מתחת לכוכב הירוק

הזר ישב מול השריף והעביר חתיכת מקל קינמון לעוס בין אצבעותיו הזריזות.

"אז למה אתה כאן, באלבסטר?" השריף לא הרים מבטו מערמת כרזות מבוקשים, מנסה למצוא את פני הזר באחת מהן.

"רק מים," אמר הזר. קולו יבש כמו החול שבחוץ. "וסוס חדש. הזקן שלי נפל מת שלושה קילומטרים מכאן."

השריף הרים מבט לרגע, "אין בורות מים במקומות אחרים?" בלי לחכות לתשובה מבטו שב אל ערמת הדפים. התשובה לא באמת עניינה אותו.

הזר שקל להסביר שוב – השריף הפריד את המריבה ליד בור המים, אבל אלה היו שלושה בריונים מהעיירה שניסו לגרש אותו באגרופים. ועל זה אחד מהם שילם באפו והשניים האחרים יבלו כמה ימים במיטה. במקום זאת הוא רק נאנח. הזר סקר את המשרד. הכל היה לבוש אבק – כמו כל דבר במערב. שני תאי מעצר רבצו בפינה הרחוקה, שניהם תפוסים עם גברים שהביטו בו בעיניים ריקות. עיניים של אנשים שידעו שהם מתים ורק מחכים שגופם יקבל את הבשורה. שני שולחנות עץ נאנקו תחת ערמות ניירת. עולם ישן מתפורר, מתועד באותיות דהויות.
"לא, שריף, כל בורות המים בדרך יבשים." מישהו דאג לייבש אותם. בשלושה מהם הוא מצא סימני חבלה, וסביב אחר שבו עצר הזר, היו מוטלות גוויות של חיות. "אני רק רוצה להגיע לדורנוויטץ'."

השריף הביט מחלון המשרד שלו, "תיכף ערב, מניח שגם תרצה להישאר לישון."

הזר הביט דרך החלון אבל לא ענה. למרות הערב הקרב, הרחוב עוד היה סואן.

"אתה יודע מה אני חושב?" השריף שאל בקול משועמם. הוא דחף את כרזות המבוקשים בשאט נפש לתיק גדול ונופף באצבע שמנה לעבר הזר, "אני חושב, שבאת לכאן להצטרף לטד. איך קוראים לו ברחוב, שני קנים. אתה אפילו נראה כמוהו"

"אני מבטיח לך שריף," הזר ענה באדישות, "אין לי כוונה להצטרף לאף פורע חוק עלוב."

"אז שמעת עליו."

"לא," הזר ענה. בלי לשים לב, הוא ריסק את מקל הקינמון והניח את השברים על השולחן. "אבל רק פושע יסכים להסתובב עם שם כזה מטופש."

"באת לכאן בשביל למצוא סיפור?"

"ומה אם כן?" הזר הוציא מתיקו מקל קינמון חדש והחל לועס אותו.

השריף נשען אחורה, חיוך ניצחון על פניו, כאילו הוא הבין את הכל. "אתה פה כדי לראות את הכוכב."

"כוכב?" הזר הפסיק ללעוס, הוא היה בטוח שיש לו עוד די זמן עד הכוכב הבא. יכול להיות שהוא פספס דבר שכזה?

"כן," השריף הרים משולחנו מקטרת ורוקן אותה בטפיחות. נותן לאפר ליפול על הרצפה, ריח הטבק השרוף גרד באפו של הזר. "כוכב שרואים רק מאלבסטר."

"אתה צודק, שריף. אני צריך לראות את הכוכב הזה. ואני צריך לראות אותו עכשיו."

הזר קם ופנה אל הדלת. השריף קילל ונעמד אחריו בכבדות. לא היה לזר זמן, הכוכבים כבר היו בשמיים. הוא יצא אל הרחוב, מחפש דרך לטפס אל גג מבנה השריף. השקט היה הדבר היחיד שהוא באמת היה צריך.

"לא שחררתי אותך." השריף התנשף מאחוריו, אוחז בצידו.

"גם לא עצרת אותי." הזר ענה בלי להסתכל.

"בינתיים." השריף אמר.

הזר יצא לרחוב, בדרך עבר על שלולית שטפטפה אל שוקת סוסים. הוא גרד בראשו והביט סביב. הוא לא ראה דרך נוחה לטפס על גג המבנה. הזר נשך את שפתו התחתונה. מעליו, ציפור עפה במעגלים גדולים מזכירה לזר נשר מעל גופה. הוא התלבט בין הצורך בפרטיות לבין הדחיפות וויתר על הפרטיות. הזר פתח את תיקו, הזיז מספר בועות, הן צלצלו בקול נעים. בכל בועה בער אור קטן בצבע שונה. הוא ידע שיש שם שמונה עשרה בועות, שבע עשרה זורחות ואחת ריקה. הזר מצא ושלף מפה מקופלת. הוא חיפש במפה את החלק הנכון. חלק שהציג את מפת הכוכבים בעונה. הזר בחן את השמיים. כרגיל, הוא התחיל בלהסתכל אל כוכב הצפון, הנוכחות שלו מרגיעה את הזר. הוא חיפש כוכב שונה בשמיים. ושם הוא היה, כוכב גדול, ירוק ומכוער שלא הופיע במפה שלו.

