מטח כוכבים

ריצה הייתה התחביב שלו פעם. לפני העבודה, לפני המשפחה, הבית – הוא אהב לרוץ. משהו בתחושת השחרור, ברוח על הפנים, במקצב הלב. הוא מתגעגע לזה לפעמים. לימים ההם.

"שמת את כל מה שביקשתי בפינה של הבת"ק?" היא שואלת, ממלאה עוד בקבוק מים מהברז. "החזאים טוענים שיהיה סיכוי של שמונים אחוז למטח כוכבים עוד כמה שעות, וזה יכול להמשיך לפחות שלושה ימים."

"ברור, מותק." הוא מלטף את גבה בעדינות. "למה שלא תלכי לנוח קצת? אני אסיים לנקות פה."

היא מחייכת אליו בהכרת תודה, מנשקת אותו בלחי. "תעיר אותי עוד חצי שעה, בסדר? אני רוצה להוציא את טוני לטיול לפני שכל הבלאגן מתחיל. הוא תמיד נלחץ כשאנחנו לוקחים אותו לבת"ק." היא לא מחכה לתשובה שלו ועולה לחדר השינה שלהם.

רפאל לוקח לעצמו עוד חצי דקה של התבוננות במטבח המבולגן לפני שהוא זורק מגבת על כתפו ומתחיל לנקות. תמר בישלה בצורה מפוזרת, השאירה את כל המצרכים על השיש. יש חתיכות קמח על הקיר, שפריצים של רוטב עגבניות על הרצפה, שולחן המטבח מכוסה עד אפס מקום בכלים מלוכלכים בערמות. 

הוא מאשים את עצמו. תמר תמיד מבשלת בצורה הזאת כשמשהו קורה בבית – בדרך כלל לרעה. בפעם האחרונה שהמטבח היה נראה ככה היה שבוע שעבר, כשליבי נעלמה ליומיים שלמים בלי להודיע לאף אחד שהיא ישנה אצל חברה. בעצם, המטבח נראה ככה כל פעם כשיש בעיה עם ליבי. 

לאחרונה היו הרבה בעיות איתה. 

בעודו משפשף את הסיר השרוף למחצה, הוא תוהה מתי ראה אותה בפעם האחרונה. המתבגרת נעלמת יותר ויותר, נמצאת או בחדר שלה או עם חברים מחוץ לבית. היה להם ריב ממש רציני אתמול, כשהיא חזרה בשעה מאוחרת מאוד והדאיגה את תמר, כי אמרו בחדשות שיש דליפת גז לחממות של השכונות, וביקשו שכולם יישארו בבתים עד שהעסק יתוקן. הוא יצא לחפש אותה וחטף על זה דוח ממש גדול, מה שאומר שהחודש הוא יאלץ לקחת כמה משמרות כפולות בעבודה. 

כשהיא חזרה לבסוף, בשלוש לפנות בוקר, הוא איבד את עשתונותיו וצעק עליה. מערכת היחסים ביניהם הייתה רעועה גם בלי הוויכוח, אבל עם העומס בעבודה, הלחץ של תמר, ורועי שהתחיל לגדל שיניים ומתעורר בצרחות באמצע הלילה, הוא נשבר. 

המבט על הפנים של ליבי אמר הכל. היא החווירה, העיניים שלה מצמצו במהירות כדי לסלק את הדמעות, ואז היא שבה לעטות על עצמה את מסכת המתבגרת והביטה בו במבט אטום. "אתה לא אבא שלי." היא זרקה לעברו, ואז עלתה במהירות וטרקה את הדלת. 

פעם הם ממש הסתדרו. היו יוצאים לטיולים ביחד בפארק, היא הייתה רצה בעקבותיו, מבט מעריץ על פניה. הם היו עושים תחרויות, הוא בנעלי ריצה מקצועיות, והיא בשמלה פרחונית בעקבותיו. עבר הרבה זמן מאז הימים ההם.

רפאל נאנח, ומסיים לייבש את הכלי האחרון. עכשיו שולחן העץ כבר לא מכוסה בכלל, והוא אפילו נשאר יחסית נקי לשאר המטבח. הבית שלהם גדול ביחס לדירה הקודמת שלהם, כשרק עברו לגור ביחד. ליבי הייתה אז בת שלוש עשרה, והם גרו בפלנטה X5-E7, שהייתה קרובה יותר למרכזי העבודה, אבל הרבה יותר יקרה. הדירה הייתה כל כך קטנה שטוני, הכלב הזקן שקיבלו בירושה מאבא של תמר, היה צריך לישון במטבח. 

