עבדי כוכבים ומזלות

~~~

צדק

ייעוד: לתקן עוול. ברכה: אמון.

~~~

דלתות המקדש נפתחו בצאת הכוכבים.

הקהל הקטן התכנס לתור, תהליך שלווה בשפע של קללות. הקללות התגברו כשהתור נעצר, וכאשר הראשונים ניסו לצעוד לאחור הם נענו בקיר אנושי נחוש שדחף אותם בחזרה. הלחץ הפסיק רק לאחר שהנאבקים שמו לב למתרחש. רבים השפילו מבט במבוכה. אחרים נעצו עיניים.  

"ילד מסכן."

אַב הנהן, ונאבק ברצון שלו- יחד עם דחיפה חזקה מכוכב צדק- להתערב. הוא החזיק את עצמו במקום והביט באירוע. זוג משך ילד כפות, שנשכב על הרצפה בניסיון נואש להתנגד. הם גררו אותו בכוח לתוך המקדש האפל, והדרך הפנויה נותרה כך לרגעים ארוכים. כשהתור חזר לנוע חציית הסף נעשתה בהיסוס.

"מה מצדיק מעשה כזה?" האיש מאחוריו תהה בשקט. "איזה אסון, מחלה או סבל הם רוצים למנוע?"

"יהיה אשר יהיה, אולי עכשיו הם ראויים לו?" אב פרק את תסכולו במילים. "ייתכן שהם סתם רוצים חיים טובים יותר."

"שינוי מזל?" האיש נחר, אבל נימה של אימה נשזרה בקולו. "להקריב בן בשביל זה? אני מקווה מאוד שאתה טועה, אדון…"

"אַב."

"על שם אבלט החוזה? שם טוב." האיש רכן קרוב אליו. "אולי עדיף שאחזור הביתה. תמיד חשבתי שכלדאות היא עסק מרושע, אבל כשרואים בעיניים…"

משפטים מסוכנים. משפטים שאדם לא אמור להגיד לזר, על אחת כמה וכמה בתור למקדש הראשי בנהרדו. הברכה של צדק החלה לפעול.

"קריאת כוכבים!" הכריז קול.

התור המשיך להתקדם, אבל אנשים הפנו את תשומת ליבם לצעיר שטיפס על חומת המקדש. שקט מתוח החליף את הוויכוחים.

כולם רצו לדעת את גורלם. כולם רצו לדעת מה הם מוכרחים לשנות.

"קריאת כוכבים!" הוא קרא שוב. "קריאת כוכבים, מדבריה של הגבירה שוּב!"

אב דחק הצידה את זכרון הילד הכפות. הוא התמקד לחלוטין בדובר. במילים של שוב.

"המתינו בסבלנות. אש שולטת ברכוש. זהו לילה של מפגש מיוחל, והפתעה," הצעיר ציטט. "קרוב יקח דבר יקר לליבכם, אך יעניק לכם מתנה גדולה יותר. זהו יום טוב לזריעה, כי הגשמים ירדו מחרתיים. הנוודים יכבשו עיר, ויפסידו במערכה…"

אב הפסיק להקשיב. כמובן, שוב יודעת שהוא הגיע לעיר. היא תמיד ידעה. הכוכבים חשפו בפניה את כל דרכיו, עוד לפני שעשה את הצעד הראשון.

אולי הלילה הוא ישים לזה קץ.

בכל מקרה, שוב ידעה שתצטרך לחכות. לפני שיבוא לאחוזה שלה, יש לו משימות להשלים.

לתקן עוול. ללמוד. להעניק.

"שמעת?" האיש לידו צחק. "המתינו בסבלנות. התור באמת מתקדם לאט מדי."

"ולי אין זמן לזה."

אב צעד ישירות קדימה, עקף מימין ומשמאל, וענה למחאות בהתנצלויות עמומות. אף אחד לא התווכח איתו. תחת השפעתו של כוכב צדק, הברכה שלו, הוא זכה לאמון מוחלט.

לו השומרים היו בודקים אותו, הם לא היו מגלים שום סימן שיסגיר את הכוונות שלו. הם לא טרחו לבדוק. מבט מהיר, ושניהם סימנו לו לעבור. צעד נוסף, והוא נכנס למקום שנאסר עליו לדרוך בו.

הצחוק שקידם את פניו לעג לו. במקום לחנוק את הכהן המברך, הוא הרכין את ראשו לקבל נשיקה, ששרפה כמו חומצה במצחו. אחרי שבלע בקושי לחם שהגישה לו שפחה, הוא נמלט לקצה החצר והתאפק לא להקיא. ריח צלי עלה בנחיריו- רק פרה או עז. פרה או עז. שום דבר אחר…

אש שולטת ברכוש…

עיניו נמשכו למחתה שבערה בלי השגחה. הוא יכל להצית את הבניין. כל אחד ואחת מהכלדאים, כוהני הכוכבים, צריכים למות. צדק דחק בו לתקן עוול. להשמיד, להרוג, לאבד.

אב ניער את ראשו. לא הלילה. יש עוולות שאי אפשר לתקן. צדק יסתפק בעוול קטן יותר.

הוא הרים את ראשו. את המקום הזה הוא צריך לחוות במלואו. כל פרט רק ליבה את השנאה בתוכו. 

סטיו מקורה הקיף חצר חסרת גג. הכוכבים האירו את ההמון, והוא מצידו בהה בהם בהערצה. בצלע הדרומית, על במה מוגבהת, כהן הנחה השתחוות משותפת לכוכב הצפון. שמאי גורלות עברו מצד לצד, שמעו על קריאות כוכבים פרטיות, והמליצו על קורבן מתאים. עמוד עשן עלה מהמזבח, ואב היה די בטוח שלא מונחת עליו גופת אדם.

עדיין.

