מבט לשמיים – עולמות 2025

כשהיא הסתכלה למעלה, היא ראתה אותם – מיליארדי כוכבים וגלקסיות וכל הפוטנציאל הזוהר שזרוע בהם.

"רגע רגע רגע," רות אמרה, "את אומרת שאת באמת מתכוונת לטוס למאדים?"

יעל עצרה ונשמה נשימה עמוקה. כמה פעמים היא תצטרך עוד להסביר את זה? "אני אחראית על המשימה, רות," היא אמרה במה שנדמה שהיה הפעם האלף. "אנחנו מנסים לעשות טֵרַפוֹרמִינג לכל הפלנטה, והם צריכים אותי, רוצים שאני אהיה בראש הצוות המדעי. זו הזדמנות של פעם בחיים, רות. את רוצה שאני אגיד לא?"

הציעו לה את התפקיד שבוע שעבר – מסע של קצת פחות מחודש למאדים שמטרתו לשנות את האקלים הבסיסי של כוכב הלכת כך שהסביבה תהפוך למתאימה לחיים אנושיים. זו לא תהיה משימה פשוטה; כמות הבעיות שהיה עליהם לפתור היא ענקית. הבעיה הראשונה היא האטמוספרה – צריך יהיה לשנות את כל המבנה שלה, להפוך אותה לעבה יותר ועשירה יותר בחמצן; להעלות את הטמפרטורה של כל מאדים כך שמים יוכלו לזרום ואנשים יוכלו לצאת החוצה בלי לקפוא כליל; כל זאת בתקווה שאם הפרויקט יצליח הם יוכלו להתחיל לנטוע צמחים, שבתורם יעשירו את האטמוספרה יותר ויעזרו בשאר התהליך. ככל הנראה ייקח להם יותר משנה רק להעלות את הטמפרטורה מספיק כדי לנטוע עשב אחד, וגם זה יכול לקרות רק במצב אידיאלי, מצב שבו שום חלק מהתהליך לא יתפקשש או יתפוצץ או חס וחלילה יפסיק לעבוד לחלוטין. על החללית תהיה חממה שבה יוכלו לגדל צמחי מאכל חיוניים לצד צמחים התחלתיים עבור אדמת מאדים עצמה. בהנחה שהמאמצים שלהם יצליחו, אחרי חמש שנים יצטרף אליהם צוות נוסף, ואחרי שהצוות הראשון יהיו על מאדים עשור, הם יחזרו לכדור הארץ: לכוכב הלכת שלהם, לבית שלהם, למשפחה שלהם.

"כן," רות אמרה. "כי זה משוגע. זה יכול להיגמר רע במיליון דרכים שונות. החללית יכולה להתפוצץ – את יודעת שקראתי שהטכנולוגיה של המנוע חדשה ונוסתה פחות מעשר פעמים, הייתי צריכה לקרוא את זה בעיתון! ומעולם לא ניסו לעשות טרפורמינג בעבר – מה אם כל הדבר הזה לא יעבוד, ואת תהיי תקועה על כוכב לכת לעשור הקרוב בלי מספיק אוכל או מים?" רות עצרה לרגע, והקול שלה היה שקט ואיטי כשהיא אמרה, אולי על סף בכי, "מה אם לא תצליחי לחזור? איך את יכולה לסכן את החיים שלך ככה?"

יעל לא אמרה שום דבר. רות צדקה, כמובן. המסע הזה – ההרפתקה הזאת – זו משימה מסוכנת. אבל מאז שהציעו לה את התפקיד, הלב שלה נזכר ברגעים ההם כשהיא הייתה עוד צעירה וחולמנית, מעיינת בתמונות של ירחים וכוכבים וערפיליות וסופרנובות וכל אובייקט חללי אחר בספרים שהיא לא עוד לא ידעה לקרוא, והלב שלה קרא אליהם, אל הגלקסיה השלמה הסובבת אותה, אל היקום כולו. האהבה שלה לכוכבים, הדרך שבה הלב שלה עדיין התהפך כשהיא ראתה את שמי הלילה מנצנצים אליה, היא זו שהניעה אותה ללמוד אסטרופיזיקה וביוכימיה, ומאוחר יותר, זו שהניעה אותה סוף סוף להפוך לאסטרונאוטית. 'איך היא יכולה לסכן את החיים שלה ככה?' החיים של יעל הם בכלל לא שלה – הם מעולם לא היו שייכים לה. מעולם ומתמיד הם היו שייכים לכוכבים, והם קראו לה לבוא אליהם כל חייה, ועכשיו, היא סוף סוף מסוגלת לענות: אני בדרך.