רועי נולד שנה אחרי החתונה שלהם, והם היו חייבים לעבור. ליבי רצתה חדר לבד, ואף על פי שרפאל לעולם לא יודה בזה, הוא גם רצה פרטיות עם תמר מהילדים. בדיוק סיימו לבנות את המגורים על פלנטה X5-F7, שהייתה במרחק שעה וחצי טיסה מהעבודה שלו, וקו המעבורות החדש הפך את המעבר ליותר אטרקטיבי.

בית פרטי בשכונה טובה, מלאה באנשים בגילאים שלהם, המון ילדים. ליבי הייתה בין הגדולים שם, והתחברה לילדים משכונות אחרות, קצת פחות טובות – אבל מי הוא שישפוט? זה לא היה ממקומו להעיר לה. ואם טוב לה, אז גם טוב לתמר, ואם טוב לתמר אז גם טוב לו. 

אלא שאז התחילו הבעיות. היה אפשר להאשים את גיל ההתבגרות, או את הסביבה – 

קול צופר נשמע מבחוץ, ורפאל כמעט שמט את הקמח על כל הרצפה. אזעקה. 

"תמר?" הוא צעק, מניח את הקמח על השיש ורץ במדרגות שתיים – שתיים. היא יוצאת לקראתו, שיער פרוע משינה, מחזיקה את רועי הישן בזרועותיה. 

"אני פה. חשבתי שהמטח יתחיל רק עוד כמה שעות! קח את העריסה של רועיקי לבת"ק, אני אשים אותו שם, שימשיך לישון." היא ניגשת לדלת של ליבי, ודופקת. "אה, וגם את הבקבוקי מים תכניס!"

"הכל טוב, יש לנו עשר דקות עד שהמטר באמת יתחיל. ברוגע, מותק." הוא מנשק אותה על מצחה, ועולה לחדר שינה, לוקח ביד אחת את העריסה ומעמיס אותה על כתפו. הוא שומע במעומעם את תמר דופקת כמה פעמים על הדלת של ליבי ולבסוף נכנסת, כשהוא יורד במדרגות עד לדלת כניסה. 

הבת"ק שלהם נמצא בגינה, דלת הזזה קטנה בקצה של המדשאה. היא מובילה לחדר גדול שהם דאגו לשפץ. כשרק עברו, אמרו להם שבפלנטה X5-F7 יש מזג אוויר מעט קיצוני לפעמים, ולכן מומלץ לשפץ גם את הבונקר התת קרקעי שקיבלו עם הבית. תמר הלחוצה הכריחה אותו דבר ראשון לטפל בזה, ובדיעבד הוא שמח על כך, זאת לא פעם ראשונה שהשתמשו בו. 

הוא מדליק את האור הקטן בחדר ומניח את העריסה בפינה הנגדית לו. יש בחדר מטבחון קטן עם איזור איחסון וכמה מכשירי חשמל שפועלים על סוללות. הוא פותח את המזרנים המגולגלים בפינה, ופורש עליהם כמה שמיכות שהיו מקופלות ליד. עדיף שתמר תישן כמה שהיא יכולה. אולי הוא אפילו ינצל את הזמן לדבר עם ליבי. 

כשהוא יוצא לבסוף מהבת"ק, הוא פוגש את תמר בפתח הבית, חיוורת כולה. 

"הכל בסדר? מה קרה?" הוא מלטף את זרועה. עולים במחשבתו כמה דברים בעבודה שהיו יכולים לעורר בה תגובה שכזאת. אולי משהו עם אחותה, הוא ידע שיש לה איזה בעיה רפואית כלשהי. 

"ליבי. רף, ליבי לא בבית. התקשרתי אליה הרגע."

"אוקיי, היא אצל חברה? שתלך לבת"ק שלהם. הכל בסדר, על פי חוק לכולם אמור להיות בת"ק בסביבה – "

"לא, לא, היא – היא במגרש הנטוש ההוא בקצה של העיר. איפה שהאזור תעשיה הישן. אני – היא נסעה באופניים עד לשם. היא לא תספיק להגיע, והמטר מתחיל עוד שלוש דקות." דמעות מתחילות להופיע בזוויות עיניה. "הכי קרוב אליה זה הקולנוע, והוא – " היא משתנקת, אוחזת בחוזקה ביד של רפאל.

"בסדר, בסדר, הכל יהיה בסדר." המחשבות רצות במוחו בעודו רץ לפתח הבית, ותופס את המפתחות של הרכב. "אני נוסע לקחת אתה."

