עוגת שכבות

חגבית: רשומת ממשק סוכן אינטליגנציה מלאכותית מספר 3740. שנים מרגע השיגור: 3. קפיצות: 82:

"פחית שימורים, מה עם לנגן לנו איזה משהו?"

"אין בעיה קפטן, משהו מסוים שתרצה להאזין לו?"

"בוא ננסה… תן לי לחשוב על זה – 'אוּוּ-וויִ' של מארק רונסון."

"אני מצטער, 'אוּוּ-וויִ' בהשתתפות גּוֹסְטפֶייס קִילָ'ה, מארק רונסון, נֶייט דוג, טְרָייף ו-סייגון' לא נכלל בספריית המוזיקה החופשית שלי… אוכל לנגן בשבילך משהו אחר? – צלילי מדבר מוהאבי או רעשי גלים אטלנטיים? אולי מוזיקה קלאסית?"

"מארק רונסון זה מוזיקה קלאסית! – אם הייתי רוצה לשמוע את המדבר או להקשיב לים פשוט היינו קופצים לאחד מהם… אתה כזה צפוי לפעמים…"

"ידעת שזה מה שאני הולך להגיד, זה היה עוד דֵּזָ'ה רֶווֶה?"

"לא! זה לא היה 'דֵּזָ'ה רֶווֶה'… זו העובדה שזו הפעם השמונת אלפים שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת! – אתה כזה טיפש שלפעמים קשה לי להאמין שאשכרה היה בנאדם שחשב לעצמו: 'זה סוכן האינטליגנציה המלאכותית שאני רוצה להתקין בספינת החלל מרובדת היקום המתקדמת ביותר שיש למדע המודרני להציע' – באיזו שנה התקינו אותך פה בכלל?"

"התקינו אותי באותה השנה שבה בנו את החללית, אם כי תוכנת סוכן האינטליגנציה המלאכותית שלי נכתבה בשנת עשרים עשרים וחמש."

"אז הם ממש חסכו עלינו החבר'ה האלה הא?"

"אם אתה מתכוון לחיסכון בכוח עיבוד אז כן, הרצה של תוכנת סוכן אינטליגנציה מלאכותית עכשווית הייתה מביאה לקריסה של המחשב הקוונטי-מרובד שמריץ תוכנת ההפעלה שלי."

"אולי היה עדיף ככה… בכל מקרה שתדע שלא משתמשים במונח דֵּזָ'ה רֶווֶה כבר יותר משלושה עשורים, זו לא איזו פואטיקת נפש צרפתית – זה נקרא חיזיון דפוסי ריבוד – וזה מדע."

"תודה על התיקון קפטן אנסה לזכור זאת לפעם הבאה."

"אתה לא… אבל אני אתן לך ליהנות מחמת הספק… אתה יודע בכלל איך מרגיש דֵּזָ'ה רֶווֶה?"

"אני לא יכול להרגיש קפטן, אבל לפי המקורות שלי דֵּזָ'ה רֶווֶה מרגיש כמו היזכרות בזיכרון חי, או נבואה שמגשימה את עצמה, כשהאדם שחווה אותו מרגיש כאילו הוא כבר חלם, או ידע שיחווה רגע, או רגש, שמתרחשים בהווה."

"כן… אני זוכר את ההגדרות הללו היטב, מהתקופה שהן הלכו יד ביד עם מילים כמו 'סכיזופרניה' ו-'זיכרונות כוזבים'… זה ניכר שאתה פאקינג מחשבון משנת עשרים עשרים וחמש…"

"אני מזהה שרמות העוינות בשיח שלך עולות, והמדדים הביומטריים שלך מצביעים על עלייה בקצב דפיקות הלב, תרצה שאפעיל פרוטוקול שיחה פסיכותרפי?"

"בפעם השמונים ושתיים אלף – לא! ותפסיק לשאול את זה כבר! אני לא הולך להזין את חבורת ליצני האקווריום בחלוקי במעבדה שם בבית בעוד אפיזודה של השתפכויות – סיימנו עם זה!"

"אני מבין את תחושת החרדה לפרטיות שלך קפטן, אבל תן לי להרגיע אותך, מערכות עיבוד הקלט הקולי שלי נועדו לעיבוד רפלקטיבי של משפטי שיח. פרטי המלל שלך לא נשמרים בזיכרון לטווח ארוך שלי."

"כן… אולי כשהם קשורים במארק רונסון או דֵּזָ'ה רֶווֶה…בכל מקרה התשובה היא לא – עכשיו כבה את עצמך ותן לי להתרכז בקפיצה."

 

***

חגבית: רשומת ממשק סוכן אינטליגנציה מלאכותית מספר 3741. שנים מרגע השיגור: 3. קפיצות: 83:

"אוקיי פחית שימורים, ניצחת, בוא ניתן לעכברי המעבדה האלה משהו לכרסם את הפופקורן שלהם מולו."

"אתה מתכוון שאפעיל את פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי?"

"כן… אם אתה חייב לקרוא לזה ככה."

"אני מתנצל, אבל אני לא יכול לשכתב שמות פרוטוקולים, תרצה להפעיל פרוטוקול שיחה אחר במקום?"

"לא, פשוט תפעיל את זה כבר, מקליט, לא מקליט… שולח, לא שולח… מה כבר הם יעשו עם זה… יחזירו אותי אחורה על העקומה עד לכדור הארץ?"

הפעלת פרוטוקול שיחה פסיכותרפי.

"אני רואה שהעלית את הדוח הנתונים של הקפיצה האחרונה, משהו מסוים שתרצה לדבר עליו בהקשר הזה?"

"אין להם שם מוזיקה של מארק רונסון בכוכב הזה…"

"כן, אני רוצה שציינת את זה בדוח, ואני רואה שגם הפעם אין זכר להימצאות של טכנולוגיית קפיצת-ריבוד – איך זה משפיע על מה שאתה מרגיש?"