יעל הקשיבה לפעימות הלב שלה, הקצב המהיר לעומת האיטיות של עוד צלצול לרות. פעם שנייה, פעם שלישית. פעם חמישית ועשירית. כל פעם שרות לא ענתה, היא תהתה אם זה הסוף. אם כל החיים שהן בנו ביחד ירדו לטמיון כתוצאה מהבלתי נמנע.

בתוך הראש שלה, היא צורחת: אבל אמרתי לך!

בכל זאת, היא ידעה – זה לא עובד ככה. לדעת ולהאמין ולגעת ולהיות – כל אלה דברים שונים.

יעל הביטה סביב, ניסתה להבין את המילים שמולה, לוודא חישובי מסלול עוד פעם אחת, ניסתה להתרכז בקול של טסה, האסטרונאוטית האמריקאית בחדר ליד שתמיד שרה ביחד עם הפופ הקלאסי משנות ה-20 שהיא השמיעה ללא הפסקה, ניסתה לחשוב על משהו, כל דבר שהוא לא רות, והצלילים שהיא שמעה בזמן שהיא חייגה פעם נוספת: טוּ-אוּם, בוֹ-בוֹם, טו-אום, בו-בום, טו-אום, בו-בום, בו-בום, בו-בום –

לקח לה רגע ארוך להבין שהשיחה לא התנתקה, אלא להפך – רות ענתה לשיחה. דממה שררה לזמן ארוך; יעל חיכתה שרות תגיד משהו, כל דבר, ואולי כל אחת מהן בעצם חיכתה שהשנייה תדבר.

אין מילים מספקות כשסוף העולם הגיע.

"את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" קו הטלפון נותר שקט; יעל אזרה את כל הסבלנות המועטה שלה וניסתה לחכות עד שרות תענה, אבל כשתשובה לא באה היא הוסיפה, "רות?"

"אני יודעת," רות אמרה. "אבל…"

אֲבַל. אה, איזו מילה – התחלה אמצע וסוף. אבל: אבל זה לא מספיק. אבל: אבל אני רוצה שתישארי. אבל: אבל לא חשבתי שנצטרך לאהוב אחת את השנייה מרחוק. אבל: אֵבֶל. הסוף הגיע, כל מה שנשאר זה ההתחלה.

ישנה בעיה שעומדת במרכז האינסופיות של היקום. איך מגיעים מרגע אחד לרגע השני? הרי כדי ששנייה תוכל לעבור, קודם חצי השנייה צריכה לעבור; כדי לעבור את חצי השנייה שבאה אחריה, צריך לעבור את מחציתה, רבע השנייה; וכדי לעבור את רבע השנייה שבאה אחרי, חובה לעבור את מחציתה, שמינית השנייה; והרקורסיה של הדבר יוצרת מצב שבו, בתיאוריה, כל שנייה היא אינסוף של חלקי השנייה, ולפיכך – לא ברור שהשנייה יכולה להסתיים בכלל.

יעל הרגישה את כל אינסוף חלקי הרגעים שיוצרים את היקום כולו בזמן שהיא חיכתה שרות תסיים את המשפט.

רות נאנחה. "אני לא יודעת איך לאהוב אותך בצורה הזאת," היא הודתה. "את מרגישה לי כל כך רחוקה."

"אני עדיין כאן," יעל התחננה, "אני עדיין כאן."

