סינריה
השלוליות הקטנות שנקוו בקרחת היער ריצדו בשמש אחר הצהריים. קרני אור ארוכות וכתומות, שנחסמו במשך היום על ידי שמיכת עלים עבה, חדרו כעת בין גזעי העצים של היער השקט והאירו את הרקפות שעוד פרחו בין מרבצי השלג האחרונים. רק רחש קל של ענפים נעים ברוח הקלה של סוף היום נשמע בין העצים, אליו הצטרף רשרוש עלים תחת רגליהם של שני צעירים, מלווה בקולות צחוק ודיבורים שהלכו ונעשו ברורים יותר ככל שהתקרבו.
"…ארונאר, אתה לא היית מצליח לפגוע בטבעת הזו גם אם היית מחזיק אותה ביד השניה."
"תאמין לי שאם היו לי עיני הנץ שלך או את היציבות שנותנות ארבע רגליים, גם אני הייתי פוגע בטבעת המסכנה הזאת, חוץ מזה שהחיצים שלי עדין לחים מהחורף."
"המוח שלך עוד לח מהחורף, איי! תעזוב לי את הזנב"!
שני הצעירים – בן אנוש וקנטאור, יצאו מבין העצים ונכנסו לקרחת היער. הם האטו את הליכתם ונעצרו ליד גדם של עץ אלון.
"מה עם סינריה ואבא שלך"? שאל ארונאר והעיף מבט אחורה בעודו מפשפש בכיסיו. הוא הוציא חתיכת עץ קטנה והמשיך לגלף בה באמצעות הפגיון שקיבל מאביו במקום בו הפסיק מוקדם יותר.
"הם בטח יגיעו בעוד רגע", השיב גבורטקס ובטש בפרסתו בקרקע הבוצית, "משהו מעסיק אותה לאחרונה, בטח על זה הם מדברים". כמו אביו, שצעד אחריהם, היה גבורטקס שייך לגזע הקנטאורים – בעלי פלג גוף עליון של בני אדם וחצי תחתון של סוס. שערו הארוך היה אסוף מאחורי ראשו בצמה שהגיעה כמעט למרכז גבו והוא לבש שכמיית צמר עבה נגד הקור הצפוני. זנבו החום התנפנף אנה ואנה, כפי שהיה עושה תמיד לאחר פעילות מאומצת.
רגעים ספורים חלפו ומבין העצים יצאה סינריה כשהיא מלווה על ידי טיבורקס, אביו של גבורטקס. סינריה הייתה נערה נמרצת, בעלת שיער שחור וקצר, עיניים כחולות ואף חד ומנומש. הקנטאור המבוגר האזין לה ברוב קשב וצעד בקצב איטי, כדי להתאים את צעדיו לרגליה הקצרות של סינריה.
ארונאר חדל מעבודת הגילוף והחזיר את הפגיון לכיס מעילו. הנער היה בנו של אדלון, מושל אספוריה, המחוז הצפוני ביותר בממלכת קאלנדור וטיבורקס היה המורה האישי שלו. הקנטאור המבוגר חי עם בנו גבורטקס בבית המושל והקדיש את מרבית זמנו לחינוכו של ארואנר, שעתיד לרשת את התפקיד החשוב. לשיעורים הורשתה להצטרף גם סינריה, בתו היחידה של מנהל משק הבית שהייתה חברתו של ארונאר מינקות.
הלימודים התקיימו כמעט מדי יום, ומפעם לפעם היה טיבורקס לוקח אותם לסיורים בטבע. בדרך כלל היו אלה רק ביקורים קצרים בחורשה הסמוכה לחומות העיר, אך לעיתים יצאו הארבעה למסעות שנמשכו יותר משבוע. למסע הנוכחי, שאמור לארוך יומיים בלבד, יצאו בשעות הצהריים המוקדמות וכעת לאחר שצעדו כחמש שעות, היו כבר מותשים.
"בואו נדליק לנו מדורה קטנה" אמר טיבורקס כאשר התקרבו לשני הבנים, "נאכל את ארוחת הערב שלנו, ננוח מעט וכשיחשיך מספיק אקח אתכם לצוקי גורמון לשיעור האסטרונומיה שלנו." החבורה החלה לקושש עצים בשולי קרחת היער, בעוד טיבורקס מנחה אותם כיצד לאתר ענפים יבשים למדורה, אפילו כאשר היער כולו עוד טבול בלחות של ראשית האביב.