כל הזמן הזה, השריף עמד בקרבתו וניסה להראות בשליטה עבור העוברים ושבים.

הזר נשען כנגד הקיר. ונאנח. והנשימה יצאה ממנו כמו נשמה עייפה. בכמה זמן איחרתי? תהה. שבוע? עונה שלמה? זמן – הדבר האחד שתמיד היה נגדו. לא. עדיין לא מאוחר מדי. האחרים עוד לא הגיעו; עדיין רק בעיירה הזאת ראו את הכוכב. בעיה מקומית. בעיה שהוא יכול לפתור. אולי. אם יזדרז.

הזר הרים מבט. הכוכבים היו לא נכונים. הלוואי שטעה. הכוכב החדש בער בזוהר ירקרק. הזר נשען נגד קיר המבנה ונתן למפה שלו ליפול לבוץ.

בחורה בשמלה כחולה עברה לידם בדרך, צעדה לתוך שלולית בוץ והמשיכה כאילו דבר לא קרה. היא הייתה כל כך קרובה שהזר ראה שהחיוך שלה אפילו לא נסדק לרגע. פועל בסרבל חום עסק בפינוי חציר לפי תנועות הקלשון שאחז, אבל הוא לא עמד מול ערימת חציר אלא כמטר ממנה. אישה מקומטת מזקנה ישבה על כסא נדנדה על המרפסת הקדמית שלה מעבר לדרך העפר. ליטפה משהו בחיקה, אבל החתול שלה ישב על המעקה.

"נו, אתה הולך לכתוב עלינו סיפור לאחד העיתונים המפוארים שלכם במזרח?" שאל השריף.

הזר הוריד את כובעו וגירד במצחו, מוריד שכבת חול שדבקה בזיעה שלו, משב רוח נדיב חלף וקירר את מצחו בזמן שחשב איך לפעול. הוא החליט להשתמש במה שהשמש נתנה לו. "שריף, אני צריך רשימה של אנשים שהגיעו לעיירה לאחרונה."

"זה נשמע כאילו אתה נותן לי פקודות." השריף דחף אצבעות לתוך החגורה מתחת לבטנו הגדולה.

הזר הביט בשריף, גבותיו מכווצות בכעס, "זה בדיוק מה שאני עושה. ואם אכפת לך מהעיירה שלך. אני מציע לך לענות לי."

השריף צעד אחורה ודרך על המפה של הזר. הזר עצר את עצמו מלדחוף את השריף ולהרים את המפה. "טד שני קנים הגיע לעיירה, כמה ימים לפני שהכוכב הופיע."

"הוא בא לעיירה לפני שהכוכב הופיע, או לפני שמישהו שם לב אליו?" הזר שאל בלי להישיר מבט אל השריף, מקווה לא למשוך תשומת לב לשאלה.

השריף משך בכתפיו. "שני קנים הוא חלאה. ברגע שייתן לי תירוץ, אבעט אותו מכאן."

הזר החזיר את כובעו., לפני שעה, השריף היה מוכן לכלוא אותו על זה שהוא רק נכנס לעיירה, אבל מישהו עם הכינוי שני קנים מתנהג יפה מדי? על הקיר מולו, לטאות רצו במעגלים בתנועות היפנוטיות.

"איפה אני מוצא את טד הזה?"

"בשורה הראשונה של היכל העיירה, בכל ערב, כשציפור השיר שלו מופיעה."

הזר צקצק בלשונו. "שריף, אתה מתכוון לעצור אותי?"

"לא בינתיים." השריף גרד בבטנו בנחת.

"יש מקום שישכיר לי חדר עם אמבטיה בעיירה?"

***

כשעה אחר כך, הזר עקב אחרי קולות הפסנתר אל היכל העיירה. הוא שטף את גופו ואפילו חפף את שיערו. אך נאלץ ללבוש את אותם בגדים, ריח הזיעה עמד כבד באפו. כעשרה שולחנות סודרו בהיכל, סיבבם ישבו בני העיירה ובצדו הרחוק של ההיכל, ישב נגן ליד פסנתר על במה. הוא ניגן איזה ביצוע בינוני לשיר מוכר.הזר הכיר את השיר אבל מעולם לא טרח לברר את שמו. זה היה משהו שבני אדם "הגונים" עשו.

"ראיתי את ערבות המערב." הפסנתרן שר, "הזבובים עפו סביב גופות האריות."