"לא," רות אמרה. "את לא. את כבר… אולי זאת אשמתי. מעולם לא היינו צריכות להתחתן, אולי הייתי צריכה להגיד מהרגע הראשון שסיפרת לי… אולי זאת אשמתי, כי לא באמת חשבתי שנגיע לרגע הזה. אבל…"

הנה המילה הזאת שוב. אבל.

"אבל," יעל הדהדה.

"אבל," רות חזרה שוב, "אנחנו פה. ואת יכולה לבחור להישאר איתי, או שאת יכולה לבחור ללכת, אבל את לא יכולה לבחור בשניהם."

רק כשיעל טעמה את המלח בפיה היא הבינה שהיא בוכה. "לא," היא אמרה בקול חנוק. "אל… אל תכריחי אותי לבחור ככה. זה לא פייר. אני סיפרתי לך – אמרתי לך מהרגע הראשון! זאת אני, זאת מי שבחרת בה, את הבטחת לי –"

"אני יודעת מה הבטחתי," רות אמרה. "הבטחתי להישאר איתך לנצח. אבל את זאת שלא נשארת איתי."

יעל מעולם לא הייתה טובה עם מילים. החוזק שלה היה תמיד במספרים; היא הסתדרה עם משוואות הרבה יותר משהיא הסתדרה עם בני אדם. אבל היא ניסתה כל כך לסדר את החיים שלה כך שיתאימו לרות… לפעמים היא חשבה, אם יש דבר כזה אהבת אמת, בשבילי, זו רות. אבל אולי זה לא היה נכון. יש מה שנקרא מספרים מושלמים, אבל חיים מושלמים זה מיתוס שהוליווד מוכר בכמה עשרות שקלים לכרטיס. טעם מריר עלה בפיה, והיא בלעה אותו.

"יעל, תגידי משהו."

יש יותר צירופי מילים בשפה העברית מכוכבים בשמיים, אבל אף אחד מהם לא עלה בדעתה של יעל.

רות נאנחה.

הלב של יעל נפל.

"אני חייבת ללכת," רות אמרה.

"רות – " מאוחר מדי. רות כבר ניתקה.

המרירות נשארה.

צליל המפתחות שנפלו ליעל מהיד כשהיא ניסתה לנעול את הדלת מאחוריה חתך דרך השקט שמילא את הבית; ההד לא היה כל כך חזק במקום מאז שהן עברו לגור כאן. מחקירה מהירה התברר כי המעילים של רות שתמיד היו תלויים ליד הדלת היו חסרים; במדף הנעליים שליד המתלה נשארו רק כפכפים שרות לא נגעה בהם לפחות שלוש שנים. חדר השינה היה הפוך – כביסה על המיטה, כרית אחת על הרצפה. רות השאירה לא מעט מאחור, אבל הפוסטר הווינטאז' של קפטן מארוול נלקח. השירותים נראו פחות או יותר אותו הדבר, אבל השמפו האהוב על רות והמברשת המיוחדת לשיער מתולתל שניהם חסרו. כל דבר שרות היתה יכולה לקחת באחר צהריים אחד נלקח.

הרי את מקודשת לי, חשבה יעל, ובלי להתכוון לכך, ברח צחקוק היסטרי מבעד לשפתיה.

אולי יותר טוב לה ככה. אולי המרחק יגרום לרות להבין שהיא לא רוצה לעזוב לנצח, אולי היא תבין שאפשר להיפרד ולחזור אחת לשנייה, אולי פשוט יימאס לה לגור בלי הדברים שלה והיא…

ואז מה?

לא היה טעם להתקשר לרות הפעם. המסר היה ברור. הפרידה הזאת לא תהיה נקייה, חלקה או ברורה. רות בחרה עמדה, ועכשיו היה על יעל להחליט מה חשוב לה. אולי יותר חשוב מכך – מה היא באמת רוצה.

כל החלומות של יעל בכף יד אחת, ובקבוק יין בשנייה.