"אתה לא תספיק, ואין מישהו שיצא עכשיו, אפילו לא האכיפה – זה מסוכן מדי!" הקול שלה רועד, נשבר בסוף. 

"אני נוסע לקחת אותה. תכנסי לבת"ק ותנעלי אותו בנעילת אוויר. אם אחד הכוכבים ישבור את האטמוספירה של החממות, האוויר יהיה דליל מדי ולא תצליחו לנשום. אני יודע שהסיכוי לא גדול, אבל תבטיחי לי שתעשי את זה. אני אשלח לך הודעה ברגע שאגיע עפ ליבי לבת"ק ליד הקולנוע." הוא נושק לה לראשה, ורץ לרכב. אין זמן לבזבז.

הוא שומע את תמר קוראת מאחוריו, אבל הוא טורק את הדלת של הרכב ומתניע. רפאל יוצא בחריקה מהחניה שלהם, וטס במורד הרחוב. "היי, סלין," הוא קורא, "תתקשרי לליבי."

"מתקשרת ל – " הפוגה, ולרגע קל הוא חושב שעצרו את התקשורת מחשש לשריפה. "ליבי." הקול המלאכותי אומר, וצליל החיוג נשמע.

היא עונה אחרי שני צלצולים. "רפאל?" הקול שלה רטוב, כמו אחרי בכי.

"היי ליבי. אני צריך שתשלחי לרכב את המיקום שלך, אני בדרך."

"מה? אבל אמא אמרה – "

"כבר יצאתי אלייך. אני מבקש שתצאי לשטח פתוח, הכי רחוק מכל מבנה שתוכלי. אם אחד הכוכבים יפגע במבנה, את יכולה להיקבר מתחתיו ויהיה קשה יותר למצוא אותך. את מבינה?" הוא לא מאמין על עצמו שהקול שלו כל כך רגוע. הלב שלו דוהר בחוזקה, פועם ביחד עם הפולסים שהרכב מוציא עם כל לחיצה על הגז. 

"כ – כן. אני מבינה." היא בוכה, הוא מבין. 

"יופי. שלחת את המיקום שלך?" הוא בולע רוק, פונה פניה חדה ויוצא מהמושבה הקטנה שלהם. אין נפש חיה בחוץ. הצופרים מתריעים על דקה אחת לפני המטח.

"יופי. את עם עוד מישהו?" 

"לא – לא. אני לבד. נסעתי לבד." נשמע שהיא רצה. בסדר, זה משהו שידברו עליו אחר כך. הוא רוצה לשאול אותה מיליון שאלות, לגעור בה, להגיד לה לרוץ, לצעוק עליה – אבל עכשיו זה לא הזמן. 

"רפ – רפאל?" היא שואלת חלושות.

"אני פה. אני מגיע אליך עוד שלוש דקות בדיוק." הוא בודק את המסלול של הרכב, שמתריע באדום שנסיעה במהירות מופרזת היא עבירה על החוק ומסכנת חיים.

"יש התראה של שלושים שניות." 

הוא נושם עמוק, ומאיץ שוב. "אני יודע. אני יודע. כל הכבוד שאת נשארת רגועה. אני רוצה שתשבי שהרגליים שלך צמודות לבטן, ותשימי ידיים על הראש, טוב? הרסיסים של כוכב שמתפוצץ עלולים להיות מסוכנים באותה מידה. תהפכי את עצמך לכמה שיותר קטנה. ככל שתתכופפי יותר, ככה יותר טוב. אני אראה אותך, בסדר? אל תנסי לנופף לי."

"בסדר – בסדר." היא כבר לא מנסה לעצור את הבכי, והוא שומע אותה מייבבת. "זה מתחיל."

הוא שומע את זה גם. שריקות חדות, כמו משרוקית כלבים, ופיצוצים ברקע. יש לזה מקצב מהפנט, שריקות חדות, ורעש של התנגשות במשהו מוצק שמרטיט את הלב. "אני עוד מעט שם, ליבי. ממש כמה שניות."

הוא מאט הפעם, כדי לא לפספס אותה. הרכב מצפצף בהודעה שהגיע ליעד, ולרגע ליבו מחסיר פעימה כי הוא לא רואה אותה. אבל – הנה היא. שיער חום מתולתל בדיוק כמו לתמר, מזדקר ליד אחד הלבנים המפוזרים על הרצפה. נראה שהיא ניסתה לתפוס מחסה, מעשה חסר תועלת לחלוטין כיוון שהכוכבים באים מלמעלה ולא מהצד, אבל אין לו מספיק זמן להרהר בכך.