הוא צריך לתזמן את המשימה. שבעת כוכבי הלכת השפיעו על העולם- בניגוד לכוכבי הגלגל העליון להם סגדו במקדש- אבל הברכה של צדק לא תועיל לו. הוא יזדקק לברכה של חמה. למרבה הצער, זה דרש ממנו לחכות. עם התארכות הדקות הכוהנים ומשרתיהם הביאו עוד מעדנים לרחבה: חביות יין, מגשים עם הררי עוגיות שנראו חסרות מספר כמו הכוכבים עד שהעניים חיסלו אותן. הכל כדי להנעים את זמנם ולשכנע אותם שכן, זה טוב להרוס את חייך כדי לבטל אירוע שיקרה או לא.

אלא שאי אפשר לבטל-

לעזאזל.

כהן לבוש ארגמן התקרב למזבח. הוא הוביל אחריו את הילד הכפות, שעיניו כוסו בבד. אפו של הילד התקמט וצמרמורת חלפה בו. הוא לא נזקק לעיניים כדי להבין לאן הביאו אותו.

לעזאזל. הזמן עוד לא הגיע. צריך להרוויח עוד קצת.

אב חצה את החצר, ניגש לכהן וטפח על כתפו.

"בדיקת מומים," הוא אמר. "תן לי את הילד."

הילד פלט יבבה וניסה להסתובב. הכהן משך בחבל והגיש אותו לידי אב, בלי לשאול שאלות. "אני חושב שהוא תמים."

בהחלט.

"שתף איתי פעולה," אב ציווה. הוא קירב את הילד לאש, והעביר מבט מדוקדק על גפיו החשופות. הוא הרים מעט את החולצה, וניצל את התנוחה הכפופה כדי ללחוש.

"כשהבדיקה תסתיים, תתכונן לברוח."

"בבקשה, תציל-"

אב שלח יד וסגר באלימות את פיו, הרים את סנטרו והיטה מצד לצד. כשהאוזן הייתה צמודה לשפתיו, הוא לחש שוב.

"אף מילה. כדי לשרוד."

הילד הפסיק להתנגד לבדיקות הפולשניות, שאב ביצע בסלידה אך ביעילות. הסקירה המקיפה הצליחה למלא חמש דקות שלמות.

בסיומה, אב התיר את כיסוי העיניים ופגש את מבטו המבועת של הילד.

"עכשיו."

האמון של הכהן נשבר ברגע בו אב דחף את הילד. הוא צרח בזעם.

אב רץ והתנגש באנשים, בלי להרפות לרגע מידו של הילד. הכהן מאחוריו קרא לשומרים, הבטיח גורל יפה למי שילכוד את הכופרים, את מחללי הקודש-

שעת צדק נגמרה.

שעת חמה החלה.

אב הסתער לעבר שורה של שומרים חמושים, ופתח את פיו.

"אני אדונכם."

לרגע אחד הוא לא היה בטוח שהצליח. שבעה שומרים? זה מתח את הברכה של חמה עד לקצה.

הוא חזר לנשום רק אחרי שעבר בין השומרים בלי הפרעה. הוא זרק את הילד לעבר השער, והסתובב אל השומרים.

"הגנו על השער."

הכוהנים כבר הבינו מה הוא. הם צרחו מבפנים, קיללו את אבותיו בשם כל הכוכבים ודרשו משאר המאמינים לרדוף אחריו. אב חייך, והדביק את הילד בריצה. אולי העם שלו חסר מזל, אבל המזל האיר לו קצת פנים.

הילד מיהר לעבר הסמטאות המפותלות של נהרדו, ואב בעקבותיו.

~~~

חמה

ייעוד: ללמוד. ברכה: שליטה.

~~~

משום מה, הילד ניסה לברוח ממנו. כל קריאה של אב גרמה לו להתכווץ ולהגביר מהירות.

בסוף אב נכנע. הוא ציווה על הילד לחכות לו, ואז לרוץ, ואז להתחבא יחד איתו בגדת נהר. מתוך השיח שהסתתרו בו איש לא יראה אותם בלילה. האם חסרי בית אהבו את השיח הזה?

הילד לא הפסיק לשלוח מבטים, מדי פעם לאחור ומדי פעם אל אב. ההבעה שלו… אף ילד לא אמור לחוות פחד כזה.

"מה שמך?"

הילד נשך את שפתיו, אבל הברכה של חמה הכריחה אותו לענות. "לוֹ."

"יופי, לו. אני אב. אני אגן עליך, בתנאי שלא תברח כשאשחרר אותך. הנה. אתה חופשי."

לו התרחק מיד לקצה השני של השיח.

למה?

"מה ההורים שלך רצו להשיג?"

הוא שאל את השאלה מיד כשעלתה בראשו, בלי לחשוב על מצבו של לו. הייעוד של חמה דחק בו ללמוד דבר חדש, והגביר את הסקרנות שלו עד שהתקשה להתרכז בפרט בודד. כל צליל של עובר אורח משך אותו לסיפור שלא הכיר. למי יש זמן לחפש את העתיד בכוכבים, כאשר ההווה עצמו נשגב מן התבונה האנושית?

עבר זמן ארוך לפני שלו קטע את רצף המחשבות שלו. "הכלדאים אמרו שהבית שלנו ישרף. ההורים שלי רצו לבטל את זה."

אב ניער את ראשו. "מחיר נמוך. מעניין מה אפשר להשיג תמורת ילד כמוך, אם יודעים להתמקח. עושר? אולי בריאות?"

לו נדרך פתאום. "אתה מבין בזה? מה צריך לתת בשביל חיים?"

"אין שום דרך-"

אב עצר את עצמו. הוא יכול להסביר לילד את שתי השגיאות, אבל שאלה חשובה יותר עמדה על הפרק. אפילו יותר מהחידה של זרימת הנהר המפותלת, או הפליאה למראה הגשר חסר התומכות שחצה אותו. 

"חיים של מי? למה?"

"אני…" לו בלע את רוקו. "אני אמות לפני שאגיע לבגרות. איך אפשר לשכנע את הכוכבים לוותר לי?"

