מאליון

"שמך הוא מאליון?" שאל פקיד מתוסכל שהיה נראה אבוד בתור הר הניירת שעל שולחנו. המחשבים קרסו באותו יום והוא היה מוכרח לצאת מהמשרד לפני השעה ארבע אחר הצהריים. הגברת בשיער הירוק, החלק והמבריק שישבה מולו לא סייעה לו במלאכתו במידה הנדרשת. עיניה היו מרוכזות במשהו בלתי נראה מאחוריו, והמילים הספורות שידעה לדבר בשפתו של הפקיד לא קידמו את העסק לשום מקום.
"מא – לי – יון… שם.. את?" ניסה הפקיד תוך שהוא מפגין בתנועות ידיים את כל כישורי המשחק שהצליח לגייס משנות התיכון האיומות. אמנם אז לא קיבל את תפקידו הנחשק של אותלו, אבל היום, אולי, יצליח להסביר לגברת שמולו מה הוא שואל. היא המשיכה לבהות בנקודה מעבר לכתפו ולא אמרה דבר. תוך אנחת ייאוש הוא שלף ממגירה תחתונה בשולחנו חותמת גדולה, חתם על מירב המסמכים ותייק אותם יחד בתיקייה חומה. הוא הגיש לה אותה. "את. לקחת. ללכת. החוצה."
הגברת חייכה אליו ברוך, לקחה את התיקייה ויצאה מהמשרדים הקודרים.

"איך היה היום שלך, יקירי?" שאל בן זוגו של הפקיד בשעה ארבע וחצי. "בסדר" נשק לו הפקיד על לחיו וזרק את המפתחות לקערה המיועדת להם. "הגיעה היום עוד מישהי משלהם".
"אויש" הגיב בן הזוג "אלו הכי קשים. הצלחתם לתקשר?"
"בכלל לא. היא אפילו לא הגיבה לשם שלה. העברתי אותה למחלקת פניות מיוחדות. אני בספק אם היא הבינה אפילו את זה. איזה מן שמות יש להם! תשמע מותק, אני שונא את התקופה שבה אנחנו חיים"
בן הזוג גיחך, הניח את העיתון על השולחן, ואסף את הפקיד לחיבוק אוהב. "אני מקווה שאחרי השיחה היום, אתה תאהב אותה טיפ טיפה יותר"
"גם אני מקווה". על פניו של הפקיד היה חשש, וזיעה מועטה החלה להצטבר על מצחו. הם בהו בטלפון הנייד של הפקיד משך כמה רגעים, ואז הוא צלצל. מבוהל, הפקיד ענה לשיחה ולחץ על כפתור הרמקול.
"מתנצלים" אמר קול אישה קריר ובלתי כנה "הפעם זה שלילי".
בן הזוג חיבק את הפקיד. הוא אמר לו שזה בסדר, שיהיו עוד הזדמנויות, ושמחר יום חדש. הפקיד שמע כבר את כל הקלישאות האלה. הן מעולם לא ניחמו אותו.

"מאליון!, מאליון!, אני אומר לך בפעם המאה!"
"איזה מן שם זה?" שאל השוטר. הוא טבל את העוגייה שלו בקפה ולעס אותה באדישות. בכל זאת הוא תקתק את השם במחשבים. לא עלתה אף תוצאה. "תסתכל רגע שהאיות נכון…" אמר השוטר והפנה את המסך לעבר הגבר בעל השיער הירוק שישב מולו.
"זה לא יעזור! אני מבין את השפה שלכם אבל לא איך לכתוב אותה. בבקשה תמצאו אותה"
"תשמע חבוב, אני לא מומחה מחשבים גדול, אבל היא לא מופיעה במאגרים. אולי רשמו אותה בצורה ידנית."
הגבר היה נראה מיואש. הוא הניח את פניו בין כפות ידיו, ולשוטר היה נדמה שהוא רועד קצת.
"מאיפה אתה כל כך בטוח שהיא הגיעה לכאן? אולי היא עברה למקום אחר?"