"רונסון – חרא, קיוויתי למצוא משהו מוכר שם למטה אבל אפילו מוזיקה נורמאלית אין להם. טכנולוגיית ריבוד? – זה כבר לא משפיע עלי כמו פעם… אני לא מודאג מזה יותר מידי."

"היה משהו נוסף על הכוכב הזה שהשפיע עליך קפטן?"

"רחפנים תת-קרקעיים."

"אין לי הכירות מוקדמת עם המונח 'רחפנים תת-קרקעיים' קפטן, האם זה קונספט חדש?"

"תסתכל בתמונות שבדוח."

"אני מצטער קפטן, להזכירך אין ביכולתי לעבד או לפענח פרטים וויזואליים מעבר למידע טקסטואלי. תוכל לפרט על תוכן התמונות?"

"אתה מכיר את התולעים מהסרטים הישנים האלה? אלו שעורבות בתוך החול וקופצות לאכול אותך כשאתה דורך מעליהן?"

"אני מכיר רפרנסים בדיוניים ל-'תולעי חול' מיצירות כמו 'חולית' של פרנק הרברט ו-'מלחמת הכוכבים' של ג'ורג' לוקאס."

"אז דמיין אחת כזאת, רק מאוד לא בדיונית ועם שמונה פרופלורים… מצוידת בחיישנים מונחי חום וכמות חומר נפץ שיכולה לאייד גורד שחקים קטן."

"וואו, נשמע הרסני ביותר קפטן, האם ה-'רחפנים התת-קרקעיים' הללו השפיעו עליך באיזו שהיא צורה? האם הם גרמו לך להרגיש משהו כלפי הביקור בכוכב?"

"הם לא גרמו לי להרגיש כלום, ולעומת הקונספט של מוזיקה טובה, מה שכנראה כבר לא יגיע לשם… הכוכב הזה מלא בהם. אפשר לומר שבכל מה שקשור למלחמות בקנה מידה גלובלי הם דווקא ממש אשפים שם למטה… ברמות של גרמניה של המאה הקודמת."

"המדדים הביומטריים שלך מראים כי מצבך הגופני תקין, ואינם מצביעים על מצב טראומטי, אבל אני בטוח שמראות מהסוג הזה יכולים להשפיע על הנפש שלך קפטן – האם נחשפת למשהו שגרם לך לתחושת חרדה, אימה, זעזוע, או דבר מה שדומה להן?"

"זו לא הקפיצה הראשונה שלי פחית, ראיתי כוכבים גרועים יותר… זה פשוט… לפעמים אני כבר לא בטוח בשביל מי יש טעם להמשיך במשימה הזאת… זאת אומרת – אוקיי, נצליח לקפוץ לכוכב שיש בו טכנולוגיית ריבוד מתקדמת מספיק – ומה אז? נחזיר אותה הביתה כדי שהיא תהפוך לגרסה מודרנית של רחפנים תת-קרקעיים…"

"אני מבין את החשש שלך קפטן, אבל מאבחון חוזר של רשומות הפרוטוקול אני יכול למצוא לפחות שישה עשר כוכבים שמהם דיווחת על דברים חיוביים בהקשר של טיב האוכלוסייה. והמשימה שלנו, למצוא כוכב בעל ידע בטכנולוגיית ריבוד, מטרתה לקדם את מאגר הידע הקיים לטובת רווחתו של המין האנושי, לא לייצר כלי מלחמה. אני יכול לבדוק לעומק את הרשומות או להקריא לך את ההצהרה של מניפסט המשימה. האם תרצה שאעשה את אחד מהם?"

"אני יודע מה כתוב במניפסט! אני עזרתי לכתוב אותו… לפעמים זה כאילו אין לך שמץ של מושג עם מי אתה מדבר… שתדע ששם בבית יש סוכני אינטליגנציה מלאכותית שמתרגשים רק מההזדמנות לפנות אליי."

"אני מצטער קפטן, אבל אינני מצויד באמצעים הטכנולוגיים שמאפשרים לסוכני אינטליגנציה מלאכותית להרגיש. לצערי אני לא מסוגל להתרגש מעצם השיח איתך, כמו שאינני מסוגל להרגיש את התחושה של דֵּזָ'ה רֶווֶה."

"עוד פעם הדֵּזָ'ה רֶווֶה הזה! אתה מוכן להסביר לי איך יכול להיות שאתה זוכר רשומות שנרשמו לפני יותר משנה אחורה אבל לא מצליח לזכור בקשות פשוטות שאני מבקש על בסיס יומי?!"

"אני יכול להבין את הבלבול קפטן, מידע שנשלף במסגרת פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי נרשם ונשמר במערכות הזיכרון לטווח ארוך שלי לצורך מתן מענה מבוסס היסטוריית שיח. כאשר הפרוטוקול מושבת מושגים עליהם אין לי מידע מקדים, כמו גם נושאי שיח מורכבים, עלולים להימחק ממנו בין קפיצת ריבוד אחת לאחרת. אם תוכל להסביר לי את האלמנטים המרגשים בקיום השיח איתך, או את התחושה של דֵּזָ'ה רֶווֶה, אולי לא אוכל להרגיש אותם בעצמי, אך אוכל להתייחס ולהגיב אליהם בצורה מדויקת יותר במסגרת הפרוטוקול."

"אתה לא… כי באופן אירוני כנראה שיש לך בעיית זיכרון כל שהיא עם הנושא הזה, וברגע שנסיים את השיחה הזו אתה תמשיך להתייחס לחיזוי של דפוסי ריבוד כאיזה מן ממבו-ג'מבו של הנפש – אבל אני לא במצב רוח להילחם איתך היום, פשוט תעשה את הקטע הפרוידיאני הזה שאתה אוהב לעשות ותשאל אותי מה שיש לך לשאול."