שעה קלה אחר כך כבר ירד הלילה, והארבעה ישבו סביב המדורה ואכלו מכיכרות הלחם, קציצות הירקות והגבינה שארזו לעצמם באותו הבוקר. למרות שלא היו צמחונים, נמנעו בני האנוש מאכילת בשר בחברה מתוך התחשבות בצמד הקנטאורים. המדורה הקטנה דלקה בעליצות, אך לא הספיקה כדי לסלק את הקור העז שהגיע עם רדת הליל, והילדים התקרבו לאש כדי להתחמם. "נוֹלְדו, סליחה שאני שואל" אמר ארונאר בהיסוס לטיבורקס כאשר הוא משתמש בפניה הרשמית למורה בשפה האלפית, "לא היינו יכולים לחכות לערבים חמים יותר בשביל הסיור? הכוכבים הרי לא הולכים לשום מקום."
"אכן, מזג האוויר עדין לא אידאלי כדי לבלות לילה מחוץ לבית, אך אתה טועה אם אתה חושב שהכוכבים ימתינו לנו בלא תנועה עד שנתפנה אליהם" השיב הקנטאור המבוגר. "הלילה הוא לא סתם עוד לילה, אלא נקודת ציון משמעותית בציר הזמן השמיימי. אבל עוד מוקדם לדבר על כך", הוסיף טיבורקס כשראה את המבטים המשתוממים של שלושת הילדים. "בינתיים, מי יודע לומר לי מהם שלושת הסימנים שמסייעים לנו למצוא את קינו של ינשוף הכפור?"
הארבעה שוחחו עוד זמן מה ואז שכבו הילדים לנוח. ארונאר וסינריה הניחו את ראשיהם על התיקים וגבורטקס אסף את ארבעת רגליו תחתיו והניח את ראשו על גופו של אביו. תוך זמן קצר שקעו הילדים בתנומה, בעוד טיבורקס מפריח טבעות עשן במקטרת העץ שלו.
סינריה לא ידעה כמה זמן ישנה כאשר טיבורקס העיר אותם לבסוף, אך חצי ירח כבר האיר את שמי הלילה. היא קמה והתבוננה מעלה אל השמים בעת שהתמתחה, אינספור הכוכבים שריצדו סביבה הזכירו את נצנוץ השמש החורפית בשלג שנתלה על העצים בשדרה הראשית של רינגטאל.
"יוצאים לדרך" אמר טיבורקס בקול נמוך וניער אותה ממחשבותיה, "אנא השתדלו להיצמד אלי ככל האפשר, ביער שלנו מתגוררים גם בעלי חיים שאינם תמיד מסבירי פנים."
הם כיבו את המדורה, הרימו את תרמיליהם ויצאו לדרך. טיבורקס הוביל אותם בשביל שנכנס לעומק היער בעוד ארונאר וסינריה נשאו לפידים בידם. נראה היה ששני הקנטאורים לא זקוקים לאור כדי למצוא את דרכם בין העצים ולמרות שהסתפקו באור הכוכבים, לא מעדו על אבן או שורש בולט אפילו פעם אחת. אחרי כמחצית השעה בה צעדו החלה הקרקע לנטות מעלה ובתוך זמן קצר טיפסו הילדים על שביל תלול שלעיתים פנה בחדות מעל תהום.
סינריה צעדה בחשיכה תחת אורו המרצד של הלפיד דרך השביל הצר. היא התבוננה בארונאר שצעד לפניה וחשבה, כמו שעשתה אינספור פעמים בעבר, מה גדול המרחק ביניהם. הוא היה בנו של מושל מחוז, לא ירחק היום שבו הוא ישב על כסאו של אביו. זה היה בלתי נתפס כרגע, אבל ארונאר שאיתו גדלה יהיה זה שינהל דיונים עם כל מיני אנשים חשובים, ישב עם מלומדים, יקבל החלטות, יצא למסעות ועוד כל מיני דברים שעדין לא הבינה עד הסוף. ומה איתה? היא הייתה בסך הכל בתו היחידה של סוכן משק הבית, יתומה מאם. רק המזל הביא אותה למצב בו היא חברתו הטובה של נער כארונאר, אך איזה מקום עשוי להיות לה בחייו הבוגרים? ברור שבקרוב דרכיהם יפרדו, יהיה זה תמים מצידה לחשוב אחרת.