הזר בחן את החדר עד שמצא את המטרה שלו. בשולחן קדמי, ישב אדם גדול פונה אל עבר הבמה. מסביב לשולחנו ישבו מספר עושי דברו, מנסים להקיף אותו כמו כוכבי לכת שצריכים את השמש בשביל לשרוד. האדם הגדול ישב ברגליים פסוקות, יד אחת אוחזת בכוס בירה והשנייה נחה על קת אקדח מוזהב. זה היה חייב להיות טד והכנופייה שלו. לפני טד ישב נער, אולי בן חמש עשרה. הזר מצא שהיה לו קשה לאמוד גיל של אנשים. אחרי הכל, אנשים כמו הזר לא הזדקנו באותה צורה. הנער החזיק אקדח בשתי ידיים רועדות.

הזר התקדם אל עבר שולחנו של פורע החוק ונעצר במרחק מספיק כדי להאזין לחילופי הדברים.

"למה אני צריך לבקש ממך שוב לעשות את זה." טד שאל, היה לו קול עמוק ומחוספס.

"א-א-אדוני," הנער אמר, "ד-דוד שלי לא יכול לשלם לך את מה שאתה דורש."

"אז אתה יודע מה לעשות. נכון?"

"מר טד." הנער התנשף. "אני לא יכול להרוג את דוד שלי בשבילך."

"אתה לא רוצה לטפל בו, אני מבין." שני קנים אמר, מנופף ביד ימין באוויר. "לכן אמרתי לך שאתה יכול לטפל באבא שלך. אל תכריח אותי לעשות את זה לבד. אני אעשה את זה, אבל אז תצטרך שני ארונות."

הנער ניגב דמעות והנהן. האצבעות שלו התהדקו על האקדח. הוא לא אמר מילה, אבל טד חייך.

"אתה חושב על זה?" קולו של טד היה חלק כמו נחש על החול החם. "קדימה, נסה."

ידו של הנער התרוממה רק טיפה ונעצרה.

"פעם הייתי במקום שלך." טד אמר. והזר ראה משהו כמעט כמו כמיהה בעיניו. "אבל התבגרתי. ילד, אני עושה את זה לטובתך. עכשיו 'סתלק מכאן, אתה מפריע למופע."

הנער קם, ורץ אל הדלת, מחזיק באקדח בשתי ידיים רועדות. הזר הביט אחריו, חורק שיניים. לטפל באחר הזה יעשה חסד לכולם.

חבר כנופיה הביט אחרי הנער וצחק אבל מבט קשה של טד השתיק אותו.

הפסנתר נדם והחדר השתתק. אל הבמה נכנסה בחורה בשמלה ירוקה. מבין הנשים שהזר ראה בשנה האחרונה, היא בקלות הייתה היפה ביותר. לא שזה היה אתגר, הוא בילה את רוב העשרים שנים האחרונות סביב ישובים, נמנע מלהשאר זמן רב מדי במקום אחד.

הבחורה בירוק ניגשה בצעדים קטנים ולא בטוחים אל קדמת הבמה וחיכתה שם מספר רגעים, היא הרימה את סנטרה והביטה בחדר החשוך. הזר קלט שהוא עמד במקום בכל הזמן הזה. ושבצורה לא מודעת, כנראה היה ממשיך לעמוד ולבהות בבחורה הזו. בזעף הוא המשיך ללכת. הוא התקדם עוד שלושה צעדים. ואז הבחורה שרה את הצליל הראשון. רגליו קפאו במקום. צליל אלט מושלם, הזר תלש בכוח את מבטו מהזמרת אל נגן הפסנתר, מנסה בכוח המחשבה למנוע ממנו להרוס את הרגע עם הנגינה שלו, נגינה שלא הלמה את האירוע בשום צורה. הנגן טרק את מכסה הפסנתר בחבטה פתאומית ביד שמאלו, אך יד ימינו נשארה לכודה בפנים. הזר שמע את ריסוק העצמות תחת המשקל. לשבריר שנייה, עיני הפסנתרן התרחבו כמו של חיה בשחיטה, אך אז חיוך איטי, מעוות, התפשט על פניו. הוא הביט אל הקהל בעיניים חלולות, זיעה קרה נוטפת ממצחו, והחיוך קפוא על פניו כמסכה שמישהו הדביק על גולגולת. דם טפטף בין המקלדת לרצפה. לזר לא היה ספק שהוא היחיד בחדר שהושפע מהמראה.

כשהזר בחן את האנשים באולם, רק אחד לא נראה מהופנט. טד. הזר ידע איך זה מרגיש, להביט מהצד באנשים כמו על טרף שלא יודע שהצייד מתחבא בשיחים. לו היה מקבל רק כמה החלטות שונות, הוא היה הופך לאחד כמו טד שני קנים. פורע חוק, חלק מהבעיה. הוא חשק שיניים והלך את שאר הדרך אל שולחנו של טד. רק כאשר הגיע, האקדוחן הקדיש לו מספר שניות לפני שחזר לבהות בציפור השיר שלו כמו שהשריף קרא לה.