בליבה, היא צרחה בקולה לשמיים וביקשה לפצל את חייה לשניים. כשאפילו הראש שלה לא היה יכול לסבול את הרעש יותר, היא נרדמה לצלילי תקליט דייוויד בואי שירשה מסבתא שלה, בעודה מחבקת את הריזלינג לגופה כמו תינוק שרק נולד.

שבוע אחרי הפרידה והשעון לקראת הטיסה רק תיקתק ותיקתק. סביבה, כל הצוות של ספינת המושבה 'נעמי' התחילו להתארגן לקראת ההמראה. טסה, הנווטת העיקרית, בילתה שעות בשיחות וידאו עם ההורים שלה, שלא יספיקו להגיע לביקור בארץ עד היום שלפני הטיסה. אורלי, המומחית למדע החקלאות, בילתה שעות נוספות במדמה החלל. לבב, המהנדס והטכנאי הראשי של הטיסה, חילק את זמנו באופן שווה בין משפחתו וילדיו ובין בדיקות קפדניות כדי לוודא שאין אפילו בורג רופף בכל הספינה בשיתוף פעולה עם המתכנתת הראשית, נגה, שגם ניסתה להכניס את יעל לבדיקות הקוד והחישובים ככל שיכלה. כל אישה ואיש ואישים אחרים שיבלו את ארבע-עשרה השנים הבאות מחוץ לכוכב הלכת שבו הם נולדו וחיו עד הרגע הזה השתמשו בימים האחרונים שלהם על כדור הארץ או כדי לוודא שהחיים ימשיכו בלעדיהם, בעודם מקווים שהם ישרדו עד הרגע שבו הם יחזרו.

ובינתיים יעל התקשרה לרות עשרים ושמונה פעמים, שלחה חמישים ושלוש הודעות, ופעם אחת אפילו נסעה לבית של ההורים של רות, שלא נתנו לה להכנס בטענה שהם באמצע שיפוצים – שקר גס, כמובן, אבל מה היה הטעם להתעמת בו? רות לא רצתה לדבר איתה, והזמן לשכנע אותה אחרת הלך ואזל.

אז יעל העסיקה את עצמה בהכנות למסע. היא לא הייתה צריכה להתאמץ כדי למלא את הזמן שלה בהכנות; באמת היו המון דברים לעשות. נדמה היה לה שאורלי, האחראית על החממה, באה אליה כל חמש דקות עם שאלות על התנאים בחללית, וגם נסיעות הדמה של טסה היו תחת אחריותה. לשאר הצוות היו מגוון של שאלות חירום ומשברים שהיה עליה להתמודד איתם כבר עכשיו בנוסף לתרגולים חוזרים ונשנים של כל הצוות על תגובות למקרי חירום ולבעיות שונות שאולי יצוצו במהלך הטיסה. בפן האישי, היא מיהרה לוודא שסל"ה ישלמו על הדירה שלה בעשור הקרוב, או שבמקרה של הריסת בניין או רעידת קרקע או כל דבר אחר, יהיה לה מקום אחר לגור כשהיא תחזור. סל"ה גם הבטיחו לה שהבנק לא יחסום את חשבון הבנק שלה, ומנגד גם הבטיחו שאף אחד לא יוכל להשתמש בו עד שהיא תחזור. פרטים גדולים וקטנים כאחד העסיקו אותה, וכתוצר לוואי נחוץ נואשות גם מנעו ממנה מלהתעסק יותר מדי עם הכאב התמידי, החלק בתוכה שהתגעגע לרות.

עשרה ימים לפני הטיסה, ראשי הצוות יצאו ביחד לבר.

"זה רעיון נוראי," יעל הזהירה, כאילו הם לא נכנסו כבר.

טסה מסרה לה צ'ייסר נוסף ואמרה לה, "אה, מנהיגה אימתה! תחיי קצת עם העם-ארץ." המבטא שהיא מעולם לא הצליחה להיפטר ממנו לחלוטין התחזק מעט; יעל ידעה שככל שהערב ימשיך, כך המבטא יתחזק ויתחזק עד שהשפה שטסה תדבר כבר תהיה פחות עברית מהולה באי-אלו מילים בלועזית, ויותר פשוט ערבוב מילים ודקדוק שאינו מזכיר אף שפה שמדוברת באף מקום אחר בכדור הארץ.