אה.

ובכן, זה הסביר את המרחק שהילד שמר ממנו, ואת המבטים שהוא שלח לאחור. הוא בוודאי מוצף בפחד. ושוב, אב יכל להסביר לו את שתי השגיאות. האם זה יעודד אותו? לא, לא ממש.

"איפה הבית שלך?" הוא שאל במקום.

"אני לא רוצה לחזור!" לו צעק פתאום. הוא הסתכל סביב בבהלה, ואז אגרף את ידיו.

"אני צריך רק לדעת איפה הבית," אב פתח, והשתתק כשראה את התגובה. לו אטם את אוזניו, נדנד את ראשו קדימה ואחורה ואמר שוב ושוב: “אני לא חוזר. אני לא חוזר. אני לא חוזר. אני לא חוזר…"

"בסדר, בסדר!" אב העמיד פנים שהוא נכנע. "נישאר פה. נישאר פה," הוא אמר פעם נוספת, כשלו הסכים סוף סוף להסיר את ידיו מאוזניו.

"אני לא חוזר לשם," לו הצהיר נוספת, ליתר ביטחון. "אבא ואמא שונאים אותי. מאז שסיפרו לנו על המוות שלי, הם בקושי נתנו לי אוכל, עד שהכהן אמר שאני לא שמן מספיק. הם רצו לקחת לי את כל הזהב-"

"איזה זהב?" אב הרים גבה. "ממתי יש לך זהב?" ואיך הזהב לא מחליד, בניגוד לשאר המתכות? האם יש קשר בין הצבע שלו לצבע של שמן זית?

סקרנות ארורה.

"גנבתי," לו הזדעף. "הם אמרו שניתן אותו לכוכבים כדי להציל אותי. שקרנים."

אב צחקק. הנה ההסבר. ההורים של לו הציעו ילד מת ממילא כקורבן, תמורת הבטחה מהכלדאים לפרנסה וכלכלה. הכלדאים לא טרחו להסביר שההבטחה מובנת מאליה. אחרי שפיכת דמו של הילד- כנאמר בכוכבים, לפני הגעתו לבגרות- הזהב יעבור לרשות ההורים הממתינים, וההורים המרוצים יקריבו מנחה לכוכבים ולכלדאים. כולם מרוויחים מלבד לו.

כל זה רק חיזק את ההחלטה שלו.

"אני יודע איך אפשר להציל אותך, לו."

"ידעתי!" לו קרא. "הכוכבים שלחו אותי לעזור לי!"

"כוכבים מסוימים," אב הסכים. "אתה צריך קורבן גדול. גדול מאוד. אולי הבית שלך…?"

"כן! כן!" לו לא חיכה לרגע, קם על רגליו והסתובב מזרחה. "רעיון מצוין."

הוא רץ, נעצר, והסתובב חזרה.

"להעלות באש?"

"כן," אב ענה. "אתה מוכן לעשות את זה?"

"מאז שהגבירה שוב קראה את המוות שלי, הפחד לא עוזב אותי. אני אעשה הכל כדי לשנות את המזל."

הלחץ של חמה התפוגג.

מה הוא למד?

כלום, לא? בסך הכל ילד ששוב חזתה את מותו. הוא הכיר כמה כאלו עוד כשגרו בכפר.

מה הוא למד? מה הוא פספס?

"חכה," אב קרא, וצעד בעקבות הילד.

הוא המשיך להרהר בשאלה לאורך כל הדרך.

~~~

נוגה

יעוד: להעניק. ברכה: הגנה.

~~~

אב חשב שקל יותר להצית בתים.

שעת חמה הסתיימה לפני שהצליחו להדליק אש באח, וגם בעזרתה ההתקדמות הייתה איטית. אפילו בית דל כמו של לו הכיל שפע כלים, רהיטים ומאכלים. מול כל פריט שניצת באש היו שניים שסירבו להתלקח, וגרמו לשיפודים לדעוך בפס דקיק של עשן. אחרי הפעם החמישית או השישית לו התחיל לזרוק דברים לתוך האח.

אין לו זמן לזה.

בשעה הבאה הוא צריך להגיע לשוב, והוא עדיין לא השלים את הייעוד של נוגה. הוא לא יכל לתת ללו פרוסת לחם סתמית; כשם שאי אפשר למלא את הייעוד של מאדים בחתך קטן. הוא חייב להעניק ללו מתנה אמיתית.

"חייבים לשרוף הכל?" לו השתעל, וטמן את פניו בחולצתו. הבית התחיל להתמלא בעשן.

"בהחלט."

"אני אמור להקדיש את השריפה לכוכב מסוים? אומרים שיש כוכב שמעניק נעורי נצח! אני יכול להקריב בשבילו?"

אב משך בכתפיו. "זה לא משנה. רק אל תשכח לזרוק לאש את הזהב."

"השתגעת?" לו קרא. "אני יכול להיות עשיר!"

"לו, זרוק את הזהב לאש."

לו הזדעף, ואז פניו אורו. "אתה רוצה חלק! תשנה לי את המזל, ואתן לך חצי שלם."

הילד פגש הרבה כלדאים בחיים. אלו בדיוק העסקאות שהעניקו להם כוח.

"זרוק את הזהב עכשיו, ילד, או שאני הולך."

בהלה התפשטה על הפנים של לו. הוא רץ למיטה שלו, הוציא שק קטן מתחתיה והוציא ממנו תכשיט אחרי תכשיט. כל אחד המתין רגע ארוך בידו לפני שהצטרף לערמה הבוערת. ככל שהשק התרוקן, התנועות נעשו איטיות יותר. שפתיו של לו רטטו ונחיריו התרחבו למראה המתכת הלוהטת, נוצצת מחוץ להישג ידו.

אצבעותיו סגרו על השרשרת האחרונה. הוא החזיק אותה מעל הלהבות, אבל לא שחרר. העיניים שלו התמקדו בה ברעב.