"מה איתך? הכל בסדר?" שאל ארונאר את סינריה לפתע, השביל התרחב מעט והוא ניצל את ההזדמנות כדי לצעוד לידה "על מה דיברת עם טיבורקס?"
"כלום, כלום, הכל בסדר" נענעה סינריה בראשה, "סתם דיברנו."
בסופו של דבר הגיעו הארבעה למעלה כשהם מתנשפים ואדי חום עולים מבגדיהם. הם מצאו את עצמם על משטח של סלע עליו צמחו בדלילות כמה שיחי ערער ועצי אשוח. המראה היה עוצר נשימה לא רק בשל אוויר הלילה הקפוא – היער תחתם כוסה בעלטה אך מעליהם נפתחו מלוא האופק שמים זרועי הכוכבים. למרות שסינריה התבוננה אינספור פעמים בשמים בלילות בהירים, מעולם לא ראתה את השמים כך. היא חשה שהכוכבים קרובים יותר, כאילו הם פועמים במקצב משלהם ומייצרים מנגינה שנמצאת ממש מעבר ליכולת השמיעה שלה, כמו מילה ששכחה לרגע אך עומדת על קצה הלשון.
"מי רואה את ארי המערות"? שאל טיבורקס בקולו השלו וסינריה התבוננה מאחוריה בבהלה אך הבינה מאוחר מדי כי הקנטאור התכוון למערכת הכוכבים הנושאת את אותו השם. היא קיוותה כי אף אחד לא שם לב לתנועתה הטיפשית.
"כאן למעלה!" אמר גבורטקס והצביע אל הכוכבים שבשמים לימינם.
"נכון מאוד" אמר אביו, "ועכשיו ארונאר, היכן המוקיון"?
ארונאר התבונן סביבו ואז חייך והצביע היישר קדימה, "הנה, הכובע שלו באלכסון והאף כלפי מעלה."
טיבורקס נד בראשו וחייך. "יפה. עכשיו סינריה – איפה הגביע?"
זה אמור להיות פשוט, חשבה סינריה וסרקה את השמים האפלים. מערכת הגביע תמיד תהיה לרגלי המוקיון, איפה ארונאר אמר שהכובע נמצא? לא הייתה לה שום נקודת אחיזה על הקרקע משם יכלה לטפס אל הרקיע. היא חייכה במבוכה וניסתה לחמוק ממבטיהם של חבריה כאשר ראתה מעל ראשו של גבורטקס נצנוץ פתאומי ואדום. אה! זה הנארוואנר, הכוכב שבקצה הגביע, והנה השאר, חצי העיגול של הספל והמשולש בבסיס. פניה קרנו והיא מיהרה להצביע לעבר מערכת הכוכבים.
"כל הכבוד בתי", קרא הקנטאור בהתרגשות והורה לשמים, "ראו איך הנארוואנר בוהק הלילה בעוצמה! הוא היין שבגביע וגם הדם שבקצה מערכת הפגיון. מה שמביא אותנו לסיבה שבגללה אתם עומדים בלילה הזה כאן על הצוק ולא שוכבים במיטותיכם."
שלושת הילדים התבוננו במורה שלהם בדריכות, לא היה זה מטבעו של טיבורקס להיות נסער כל כך וניכר היה שמדובר בענין חשוב.
"התבוננו ימינה מהנצנוץ האדום של הנארוונאר, שם בכיוון צפון, איזו מערכת נמצאת ממש מול הגביע?"
הילדים אימצו את מבטם, אך בנו של המורה – גבורטקס היה הראשון לדבר: "זה נחש הים, הראש שלו נראה כאילו הוא מכניס אותו לגביע".
"נכון" אמר טיבורקס בשקט, "שימו לב למזלות שכעת התקבצו יחד: הגביע המסמל את השלטון נוטה בזווית כאילו עומד ליפול, נחש הים הניצב ממול מתקרב אליו תחת המים השקטים והמוקיון המתבונן מעלה מחזק עוד יותר את המסתורין וההפתעה."
לרגע ארוך שתק הקנטאור המבוגר, סינריה שמעה את צמרות העצים תחתם נעים ברוח, ממרחק רב נשמעה יללה של זאב. לבסוף הרים טיבורקס את ראשו ופנה אל הילדים: "זכרו מה לימדתי אתכם בשיעור האסטרונומיה הראשון שלנו, כוכבי השמים הם אותיות בספר, אשר מי שיודע לקרוא בו יוכל לראות הרחק אל העתיד, לא תמיד הדברים ברורים לנו בני התמותה, אבל ישנם רגעים בדברי הימים שחשיבותם חורגת מהרגיל. הרגע הזה בדיוק הוא אחד מהם.