"אפשר לשבת?" הזר שאל והתיישב סמוך לאקדוחן בלי לחכות, בכיסא שרגעים ספורים קודם הנער פינה.

האקדוחן הביט בזר, "שב איפה שאתה רוצה."

הזר הביט סביבו, כל האנשים בחדר היו כמוקסמים. בוהים בהופעה. הוא תהה למי היה את הכוח לזה, כנראה היפנוס או אוזטלוס. מדוע שלטד שני קנים יהיה אכפת שכולם מביטים בחברה שלו. בבחינה מדוקדקת יותר, הזר הבחין בסיכה בדש הבגד של טד, בצבע ירוק. טד לבש בגדים שיאפשרו לו להיעלם. בגדים פשוטים. פרט לשני האקדחים והסיכה, הוא  נראה כמו כל עבריין אחר בטריטוריה. בדיוק מה שהזר ציפה לו. זה לא שהוא התלבש אחרת.

"אמרו לי שתבוא." טד אמר, בלי להוריד מבט מהבמה.

"כן? מי אמר?"

"זה משנה?" טד שני קנים לגם מהבירה והניח אותה על השולחן. "אומרים עלייך הרבה דברים, בעיקר שאתה עקשן."

"אני לא עקשן, אני רק עושה את מה שצריך." הזר ענה.

"כן? ומי מחליט מה צריך?"

"לא אתה." הזר אמר.

טד הרים גבה והניח יד על האקדח. "השריף בצד שלי, אם תתקוף אותי, תסיים בבור."

על הבמה, הזמרת סיימה לשיר והקהל מחא כפיים. כשהחלה לשיר שוב הקהל השתתק.

"ההבדל ביני לבינכם, הוא שאני החלטתי לא להרוויח מסבל אנושי." הזר נשך את שפתו. למה היה חשוב לו להסביר את עצמו לאחר הזה? עשרים שנים שהוא צד את המפלצות האלו. הוא קם. רגליו נשאו אותו חזרה אל החשכה. האם עוד נשאר הבדל בינו לבין האחרים? או שכמוהם הוא היה רק מפלצת?

הוא היה חייב לסיים את העבודה. הוא יהרוג את טד, או איך שהאחר בחר לקרוא לעצמו, ייקח את מה שהוא יכול למכור בקלות ויברח מהעיירה. זו לא גניבה, זה להיפטר מהזבל. הוא היה שם כשהאחרים ניסו לשלוט וראה כמה רע זה עבד. רוצה או לא, זה כל מה שהוא ידע לעשות. לצוד ולתפוס את האחרים, בשביל שהוא לא יצטרך להרוג בני אדם. אף פעם לא בני אדם. כי זו הדרך הקלה להידרדר לצורת החשיבה של האחרים העוינים.

הזר נע לעבר הדלת. רגליו ידעו את הדרך החוצה. תמיד ידעו. בדרכו חלף על פני השריף שישב עם נער – תמונת ראי צעירה יותר של עצמו, אולי בנו, אולי בן אחיו. זה לא משנה. מה שמשנה היו העיניים שלהם – זגוגיות, ריקות, בוהות בבמה כאילו ישועתם תגיע משם. כמו כולם.

רע. זה היה רע מאוד. האחר, היצור שהתחפש לטד שני קנים, כבר השתלט על העיירה. הזר ידע איך זה נגמר. ראה את זה קורה פעם אחר פעם אחר פעם. האנשים האלו היו חולים. הזר רק קיווה שכדור בין העיניים של האחר ירפא אותם מהמחלה הזו לפני שהיא הופכת לסופנית. הוא יצא אל האוויר החם, אפילו בלילה אלבסטר הייתה בלתי נסבלת. החולצה דבקה לגבו בזמן שהוא נשען נגד קיר הצידי והוציא את אקדחו. יש אמנות בלהרוג מישהו. הזר התרווח ברווח בין האולם לבניין הסמוך. הוא יחכה שאנשים יצאו. חברי הקהילה יעכבו את הבחורה. האחר מולו הוא התמודד חשק בתשומת לב, הוא ישאר לידה לסחוט עד הטיפה האחרונה את הרגש. אחר כך, הוא ירצה אותה לעצמו, זה אומר שהם יחכו עד לאחרוני הפטרונים ואז הם יצאו. אם קצת מזל, הוא ישלח את עושי דברו קודם. אבל עד שההופעה תסתיים, היה לו מספיק זמן.