"אני בטוח כי זה מה שהיא אמרה לאבא שלנו לפני שהיא עזבה. היא אמרה שלפחות בכדור הארץ לא יכריחו אותה ל…" הגבר עצר "לא משנה. היא כאן וזהו".
השוטר המשיך לכרסם את העוגייה שלו. פניו לא זעו, אפילו לא בעניין קלוש. לאחר רגע ארוך של שתיקה אמר "טוב… אם היא כאן היא הייתה חייבת להירשם במשרד הנחיתות. תבדוק שם, אולי פספסו אותה איכשהו. מפה אני לא יכול לעזור"
הגבר קם ברוגז. בכדור הארץ מעולם לא התייחסו אליו בכבוד. זה היה מקום ארור להגיע אליו גם ככה. אשפה בכל מקום, חוסר סבלנות ואלימות, שלא נדבר על הכבישים שלהם. הוא צעד לעבר הדלתות וכבר עמד לצאת החוצה כשהשוטר קרא לעברו "היי אתה! חכה רגע." הגבר הסתובב באיטיות.
"מה השם שלך? אני צריך את זה בשביל הדו"ח…"
"זאדור" השיב הגבר העצבני. השוטר קימט את מצחו והביט במחשב. "זאדור… אתה מאיית את זה עם…?" אבל כשהרים את עיניו שוב אל הגבר, הוא כבר לא היה שם.

"תגידי," שאל האיש השמן- הוא היה שמן כל כך שהבטן שלו נשפכה מהכיסא המפואר שלו. שיניו היו צחות כשלג, אך זה היה האיבר היחיד בכל גופו שהיה מטופח "ראית פעם מעודך בחורה יותר חצופה ממנה? אני משתגע מזה לפעמים. בימים שלי כשהיו דורשים משהו הייתי מתייצב!, היום מה? חצופה, נלוזה, פראית. כשהיא חוזרת היא הולכת לכלא, את יכולה להיות בטוחה בזה."
המשרתת רק הנהנה בהסכמה והמשיכה לנופף על האיש השמן בענף הירוק שבידה.
"הולכת לכדור הארץ הא? חושבת שהיא חכמה. עד היום לא אפשרתי את זה. חכי חכי. כשהיא תחזור עם זאדור מחכה לה פה קבלת פנים מאוד לא חמימה. מאוד מאוד לא חמימה. חכי חכי."
בתזמון מושלם עם סוף דבריו של האיש השמן, הדלת הראשית לחדר נפתחה. אדם לבוש חליפה באדום בוהק נכנס, מבטו מלא חשיבות. "ערב טוב, אני מתנצל על ההתפרצות אבל זאדור ביקש למסור שבינתיים מאליון לא נמצאה בשום מקום. כבר מאוחר, הוא שואל אם לחזור הביתה או להמשיך בחיפושים."
"מה זאת אומרת לא נמצאת בשום מקום? איפה היא כבר יכולה להיות? הם הרי רושמים שם הכל, התולעים. הם חיים מהרישום הזה, לא? מה שלא רשום אצלם- לא קיים."
"אממ… אני לא יודע אדוני, אבל אצלם השעה כבר מאוחרת. הוא הגיע למשרד הנחיתות שלהם, הכל סגור. הם מתחילים לעבוד רק בעוד כמה שעות."
"שום דבר!" קרא האיש השמן "מצדי שיישאר ער בכל הלילה שלהם. שימצא את הילדה."
"אם יורשה לי, הילדה בת שלושים ועשתה את ההחלטה שלה בעצמה. אין סיבה שזאדור יבלה את הלילה על אחד מספסלי הרחוב שלהם רק כי אחותו החליטה לסטות מדרך הישר"
"הוא מחויב לפקודה שלי!" צעק האיש השמן "וגם אתה, אם שכחת. אתה פה בתשלום אמנם אבל אתה צריך להפגין נאמנות! מה קורה לכם אתם? איזה מן דור בלתי נסבל שאתם? תוציא הודעה לזאדור. תגיד לו שאני מכיר את המנהל של פקידי הנחיתות. אני אתן לו את הטלפון שלו והוא ילך עכשיו לכל מי שהיה במשמרת היום וישאל אותם בעצמו אם הם ראו את מאליון. זוז!"