"ארבע-עשרה שנים בלי אלכוהול," נאנח לבב. "זהו רגע מכונן. הפעם האחרונה שאני אשתה ערק בעשור וחצי הקרובים, ואני עושה את זה עם הקבוצה הדפוקה הזאת."

"עוד סיבה לשתות!" הכריזה נגה.

כאשר אפילו אורלי הרימה את היד וביקשה עוד רום וקולה מהברמנית, היה ברור לה שהקרב אבוד. היא שמעה את הקול שלה אומר, "יאללה, טוב. איפה הוויסקי?"

הערב המשיך. למעשה, הערב נהפך ללילה, ואיפשהו בסביבות השוט החמישי והקוקטייל השני הלילה גם פתאום מצא את עצמו בשעות הקטנות. הבר עמד להסגר, וחמישתם נפלו דרך הדלת הקדמית, מעדו לגרם מדרגות שהיה נוח מספיק כדי להמשיך להתקוטט ולצחוק ולהעלות זיכרונות ויותר מכל, להביט בשמיים ולדעת שהם כל כך קרובים, רק עוד רגע, עוד רגע, עוד רגע, והם שם.

יעל הסתכלה על הקבוצה הזאת – כל האנשים שהיא תהיה תקועה איתם בחללית בגודל של בית דו-קומתי במשך שנים – ממש הביטה מקרוב בפרצוף של כל אחד מהם. היא חיפשה משהו, כל דבר שיגיד לה אם היא בחרה נכון. משהו שיענה על השאלה: האם אלו באמת האנשים שהיא רוצה לבלות את חייה איתם?

מישהי צרחה את השם של רות, והחשש העיקרי שלה היה שהמישהי הזאת היתה יעל עצמה.

"רות!!!" היא צעקה שוב בכל זאת. ממש יכול להיות שזה הרעיון הכי טוב שאי פעם היה לה. היא צחקקה לעצמה, ואז קראה שוב בשמה של אשתה בקול הכי רם שהיה ביכולתה. אולי רות פשוט לא שמעה. אחוזת טירוף, היא מצאה את עצמה בפתח בית הוריה של רות, דופקת בחוזקה על הדלת הקדמית. "רות!!!"

הביטוי השגור טעה – זה בכלל פעם רביעית גלידה. הדלת נפתחה, ורות נעמדה מולה, לבושה רק בכותונת הלילה שלה, מחזיקה את עצמה כדי להגן על עצמה מהרוח שצלפה בשתיהן.

"רות…" יעל לא יכלה להפסיק לחזור על עצמה; כמו תפילה ביום כיפור, אגרוף על הלב. אשמתי, בגדתי…

"מה, מה?!" רות העבירה את משקלה מרגל אחת לשנייה, והתלתלים שלה קפצו יחד עם התנועה. יעל רצתה לקחת תלתל ולסובב אותו סביב האצבע שלה.

"אני…" יעל נשמה עמוק. פתאום היא קלטה כמה היא מסוחררת; היא פחדה לקרוס בלי להתכוון בכלל.

"את שיכורה," רות אמרה. היא מעולם לא הצליחה להסתיר את רגשותיה מיעל, וגם בשכרותה, היה ברור לה כמה רות נגעלה מהמצב הנוכחי שלה, אבל מה שהיה לה להגיד היה חשוב מדי.

"רות," היא אמרה שוב. נשמה עמוק. "אני רוצה אותך, רות, אני אוהבת אותך, אני רוצה את החיים שלי איתך, את החיים שלנו, רות – "

"את ממש שיכורה."

"מעולם לא התכוונתי למשהו יותר," יעל נשבעה, "אני רוצה אותך ואני לא יכולה לדמיין חיים שבהם את כועסת עליי, שבורת לב בגללי, אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה בלי…"

תווי פניה של רות התרככו. יעל נאחזה בה, מנסה לקרקע את עצמה בכאן ובעכשיו.

