ניסה לקרוא לעזרה, אבל מפיו יצאו רק קולות חורקים, בקושי אנושיים, וגם ככה לא היה מי שישמע.

הוא התעורר שוב אחרי יום, מזיע ורועד, אבל סוף סוף הוא הבין באמת את האגדה ההיא שליוותה אותו ורדפה אחריו כל השנים האלה. הוא תפס את הרכבת הראשונה שהצליח להגיע אליה ועלה צפונה.

***

ארין פקח את עיניו, וגילה שהשמש שקעה לגמרי. העורב נעלם, והאגוז נשאר שלם על הכביש. הוא הלך והרים אותו, וביחד איתו תפסה יד נוספת את האגוז. סיוון נצצה למרות החושך, כאילו לקחה את כל האור שהבעיר את מראה העץ ולבשה אותו כמעיל. "לא הייתי המלך, נכון?". היא הנהנה. ארין הרגיש כאילו עברו עליו ארבעים שנה מאז אותו לילה, וסיוון נראתה כאילו עברו עליה פחות מעשר שנים. "אני לא יודע מה להגיד", אמר, נכלם. "אני טעיתי כל כך הרבה בחיים. בזבזתי אותם". הגרון שלו חרק את המילים החוצה. הוא נפל על הכביש, משתעל, וכשסיים הוא גילה שגם את המילים שהצליח להוציא הוא גמגם. "אני מקווה שעדיין לפחות אוכל להיות כוכב בשמיים שלך". סיוון לא אמרה מילה, אבל היא לקחה את ידו ועזרה לו לקום. הם טיילו במושב, נעצרים מידי פעם לשבת ולהסתכל על השמיים זרועי הכוכבים. רק אחרי שעות ארוכות, כשהלילה הגיע לקיצו ושוב התגנבה בהירות מסוימת לשמיים, הם הגיעו בחזרה אל הבית וסיוון המשיכה את השיחה. "אמא שלי לפעמים משתמשת ביותר מידי כוח בסיפורים שלה, וגם ככה יש המון כוח באגדה המשפחתית הזאת. אני לא זוכרת בדיוק איך היא ספרה את הסיפור אז, אבל בטוח זה שכעסתי עליך גרם להשפעה החריגה הזאת. אתה לא אשם בהכול, רק בחלק".

הם נכנסו לבית והתיישבו במטבח, והרגליים של ארין רעדו בכאב. "אני רוצה שתסתכל עלי ועל החברים שלך ועל המשפחה שלך ושלא תתחרט כשתהיה שם. מתישהו אני אצטרף גם, אבל רק עוד הרבה שנים". הוא הסתכל עליה, אבל היא הסתכלה לנקודה מעבר לכתפו, אל עבר הדלת. הוא ידע מי נמצא שם. "הייתי אנוכי", הוא אמר והסתובב, ושתי המילים נשארו באוויר. "זה נכון, אבל זה בסדר", היא אמרה בעצב ונופפה לו לשלום כשיצא. בלילה אחרי סיוון שכבה על הדשא והסתכלה על השמיים. היא חייכה לעצמה כשראתה שם את הכוכב החדש.