"כעת ראו את מערכות הכוכבים, הם מספרים לנו כי תקופה קשה לפנינו. על פני השטח הכל שקט ושגרתי אך במסתרים מתכונן הרוע. הוא מתחמש ונערך, מפיץ סביבו שקרים ורעל, מסית איש נגד אחיו ואישה נגד שכנתה. חברים ייעשו אויבים, משפחות יקומו אחד על השני וכאשר שונאינו יחושו כי בשלה השעה, הם יכו בנו בכל עוצמתם. לפני שנדע מה התרחש הם כבר יהיו כאן ביננו."
הילדים הביטו בטיבורקס, לא מעיזים לנשום. לבסוף שבר ארונאר את הדממה: "אבל, נוֹלְדוֹ, מתי כל זה יקרה? לא כדאי להזהיר מישהו"?
טיבורקס חייך ואז הרצין, "בני היקר, הכוכבים לא אומרים לנו מתי בדיוק הדבר יתגשם וכיצד, אבל על פי חישוביי, שלושת המערכות יעמדו בסמיכות במשך חמש עשרה השנים הבאות וינועו אך מעט. עם זאת, בעוד כעשור יהיה הגביע כבר במצב שכיבה, נחש הים יכניס אליו את ראשו, כפי שגבורטקס אמר מוקדם יותר והמוקיון יתרחק מעט, מה שמספר לנו על התנגשות בין כוחות הטוב לכוחות הרע, מאבק גדול בין עוצמות שלא נראו מאז ימי הנים-ת'ורון.
"ואיך זה יגמר"? שאלה סינריה.
"טיבורקס חייך בלאות, "אין יצור בקאלנדור שיודע את התשובה לשאלה הזו, העתיד מסיר את המסך מעינינו בקצב המתאים לו. אך אספר לכם דבר מה נוסף, הסיכוי לתיקון נמצא בידי אלה שידעו לרפא את השבר, לחזק את הקאלנדורים ולאפשר לנו לצלוח את המשבר הזה. זו הסיבה שהבאתי אתכם לכאן הלילה, ועל כך נדבר עוד בשבועות הקרובים."
הם נותרו עוד זמן מה על הצוק, מתבוננים בשמי הלילה הנוצצים עד שטיבורקס הסתובב על עומדו וביקש מהם לרדת אחריו. "הזהרו בירידה ילדים, שימו לב היכן אתם מניחים את כפות רגליכם", אמר המורה והחל לצעוד מטה.
גבורטקס צעד אחרי אביו, ארונאר ירד שלישי וסינריה אחרונה. הלפידים שלה ושל ארונאר כבר כבו ובאור הירח המועט היה כמעט בלתי אפשרי לראות את פני הקרקע. היא הניחה את ידה על קיר האבן הצונן בעוד רגליה מגששות בזהירות, צעד אחרי צעד. ענפים מעוותי צורה צמחו מתוך הסלע ובצידי הדרך, והטילו צללים מאיימים. כאשר ירדו הארבעה מתחת לגובה צמרות העצים, עטפה אותם העלטה. שיח קוצים שהזדקר בסלע לידה אילץ את סינריה להרחיק את ידה מהקיר והיא צעדה קדימה אל החשיכה, לפתע נטשה אותה הקרקע שפנתה ימינה בחדות ונשימתה נעתקה בעוד היא מצאה את עצמה מחליקה מטה בפראות, מבלי יכולת לאחוז בדבר.
סינריה הדרדרה במהירות, עלים וענפים חבטו בגופה ובפניה והקרקע החלקה הכתה בגבה. לפתע נטה הסלע בזווית חדה מטה וסינריה נפלה דרך כמה ענפים שהאטו את צניחתה עד שפגעה בקרקע בחבטה עזה.
