ניצוצות
"מעולם לא הייתי בחווה, אבל אני יכולה לדמיין את עצמי בחווה שלו. אני יכולה לדמיין את הרגליים היחפות שלי שוקעות בתוך האדמה הרכה, ואת הרגבים שלה נצמדים לכפות רגליי כמו מיליון חיבוקים קטנים", חלצתי את נעליי בבעיטה והן התגלגלו להן על הבמה. לא פקחתי את עיניי כדי לא להפר את הקצב. "אני יכולה לדמיין את המגע החלקלק של עטיני הפרה בכפות ידיי, ולהרגיש את הפעיה שלה רוטטת בתוכי". הייתי אמורה להצטמרר להדגשה, אבל שכחתי. שקעתי בסיפור, כמו ילדה ישובה מול האח כשאבא שלה מלטף את ראשה ומרעים בקולו על עלילותיו אי שם. הסיפור. "אני יכולה לדמיין את הכתפיה של הסרבל נשמטת מכתפי, ואת הידיים הגדולות שלו מחזירות אותה למקומה, מלוות בליטוף, ואת העיניים שלו פוגשות את שלי, והן מנצנצות כמו כל אותם הכוכבים שאפשר לראות רק בשמיים הפתוחים של החווה שלו. החווה הזאת שלו, שאני יכולה רק לדמיין, כי מעולם לא הייתי בחווה…
וגם לעולם לא אהיה. הילדה העירונית שהייתי לעולם לא תתפוס את תשומת ליבו של החוואי. יכולתי לדמיין את עצמי לצידו.
וזה הכל".
נשמתי בשקט, ורק לאחר דקה ארוכה נזכרתי לפקוח את עיניי. קדתי קידה, וצפיתי בקהל הקטן שלי מוחא כפיים בצייתנות חסרת התלהבות. שיט. איך פישלתי ככה? איך נסחפתי? או שאולי לא נסחפתי מספיק?
"יפה מאוד, אלכס", המדריכה שלי אמרה, אבל אני לא טיפשה. שמעתי את ההסתייגות בקולה. נאנחתי ופניתי לאטלס.
אטלס, או בשמו האמיתי אריאל פיין, הוא אימת בית הספר לתיאטרון. הבוגימן. החשכה שבין הכוכבים. הוא נקרא כך מכיוון שיש לו הבעה תמידית של סבל, כאילו הוא סוחב את כל העולם על כתפיו.
וכשאני אומרת שהוא נקרא כך… טוב, הוא נקרא כך רק על ידי. אם אקרא לו כך ליד השחקנים האחרים, שאר אלי האולימפוס עלולים לשמוע ולהמטיר עליי מטר של מטאורים או משהו בסגנון.
"אלכס, יקרה", הוא אמר בטון החמוץ שלו, והבטן שלי התחילה לכאוב בתגובה. יש קשר סימביוטי נהדר בין הקול של אטלס לבטן שלי. "הסיפור יפהפה, וניכר שאת נהנית לצלול לתוכו. אבל כל זה…" הוא נפנף בידיו. "מה שווה הסיפור אם את לא מעבירה אותו לנו? אלכס. אין לך את הניצוץ, יקרה. את פשוט לא כוכבת. את מבינה אותי?"
הו, אני מבינה. אני מבינה שישבתי כאן במשך שעות מקופלת על הכיסאות הקטנים והמחורבנים האלה, וצפיתי בשחקנים אחרים מביכים את עצמם בשביל אטלס, עם הפאתוס והמשחק המוגזם שלהם, ושבקרוב מאוד לא אוכל לעשות זאת. לא עוד. אני אהיה מודחת מהכיתה בקרוב.
אודישן עאלק. הוא בא לכאן עם דעה מוכנה מראש, וכשעליתי לבמה הוא בסך הכל הכניס אותה למיקרוגל.
מי הוא בכלל? אני כתבתי את הטקסט הזה. השקעתי בו את הנשמה. רציתי לצרוח.
לעזאזל, הבמה אמורה להיות פורקן לרגשות. אם יש זמן טוב לצרוח, זה על במה כשכולם מסתכלים עליך. בשביל מה אני כאן אם לא בשביל זה?
פתחתי את הפה.
ולא הצלחתי להוציא את זה. לא הצלחתי לצרוח. זה קרוב לוודאי היום האחרון שלי על הבמה הזאת, אין לי מה להפסיד, ובכל זאת הצרחה נתקעה לי בגרון.
פתאום משהו חלף על פניו של אטלס – איזושהי הבנה דקה כמו הטל שמצטבר על זגוגיות המכונית אחרי יום גשום – אבל הרגע חלף כפי שהוא הגיע. פניו נאטמו שוב והוא סימן לי לצאת.