הוא החזיר את האקדח לנדן וחיטט בתיקו עד שמצא בועה זוהרת באור כחול. אחד האחרים הראשונים שהוא תפס. ואחד שהזר כבר תקשר עימו בעבר. הוא הניח את הבועה על חבית ונקש עליה עם הציפורן שלוש פעמים. האור בבועה הסתחרר וגדל עד שנראה גדול מהבועה עצמה ואז נעלם. הזר הביט לשמיים, לכוכב כחול חדש שהופיע מעל העיירה.

"שוב אתה קורא לי?" הקול נשמע כאילו נאמר דרך נקיק מעל רוחות עזות.

"אני צריך מידע." הזר אמר.

הקול נדם למספר רגעים מענים, "מה אתה מוכן לתת בתמורה?"

"תענה לי על שתי שאלות, אם התשובות יועילו לי, תקבל יום חופש בעוד שנה מהיום." הזר אמר. הוא כבר חשב על ההצעה שלו.

עוד המתנה, ואז שוב הרוח סחבה אליו את הקול של הכוכב הכחול. "תשובה אחת, עוזרת או לא, שבוע חופש בעוד שנה."

שבוע היה עוד נסבל, בשבוע אחר יוכל לעשות הרבה נזק, אבל לא משהו לצמיתות, שבועיים כבר היה יותר מדי. "שבוע אם התשובה עוזרת, יום אם לא."

"מוסכם." הכוכב ענה.

הזר יכל לשאול שתי שאלות, לדעת מי האחר בעיירה ומי הגוף אותו בו הוא השתמש. אבל בחר לא להמר. שבועיים היו מחיר גדול מדי. "מי האחר שחדר לעיירה?"

"היפנוס." הקול ענה. "כאשר כוכב הלכת יחזור לאותו מקום ביחס לשמש, אני אקום לשבוע."

הכוכב נעלם מהשמיים. הזר הרגיש שהבועה בידו קיבלה משקל נוסף. הוא דחף אותה לתיקו והתיישב על החבית. היפנוס היה מסוכן, הוא בנה רשת השפעה לאט, ועד שהבחנת עד כמה עמוק הזרועות שלו הגיעו, כבר היה מאוחר מדי לברוח מהמלכודת. הסיכוי היחיד של הזר היה להכות מהר, להוריד את ראש המפלצת לפני שהיפנוס יפעל נגדו.

הוא הוציא שוב את האקדח והחל לנקותו. הבחורה תצא עם האחר, הוא כמובן לא יהרוג אותה, אבל זה אומר שהיא תצרח לעזרה מה שהחזיר אותו לבעיה שהביאה אותו לחור הזה. אין לו סוס, ואין לו מספיק מים. הוא יהרוג את שני קנים, ואז יכריח את הבחורה להביא אותו אל הסוס של טד. משם הוא ייקח את מזלו. הוא נשען עם גבו על קיר ההיכל בחשכה, הוציא מכיסו מקל קינמון והחל ללעוס אותו.

הוא לא חיכה זמן רב לפני שאנשים התחילו לצאת מההופעה. הוא חיכה עד שזרם האנשים הפך לזרזיף לפני שהעז לעבור צד של הסמטה, למקום שיאפשר לו להשקיף על הכניסה. עדיין בצל בין המבנים. דקות ארוכות עברו לפני שהוא הבחין בשני חברי הכנופיה יוצאים מההיכל, הם דיברו בקול ביניהם, אבל לזר זה לא ממש היה משנה. העיקר ששני בני אדם פחות ייפגעו. שני בני אדם שהוא סירב להרוג, אבל בספק שהיו גומלים לו באותה מטבע.

הזר כבר החל לאבד סבלנות. אולי הם יצאו עם זרם האנשים הראשון? או שמצאו דרך אחרת החוצה? הוא כבר עמד לחזור אל האולם כאשר טד שני קנים וציפור השיר שלו יצאו מדלת הכניסה. טד צעד בצעדים מהירים. ידו השמאלית קפוצה לאגרוף, הימנית תחובה בחגורה. הוא כעס על משהו. ציפור השיר, ספק רצה אחריו, מנסה להישאר לידו. היא ניסתה לשלב את ידה בידו הימנית, אבל הוא דחף אותה והיא מעדה.

הזר קיווה לרגע, שהבחורה תסתלק. שתבין את המסר ותלך. אבל לא היה לו כזה מזל. אף פעם לא היה לו כזה מזל. האחר נעצר וחיכה לבחורה שתקום. מדוע כל כך הרבה אחרים חיפשו קירבה לבני האדם? מה דחף ישויות שחיו יותר זמן מהכוכבים לחצות את הבקיע, רק כדי להיקשר לבני אדם? הוא החליט שלא יהיה זמן טוב יותר. העתיק כבר שלט בעיירה, המופע בערב לא השאיר ספק. יום או יומיים נוספים, והם יהיו חסרי בחירה לחלוטין. הוא יצא אל האור, אקדח דרוך בידו הימנית ובידו השניה הוא החזיק בועה מהתיק, שחורה וריקה כמו חור במציאות.