היא שכבה ללא תנועה במשך כמה רגעים, מנסה לבחון אם אחת מעצמותיה שבורות. זרועותיה וגבה כאבו מאוד, אך נראה היה שלא נגרם נזק חמור. אט אט היא התיישבה במקומה, מתבוננת כמיטב יכולתה באפילה שסבבה אותה, נראה היה שהיא נמצאת בתוך מערה קטנה. מעליה היה פתח עגול שהיה מכוסה בענפים שנשברו מנפילתה דרכם. כעת קרן אור הירח דרך הפתח אל חלל המערה ויצר מעגל קטן של אור חלש סביבה. סינריה נעמדה בזהירות, יצאה ממעגל האור וניסתה לתת לעיניה להתרגל לחושך. היא שפשפה את זרועה הכואבת, לא היה לה ספק שהמכות שחטפה יותירו חבורות כחולות. עליה למצוא דרך יציאה מהמקום הזה, שלושת האחרים ודאי יסיימו את הירידה במהירות ויתחילו לחפש אותה בתחתית הגבעה.
יללה חתולית קטנה קטעה את מחשבותיה וסינריה סובבה את ראשה בבהלה לעבר מקור הרעש. היא אימצה את עיניה ומולה נצנצו שתי נקודות אדומות, זוג עיניים שהתבונן בה מתוך החשיכה. הבהוב כפול נוסף הופיע לידם, וסינריה הבינה כי המערה היא ביתם של שני יצורים. היא קפאה על עמדה, לא מעיזה להזיז אף שריר. אחד מהשניים ילל פעם נוספת, האורות האדומים נעלמו והופיעו מחדש. אט אט נגלו לסינריה תוואי המתאר של גופם והיא ראתה שהם מכוסים בפרווה לבנה, אמנם, כל אחד מהם היה בגודל של כלב ממוצע, אך לפי רוח השובבות שהפגינו ניכר היה שהם לא יותר מאשר גורים.
אבל איזו חיה הם היו? שאלה את עצמה סינריה והתקרבה אליהם מעט, נראה ששני האחים הקטנים כבר התרגלו לנוכחותה וכעת שבו למשחקיהם. אחד מהם, הנמרץ יותר, טיפס על גבי השני בעוד זה חובט בו כמחאה באמצעות כפתו הגדולה והרכה. הם נראו כמו חתולים גדולים במיוחד, וכעת ניתן היה לראות כי פרוותם אינה לבנה לגמרי אלא מנומרת בפסים דקים ושחורים. גללי גובלין! חשבה לעצמה סינריה, אלו נמרים שמיימיים! כל מי שביקר בבית המושל הכיר את הראש העצום של הנמר השמיימי שניצב על הקיר בכניסה לחדר הישיבות. הראש המפוחלץ היה גדול כמו קדירה, עיניו הוחלפו בכדורי זכוכית ירוקה ושיניו היו ארוכות וחדות כמו צמד סכיני הבשר של הקצב. כשהיו צעירים יותר היו ארונאר והיא בודקים את אומץ ליבם ומאתגרים זה את זו להניח את אצבעותיהם על קצוות השיניים או ללטף את שפמו הארוך של החיה האימתנית.
אבל השניים האלה בכלל לא נראו מסוכנים כל כך, חשבה לעצמה. היא התקרבה עוד מעט והגור הפעלתני יותר הרים את עיניו אליה ונסוג מעט. היא קירבה את ידה הסגורה אליו. "הי, חמוד, אין לך ממה לפחד, אני רק רוצה ללטף אותך קצת" לחשה.
כמו כל ילדי מחוז אספוריה, סינריה הכירה היטב את אגדת הנמר השמיימי. היא עצמה שמעה אותה מנוריק, נערה גובלינית מבוגרת ממנה שעבדה כמבשלת בבית המושל. לפי אותה אגדה, הייתה בימי קדם מערכת כוכבים שנקראה על שם החיה האצילית. פעם, כאשר אספוריה הייתה משועבדת לגובלאי, קם גיבור בשם קוונטור אשר יצא לערבות הלבנות, שם נגלה אליו הנמר השמיימי מבין הכוכבים. לבקשתו של קוונטור זינק הנמר העצום מהשמיים ונחת לרגלי הגיבור, אשר רכב עליו בראש צבא שהביס את האורקים בני גובלאי בחזרה אל מחילותיהם בהרים. מאז משמש הנמר הלבן העצום כמגינה של אספוריה ובאגדות רבות הוא מופיע כבעל יכולת לזהות גיבורים כאשר הם מוארים בנגה הכוכבים.