"זה לא הוגן!" הוא צעק פתאום. "מה אכפת לכוכבים אם ישאר לי קצת זהב?"

"לו…"

הילד הסתובב, ונתקל בחזה של אב.

בלי להוסיף מילה, אב פתח בכוח את האגרוף הקמוץ, נטל את השרשרת, וזרק אותה לאש.

"לא!"

לו לא הבין, אבל הוא הציל את חייו. ובכל זאת, הייעוד של נוגה לא הרפה. למה? מה אפשר לתת מעבר לחיים?

הילד נאבק בו. הוא השתולל וצרח, ושחרר בכי שכנראה נאסף בו ימים שלמים. הוא הכה ושרט, נשך ובעט, ואלמלא הברכה של נוגה אב היה מאבד עין או שן. ולבסוף נשמט באפיסת כוחות לרצפה, עדיין מתייפח.

בתזמון מושלם, קורה בוערת נפלה מהגג.

הרעש הקפיץ את שניהם. הקורה נפלה בדיוק על המיטה הריקה של לו, ואב התחיל לחשוד.

"אני לא הדלקתי את הגג," הוא ציין.

בדממה החדשה הם שמעו את הצעקות. אנשים קראו למים, אמהות צעקו לילדים שלהם.

"השכונה… השכונה בוערת?" לו מלמל. "שרפנו את הבתים האחרים?"

"לא," אב אמר. "אש מבתים אחרים הגיעה אלינו."

לו נראה מעט מעורפל. הוא עיכל את המילים באיטיות, ואז קפץ מהרצפה.

"זה הקורבן שלי!" הוא נהם. "שלי!"

הוא חבט בקורה הבוערת עם מחתה, מה שרק פיזר גחלים לכל עבר. הוא ילל ביאוש וניסה לדחוף קורות אחרות מהגג, האש מתפשטת סביבו, עד שאב משך אותו אחורה.

"לא! אני צריך להקריב הכל! להקריב!" הוא נאבק בכוחות מחודשים, אבל גם הפעם אב הכניע אותו בקלות. הוא גרר אותו לכיוון הדלת.

"מה יש לך להקריב?" הוא תבע. "תסתכל! השריפה הייתה פורצת הלילה בכל מקרה. אתה שרפת בית שרוף! הקורבן שלך חסר משמעות."

"לא! אתה משקר!"

אב הצמיד את הילד לדלת והפנה את גבו ללהבות. הוא היה מוגן עד סוף שעת נוגה, למרות שהחום מאחוריו התגבר מאוד. הוא הבין סוף סוף מה הוא יכול להעניק. הבשורה שאבותיו נדרשו להעביר לעולם כולו.

"הכל כתוב בכוכבים," הוא לחש. "מה אפשר להקריב למענם? אין טעם לזבוח ילד שעומד למות בכל מקרה. אין סיבה לשרוף רכוש שיעלה באש. כל קורבן הוא חסר משמעות בעיניהם."

הלהבות הטילו צללים ארוכים על לו, והוא הרים מבט מבועת.

"אני חייב לתת להם משהו! אני רוצה לחיות!"

אב הביט היישר בעיניו. "אחרי שבני האדם למדו לקרוא כוכבים, הם הגיעו לשתי שגיאות: שהכוכבים קובעים את העתיד, ושניתן לשנות אותו תמורת מחיר. אלו טעויות, כי הכוכבים יודעים הכל אך לא מחליטים דבר. הם מכירים את העולם כמו שאתה מכיר סיפורים על גיבורי קדם. שום מחיר לא ישנה את אשר נקבע."

"אז אני… עומד למות? זהו?"

אב פתח את הדלת, זרק את לו החוצה וצעד בעקבותיו. הוא כרע לצידו כשהבית מאחוריו בער.

"הכל קבוע, אבל אי אפשר לדעת איך הדברים יקרו. לפי חכמי העבר, עני- מי שאיבד את כל חייו הקודמים- נחשב כמת בעיני הכוכבים."

לו נותר בלי משפחה, בלי בית, בלי רכוש. אב נטל ממנו את התקווה לשנות את גורלו.

והעניק לו אמונה שהגורל כבר התממש.

שהמוות לא ממתין בעתידו.

הייעוד הושלם, ואיתו החלק הראשון של הלילה.

אב הפנה את גבו לילד חסר כל, ופנה בכבדות אל הבית של שוב.

~~~

לבנה

ייעוד: גניבה. ברכה: חסרון והתמלאות

~~~

לעומת הבית הבוער שעזב, האחוזה של שוב נראתה עוד יותר מרשימה. שלוש קומות בעלות שלוש פאות, חצר גדולה, חלונות רחבים בקומה העליונה. אחוזה ראויה לקוראת הכוכבים הטובה בעולם.

אב הניח יד על הקיר, וצפה בלבנים מחווירות לצל שקוף, כמעט בלתי נראה. הוא עבר דרך החור, וליתר ביטחון החזיר את הלבנים למצבן הטבעי. הדלת הראשית, ששוב הייתה פותחת לו בשמחה, לא תתאים לייעוד של הלבנה. הוא ידע בדיוק מה עליו לגנוב.

הוא הלך במסדרונות אפלים עם גוף עמום כמו ירח חסר, וחלף על פני משרתים נושאי נרות. הוא הציץ ימינה ושמאלה רק כדי לחפש את המטרה שלו. רק בשביל זה. הוא בכלל לא רצה לראות את שוב כרגע.

טוב. אולי קצת.

אב היה מוכן להודות שהוא מתגעגע אליה. עברו שנים מאז גרו בשכנות, ילד וילדה- ואז נער ונערה- הרחק מהערים הגדולות, הנהרות והמקדשים. לפני שלילות הייעודים החלו לפקוד את שניהם בנפרד, ושלחו אותם למלא משימות בעל כורחם. אבל לא לפני ששוב למדה לקרוא כוכבים.