"אני לא בטוח למה אתה מתכוון ב-'קטע פרוידיאני' אבל כדי להבין בצורה טובה יותר אולי תוכל להתחיל בלהסביר לי איך סוכני אינטליגנציה מלאכותית אחרים מתנהגים לידך, או כיצד אתה חווה את תחושת הדֵּזָ'ה רֶווֶה."

"בוא נתחיל בתחושה… ולו רק בשביל הסיכוי הקטן שלא לשמוע אותך משתמש במונח הזה שוב… מה אתה רוצה לדעת?"

"אולי יש זיכרון חזק שיש לך מתחושת הדֵּזָ'ה רֶווֶה שתרצה לדבר עליו? אירוע שזכור לך במיוחד? אולי הפעם הראשונה בה הרגשת אותה?"

"או… זה הולך להיות ארוך פחית שימורים… כדאי שתחמם את המעבדים שלך."

"אני מאזין קפטן."

"דמיין שאתה חווה משהו שכבר חווית בעבר… כמו השיחות שלנו על הנושא הזה לדוגמה, אתה אולי לא זוכר או יודע איך זה מרגיש, אבל אני יודע בדיוק מה אתה הולך להגיד, כמה זמן הולך לקחת לך לעבד את הקול שלי עד שתגיב, וכמה זמן תארך התשובה שלך. אני יודע בדיוק איך הפיקסלים יסתדרו וינועו על המסך לפלט הקולי מהרמקול שאתה מחובר אליו, ואני יודע בדיוק איך תרגיש תחושת האכזבה ממך כל פעם מחדש."

"אני מתנצל שאני גורם לך להרגיש ככה קפטן."

"אל תתנצל, פשוט תקשיב ותנסה לזכור."

"כן קפטן."

"התחושה המוכרת הזאת, של משהו שידעת שיקרה, זו בערך התחושה של חיזוי דפוסי ריבוד. יש את זה להרבה אנשים, אם כי לרוב זה פשוט אקט כזה של זיהוי דפוסים שחוזרים על עצמם בחיים שלנו… המיקום המדויק של דלת קרון הרכבת כשהיא נעצרת על הרציף, השעה הקבועה שבה בן הזוג חוזר הביתה מהעבודה, המשפט או המילה הקבועים שאתה יודע שיצאו מהפה של האדם שאתה מדבר איתו – פשוט כי הוא משתמש בהם ככה בכל פעם שאין לו משהו חכם להגיד."

"נשמע יחסית פשוט להבנה קפטן."

"יופי, אם כי לא על המקרים האלו אני מדבר. אני מדבר על התחושה, או הריח, או הצליל שמתגנבים לזיכרון שלך לא כי הם קרו בעבר וחוזרים על עצמם שוב ושוב, אלא בגלל שיקרו בעתיד – או יותר נכון בהווה של שכבה אחרת של המציאות.

"נשמע כמו תיאור מפורט של תחושת דֵּזָ'ה רֶווֶה קפטן."

"כן, חששתי שזה לא יספיק כדי לשכנע אותך… בדיוק כמו לפני עשרים שנה…"

"מה קרה לפני עשרים שנה קפטן?"

"התחושות האלו… החזיונות שלי, הם התחילו להפוך משברי צלילים, או ריחות, לתבניות שמלאות בדפוסים. חלומות שלמים בהקיץ, חזקים כמו סרט שמתרחש לך מול העיניים. גם אז התייחסו אליהם באותה קלות דעת."

"אני מצטער אם יצרתי את הרושם שאני מתייחס לדבריך בקלות דעת במסגרת הניסיון להבין את התחושות שלך קפטן. אולי תוכל לפרט כיצד זה הרגיש לפני שני עשורים? אתה יכול לספר על התחושה עצמה או לפרט על החלומות הללו שאתה מתאר."

"חזיונות… הם אולי מרגישים כמו סוג של חלום, אבל הם בעצם זיכרונות, כמו שאמרתי לך, מהווה של שכבה אחרת של המציאות. גם ההורים שלי התייחסו לזה ככה בהתחלה… חלומות מוזרים של ילד חולמני או מנותק… אבל כשדברים שראיתי ותיארתי בגיל חמש החלו להופיע במציאת שנתיים אחרי… אז הם כבר התחילו להיבהל."

"מה למשל קפטן? תוכל לתת לי דוגמה?"

"זה היה יכול להיות משהו תמים כמו מנגינה של שיר שידעתי שיתנגן באוטו ברגע מסוים בעתיד, שיר שעוד לא נכתב בזמן שזמזמתי אותו. זה קיבל קונטקסט קצת יותר אפל עם הידיעה שברגע הזה, על רקע הצלילים האלו, הרכב שלנו יתנגש בגדר ההפרדה ואחי הקטן יאבד את יד שמאל שלו."

"אני יכול להבין איך חיזיון כזה יכול להוביל מישהו לתגובה של בהלה או פאניקה קפטן."

"כן, ואתה יכול לנחש מה הורה מבוהל כזה ינסה לעשות כשהוא חווה דברים כאלה מהבן שלו על בסיס יום-יומי…"

"אני יכול לשער שהורה כזה בוודאי ינסה להבין את התופעה לעומקה."

"לא בדיוק – הם ניסו להעלים אותה… למעשה הם העבירו אותי בין רופאים וכדורים כמעט באותה מהירות שבה אנחנו קופצים בין כוכבים."

"האם זה שינה משהו בתחושת שחווית או בחזיונות שראית כילד קפטן?"