הגור הוריד מעט את ראשו והתקרב אליה בזהירות ואז רחרח את קצות אצבעותיה בסקרנות. "הנה, אתה רואה שאני חברה?" סינריה ליטפה אותו בעדינות בראשו, הגור נרתע מעט אך מיד התמסר למגע אצבעותיה. הפרווה שלו הייתה ארוכה ורכה להפליא, והיא נתנה לאצבעותיה לשוטט אל מאחורי אוזנו ולגרד מעט. בתגובה עצם הגור את עיניו, קישת את גבו וגרגר בהנאה בעוד אחיו הקטן מתבונן בסקרנות.
"אל תדאג קטני" פנתה אליו סינריה, "תורך תיכף יגיע". הגור השני הרים את ראשו וילל, נראה היה שמשהו מאחורי סינריה תפס את תשומת לבו. סינריה התבוננה שמאלה מעבר לכתפה ודמה קפא, מאחוריה ניצב ראשו הנמר הלבן מחדר הישיבות. עם זאת, הראש הזה כלל לא דמה לפוחלץ בעל עיני הזכוכית, כיוון שהעיניים הללו היו אמיתיות מאוד ובהקו כמו שתי אבני חן ירוקות. אפה של המפלצת רחרח את האוויר ושפתיה נעו ברטט מאיים.
החיה העצומה ניצבה מול הילדה מצדו השני של מעגל אור הירח במרכז המערה. היא הייתה רחבה וארוכה כמו קרנף וגבוהה יותר מסינריה עצמה. שערות פרוותה הלבנות והשחורות נעו מצד לצד כמו גבעולים בשדה בעוד כפותיה העצומות פוסעות לכיוונה באיטיות.
סינריה כשלה אחורנית מספר צעדים עד שגבה נחבט בדופן המערה. הנמרה העצומה עקבה אחריה בעיניה כשהיא רוטנת בקול נמוך, גופה נעלם והופיע לסירוגין כאשר חלפה תחת מעגל האור ונכנסה מחדש אל העלטה. סינריה כרעה על ברכיה בצמוד לקיר האבן, ליבה הלם בפראות בעוד הנמרה ממשיכה להתקרב אליה צעד אחרי צעד, עד שכבר הייתה יכולה להריח את ריח גופה הכבד.
כאשר סינריה השתופפה על הקרקע, היה ראשה של הנמרה גדול כמו כל גופה. כעת היא הייתה במרחק של זרוע ממנה, וסינריה שמעה את אפה של החיה מרחרח את האוויר סביבה. מה מעסיק אותה? חשבה סינריה, הרי היא הייתה יכולה לטרוף אותי מזמן, אני ודאי לא מהווה סיכון עבורה. אולי אני אפילו לא שווה שיאכלו אותי. אף אחד לא ירגיש באמת בחסרוני.
סינריה הרימה את עיניה והתבוננה בנמרה השמיימית שלמרבה ההפתעה סקרה אותה בענין רב. סינריה הסתכלה אל תוך עיני האזמרגד הירוקות שמולה וככל שהעמיקה לחדור לתוך מבטה של החיה, חשה לתדהמתה כי גם ליבה נרגע. אם אני לא אשוב זה יכאב מאוד לאבא, הוא יהיה בודד לגמרי בלעדי. גם העובדות המצחיקות במטבח ואפילו הנערים הסתומים באורוות יצטערו אם לא אבקר מדי פעם. ומי ידאג לנקות את חדרו של גודריב, הגנן הקשיש אם אני לא אהיה?
ראשה העצום של הנמרה עלה מעלה ומטה כאילו שהיא מאשרת את דבריה, זיכרון בית המושל העלה בתוכה את כל החרדות שהעסיקו אותה לאחרונה. זה לא הוגן שאני תקועה באמצע. אני כבר לא מתאימה לאורוות ולמטבח, אבל לעולם לא אהיה שייכת לספריה ולנשפים המהודרים. אני נמצאת בשניהם אבל לעולם לא עד הסוף. אף אחד אחר לא צריך להתמודד עם שתי העולמות הללו. לפתע נזכרה סינריה היכן היא נמצאת. מה הסיפור עם הנמרה הזאת? למה היא לא פוערת את הלוע שלה ובולעת אותי כבר? סינריה לא הצליחה להתיק את עיניה מאילו של הנמרה, לא מעזה לנשום.