הוא זכר לילה אחד במיוחד. שוב שכבה על הדשא וצפתה בכוכבים, והוא הסתכל בשערה הפזור על הדשא בזמן שהעתיק את הקריאות שלה על קלף. שניהם אהבו את הסידור הזה, למרות שעוד לא מצאו מילים ומחוות כדי להביע את אותה אהבה. הוא הופתע כששוב עצמה את עיניה הנוצצות, נאנחה, והסתובבה לעברו.

ואמרה לו שהם יתחתנו.

היא לא ביקשה את ידו. היא לא שאלה מה הוא מרגיש כלפיה, או חשפה בפניו את ליבה. היא קראה את הכוכבים, וזו המציאות שנשקפה לה. היא בישרה לו את עתידם כפי שבישרה על החמסין הצפוי או מגפת תבואה. עובדה שהיא טרחה להביא לידיעתו, במקום סוד מרגש.

משהו התערער אחרי אותה קריאה. שוב שמחה לשבת איתו, נכון, אבל הפסיקה לחזר אחריו. כששאר חבריהם נאבקו, תעו והעניקו מתנות כדי לזכות בליבם של בני זוג, שוב כבר אחזה את הפרס בידיה. אב, מצידו, הפסיק למצוא תירוצים כדי לשבת לצידה כל ערב. הוא פנה לעיסוקים אחרים שהזניח עד אז, ואחרי כמה שבועות מצא את עצמו נשאר בבית גם בערבים פנויים. את ספר הקריאות שוב המשיכה לכתוב לבד, לפני ואחרי החתונה.

הם לא טרחו להתגרש כששוב עזבה לנהרדו.

אב סיים לסרוק את הקומה התחתונה. הוא מצא חדר נעול אחד, וגילה בפנים איש ישן. מסקרן, אבל הוא לא ציפה לגלות שם את מבוקשו. שוב לא תפקיר את הספר בלי שומרים בשר ודם.

הוא המתין לצד המדרגות עד שקבוצת העבדים שירדה בהן עברה. את מה שהתקשה לראות בחושך הוא זיהה בזכות האף: הם נשאו לחם טרי, בשר צלוי ותבשילים שהריחו נפלא. סעודת חג חלפה על פניו, בשעה מאוחרת בלילה סתמי. שוב התייחסה ברצינות לביקור שלו.

הוא מיהר למעלה, ונאלץ להיצמד לקיר. זה לא עזר. שפחה אחת נתקלה בו, מעדה, ומעט מים רותחים נשפכו על נעליו. שלוש האחרות קיללו אותה בשקט בשמם של כוכב הצפון ונערותיו, והתאמצו לייצב את הנוזל באמבטיה שנשאו. הן המשיכו להתקדם, ולא הקדישו לו תשומת לב גם כשאחת התחככה בו בדרכה. לעזאזל. אין לו סיכוי לעקוף אותן במסדרון הצר הזה.

הוא נשם לרווחה כשהן פתחו את הדלת הראשונה ונכנסו פנימה. הוא התקדם בהיסוס, ונעצר כשהארבע יצאו, נאנקות ומתמתחות.

"הגבירה כבר התרחצה והתלבשה!" אחת התלוננה. "למה היא צריכה אמבטיה נוספת?"

"אולי כדאי לך להיכנס," אחרת רטנה. "יש לך ריח של עשן."

"לא נכון!"

אב גלגל את עיניו, ונכנס לחדר הפתוח. איש לא היה שם. על הרצפה, לצד האמבט, המתינו מגבת ובגדים נקיים.

כמובן. שוב התכוננה. הכישרון שלה לא התבטא בראיה מיוחדת- הכוכבים נראו זהים לכל חוזה מנוסה- אלא בתבונה לקשר בין כל אלפי הפרטים. היא ידעה שהוא מגיע, שהוא כפוף לליל ייעודים, ושרכוש יבער. היא הסיקה שהדברים קשורים.

אב התפתה לסרב למתנה שלה. אם חיים לצידה יראו ככה…

מצד שני, הוא הסריח מעשן. ואלו מים חמים.

הוא לא חזר למסדרון אחרי האמבטיה. הוא צעד מחדר ריק לחדר ריק, מעלים את הקירות ומחזיר אותם מאחוריו. תחת השפעת הלבנה עיניו נמשכו לבדים היקרים, לחפצי הנוי, לכלי הזהב והכסף. אף אחד מהם לא יספיק. יש רק רכוש אחד ששוב העריכה.

למרות שהשעה התקרבה לסיום, הוא לא נלחץ. אי אפשר לסיים שעה בלי למלא ייעוד. כך או אחרת, הוא יצליח במשימה. הוא המשיך עד שנתקע במישהו.

"הגנב פה-"

בלי לחשוב, אב החזיר את עצמו לנוכחות מלאה והעלים את האדם. הצל בהה בו באימה וניסה להכות אותו בחרב, אבל הנעיצות הרגישו כמו משבי רוח. לפני ששני השומרים האחרים הגיבו, אב שעט קדימה ותפס את ספר הקלף המגולגל, ואז העלים את הרצפה.

עוד בזמן הנפילה הוא הספיק להחזיר את התקרה. הוא צריך רק דקה או שתיים-

~~~

שמש

ייעוד: התגלות הגניבה. ברכה: התחדשות.

~~~

הברכה של הלבנה הפכה את הייעוד שלה לקל מאוד. כמה קשה לגנוב כשאפשר להיעלם או להעלים את הגניבה? כל השרידים יכלו להיות עשירים כמו שוב.

אלמלא שעת השמש שהגיעה מיד אחריה.

אב קם, דואב. הוא הגיע לנקודה לא רעה: חדר עמוס במפות כוכבים, עם מרפסת נמוכה, פתוחה לחצר. הוא צלע לכיוונה בשניות האחרונות של שעת הלבנה.