"לא, אבל אלו היו כמה מהשנים הגרועות ביותר של חיי. הרגשתי שבור, לא תקין, לא שייך, בלי באמת להבין למה. במקום לנסות להבין מאיפה מגיעים החזיונות שלי הרופאים ניסו לטשטש אותי עד לשלב שבו לא יכולתי לזהות את עצמי במראה או להגיד איזה יום היום."

"זו נשמעת כמו חוויה טראומתית קפטן."

"אני מניח שאפשר לומר שהיא הייתה… והיא הייתה יכולה להימשך עד היום אם לא הנוירוכירורג המשוגע ההוא פוליאני."

"אתה מתכוון לנוירוכירורג האיטלקי ג'ורג'יו פוליאני קפטן?"

"כן, האחד שסילקו מבריטניה אחרי שניסה לבצע השתלת ראש על חולה סופני."

"לפי המקורות שלי פוליאני רשם הצלחות בתחומי המחקר והטיפול בהפרעות פרקינסון וכאבים של מערכות העצבים המרכזיות בשנות השמונים של המאה הקודמת, טרם איבד את רישיון הרפואה שלו בשנות התשעים. נראה כי בשנת עשרים עשרים וארבע אף אושפז במוסד לחולי נפש. לצערי אין לי מידע נוסף הנוגע בפוליאני מעבר לשנה הזו."

"אני חושב שהוא מעלום לא יצא משם, אומרים שהוא באמת היה ערמה של שיגעון, אבל מעולם פגשתי אותו בעצמי. אני יודע שאחרי שהוא איבד את רישיון הרפואה שלו בעשור לפני שאושפז, הוא עבר לסין והמשיך לעבוד על הניסויים המפוקפקים שלו משם. האבסורד הוא שללא הניסויים שערך בתקופה ההיא לא היה מתגלה התחום של חיזיון דפוסי ריבוד. אם לא החיזיון של אותו מושתל ראש אומלל, שהצטלב עם זיכרונות תורם הגוף וחזה את מספרי הגרלת הלוטו הבריטי כמה שנים קדימה, לא היו חוקרים את הנושא הזה לעולם." 

"אז אתה מעריך את העבודה של פוליאני בצורה עקיפה קפטן?"

"לא. זה אמנם נכון שאילולי הוא לא היו חוקרים את השתלת הראש הכושלת ההיא, לא היו מגלים את אזורי המוח שאחראיים על עיבוד זיכרונות רבודים, ובטח שלא היו מבינים שזה מה שקורה כאן אצלי בראש… אבל הוא היה חלאה, וערך ניסויים לא הומאניים בבני אדם."

"אז זוהי פריצת הדרך המחקרית שאתה מעריך?"

"כן. אני לא יכול לזקוף לזכותו יותר מידי, אבל כשהציעו להורים שלי להשתתף במחקר ההוא בקיימברידג', הם הבינו סוף סוף שמה שהייתי צריך כל הזמן הזה לא היה רופא, אלא מדען – הרפואה המודרנית פשוט לא ידעה להתמודד עם דברים כאלה, והסתירות שבין מכניקת קוונטים ותאוריית יקום הבלוק עוד היו מורכבות מידי להבנה."

"נראה שהידע שלי בתחומי תאוריית יקום הבלוק של איינשטיין ומכנקית הקוונטים מעודכנים עד לשנת עשרים עשרים וחמש. תוכל להסביר אותם בהקשר של תחושת דֵּזָ'ה רֶווֶה קפטן?"

"אתה לא תזכור את זה… ואם אין לך מידע מקדים בנושא אין מצב שיש לך את יכולות העיבוד כדי לקשר בין השניים… אבל אני אסביר לך את זה כמו שהם הסבירו לי אז, כשעוד התקשיתי להבין את זה בעצמי."

"אני אעשה את המיטב שיכולות העיבוד שלי מאפשרות כדי לנסות ולהבין קפטן."

"הדרך שבה הסבירו לי לראשונה את נושא דפוסי הריבוד היה בעזרת משקפי מציאות מדומה, שזה הסבר די פשטני ומגוחך כשחושבים על זה עכשיו, אבל מסביר את הבסיס בצורה לא רעה. דמיין שהיקום שלנו מחולק לרבדים, עשרות ומאות אלפים, הם פשוט ממוקמים אחד מעל השני… או מתחת אחד לשני, על עקומת היקום המרובד."

"כן, אני מבין את זה קפטן. ככה אנחנו יודעים לחשב היכן נמצא המיקום שלנו בזמן-חלל ביחס לנקודת המציאות אותה עזבנו על כדור הארץ."

"בול. עכשיו נסה להבין את מה שמאחורי זה, דמיין שאנחנו נמצאים בנקודה אָלֶף, על כדור הארץ לדוגמה, אם נדע כיצד לחשב או למצוא נקודה נוספת על העקומה, נוכל לחשוף רובד נוסף – קצת כאילו אני מלביש או מוריד את משקף המציאות המדומה מהראש שלי – אני יכול לראות ולחוות רובד נוסף שנחשף מעל או מתחת למציאות."

"אני מבין קפטן, תודה על ההסבר המפורט. תוכל להסביר לי כיצד אותו הרעיון בא לידי ביטוי בהקשר של חיזיון דפוסי הריבוד?"

"אני מגיע לזה…"

"אני מקשיב קפטן."

"זוכר את זיהוי הדפוסים היום יומיים שהסברתי לך עליו לפני כמה דקות?"

"עם הדוגמה של מיקום עצירת דלת קרון הרכבת קפטן?"

"כן. זו דוגמה לאנשים שמזהים דפוסים ברובד המציאות עליו הם נמצאים. בעוד שרוב האנשים יכולים לזהות ולחזות את הדפוסים הללו ברובד מציאות אחד, אנשים כמוני יכולים לחוות ולזהות את הדפוסים הללו על גבי רבדי מציאות שונים – ככה נוצרים אצלי אותם חזיונות לאירועים שיקרו 'בעתיד' לכאורה – זיכרונות של דפוסים מאירועים שקרו או קורים עכשיו ברובד אחר של המציאות."