"אני לא אטוס, אני לא… הם ידחו את הטיסה, הם ימצאו מישהי אחרת. הם לא צריכים אותי, אני… לא כמו שאת צריכה אותי."

"בואי תיכנסי," רות אמרה. "את יכולה לישון על הספה, בסדר? אנחנו נדבר על זה בבוקר."

"אבל –"

"יעל," רות אמרה בעדינות. "אנחנו נדבר על זה בבוקר. אני מבטיחה."

היא נפלה על הכרית, ובלי לשים לב בכלל העולם כבר חשך.

רות היתה מולה כשהיא התעוררה, בנוסף לכוס מים על תחתית חמודה עם עיצוב של דינוזאור.

"היי," לחשה יעל בקול צרוד.

"איך את מרגישה?"

"כאילו המוח שלי התפוצץ," היא ענתה בכנות.

יעל עודדה אותה לשתות, ובאסירות תודה היא בלעה את המים בלגימה אחת.

"אז."

עיניה השופטות של רות פגשו את שלה. "את רוצה לדבר על מה שקרה אתמול?"

"אני חייבת," יעל אמרה. "אנחנו חייבות. רות, אני חייבת להישאר פה, איתך. אני לא יודעת על מה חשבתי, לעזוב ל…"

"יעל, די," רות אמרה. "את משקרת."

"מה?! לא אני לא!"

"כן את כן," רות ענתה בשלווה. "אני מכירה אותך. את צודקת, את צדקת מההתחלה – את אמרת לי מהרגע הראשון מה את רוצה. את אומרת שאת רוצה להישאר, ואני מאמינה לך, לפחות כרגע. אבל מה יקרה בעוד חודש? בעוד שנה? כשזרקת את הקריירה שלך לזבל בשבילי, את יכולה באמת להגיד לי שהכל יהיה בסדר? שלא יהיו בעיות בכלל?"

יעל לא ידעה מה להגיד.

"אני לא יודעת מה יקרה איתנו אם תלכי," רות המשיכה. "אני יודעת בוודאות מה יקרה אם תישארי. כך או כך…"

יעל הרימה את ידה ותפסה את הדמעה שברחה לרות. "כך או כך," היא אמרה בעדינות, "אני שוברת לך את הלב."

רות הנהנה.

השקט שרר בחדר דקות ארוכות.

"חוץ מזה," רות אמרה, "אם את לא תהיי חלק מהמשימה כל הדבר הזה יתפרק. פגשתי את נגה, היא תתמוטט בלי תרגילי הנשימה שלך. וטסה תפלרטט עם כל הזוטרים והם יריבו אחד עם השני ומישהו ימות לפני שהם בכלל ינחתו."

יעל הצליחה איכשהו לצחוק. "את צודקת, מה אני…" היא לא הצליחה לעצור את הבכי יותר. "מה אני אגיד," היא המשיכה, "את צודקת."

בהיסוס, רות התקרבה אל יעל ונישקה אותה בעדינות. "אני אהיה פה כשתחזרי," היא הבטיחה. "לכי תשני את העולם. או עולם כלשהו, לפחות."

ההכנות הסתיימו, והתיקים נארזו. מחוץ לבית שהיא ורות חלקו, יעל עמדה וחיכתה למונית.

כשהמונית עצרה מולה, והנהגת יצאה לעזור לה להכניס את התיק לתא המטען, יעל הביטה אחורה. היא ראתה את רות מביטה בה מבעד לחלון, והיא הרימה את ידה לנופף לה לשלום.

ואז היא לקחה את הצעד הראשון שיוביל אותה לכוכבים.

כשהיא הסתכלה למעלה, היא ראתה אותם – מיליארדי כוכבים וגלקסיות וכל הפוטנציאל הזוהר שזרוע בהם. וכשהיא הביטה מטה, היא ראתה בעיני רוחה את אהובתה, מביטה בה בחזרה.