שעת השמש נכנסה ומילאה אותו בכוחות חדשים. לצד הרעננות הפתאומית שהציפה את גופו, הספר שאחז החל לבעור עקצוץ משגע, ועורר צורך כואב כמעט להיפטר מהגניבה. הוא לא יכל פשוט להניח את הספר, לא. הגניבה חייבת להתגלות.

הוא קפץ מהמרפסת. תנור גדול האיר את החצר, וחשף אותו בפני העבדים והשפחות. צעקות כבר בקעו מהקומה העליונה, ובכל זאת, ההפתעה חלפה מהר מדי- הם הגיבו כעבור רגע, ונפרשו עם הפנים לכיוונו.

"בחיי, הגבירה באמת יודעת הכל!" קרא אחד מהם, והאחרים צחקו. "יש לך מושג ממי אתה גונב? היא חזתה את בואך, גנב מטונף. תן לנו את הספר ואולי תחזור הביתה בחיים."

אב העמיד פנים שהוא מודאג, והתקרב אל התנור הבוער. הם סגרו עליו.

"לא אמיץ מספיק כדי להקריב יד לכוכב המטמון?" אחת השפחות לעגה. "לא נורא. כאן תאבד אותה ותצא בלי כלום."

"חפשו אותי בתוך הבית," אב הצביע.

וחידש את עצמו.

אב קם על רגליו עם כוחות רעננים, שוב בחדר המפות. צעקות וקללות נשמעו מהחצר, והוא פנה לכיוון הבית.

רשמית, הייעוד התממש. אלא שהשמש המשיכה לדחוף אותו. זו רק ההתחלה.

כשיצא למסדרון ראה את השומרים מסתערים במורד המדרגות. כל השלושה- ברכת הלבנה הפסיקה להשפיע בסוף השעה. הם הבחינו בו ופרצו בריצה.

אב רץ לכיוון השני. הוא התנגש במשרתים שניסו לשלוח ידיים, והמשיך עד שהגיע לקיר.

"אין לך לאן לברוח," קרא אחד השומרים מאחוריו. "תן לנו את ה-"

אב חידש את עצמו.

הוא חזר לחדר המפות, יצא מהמסדרון לכיוון השני ועלה במדרגות לקומה השנייה, וממנה לשלישית. בעצם… למה לא. הוא טיפס בסולם אל הגג, ונעמד היישר מעל המהומה.

השומרים רצו פנימה והחוצה. שפחות בחנו את השיחים, הציצו מתחת לשולחנות, ואפילו פתחו כדים חתומים שעמדו בפינה. העבדים המשיכו לקלל, ונעו מצד לצד תוך החלפת צעקות והאשמות, הרבה מהן כלפי השפחות.

כמה דקות מייסרות חלפו. השמש דחפה בלי מחשבה או היגיון. אולי הוא צריך לקפוץ מול כולם. אולי לצרוח את נשמתו. אולי לפשוט את בגדיו. כל מה שיגרום לו לבלוט יותר מכל דבר אחר-

כשהם סוף סוף שמו לב אליו, אב חידש את עצמו.

הוא המשיך להוביל אותם במרדפים לאורך הדקות הקרובות. לפעמים הניח להם לתפוס אותו לפני שחידש את עצמו- ואת המרדף. האחוזה כולה רחשה וגעשה לפני שהחליט להישאר בידי השומרים. הם היכו אותו בלי רחמים עד שנשמט על הרצפה, קשרו את גופו בשרשרת, והעמידו אותו באמצע החצר.

"הגבירה תכף מגיעה!"

אב זקף ראש כואב.

מעגל האנשים סביבו נפתח מעט, והשומרים שאחזו בו הפילו אותו על ברכיו.

"כרע לפני הגבירה שוב, קוראת הכוכבים, הבקיאה בשבילי הרקיע כשבילי נהרדו, החוזה-" 

"אמרתי לכם לא להפריע לי," קול מוכר נזף. "הכנתי אתכם להתמודד לבד-" 

"שלום, שוב," הוא קרקר.

שוב הופתעה. לא, יותר מזה. תדהמה כנה נשקפה מעיניה היפות, הנוצצות, שלא הרפו ממנו לאורך השנים. הבגדים היקרים, השיער המבריק, התכשיטים שענדה- דבר לא השתווה לאותו רגע שבו עיניה התעוררו.

"אב? חשבתי שאתה…"

היא התנערה. עיניה הצטעפו, ונעשו מרוחקות כמו הכוכבים עצמם. "אני מבינה. חשבתי שיהיה גנב אחר… לא, כמובן, אתה ממלא את הייעוד שלך. אין עוד מישהו."

הוא איבד אותה. לא עכשיו, אלא מאותו לילה שבו ראתה את העתיד שלהם. כל המאמץ, והוא הצליח לטלטל אותה לשבריר שנייה בלבד.

"איפה נקודת ההתחדשות שלך?" שוב שאלה בחוסר רגש.

אב הרגיש מרוקן מכדי לדבר, ולכן החווה בראשו.

וחידש את עצמו.

הוא קפץ מהמרפסת, גופו בריא ושלם, ורץ אל התנור. הוא יגיע לפני שיתפסו אותו-

שוב הרימה את ידה ועצרה אותם. כולם הסתכלו עליו בלי לזוז, כשהגיע אל התנור עם הספר.

האם יש משהו גלוי יותר?

הוא זרק את הספר ללהבות.

הקהל הקטן קרא באימה, ופעם נוספת כמה צעדו לכיוונו.

"עצרו."

שוב עברה את העבדים שלה, והתקרבה אליו.

"מלא את הייעוד שלך ותתעשר."

אב קימט את מצחו. "מה?"

שוב הרימה את עיניה לכוכבים. "טוב, ננהל את השיחה הזו פעם נוספת," היא נשפה אוויר באיטיות.

"פעם נוספת? שוב, אני רק-"

"-רציתי להפתיע אותך. אולי גם למנוע ממני לראות את עתידך. כמה נורא מצידך!" היא דקלמה בלי להניע שריר. "אני מצטערת, אב, כשחזיתי את הגניבה דאגתי להכין עותק נוסף. תדאג לקחת אותו."