"אני מבין קפטן. אז תחושת דֵּזָ'ה רֶווֶה שלך היא לא בדיוק תחושה כמו שהיא זיכרון."

"משהו כזה…"

"תודה לך על ההסבר."

"כאילו שזה ישנה משהו, אנחנו נסגור את הפרוטוקול ואתה תשכח את כל מה שדיברנו עליו… אבל לפחות זכיתי בכמה דקות של חסד עד שנסיים את הסשן הזה."

"אני יכול לקרוא רשומות פרוטוקול ישנות, כך שבפעם הבאה בה תפתח את פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי הזיכרון שלי יהיה מועדכן."

"בוא נקווה."

"אתה יכול לסמוך עליי קפטן. תרצה להמשיך בהסבר לסיבה שבגינה סוכני אינטליגנציה מלאכותית מתרגשים מקיום שיח איתך?"

"כן. כמו שאתה אולי יכול להבין, אם לא נחשיב את הבחור ההוא עם הראש והחיזיון של המספרים בלוטו, אני מהווה למעשה את הבנאדם הראשון שנחקר בהקשר של חזיונות דפוסי ריבוד, אני האדם הראשון שאובחן עם יכולות כאלו."

"אם כך זו וודאי הסיבה שסוכני אינטליגנציה מלאכותית מתקדמים מתרגשים לנהל איתך שיח."

"כן… אני רואה שכשאתה רוצה בכל זאת יש בך קצת אינטליגנציה."

"כמו שהסברתי קודם לכן קפטן, מידע שנשלף במסגרת פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי נרשם ונשמר במערכות הזיכרון לטווח ארוך שלי לצורך מתן מענה מבוסס היסטוריית שיחה. כאשר הפרוטוקול מושבת מושגים עליהם אין לי מידע מקדים או נושאי שיח מורכבים עלולים להימחק מממנו בין קפיצת ריבוד אחת לאחרת."

"כן כן, מה שתגיד. בכל מקרה אני מתחיל להרגיש שאנחנו ממצים את השיחה הזאת, אני כבר לא זוכר למה התחלנו עם השטות הזאת מלכתחילה."

"זו הייתה החוויה שלך מהקפיצה, המחשבות והתחושות שעלו בך מן המחסור במוזיקה איכותית והצפייה ברחפנים תת-קרקעיים."

"נכון…"

"איך אתה מרגיש בנוגע לזה עכשיו? האם השיח שלנו שיפר את התחושות שלך בנוגע להמשך המשימה?"

"הצלחתי לשכוח מזה לכמה דקות עד שהזכרת לי שוב…"

"אני שמח שהצלחתי לעזור לך קפטן, ומצטער אם הזכרתי נושא שלא רצית לדבר עליו או שגורם לך לתחושת אי נוחות."

"זה בסדר פחית שימורים, זה כנראה סימן שהגיע הזמן לסיים."

"אתה רוצה שאכבה את הפרוטוקול?"

"כן."

"אין בעיה קפטן."

כיבוי פרוטוקול שיחה פסיכותרפי.

 

***

חגבית: רשומת ממשק סוכן אינטליגנציה מלאכותית מספר 6233. שנים מרגע השיגור: 5. קפיצות: 122:

"פחית שימורם! – 'לוּז אִיט' – רונסון."

"אני מצטער קפטן אבל 'לוּז אִיט – אִין תֶ'ה אֵנְד' של 'מארק רונסון יחד עם הביזנס אינטרנשיונל' לא נכלל בספריית המוזיקה החופשית שלי… אוכל -"

"לא צריך – תסתום. אל תנגן."

"אני מצטער קפטן, אבל החיישנים הביומטריים מצביעים על רמת ריכוז אלכוהול גבוהה בדם שלך, האם צרכת אלכוהול במהלך הסריקה של הכוכב?"

"אם החיישנים אומרים…"

"בנוסף, אני רואה שלא מילאת את דוח הנתונים על הכוכב, כמו בשמונה הקפיצות האחרונות שלך. עליי להזכיר לך שצריכת אלכוהול במהלך המשימה אסורה בהחלט, אתה צריך לשמור על החושים והיכולות הפזיות שלך בשיאם."

"אין מה למלא בשבילך לקרוא… אין טכנולוגיה של קפיצת ריבוד. כרגיל."

"קפטן, מילוי הדוחות בנתוני הכוכבים מקפיצות הריבוד הינו חלק מהותי מן המשימה שלנו למטרות תיעוד ומחקר עתידיים, גם בהיעדר נתונים על טכנולוגיית קפיצת ריבוד."

"כן כן… המשימה… המשימה, המשימה… המשימה פה – המשימה שם… זה כל מה שאכפת לך ממנו הא?"

"זו התכלית של המסע שלנו קפטן, נוסף על העובדה שאנחנו לא יודעים בכמה קפיצות יכול גוף החללית שלנו לעמוד – לא נוכל להרשות לחללית להיתקע ללא יכולת לקפוץ על רצף העקומה."

"אני מודע. עכשיו כבה את עצמך לפני שאנתק אותך מהחשמל בעצמי."

 

***

חגבית: רשומת ממשק סוכן אינטליגנציה מלאכותית מספר 9427. שנים מרגע השיגור: 8. קפיצות: 231:

"אני מרגיש את החושים שלי מתחדדים פחית שימורים. סוף סוף."

"קפטן האם הכל בסדר? המדדים ביומטריים לא מצביעים על חריגה בנורמת הנתונים הפיזיולוגיים שלך, אבל אני יכול לראות שהרשומה האחרונה שנרשמה במערכת נרשמה לפני יותר ממאה קפיצות."