"זה לא הכוכב שלך," אמר הזר. קולו קר כמו מוות עצמו.

טד שני קנים הסתובב, ועל פניו חיוך שהיה עתיק כמו החושך עצמו. "אתה מפסיד," לחש. "תמיד הפסדת."

ואז היד שלו נעה. מהירה. מהירה מדי. אקדח נוצץ בירח. קולות יריות קרעו את השקט כמו בד זול.

הזר קפץ לסמטה, לב דופק בחוזקה. טיפש, טיפש, טיפש! צעק על עצמו. ירית באלפי כמוהו ועכשיו אתה מהסס? ירית, הרוג, גמור את זה. זה כל מה שיש. זה כל מה שאתה.

קליעים פגעו בקיר העץ ובאדמה מעיפים שבבים ואבק אל אוויר הלילה העומד. הזר ספר קליעים, שבעה. זה אומר שנשארו לאחר עוד חמישה קליעים. אבל אם הזר לא יפעל מהר, יהיה לו זמן לטעון. הוא זחל החוצה מהמחבוא שלו, היה חייב לראות שהוא פוגע רק באחר. הוא ירה שני כדורים ושמע צרחת כאב. לפני שהספיק להגיב, קליעים ניתזו סביבו. כבר לא מקבץ צפוף – אלא אש מפוזרת, פראית, נואשת.

הזר התאמץ לספור בראשו, אחד-עשר או שני-עשר קליעים. כך או כך, הזמן עבד לרעתו. באקדח שלו נשארו ארבע קליעים לעומת אולי אחד אצל שני קנים. הוא רץ החוצה מהסמטה, טד, כרע על ברך אחת. אקדח הזהוב שלו על האדמה, וביד נוטפת דם, ניסה לטעון את האקדח השני. הזמרת ישבה שפופה מאחוריו, ידיה לפני פניה להגנה. הזר ירה פעמיים, אבל הפחד שלו מלפגוע באדם גרם לו לתקן יותר מדי והכדורים פגעו באדמה ליד פורע החוק. הבחורה קפצה בבהלה וצרחה ברחה מפיה.

שני קנים סגר את האקדח והרים אותו ביד שמאל אל עבר הזר.

הזר נעמד וסידר את עמידתו, להחטיא עכשיו היה גזר דין מוות עבורו. הוא ירה את שני הקליעים האחרונים שלו, אחד מהם פגע בצווארו של האחר והשני באוזנו. אבל זה הספיק, היפנוס צנח אחורה, מחזיק את צווארו ביד מדממת.

הזר עבר את המרחק אל הגופה בצעדים מהירים. הייתה לו תוכנית, אקדחים, כסף וזהב. הוא התכוון להכריח את הבחורה להראות לו את הסוסים. אבל קודם, הוא היה צריך לאסוף את היפנוס. הבחורה החלה לצרוח. הוא התעלם והצמיד את הבועה אל חזהו של טד. מתעלם מעוויתות הגופה. הוא ידע שבכל רגע, הכוכב הירוק יעלם מהשמיים ויופיע בבועה, כמו בשבע עשרה הבועות האחרות בתיקו. אבל הזמן עבר ודבר לא קרה. הלילה השתתק סביבו. אפילו חיות הלילה השתתקו. משהו היה לא תקין.

הזר הרחיק והצמיד שוב את הבועה לחזה של הגופה. האם במותו, היפנוס הצליח לברוח מהצדק? זה לא קרה עם אף אחד מהאחרים בעבר. עיניו נעצמו לרגע, העייפות העמוקה כבר חלחלה לכל איבר בגופו.

הזר הרים מבט לשמיים בתסכול. הכוכב הירוק בהק בזדון, אך סביבו – ריק. לא חיים, לא מתים. כאשר הביט צפונה, חיפש את כוכב הצפון – ולא מצא אותו. לא, הוא כן היה בשמים, פשוט לא במקומו, כוכב הצפון הופיע כמעט במערב. הוא ליקק את שפתו וטעם דם. קול צעדים שבר את קו מחשבתו.

"הוא היה אדם." זו הייתה ציפור השיר. מתישהו היא הפסיקה לצרוח והתיישבה ליד הזר.

"לא!" הזר נהם. קול חייתי יצא מגרונו. "לא אדם. אחד מהם."

אם רק היית שואל את השאלה הנכונה

במי היפנוס שולט.

אולי לא רצית לדעת.

אולי רצית שהוא ימות.

אולי רצית להרוג.

"אתה אומר 'מהם', שכחת שאתה אחד מאיתנו?"

הבועה נפלה מידו של הזר והוא הרים מבט. הבחורה בשמלה הירוקה. זה לא היה טד שגרם לכולם להיות מוקסמים, זו היא.