הוא לא טורח לכבות את הרכב, רק יוצא בריצה, כמעט נופל כשהוא שומע פיצוץ נוסף מרחוק. בחוץ הרעש הרבה יותר מחריד, מיליוני שריקות צווחניות שקוראות לו להביט למעלה. הוא קורס על ברכיו לידה, בודק שהיא לא נפגעה.

היא מרימה אליו פרצוף אדום, עיניים נפוחות כמעה ופסי דמעות שמנקים את האבק מפניה. "זה התחיל." היא לוחשת. זה התחיל."

"נכון." הוא מביט סביבו. לחזור ברכב לקולנוע זה מעשה מסוכן, הרכב עלול לעלות באש מאחד הגיצים שיורדים עליהם מהשמיים, ואף על פי שהנסיעה תהיה קצרה בהרבה, זה סיכון שהוא לא מעז לקחת. עיניו נחות על האופניים של ליבי, כחמישים מטר מהם.

"הבאת את האופניים שלך?" זה יוצא יותר גוער ממה שהוא מתכוון, והיא מתכווצת, בכיה מתחדש.

"לא ידעתי איך לבוא לכאן יותר – יותר מהר, הייתי ממש רחוקה." היא משתעלת, מושכת באפה. 

הוא נושם עמוק. "בסדר, זה מה שאנחנו עומדים לעשות. אנחנו נרוץ לאופניים שלך, ואז אנחנו נתחיל לרכב עד שנגיע לקולנוע. זה רכיבה של שבע דקות, ואם עפים עלינו קצת גצים, אני צריך שתעיפי אותם מאיתנו כדי ששום דבר לא יתלקח. אם את רואה שיש כוכבים שמגיעים יותר מדי קרוב אלינו, תצעקי לי ואנחנו יורדים מהאופניים. יש הרבה פחות סיכוי שזה יפגע בנו אם אנחנו לא בתנועה."

היא מנידה בראשה. "אני מפחדת." היא לוחשת.

משהו בבטן שלו מתרכך. "אני יודע." הוא מתקרב אליה, ולראשונה מזה חודשים, היא נותנת לו לחבק אותה. "את יכולה להיות אמיצה, נכון? אני צריך אותך אמיצה. ראש קדימה, מבט למעלה. אנחנו יכולים לעשות את זה." היא מהנהנת אליו, והוא תופס את ידיה. "קדימה. בספירה שלי, אנחנו יוצאים."

השריקות הרבה יותר חזקות עכשיו. הוא קולט בזווית עינו כדור בערך בגודל של כדור בייסבול מתנגש בגג הרכב, עולה בלהבות. "עכשיו!" הוא צועק, והם יוצאים בריצה.

ליבי רצה קדימה, המגפיים שלה נוקשים בכבדות באספלט. הוא מקפיד לא לעקוף אותה, ורק כשהם מגיעים לאופניים הוא נעמד לפניה ומרים אותם מהרצפה. "קדימה, שבי מאחוריי. אני נוסע, את מסתכלת למעלה ואחורה." הוא לא מחכה לתגובה שלה, ומתיישב. 

היא עולה מאחוריו, הוא מרגיש את התנשפותה בעורפו. הוא לא שואל אותה אם היא מוכנה, רק מרגיש את ידיה על כתפו ומתחיל לנסוע. הוא מזגזג בין מהמורות בכביש,  מנסה להאזין לשריקות. קשה לדעת בנסיעה, אבל לפי עוצמות הפיצוצים, הוא יודע שהם מתקרבים.

פעם, כשהוא היה בערך בגיל של ליבי, הוא יצא עם חברים לראות מטח כוכבים בלב הסערה. זה היה מעשה מטופש, ואחד הבנים שיצאו איתו נהרג. הוא זכר איך הם נסעו על רחפנים חשמליים, נמלטו בקושי מחתיכות קטנות של אבנים העולות באש. אבל המחזה – השמיים, זה היה הדבר הכי מרהיב שראה מימיו. שמיים זוהרים, מנצנצים, הכוכבים משאירים אחריהם שובל של אור דועך בשלל צבעים. 

הצווחה של ליבי מנערת אותו ממחשבותיו, והוא רואה שנפער בכביש בור בקוטר של מטר, כדור בוער נמצא בתוכו. הוא שואף לקרבו אוויר. ומגלה להקלתו שכרגע האטמוספירה לא נפגעה. "הכל בסדר," הוא אומר, אבל זה לא נשמע משכנע. "אני הולך לעקוף אותו. את תרגישי את החום של האש, אז לא להיבהל." דבריו נבלעים ברוח, והוא מקווה שליבי שומעת אותו.