בעוד מבטה חודר עמוק אל הבריכות הירוקות שבתוך הראש העצום של הנמרה, נזכרה כעת במילותיו המעודדות של טיבורקס בשיחתם הפרטית אמש. מה אם זה באמת יתרון כמו שהוא אומר, שמה שאני רואה כרגע כתלישות היא בעצם יכולת לאחוז בשני קצוות בו זמנית? בעצם, אולי התכונה הזאת שמאפשרת להיות קצת מהכל, היא בדיוק הדרך שלי לתמוך בארונאר?
הנמרה השמיימית צמצמה את עיניה, השפילה את מבטה אל קרקע המערה והחלה לצעוד אחורה. גופה הארוך נסוג דרך מעגל אור הכוכבים עד שרק כפותיה הקדמיות נראו בו.
אנחת רווחה קטנה נפלטה מחזה של סינריה והיא התבוננה בפליאה בנמרה, אשר חפרה בעדינות באמצעות כפה בתוך מעגל האור. החיה העצומה התבוננה בסינריה ואז שוב בקרקע המוארת, בעוד היא ממשיכה לסמן מעגלים קטנים באדמה.
מה את עושה? תמהה סינריה, "את רוצה שאבוא אליך"? לחשה לבסוף. הנמרה הרימה את מבטה במהירות ונעצה אותו בעיניה של הילדה. "לבוא לאור?" הוסיפה בשקט, לא מאמינה שהיא מדברת עם בעל חיים בגודל של חדר קטן. מצד שני, חשבה, מרגע שהיצורה הזו לא אכלה אותי, כל מה שקשור למציאות נראה פחות רלוונטי.
בניגוד לכל הגיון, נעמדה סינריה וצעדה לעבר הנמרה השמיימית. עקב בצד אגודל היא צעדה מתוך העלטה של המערה אל תוך עיגול האור. הנמרה התבוננה בה בעניין רב בעודה מתקרבת, אך כאשר האירו הכוכבים על סינריה נשפה הנמרה בכבדות ופערה את עיניה. החיה התקרבה לילדה, הרימה כף לבנה עם חריצים שחורים והניחה אותה בעדינות על חזה של סינריה. סינריה הופתעה לראות שהכף העצומה הגיעה כמעט לשתי הכתפיים שלה בבת אחת, אך דבר לא הכין אותה למה שקרה כעת: רגע קצר לאחר שנגעה בה הנמרה השמיימית החלה הפרווה שעל הכף לזהור בנגה כחלחל. הניצוצות הקטנים ריקדו על עורה של החיה, מאצבעותיה לאורך הזרוע ובמעלה הגב עד שבתוך רגעים ספורים זהרה הנמרה כולה באור יקרות, כאילו שגופה מפיק אינספור זיקוקי דינור קטנים. בתוך אפלת המערה האירה הנמרה השמיימית כמו מערכת של כוכבים.
לבסוף, הורידה הנמרה את כפה לקרקע ואינספור הפתיליות הזעירות דעכו ברגע, היא ניערה את גופה הרחב וקרבה את אפה לפניה של סינריה ההמומה. החיה הוציאה לשון עבה ורטובה וליקקה את לחייה של סינריה. "הי! את מרטיבה אותי!" צחקה הילדה ונגעה בלחיה של הנמרה. ניצוצות קטנים ריצדו במקומות בהן סינריה נגעה בפניה של החיה.
סינריה פנתה לגורים, שישבו והתבוננו בענין רב בנעשה. כעת התקרב הפעלתן מבניהם אל אמו שבתגובה צעדה סביבו והשתרעה על הקרקע. שני הגורים הקטנים התקרבו לעבר בטנה של אימם וינקו ממנה ברעבתנות.
סינריה הבינה שזמן הביקור שלה במערה הסתיים וכי עליה לשוב הביתה. "להתראות" היא לחשה וצעדה לעבר הכיוון ממנו הגיעה הנמרה.
השחר אך החל לעלות כאשר סינריה יצאה מהמערה, גבה כאב ממכת הנפילה וזרועותיה היו מלאות בשריטות. היא שמעה מרחוק את טיבורקס קורא בשמה ועמדה לקרוא לו בחזרה, אך רגע לפני כן הסתובבה והתבוננה בפתח המערה הנסתר. סינריה לא הבינה את משמעות האירוע שעברה והיא חשה כאילו יצאה לדרך בידיעה ששכחה דבר מה בביתה, בלא יכולת לזכור מהו.
כך או אחרת, החליטה סינריה, היא תשמור את החוויה הזו לעצמה לעת עתה.