האדם בחליפה האדומה לא התרגש מצעקות האיש השמן, אבל הוא עשה כדבריו ולא השמיע עוד הגה.
"ואת!" צעק האיש השמן לעבר המשרתת "תמשיכי לנפנף. גם את פה בתשלום."

מדלת הבית הקטן והחמים של הפקיד ובן זוגו נשמעו נקישות בשעה תשע בערב. הפקיד, טרוט עיניים, ניגש אליה. "מי שם?" הוא קרא והסתכל בעינית. כשראה את השיער הירוק הקצוץ מנצנץ תחת מנורת הרחוב הקלושה הוא נאנח בכבדות.
"אדוני, זה יקח רק דקה, בבקשה ממך."
הפקיד פתח את הדלת לכדי חריץ. "ובכן?" שאל ברוגז.
"אני מתנצל על ההפרעה אבל מדובר בעניין דחוף. שמי זאדור, אני מגיע מ…"
"כן, אני יודע בדיוק מאיפה אתה מגיע" קטע אותו הפקיד "אצלכם אין שום נימוסים הא?". זאדור הזדעזע, הוא לא האמין שבן ארץ נחות כמו זה שלפניו מעז למתוח איזושהי ביקורת על נימוסים. בכל זאת הוא המשיך בטון רגוע. "אני בסך הכל מחפש את אחותי, קוראים לה מאליון, היא היתה אמורה להגיע לכדור הארץ היום בשעות הצהריים ואני לא מצליח לאתר אותה." הפקיד הרים את גבותיו בהפתעה "אז חשבת שתמצא אותה כאן?".
"לא" נאנח זאדור "אני בסך הכל רוצה לדעת אם ראית אותה. אתה מבין, זה מאוד חשוב שנמצא אותה, מאוד חשוב"
"אני לא זוכר" הודה הפקיד "אני פוגש כמה וכמה אנשים בכל יום. גם אנשים משלכם. הייתה אצלי מישהי בצהריים, אבל אני לא זוכר בוודאות מה היה השם שלה. אני רק יודע שהיא לא הסתכלה לי אפילו בעיניים. היא פשוט התיישבה מולי ולא הגיבה… מאליון אתה אומר?, כן, יכול להיות שזה היה השם"
עיניו של זאדור נדלקו "ולאן היא הלכה? אתה יודע במקרה?"
"לא" הודה הפקיד "העברתי את התיק שלה לבקשות מיוחדות. היא היתה אמורה לקחת אותו לשם כדי להמשיך את הטיפול בהגעה שלה. אבל אני בכלל לא בטוח שהיא הבינה מה אמרתי לה, יכול להיות שהיא פשוט יצאה משם לרחוב. זה יסבך אותה כשהיא תתרצה לחזור, אתה יודע"
מבטו של זאדור הפך למיואש באחת. "ובכן, אני מודה לך על העזרה. שיהיה לך המשך ערב נעים" אמר וכבר פנה לצאת חזרה לרחוב.
"חכה רגע" ביקש הפקיד. "אמרת שהיא אחותך, נכון?". זאדור הנהן. "אולי היא קיבלה מכשיר טלפון כשהגיעה?"
"במשטרה לא יודעים כלום" השיב זאדור בפנים חמוצות "אף אחד לא לוקח אותי ברצינות כאן. אתם חושבים שאנחנו בדיחה". עכשיו כשהפקיד חשב על כך לרגע, הוא הבין שזה נכון. אף אחד בכדור הארץ לא לקח אנשים כמו זאדור ברצינות.
"אתה רוצה שאעזור לך לחפש?" הפקיד שמע את קולו שואל. הוא לא האמין בעצמו למילים שהוציא הרגע מפיו, אבל משהו בגבר ירוק השיער הזה עורר אצלו חמלה.
"לא" השיב זאדור. "זה בסדר. אני מודה לך על העזרה. שיהיה לילה טוב" ובמילים האלה הוא עזב את מפתן הדלת, חזרה לרחוב החשוך.