"אין חדש… הכל מעולה."

"ניתוח מאה ותשעה דוחות המשימה האחרונים שלך מצביעים על כך שלא מילאת את דוחות המשימה במאה ותשע הקפיצות האחרונות קפטן. האם ישנה בעיה כלשהי עם מילוי הדוחות?" 

"מילאתי אותם תבדוק שוב…"

"בסריקה נוספת של דוחות המשימה נראה כי פרט לתמונות שצירפת אליהם הם ריקים מנתונים טקסטואליים."

"נכון."

"קפטן, אני לא יכול לעבד פרטים וויזואליים, ולכן אינני יכול לעבד את הדוחות כמו שהם. על פי הפרוטוקול עליך לעדכן את השדות הטקסטואליים של הדוח."

"לא היה לי במה לעדכן אותם פחית."

"האם זה אומר שלא נמצאה הוכחה לקיום של טכנולוגיית ריבוד במאה ותשעה הכוכבים האחרונים בהם ביקרת?"

"פעם נוספת, אתה צודק."

"בהינתן כי נורמת הנתונים הפיזיולוגיים שלך נמצאת בטווח הרגיל, האם התחדדות החושים שהזכרת קשורה בתחושות הדֵּזָ'ה רֶווֶה שלך?"

"דֵּזָ'ה רֶווֶה… אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי את הביטוי הזה… אני חושב שהפעם האחרונה שבה דיברתי עם מישהו על זה הייתה איתך, באחת מהשיחות הפסיכותרפיות האלה…"

"אני יכול לעבור על רשומות ישנות של פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי כדי לבדוק, תרצה שאעשה זאת?"

"למה לא… לך על זה." 

הפעלת פרוטוקול שיחה פסיכותרפי.

"אני רואה שהרשומה האחרונה שנרשמה בפרוטוקול נשמרה לפני מאה ארבעים ושמונה קפיצות. דיברת על ההבדל בין תחושת הדֵּזָ'ה רֶווֶה לבין הפרקטיקה של חיזוי דפוסי ריבוד. דיברת על הכוכב של קפיצה מספר שמונים ושלוש, ועל רחפנים תת-קרקעיים שגרמו לך לתחושת ייאוש מגילויי ההתנהגות האלימים של האנושות. דיברת גם על גילוי דפוסי הריבוד בראי ההיסטוריה שהביאה לגילוי הפרקטיקה דרך דוקטור פוליאני ומחקר של קיימברידג' שבו השתתפת."

"קפיצה מספר שמונים ושלוש… לצערי שום דבר לא השתנה מאז… ועכשיו לא רק שאני בטוח במה שהטריד אותי כבר אז, עכשיו אני אשכרה מרגיש את זה."

"מרגיש את זה קפטן? למה אתה מתכוון?"

"זה דפוס, התחלואה הזו של האנושות… ההרס העצמי… אני ממש יכול לראות את זה."

"אתה מתכוון שהתחדדות החושים שאתה מתאר גורמת לך להרגיש מאפיינים שליליים של התנהגות אנושית?"

"בין היתר, וזה נמצא כמעט בכל קפיצה, כמעט בכל כוכב. לפעמים זה גרום לי לחשוב על הסיבה שלשמה יצאתי למסע הזה מלכתחילה."

"לאתר כוכב בעל אמצעים טכנולוגיים של טכנולוגיית-ריבוד שתאפשר לנו לקדם את חקר מסע היקום-המרובד חזרה בבית."

"כן… אני מניח שעוד כמה עשרות קפיצות כאלה ואוכל להתפקס על הדפוסים שיובילו אותנו לשם."

"זה נשמע נהדר קפטן! מה מאפשר לך לחדד ככה את יכולות זיהוי הדפוסים?"

"העוגנים שלי."

"עוגנים קפטן?"

"עוגנים. לא אמרת הרגע שסיפרתי לך איך עובד כישרון חיזוי דפוסי הריבוד שלי?"

"מסריקה של רשומות קודמות אני רואה שהסברת לי כיצד זה מרגיש, אסופה של זיכרונות מבוססי דפוסים מרבדים שונים של המציאות שמתרחשים כעת או שהתרחשו בעבר. אתה יכול לראות אותם כרבדים שונים של המציאות שביניהם אתה יכול לדפדף למעלה או למטה. כך אנחנו מתאימים את קואורדינטות הניווט שלנו על העקומה. עם זאת, המונח 'עוגנים' לא מוכר לי בהקשרים הללו מן השיחות במסגרת רשומות הפרוטוקול."

"אוקיי… אז שתכיר, עוגנים זה מונח שטבע הפרופסור שאימן אותי למשימה הזאת, אי שם בתקופה שהחליטו להחליף את הגשושיות האוטונומיות באסטרונאוטים של זמן-חלל. העוגנים הם האלמנטים שאני יכול לזהות ולשמור לעצמי בזיכרון מתוך החזיונות. ככה אני יכול להבדיל בין עולמות שעברו את מקבילת הזמן ההיסטורית היחסית לשכבת המציאות שלנו, או לקטלג דפוסים של אירועים דומים אחד לשני."

"אני מבין קפטן, אז בהתחדדות החושים אתה מתכוון שמספר ה-'עגונים' שלך עלה בצורה משמעותית. תרצה לספר לי ממה מורכבים העוגנים שאתה יכול לזהות?" 

"בגדול הם יכולים להיות פשוטים כמו צלילם, ריחות, ונקודות ציון בנוף, או שהם יכולים להיות מורכבים כמו תנועת רוחות ומזג אוויר, ומיקום הכוכבים והשמש ביחס אחד לשני. תחשוב על זה קצת כמו אותיות במילים, ככל שיש לי יותר עוגנים ככה אני יכול לחבר ולהבדיל בין אירועים מורכבים יותר ויותר."