הוא לא אמר דבר כשחלפתי על פניו, אבל הוא לא היה צריך. במבט שהחליף איתי, הבנתי כבר מה הוא התכוון לומר.
הוא צדק. מעולם לא הרגשתי בנוח על הבמה, והנה הוכחתי זאת לו ולעצמי – לא יכולתי אפילו לפתוח את הפה ולהשמיע את אותו קול בראשיתי, שבני אדם השמיעו משחר הימים. צעקה. צעקה שמשמעותה "זה המקום שלי, ולא תזיזו אותי מכאן".
לא הוצאתי את הנשמה.
אלוהים, מה עשיתי כאן כל השנים האלה?
אני מניחה שיצאתי מהאולם, אבל אני לא זוכרת את המסדרון או את הדלת הנפתחת, רק את זה שפתאום הייתי בחוץ. העולם התערבל סביבי כאילו מישהו ערבב אותו מלמעלה – ואולי זו פשוט הסחרחורת הרגשית שלי שהקרינה עליו – והחורף הקר והעירוני נשב על פניי כמנסה לדחוף אותי חזרה פנימה. אבל לא היה דבר לחפש בפנים. כאן, בחוץ, לעומת זאת, הכל נראה שונה משהכרתי, צופן בתוכו אפשרויות שלא יכולתי בכלל להעלות בדעתי. וגם לא רציתי. היום החשיך מוקדם, וכשהרמתי עיניים לשמיים התעוררה בי צביטה בלתי מוסברת של כמיהה.
לא רציתי להיכנע לרחמים עצמיים, אבל גם לא יכולתי לחזור הביתה כשאני במצב כזה. לא יכולתי לסבול את המחשבה על ארבעת הקירות הסוגרים עליי. נטלתי את האופניים שלי והתחלתי לדווש הלאה משם, הלאה והלאה. כשהגיע האוטובוס עליתי עליו, ומשם הובילו אותי האופניים הישר לפארק העירוני של גבעתיים. שמטתי אותם בסמוך לאחד הספסלים, והתקדמתי אל המכתש הגדול – הכינוי שנתתי לכר הדשא השקוע כמו ערסל ענק ומסביר פנים, שמעליו נתלתה קערת השמיים זרועת הכוכבים. המכתש הגדול היה המקום הקרוב ביותר שהיה לי למצפה רמון, ובימים בהירים יכולתי להביט למעלה, על הכוכבים האינסופיים, לנשום ולדמיין את האוויר של מצפה נכנס לי לריאות, חולף בעורקים ובוורידים, ושוקע לי בדם.
הכי קרוב שאפשר.
זה לא שאהבתי את מצפה באופן מיוחד. אהבתי את השמיים שלו. אהבתי את האוויר שלו. אהבתי את הסלעים הכהים-בהירים שנראו כאילו אש ליטפה אותם וצבעה אותם באדום. אהבתי את העובדה שבכל מקום בו עמדתי, יכולתי להרים את הראש ולראות אותם. את הכוכבים.
טוב, אולי כן אהבתי את מצפה רמון.
הדשא של גבעתיים חיבק אותי, והכוכבים האירו עליי, ובכל זאת לא נרגעתי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? רציתי לצעוק. רציתי לפרוק. הדרך היחידה שהכרתי הייתה לכתוב את מה שחשתי ואז להעלות אותו על במה, אבל מה הטעם לכתוב אם לא יהיה איש שישמע את המילים אחר כך? הרגשתי כאילו גזלו ממני את הקול.
דמעות דקרו את עיניי, ומחיתי אותן בכעס. על מה אני בוכה? ניסיתי, וזה היה ניסיון כושל, אבל אטלס בסך הכל אמר את מה שכולם ראו. אני לא אהיה כוכבת. לכל היותר אוכל להסתכל על הכוכבים מכאן למטה ולהשתוקק לשמיים.
אני פשוט לא מאמינה שעזבתי את מצפה בשביל החלום המטופש הזה. באמת חשבתי שאוכל לכבוש את הבמה? באמת חשבתי שאוכל לספר סיפור ומישהו יקשיב?
"למה לא?" נשמע קול לצידי.