פניה חדה, האופניים נוטים, כמעט פוגעים ברצפה. ליבי מהדקת את אחיזתה בכתפיו. כדור בגודל כזה אומר שהמתח מתקרב אליהם. הוא כבר רואה את מבנה הקולנוע ממרחק. עוד דקה וחצי נסיעה, והם בטוחים. 

"כוכבים!" ליבי צורחת, ורפאל עוצר בחריקת בלמים. 

"רוצי לצד הכביש!" הוא צועק, יורד מהאופניים ומוריד אותה בכוח, דוחף אותה הצידה. היא מועדת, ואז מתחילה לרוץ, משתטחת על הבטן. הוא מאחוריה, נשכב מעליה, ידיו מכסות את ראשה. כדור בגודל של שני רכבים נוחת ממש לידם, אבל למזלם הוא לא עולה באש, רק זוהר בחום. האופניים נמחצים חלקית, הוא שומע את התעקמות המתכת.

ליבי בוכה מתחתיו, כמעט בהיפרוונטילציה. רפאל שוב שואף לראותיו אוויר, אבל מלבד עליה קטנה בעשן, אין שינוי. רעידותיה של הילדה מתחתיו גורמות לו לפרוש את גופו יותר מעליה.

"אני מצטערת!" היא קוראת, משתנקת. "אם לא הייתי יוצאת היום מהבית, זה לא היה קורה! ועכשיו אמא תישאר לבד ואני לא אספיק להגיד לה סליחה – "

"היי!" הוא עוצר אותה, קולו תקיף. "אני לא מוכן שתגידי דברים כאלה, בסדר? עוד כמה דקות הסערה תחלוף מעלינו ותהיה רגיעה, ואז אנחנו נרוץ בכל הכוח לבת"ק של הקולנוע, בסדר? זוכרת איך לפני שעברנו דירה היינו יוצאים לרוץ בפארק ביחד?"

זה גורם לה להשתתק. "זה היה לפני המון זמן." היא לוחשת. הוא מביט בה. היא מסתכלת עליו בעיניים גדולות, וליבו מתכווץ. היא בסך הכל ילדה. 

"נכון, אבל זוכרת שהיינו עושים תחרות ביחד, מי יגיע ראשון? הייתי נותן לך לנצח. היום אני לא רוצה לתת לך לנצח, טוב? היום את מנצחת אותי."

פיצוץ נשמע לידם, והבכי שלה מתחדש. "אנחנו לא נספיק להגיע, אנחנו לא – "

רפאל מלטף את שיערה ברכות. "ליבי, תסתכלי עליי." היא מרימה אליו מבט שבור. "תסתכלי על השמיים. תראי איזה יפים הם."

הם מרימים מבט למעלה. ובהחלט, יש מחזה עוצר נשימה. פסי צבעים על רקע שחור, משאירים נצנוץ עמום אחריהם. מיליוני כוכבים נמצאים בשמיים, זזים במהירות אל עבר האופק. חלקם גדולים, חלקם קטנים, חלקם עטופים בשכבת אור כתומה שעוטפת אותם ברכות. ליבי מפסיקה לבכות לידו. 

"יפהפה, נכון?" והיא מהנהנת, מוחה את פניה המלוכלכות.

הוא מביט שוב. הפעם, הוא לא עוצר להתבונן בכוכבים, לא מקשיב למנגינה שלהם. הוא מחפש את מיקום הנפילה שלהם, כמה רחוק מהם הם פוגעים. נראה שהכוכב שנפל לידם היה אזעקת שווא, כי עין הסערה, הסתחררות הכוכבים למרכז האדמה רחוק מהם בכמה מטרים אחורה.

"מוכנה, ליבי? ריצה קצרה ואנחנו מגיעים." הוא מתעלם מהשריקה הצורמנית, מפקס את מבטו עליה. היא מסתכלת עליו ברצינות. 

"סליחה, רף." זאת פעם ראשונה שהוא שומע את הכינוי הזה ממנה. היא ממשיכה, "אני לא התכוונתי שתקבל דוח. אמא דיברה איתי אחר כך, היא סיפרה לי שיצאת לחפש אותי. אני… אני רק רוצה להגיד תודה." והקול שלה כל כך קטן, כל כך שברירי, שהוא נועל את לסתו בנחישות.

"תתמצלי כמו שצריך כשנגיע לבת"ק, טוב? אנחנו מתחילים לרוץ עכשיו." הם מתרוממים, והיא מסתכלת עליו פעם אחת אחרונה.

"עכשיו." הוא לא צועק, כי לא צריך. הוא תופס בידה, והם רצים, כמו בימים ההם.