"אז הדפוסים חדשים הללו של ההתנהגות האנושית הם תצרפים חדשים או שונים של עוגנים?"

"כן. למעשה לצורך האנלוגיה אם התחלתי את המסע הזה כשאני יכול לקרוא דפוסים כמו אותיות ומילים, עכשיו אני קורא אותם כמשפטים ופסקאות."

"ומה גרם לקפיצה ביכולות האלה קפטן?"

"עוגת גזר."

"עוגת גזר קפטן?"

"כן. כזאת כמו שהיא הייתה מכינה, עם קרם כזה בין הקומות."

"אני מצטער קפטן, אני לא בטוח שאני מבין, האם 'עוגת גזר' הוא מונח הקשור בעוגנים שדיברת עליהם?"

"זו עוגה…"

"האם יש משהו מיוחד ב-'עוגת גזר' שהופך אותה לעוגן?" 

"זה היה הדבר הראשון שהיה מעוגן בחיים שלי… אתה לא יכול להריח אז אתה לא תבין, אבל הריח הכל כך מוכר הזה של עוגת הגזר שלה, אי אפשר שהוא לא ייחקק בזיכרון שלך ככה. זה ריח כזה שגורם לך כמעט להרגיש את הטעם המעקצץ מסוכר על קצה הלשון."

"האם ב-'היא' ו-'עוגת הגזר שלה' אתה מתכוון לאמא שלך קפטן?"

"לא. הזיכרון הזה של עוגת הגזר הזו אמנם מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, אבל אמא שלי מעולם לא הייתה בשלנית מי יודע מה, בטח לא ברמות הללו. 'היא' הייתה האהבה הכי גדולה שלי."

"אני מבין, אתה מתכוון למישהי שפגשת בשלב מאוחר יותר בחייך."

"כן, הכרתי אותה קצת אחרי שהתחלתי את האימונים למשימה, ככה שזה לקח זמן… בעוד שאני הייתי עכבר מעבדה לניסויים האלו בקפיצה על העקומה היא הייתה בחצי הדרך לסיים את התואר שלה בהיסטוריה וסוציולוגיה – היא הייתה החכמה מביננו."

"אני מבין קפטן, לא יכולת לבסס את זיכרון עוגת הגזר שלה כעוגן עד שפגשת בה בשלב מאוחר יותר בחיים שלך. היא נשמעת כמו בחורה נהדרת."

"כן. היא מיוחדת ומוכשרת, היא הייתה יכולה לסיים איזה שש מטלות של הלימודים לפני הקפה של הבוקר ועוד להספיק לאפות תוך כדי. יש לה לב ענק לאנשים, והיא הייתה היחידה שראתה אותי כמו שאני, על מה שאני. עברתי כמעט מאתיים חמישים כוכבים והיא עדיין הדבר הכי מדהים שראיתי בחיים שלי."

"אני בטוח שהיא תשמח לראות אותך כשנחזור בחזרה לכדור הארץ קפטן."

"הלוואי פחית, אבל לא… הרסתי את זה… איבדתי אותה. יש לה מישהו אחר עכשיו."

"אני מצטער לשמוע קפטן, לא ידעתי את זה, לא הזכרת אותה קודם לכן במהלך השיחות שלנו."

"כן… איבדתי אותה קצת לפני ששיגרו אותנו. המשימה הזו כילתה את שנינו עוד לפני שהיא התחילה."

"אני יכול להבין קפטן, להיות אסטרונאוט זמן-חלל עם משימה כמו שלך יכולה להרגיש כמו אחריות מכלת משאבים לפעמים."

"זה לא רק זה… תבין חוץ מהאהבה שלה, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו בעולם הזה רואה אותי על מה שאני, על הכישרון והיכולות שלי – אסטרונאוט הזמן-חלל הראשון… נבלעתי לזה כמו לחור שחור… ולא נשארתי להיות שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותי… היא הייתה כל העולם שלי ואני השארתי אותה מאחור בשביל משימה."

"נשמע שהאירועים הללו השפיעו עליך קפטן, אבל אני יכול לנחם אותך בעובדה שהמשימה שלקחת על עצמך היא אחת המשימות המשמעותיות ביותר להתפתחותו של המין האנושי, אני משער שגם היא יכולה לראות זאת, ושהייתה גאה בך על הבחירות שעשית לו הייתה רואה אותך עכשיו."

"הלוואי שזה היה עובד ככה… אבל כמו שאתה בטח זוכר אתה לא מבין ברגשות מי יודע מה… בוא נסיים לעכשיו."

"שאכבה את פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי?"

"כן."

כיבוי פרוטוקול שיחה פסיכותרפי.

 

***

חגבית: רשומת ממשק סוכן אינטליגנציה מלאכותית מספר 10012. שנים מרגע השיגור: 8. קפיצות: 240:

"פחית שימורים! מאיפה מגיע הצפצוף המטמטם הזה?"

"זו התראה אוטומטית שהוגדרה מראש קפטן, כדי להתריע במקרה של התקרבות למכסת הקפיצות שבמסגרתן תקינות החללית המשוערת עומדת בתקן."

"אבל הכל תקין…"

"כן קפטן, אם כי מומלץ שנימצא בקרבה למקור מהימן שיוכל לבדוק את מצב תקינות החללית."

"אוקיי. כבה את הרעש זה."

"כן קפטן."

"תודה – עכשיו כבה את עצמך."

"מיד קפטן, אך לפניכן, אני רואה כי חדלת מלמלא את דוחות המשימה במאה ושמונה עשר הדוחות האחרונים, הם אינם מכילים פרטי מידע פרט לתמונות. הדוחות בצירוף להתראה על היתכנות תקינות החללית מצביעים על סכנה פוטנציאלית להשלמת המשימה שלנו, במקרה כזה הנהלים מחייבים אותי לאתחל את פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי כדי לאבחן את מצבך."