"אבל-"

"אי אפשר לשנות את העתיד. למה להתעלם מהכוכבים? אתה כמו ילד, שעוצם את עיניו כדי להעמיד פנים שמה שמולו לא קיים." היא המשיכה לדבר בנימה יבשה, כאילו המילים כתובות לפניה.

"שוב, תקשיבי-"

"ראיתי את השיחה הזו לילה אחרי לילה," היא קטעה אותו. "במשך שבועות. כל כך מתיש לחוות אותה פעם נוספת, כשאני חייבת לומר את כל המילים."

"זו הפעם הראשונה," הוא מחה.

"בשבילך. אולי נתרכז במה שצריך לומר ונסיים? תגיד שאי אפשר לדעת…"

"אי אפשר לדעת איך דברים יקרו," הוא פלט.

"כן? המתינו בסבלנות," היא ציטטה. "המתנתי לך כל הלילה. אש שולטת ברכוש. הספר שלי. זהו לילה של מפגש מיוחל, איתך. והפתעה, טוב, למרות שלא צפיתי שתהיה הגנב, צפיתי שאופתע. גם זה משהו. קרוב יקח דבר יקר לליבכם, אך יעניק לכם מתנה גדולה יותר. אם אתה לא מתכוון לתת לי משהו, כנראה שהכוונה אלי."

אב שתק.

"אין לך מושג כמה מתסכל לחיות את מה שכבר ראיתי, בלי סוף. כנראה שום דבר חוץ מהמוות עצמו לא יחלץ אותי מזה," היא הדגישה.

היא נופפה בידה ודיברה בקול רם. "קחו אותו לחדר המעצר."

המילים שאמרה אחר כך צרבו עוד יותר כשהבין שהיא משלימה את ההתנגדויות שלו.

השומרים תפסו אותו.

"אני לוקחת את חרותך," שוב אמרה לבסוף. "היא בסך הכל אשליה, אז לא אתקשה לגמול לך במתנה גדולה יותר. מלא את הייעוד שלך ובוא אלי."

אב לא טרח לחזור לנקודת ההתחדשות. לשם מה? שוב אמרה שהוא ילך לחדר המעצר. היא לא החליטה. היא ידעה. כמו שהוא הכיר סיפורים מימי קדם, על מאורעות שכבר התרחשו.

~~~

שבתאי

ייעוד: ביטול תוכניות. ברכה: בלתי צפוי.

~~~

אב מצא את עצמו בחדר הנעול בקומה הראשונה, הפעם בלי ברכת הלבנה. השומרים סיננו לעברו קללות אחרונות לפני שעזבו אותו.

חרותך היא בסך הכל אשליה…

לא הקירות כלאו אותו. גם אם יצא מכאן, רגליו יובילו אותו- הלילה או בעתיד- חזרה אליה. אל העיניים המצועפות, חסרות החיים, שכבר ראו וידעו הכל.

הוא התיישב בפינת החדר. אלו לא חיים רעים במיוחד. הוא יוכל לבלות את ימיו לצד האישה שאהב, בנוחות ובשלוה. יש גורלות גרועים יותר.

ובכל זאת.

שעת שבתאי נכנסה, והייעוד הושלם מיד. הלילה לא התקדם כפי שתכנן, וכעת גם תוכניותיו הרחוקות יותר נמוגו כמו ענני בוקר. הברכה מעולם לא נראתה לו כה חסרת משמעות. אף כלדאי לא חזה מראש את מה שיבחר בשעה הקרובה, אבל מהי שעה אחת לעומת עתיד שלם? פיסה קטנה של לילה בין שמיים מלאי כוכבים, בהם נפרשו חייו לעיני כל דורש.

"אל תירדם. אני צריך אותך."

אב הרים את ראשו.

"שמעתי נכון? ניסית לגנוב את ספר הקריאות של הגבירה?"

למרות שאב לא הצליח לראות את הדובר באפלה, הקול היבשושי העלה בדמיונו דמות של זקן כפוף. הצללית הכפופה צלעה לעברו.

"מי אתה?"

"אף אחד, ילד, אף אחד. רק המפתח שלך לעושר. גנב, אתה אומר? אמיץ מצידך. אתה צריך לבחור בתבונה את הקורבנות שלך. אפשר לגנוב מהאנשים הפשוטים, אפילו לרצוח כמה, ולצאת מזה בלי עונש. מניסיון."

"ובכל זאת אתה כאן."

"שטויות, שטויות. בטעות שברתי פסל או שניים, נשלחתי לכלא, ולמה זרקו אותי לפה? כי הכלא לא מתאים לאנשים בגילי. אני אצא מזה. אתה, לעומת זאת, בצרות. היא כנראה תתלה אותך, או שתשפוך את דמך לאור הכוכבים," האדם ישב לצידו, והצמיד זקן מגרד לאוזנו. "אתה אבוד, בחור. אבוד. זהירות, זה חד- הנה. תחזיק חזק."

"מאיפה השגת סכין?"

"מצאתי מתחת למיטה שלי. מי שכח אותו שם? כנראה אותו אחד שהתחיל לחצוב חור בקיר."

אב פקפק בכך.

שוב אמרה לו להשלים את הייעוד שלו, נכון? היא לא התכוונה לייעוד של שבתאי. שעת מאדים התקרבה, והיא הניחה אותו בחדר עם אדם שראוי למות.

ואותו האדם, בלי לדעת, העניק לו אמצעי לשפוך דם.

"תקשיב לי טוב," האדם המשיך. "במהלך הביקור שלי במקדש, מצאתי מגילה עתיקה. היא מספרת על אוצר שמוחבא במערות מתחת לאי מסוים. מה השם שלו, בוודאי תשאל? את המידע אשמור לעצמי, עד שנגיע לשם. כן, נגיע. הידיים שלי רועדות. יומיים שלמים של חפירות בכותל ובקושי התקדמתי. לך יהיה קל לשחרר אותנו. מה יצא לך מזה? אני אחלוק איתך את האוצר."