"אבל." הזר ניסה אבל לא הצליח להמשיך את המשפט. הוא הביט סביבם, אנשי העיירה עמדו בכל מקום, מביטים לכיוונם. מבט חלול בעיניהם. לא חלול. קפוא, כולם תחת שליטה מלאה של האחר.

הזר עצם עינייו, "כמה זמן? כמה זמן שאת כבר כאן?"

"מספיק בשביל להכין את המסיבה." הוא שמע את החיוך בקולה.

"בורות המים?"

"כן, הייתי צריכה לוודא שתגיע הנה."

"טד?" הזר פקח עיניו ונופף יד מוכתמת בדם לעבר הגופה.

"מה איתו?"

הזר הביט באדם, עשרים שנה וזה האדם הראשון שהוא הרג. הוא חיכה להרגיש משהו, אבל הוא רק הרגיש ריחוק.

כאילו קוראת את מחשבתו, היפנוס אמרה, "הוא היה בשליטה עצמית כל הזמן, אתה לא יכול לשקר לעצמך שהרגת קליפה ריקה."

הזר חשב בקדחנות. מאוחר מדי, היפנוס שיחקה בו מהרגע הראשון. הוא הרים את האקדח שפורע החוק טען כאשר הרג אותו. "למה שלא אהרוג אותך עכשיו?"

היפנוס משכה בכתפיה, "זה לא משנה, או שאני משחררת את אחים ואחיות שלנו מהכלא שלך, או שאתה יוצא מכאן איתם, אבל אתה כבר לא תוכל לעשות את זה יותר. אתה מרגיש את הריחוק. אחרי שהרגת אחד מהעכברים הללו, כבר לא תוכל לשים את החיים שלהם על פני הרצונות שלך. אני מנצחת כך או כך."

הזר חש בקור אוחז בו. סביבו, בני הקהילה החלו להתעורר. משהו צרח והצביע על גוש הבשר לרגליו. דמות אחרת רצה בכבדות לכיוונם. הזר הרים את האקדח של פורע החוק וראה את שומר החוק השמן. הוא כיוון ולחץ על ההדק. אבל דבר לא קרה. הוא לחץ שוב ושוב. השריף התנפל עליו והצמיד את פניו לחול. כל משקלו ננעץ בין השכמות של הזר. הזר ניסה לנשום אבל עפר נכנס לריאותיו והוא השתנק. הוא נלחם בכל כוחו ללא הועיל עד שהשריף היכה בעורפו בחפץ כבד וחשכה עטפה אותו.

**

אור מסנוור פגע בעיני הזר. הוא ניסה להזיז יד, אבל כל גופו צרב וכאב חד ליווה כל נשימה. הוא הרים את ראשו לאט, דופק כבד ברקותיו. היכן הוא היה? הוא הביט סביבו בחדר מזהה את בתא כליאה בבניין השריף. פרצופו גרד היכן שהשריף דחף את פניו לאדמה. ליד דלת התא, מגש נח עם קערת פח מלאה באיזו דייסה וספל נחושת מלאה במים.

"מישהו שם?" קולו חרק והוא השתעל. מנסה לפנות את גרונו.

לאחר שהתייאש מלקבל תשובה, הזר זרק את השמיכה עליה התעורר אל פינת התא. היא הייתה גסה למגע והסריחה מפסולת אנושית. הוא גרר את דרגש העץ אל עבר צד החדר שהכיל חלון מאובטח בסורגים וטיפס על הדרגש כדי להביט ברחוב.

השעה היתה שעת בוקר מאוחרת לפי מיקום השמש. ראשו כאב מהאור החזק, אבל הוא מצמץ מספר פעמים והביט החוצה. אנשים הלכו ברחוב המאובק כאילו דבר לא אירע. חמישה ילדים שיחקו בכדור ליד בור המים וסוחר פרק ירקות מעגלה אל ארגז גדול. הזר עצם עיניים לשנייה, זה לא ייתכן. העיירה נראתה… רגילה מדי. שום סימן לקרב, שום זכר לאימה של הלילה הקודם. הוא בלע רוק, הביט שוב. זה היה בסדר, זה היה יותר מבסדר. זה היה סימן לניצחון של היפנוס. בפינת הרחוב עלמה בכובע פרחוני עמדה והביטה לשמיים, ממתינה למשהו.

הזר התיישב על הדרגש. הוא בחן בזהירות עם שלוש אצבעות לפגיעות בגופו, חבורה ירוקה מכוערת איתרה את צלעותיו בצד ימין, הוא חשד שהוא שבר משהו. הוא שתה קצת מהמים. בלי לדעת במה היפנוס משחקת, המחשבה על אוכל לא עלתה על הדעת. תיקו והבועות לא היו איתו בתא.