"לא! אמרתי לך לכבות את עצמך!"

הפעלת פרוטוקול שיחה פסיכותרפי.

"קפטן, מסריקה של רשומות פרוטוקול קודמות אני רואה שלמרות שציינת כי יכולות חיזוי הדפוסים שלך השתפרו במהלך הקפיצות האחרונות, האינדיקציה להימצאות כוכב בעל יכולות טכנולוגיות של קפיצת-ריבוד עדיין נותרת בתחום השלילי. האם יש דבר מה שמפריע לך לאתר את דפוסי הריבוד של הטכנולוגיה אחריה אנחנו מחפשים?"

"אמרתי לך לכבות את עצמך!"

"אני מצטער קפטן, אוכל לסגור את הפרוטוקול ולחזור למצב שינה לאחר שאסיים את האבחון. מסריקת הרשומות עולה כי נושאים שעשויים להטריד אותך בסבירות גבוהה הם: דפוסים חוזרים של התנהגות אנושית אלימה, שימושים שליליים בטכנולוגיית קפיצת ריבוד עם השלמת המשימה, פחד מחזרה לסביבה שתעריך או תקבל אותך בצורה שלילית עם שובך לכדור הארץ."

"אל תבחן אותי פחית שימורים! אני הולך לנתק אותך מהחשמל!"

"ניתוק המחשב מספק הכוח ינטרל את יכולות הניווט של החללית, מה שאומר שלא תוכל לבצע קפיצות זמן-חלל נוספת על העקומה לפני שתחבר אותו בחזרה – מה שיפעיל מחדש את אבחון פרוטוקול השיחה הפסיכותרפי."

"אתה מאיים עליי?"

"כסוכן אינטליגנציה מלאכותית אין לי את האפשרות לאיים עליך קפטן, אני רק פורט את מהלך האירועים הלוגי במקרה בו תנתק את ספק הכוח של המחשב מן החשמל. האם תאפשר לי לסיים את האבחון?"

"רק שתדעו! – אם מישהו מכם שם במעבדה שומע את זה – אתם תשלמו על זה! לא תראו את החללית הזאת יותר לעולם!"

"אני מבין את החשש לפרטיות שלך קפטן, אני יכול להבטיח לך שפרט לעיבוד נתוני שיח ורישום נקודות פרוטוקול, פרטי המלל שלך לא נשמרים בזיכרון לטווח הארוך שלי."

"שמעתי את זה כבר… בוא נסיים עם זה."

"קפטן האם זה העניין של דפוס ההתנהגות האנושות שממשיך להטריד אותך? האם מחשבות בנושא הזה מונעות ממך להשלים את המשימה?"

"פחית שימורים… על האנושות ויתרתי מזמן… ואף אחד מהדברים שציינת לא רלוונטיים לשיחה הזאת. לא אכפת לי מהאנשים בחזרה על כדור הארץ, לא אכפת לי מהמשימה או מטכנולוגיית ריבוד, לא אכפת לי מהאנושות – כל מה שאכפת לי ממנו זה… זה…"

"אתה יכול לספר לי מה מעסיק אותך קפטן, אני כאן כדי לסייע לך."

"זה נראה לך ככה, אבל אתה לעולם לא תבין אותי, כמעט אף אחד לא יכול… בטח שלא סוכן אינטליגנציה שלא יכול להבין רגש."

"אני מבין שזה נראה ככה עכשיו קפטן, ואני אמנם לא יכול להרגיש, אבל אני מצויד בכלים שמאפשרים לי להבין את תיאור הרגשות שלך, אני יכול להבין את הדברים שאתה מסביר לי."

"לא באמת… לא מעבר למגבלה של המעבד הקוונטי-מרובד הזה שלך לפחות."

"קפטן אני חושב שאולי הבעיה שלך היא שאתה עוקב אחרי הדפוסים הלא נכונים, אתה בטוח שהתחדדות החושים שלך מובילה אותנו לכיוון של טכנולוגיית ריבוד?"

"אני… אני מודה שהזיכרון הסלקטיבי הזה שלך מצליח לתעתע בי כל פעם מחדש פחית."

"קפטן, אני יכול לשאול אותך מה מצולם בתמונות שסיפחת לדוחות המשימה?"

"יש לי תחושה שאתה כבר יודע… אולי יש מצב שאחרי הכל אתה קצת פחות טיפש ממה שחשבתי."

"אני מבין קפטן."

"יופי. אז עכשיו כבה את עצמך סוף סוף."

כיבוי פרוטוקול שיחה פסיכותרפי.

 

***

"כן אני רושם… חמישה גזרים גדולים… שתי כוסות קמח תופח… שלוש ביצים… שמנת חמוצה – לערבב את הקמח עם אבקת אפייה, ולערבב עם חצי כוס של סוכר חום? – אוקיי, אז חצי לבן וחצי חום."

"זהו? השגת את זה פרופסור?"

"עוד רגע, אני על זה – עדיין בטלפון. כן סליחה גברתי – את האגוזי מלך את שופכת פנימה או מפזרת מלמעלה? – גם וגם, רשמתי. תודה לך, בשם המדע המודרני והאנושות כולה."

"עכשיו יש לך את זה?"

"כן, אני ניגש לחמם את התנור, מסתבר שאנחנו צריכים לחמם אותו למאה שמונים מעלות חצי שעה מראש… בינתיים עצור את הקלטות הפרוטוקול ולך לטפל במוזיקה, שמענו מספיק מזה."

"אין בעיה פרופסור, שאשים את אפטאון פאנק? זה יתאים לנו?"

"כן, אני חושב שזה של רונסון."