קפצתי ממקומי. מימיני התגשמה לפתע דמות שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא כנראה "שמיים בגוף אדם". עורה היה כהה כל כך שכמעט התמזג עם הצללים שסביבנו, אילולא היה זרוע בכוכבים יפהפיים. נשימתי נעתקה, וכף ידי הורמה אל פי באינסטינקט, אולי כדי לדכא זעקת פחד, אולי כדי לעצור קריאת אושר, כי מעולם לא ראיתי דבר יפה כל כך. היו לה עיניים שזהרו בניצוץ של כוכב הצפון, והן הוקפו בטבעות צבעוניות כמו שתמיד דמיינתי שהיו לשבתאי. אצבעות ארוכות נחו על כר הדשא, ונראו כמעשה אומנות. פיסת שמיים נחה לצידי. הכוכבים, בפעם הראשונה בחיי, היו בהישג יד.
פחדתי להושיט יד.
הדמות התרוממה מתנוחתה השכובה על הדשא, התיישבה ושיכלה את רגליה מולי. "למה שלא תשתפי את הסיפורים שלך?" היא אמרה ברוך.
בלעתי רוק. לא יכולתי להשיב. יראה לפתה את קרביי, ודמעות זלגו כעת בלי הפסק מעיניי – כעסתי עליהן, כי הן הפריעו לי לראות. לא היה אכפת לי באותו רגע שאני כנראה מדמיינת. זה היה הדמיון הכי יפה שהיה לי אי פעם.
הדמות כנראה הבינה שלא אצליח לדבר. היא רכנה קדימה. משהו עדין ושופע נשפך ממנה.
"אני נראית משונה בעיניך", אמרה הדמות בחיוך עקום.
נדתי בראשי. לא, היא לא הייתה משונה בעיניי. הרי הבטתי בה בכל לילה במשך שנים.
"במשך שנים", הדמות הדהדה, ואני הצטמררתי, "במשך שנים הביטו בנו בני האדם וחלמו לגעת בנו. הם חלמו לעוף, והחלום הזה דירבן אותם הלאה או הביא אותם אל מותם. אנחנו, בתמורה, סיפרנו להם סיפורים. סיפורים על דובה גדולה, על קשתות ארוכות, על נסיכות כלואות בשלשלאות שדמותן הטרגית משורטטת בשמיים. על שבילים שמובילים למקומות מופלאים. אנחנו סיפרנו סיפור, ובני האדם שהיו קשובים מספיק העבירו אותו הלאה. כל ניצוץ קטן שאת רואה הוא סיפור שמחכה להיקטף". הדמות הושיטה את ידה, וזרועותיה בהקו באור נרות. לא, לא אור נרות. זה האור המיוחד רק לשמי הלילה, ולא ניתן לתארו בשום אופן אחר.
"כל אור הוא סיפור", היא המשיכה. "זה הכל. סיפרתי לך סיפורים בעבר, גם אם לא בקולי. על חווה ועל אדמה ועל מיליון חיבוקים קטנים".
"אבל אף אחד לא הקשיב", לחשתי.
"את בטוחה שסיפרת אותו לקהל הנכון?" היא שאלה.
לא ידעתי איך מזהים את הקהל הנכון. למדתי משחק במשך כל הזמן הזה, ועדיין לא הבנתי את הקהל. אולי פיסת השמיים הזו הפקידה את הסיפורים שלה בידי האדם הלא נכון.
אם היא ראתה את הלבטים על פניי, היא לא הגיבה להם. בפשטות, היא אמרה, "אני רוצה לספר לך סיפור. תסכימי לשמוע?"
הבטתי בה. הכמיהה שבה והתעוררה בי – אולי היה זה אותו רצון קדום לעוף ולגעת בשמיים – ורציתי את הסיפור הזה. אלוהים, רציתי אותו כל כך. ומצד שני, ידעתי מה טמון במילותיה. היא מבקשת את הבטחתי שאעביר את הסיפור הלאה, וכל כמה שרציתי להעניק לה אותה, לא הייתי בטוחה שאני…
אבל יש דרכים אחרות לספר סיפור, הזכרתי לעצמי. לא רק על במה. מילים כתובות יכולות לגעת בליבם של בני אדם באותה קלילות חסרת מאמץ שמפציעה בחיוכו של ילד קטן. זה אותו הנס שהתחולל על הבמה, רק שהנס הזה היה בכף ידי, דגדג בקצות אצבעותיי.
בשתיקה שהשתררה בשעה שהיא המתינה לתשובתי חשבתי, כמה מוזר, על אטלס. על המבט המבין בעיניו שניה לפני שנפרדתי ויצאתי מהאולם. אולי הוא ידע. אולי הוא ידע שהתשוקה שלי היא לא הבמה – בסך הכל רציתי לספר סיפור. לדמיין. לעוף.
השמיים, מעליי ולצידי, היו זרועי כוכבים. סיפורים היו בכל פינה.
פציתי את פי ואמרתי "כן".