בשעת צהריים מאוחרת, השריף נכנס. בגדיו היו מכוסים בבוץ יבש והוא סחב מכוש איתו, אותו הניח נגד הקיר והתיישב בלי להעיף מבט לעבר הזר.

"שריף, אפשר לדבר?" הזר שאל.

"אין על מה. שנינו היינו שם." השריף ענה בלי להביט בזר, הוא מילא את המקטרת שלו והצית אותה.

"אני יכול ללכת?" זה היה סיכוי קטן, אבל היפנוס כבר ניצחה, הזר לא ידע מדוע הוא עוד שם.

"לא." השריף לא הרים מבט, "עד הערב."

"מה קורה בערב?"

השריף הדליק את המקטרת שלו ושאף עמוקות.

הזר הידק את לסתו. "אתה תביא אותי מול שופט?"

השריף נשף את העשן. "לאווינה תחליט."

"לאווינה?"

הפעם, השריף חייך חיוך קטן.

"הזמרת?" הזר ניסה. הוא היה חייב לדובב את השריף, להוציא עוד מידע. "שריף, אפשר לקבל את התיק שלי?"

השריף הביט בזר במבט קר, לרגע ארוך הזר היה בטוח שזה מתעלם ממנו, אבל לבסוף השריף הרים תיק מהרצפה והשליך אותו אל התא. הזר פתח את התיק, הוא הוציא את המפות, אבל מתחתיהן, לא מצא דבר. הבועות היו חסרות. סחרחורת אחזה בזר. מה היפנוס תכננה? אם היא ניצחה, למה הוא לא בתוך בועה? למה הוא חי? המסקנה היחידה אליה הגיע, היא שהיא צריכה ממנו משהו. או שהיא לא הצליחה לשחרר את האחרים מהבועות. או, יותר סביר, היא רצתה קהל לנצחון שלה.

עד אחר הצהריים, השריף רק ישב ובהה בקיר. כמו צעצוע שילד השאיר בארון. כאשר השמש עמדה גבוה בשמיים, השריף לקח את המכוש ויצא שוב.

זו הייתה שעת הפעולה. הזר אולי הפסיד, אבל הוא יכל לבחור לא לצפות ברגע הניצחון של היפנוס. הוא אסף את השמיכה מהרצפה ובמהירות, קרע אותה לרצועות. הוא השתמש בשלוש רצועות כדי ליצור טבעת חזקה מספיק לשאת את משקלו. וחיבר את הטבעת אל הסורגים בצד אחד. הוא קפץ מהדרגש. החבל המאולתר התהדק סביב צווארו. הוא הרגיש את הסיבים הגסים חותכים בצווארו ואת הקושי לנשום. עיניו נפערו, גופו בעט, ניסה להיאחז באוויר שלא היה שם. זה היה הניצחון הקטן של הזר, העולם החשיך.

יד חזקה אחזה בו סביב המותן. ומעליו קול חד של סכין. רצועת הבד נחתכה והוא התרסק לקרקע, גופו בוגד בו ושואף אוויר כמו אדם שטבע. ידיים גררו אותו אל הדרגש. לא ידיים רכות. לא ידיים מצילות. כשהצליח למקד את ראייתו, הוא ראה חדר ריק, מי שגנב ממנו את הניצחון, גם לקח את הכלים ואת קרעי השמיכה.

השריף חזר כשהשמש גססה במערב. בגדים נקיים. פנים מגולחות. תחפושת מושלמת של אדם.

"מים." התחנן הזר. מילה יחידה. כל מה שגרונו המדמם הצליח להפיק.

השריף – או מה שפעם היה השריף – הרים את עיניו. עיניים ירוקות. עיניים עתיקות. עיניים שהיו שם לפני שהשמש והירח נולדו.

הזר זחל על הדרגש, רגליים רועדות, וכל סיב בגופו זועק. הוא נאחז בסורגים, ציפורניים לבנות.

בחוץ, אנשי העיירה עמדו. עשרות. לא נעים. לא מדברים. ראשים מופנים אל השמיים כמו בובות מקולקלות.

הזר בלע רוק. הרים מבט. כוכב הצפון – קבוע, יציב, נכון –           חזר למקומו הנכון.

אולי. אולי עוד יש תקווה. אולי. אולי. אולי.

ואז – השמיים נקרעו לשניים.

כוכב ירוק, גדול וזועם, בהק מעל. עין פקוחה של אלוהים עתיק. ומאחוריו – לא עשרות, לא מאות – אלפי כוכבים קטנים, מנצנצים כמו שיניים.

כל האחרים באו.

הזר צנח לדרגש. האור הירקרק זחל על קירות התא כמו מחלה. זחל לתוכו. זחל בתוכו.

ואז הגיעה הצרחה הראשונה. ואחריה השנייה. והשלישית.

עד שהעולם כולו היה צרחה אחת ארוכה.