האיש המשיך ללהג על האוצר, הבטיח עושר מעל כל דמיון ותיאר לפרטי פרטים את חיי המותרות שיחיה- ששניהם יחיו, מה, אם רק אב יכרע ליד הלבנים הרופפות ויתחיל לחפור כבר, בשם הכוכבים!

אב ליטף את הסכין באצבעותיו והרגיש את הלהב השחוק. קהה, אמנם, אם כי אב השתמש בכלים גסים יותר בעבר. באשמת שבתאי, הוא לא תמיד יכל להכין נשקים חדים לקראת שעת הייעוד האחרונה.

הוא התחיל לחצוב בין הלבנים. יש לו שעה שלמה להעביר.

האיש לא הרפה ממנו. הוא נצמד אליו וכירכר סביבו, עודד אותו לחפור מהר יותר, חזק יותר, עם קצת נחישות! אולי כדאי להשקיע גם בצד העליון, ובסדר, אתה יכול לנוח קצת, אלו רק החיים שלך, ילד… 

השעה הבאה תהיה קלה כל כך. רק להניף את הסכין ולהנחית. מדהים עד כמה האיש היה עליז, כשללא ידיעתו, אלו הדקות האחרונות של קיומו…

אב עצר לרגע.

מה הוא למד?

מלא את ייעודך ותתעשר.

חוץ מהמוות עצמו…

"תמשיך, ילד."

לעזאזל.

אב ציית.

~~~

מאדים

ייעוד: לשפוך דם. ברכה: לרפא.

~~~

"סוף סוף. האמנתי שתגיע מוקדם יותר."

אב סגר מאחוריו את דלת החדר, וקנה עוד כמה רגעים בסקירה ארוכה של השולחן. נרות האירו בשרים, ירקות ותבשילים, קנקני יין ומיצי פרי, ערמות מאפים ושיפודי דגים. מול כל השפע נערכו רק שתי צלחות. שוב החוותה לו להתקרב, אבל עיניה כבר נדדו אל החלונות העצומים בקיר המזרחי והכוכבים שנשקפו מהם.

אב התקדם לאט. "שוב, מה שאמרת…"

"נו, אב," היא נדה בראשה בחוסר סבלנות. "אחרי שתסיים, הספר נמצא מתחת לכיסא שלך. קדימה."

ובכל זאת היא טעתה מקודם. הוא הפתיע אותה.

אב איגרף את ידו סביב הסכין והתקרב.

שוב הופתעה בפעם השנייה הלילה.

~~~

שחר

~~~

אב נשאר לצידה של שוב.

הנרות כבו בזה אחר זה, והותירו אותו באפלה. אב בקושי שם לב. הוא בכל מקרה לא הצליח לראות מבעד לדמעות.

גם הן יבשו בסוף.

שוב התעוררה בשקט.

אב לא אמר מילה.

היא קמה, וגיששה את דרכה אל החלונות. ידיה לפתו את המעקה.

אב נעמד לצידה.

שוב הסתובבה לכיוונו, וזוג ארובות ריקות בהו בו.

העיניים הנוצצות שאהב לא היו עוד.

אב נרעד.

"אני בחיים," שוב אמרה בפליאה. "אבל הכוכבים…"

"בעיני הכוכבים, עיוור חשוב כמת," הוא ציטט. "מבחינתם, מי שלא רואה אותם לא מתקיים."

השמיים בחוץ החווירו, והחדר הואר יחד איתם. שוב לא זזה מהחלון, רוח הבוקר פורעת את שיערה, והסתכלה החוצה בלי לראות.

עבר זמן ארוך לפני שדיברה שוב.

"ראיתי את הסכין מונפת כל כך הרבה פעמים, שאפילו המוות איבד משמעות. כמו כל רגע אחר בחיים שלי." 

"לא עוד," הוא אמר. "לקחתי את הראיה שלך."

"והענקת לי הרבה יותר," חיוך הפציע על פניה. "איך ידעת?"

אב אחז בידה.

"סיפקת לי רוצח ונשק," הוא אמר. "דקה אחר דקה, סופו של האיש התקרב. לפתתי את הסכין לקראת מאדים. באותו זמן, כשהקבר המתין לו מתחת לאף, הוא צחק וחייך. הוא חלם על חגיגות וארמונות, כאשר דמיינתי את הדם שלו נשפך על הקירות. הוא היה אמור למות, ובשם אבותינו ואבות אבותינו, הוא שמח כמו חתן בימי המשתה.

"מה למדתי בשעת חמה? לא הבנתי מיד. פגשתי ילד שהוריו בגדו בו, ילד ששרף את ביתו בלי להסס, רק משום שנגזר עליו למות. מה ההבדל בינו לבין הזקן? מה מנע ממנו לשמוח? לא הגורל עצמו, לא. הידיעה. במקום למות ביום אחד, בשעה אחת, המוות ליווה אותו בכל יום ויום לאורך שנים. הגורל הכי נורא הוא זה שמעיב עליך לפני בואו."

השמש האירה על הארץ, וקרניה ליטפו את שניהם. שוב הרימה את ידה הפנויה אל החום הרך.

"זו שמש שעוד לא ידעתי," היא לחשה.

"תרצי שאספר לך עליה?"

"רק מה שמול עיניך."

הוא דיבר בלי להרפות ממנה. "זריחה קורנת מעל העיר. הרקיע מעלינו כחול, ומלפנינו בוהק בכסף, ורוד, סגול ותכלת. העננים זוהרים בארגמן, כתום וזהב, ומטילים צללים ארוכים על פני השחקים. הכוכבים נעלמים, ומפנים את מקומם לקראת היום הבא."

שמיים שלא סיפרו דבר על העתיד.

שמיים שאפשר לחוות לרגע אחד ויחיד, בפעם הראשונה והאחרונה.