הדפיקה השנייה בדלת כבר בהחלט לא מצאה חן בעיני הפקיד. להטריד אדם פעם אחת, מתוך דאגה לאחות אבודה, את זה אפשר אולי להבין. הפעם השנייה אינה מנומסת בעליל, במיוחד כשהשעה היא שעת לילה מאוחרת. כעת הוא לא הסתכל בעינית. הוא היה כל כך בטוח שזהו שוב אותו גבר ירוק שיער, שהוא פשוט פתח את הדלת בפראות. מה רבה הייתה הפתעתו לראות גברת ירוקת שיער וחייכנית ניצבת מולו. הוא בהה בה לרגע. היא הצביעה באצבע ארוכה על אפה. הפקיד לא הבין. היא סימנה בידה על עצמה, ואז הפנתה את ידה הצידה וקימרה אותה מעט. "אח… שלך… לא… כאן" אמר הפקיד לאט, מדגיש כל מילה. הוא נופף באצבעו לשלילה. מאליון חייכה, כאילו לא הבינה את דבריו, והצביעה לפנים הדירה. הפקיד החמיץ פנים והעיף מבט קל למאחורי גבו. באותו רגע דחפה מאליון את הפקיד הצידה קלות ונכנסה לדירה. הפקיד היה מזועזע. "גברתי! אני מצטער אבל זה פשוט לא מקובל… אני מבקש שתתפני מכאן מיד…" אבל פתאום הפקיד השתתק. כשהביט לסלון הבית החמים שלו, אל הספה הארוכה בצבע חום בהיר, זו שלפני כמה שעות ישב עליה כשדמעות זולגות מעיניו, ראה כעת גבר ירוק שיער יושב עליה בלי לנוע.
"מצטער" אמר זאדור "הסיכוי היחיד שלי היה שהיא תריח אותי, ובחוץ באמת קר היום." הוא קם ממקומו וניגש לאחותו. בשפתם הזרה נזף בה על כך שבגללה הוא נאלץ לפלוש לבית של בן כדור הארץ החביב הזה. מאליון השפילה מבט. זו היתה הפעם הראשונה שהפקיד ההמום ראה אותה בלתי מחויכת. "ועכשיו בואי" המשיך זאדור "אבא רותח מכעס." זאדור תפס את אחותו בידו והחל לצעוד לעבר הדלת.
"רק רגע, רק רגע אחד בבקשה!" קרא הפקיד. השניים נעצרו על מפתן הדלת.
"אתה הרגע פרצת לי לבית?"
"לא בדיוק הרגע" הודה זאדור "אחרי שעזבתי בדקתי עם עוד כמה פקידי נחיתות, רק כדי להיות בטוח. אתה היית היחיד שראה את מאליון. אז חזרתי לכאן, משהו בבית הזה חמים ומזמין… בכל מקרה לא אני ולא היא נטריד אותך יותר, אני מבטיח. היה שלום בן-ארץ!"
"רק רגע, רק רגע!" התעקש הפקיד. "אתה מכריח את הגברת הצעירה הזאת לעשות משהו שהיא לא רוצה?, כי אצלנו יש חוקים נגד הדברים האלה." כשאמר זאת מבטו של הפקיד לא מש מפניה של מאליון, שעצב תהומי השתלט על עיניה הקורנות.
"אני לא מכריח שום דבר, היא אחותי! אבא שלי לא מרשה שהיא תברח. אני בסך הכל מחזיר אותה חזרה" אמר זאדור, ובמילים האלה פתח את דלת הבית.
"אני מתערב שהיא מתחרטת שעקבה אחרי הריח שלך." סינן הפקיד ברוגז.
"אם אתה היית אצלנו, בלי כסף, בלי אוכל, בלי מחסה, ואז היית מריח את אח שלך, היית חוזר אליו. ועכשיו תסלח לי מאוד, בן-ארץ, אני יודע שזה בלתי מנומס ללכת באמצע השיחה, אבל אני מוכרח לחזור."
"איך תחזור?" שאל הפקיד.
"סליחה?" אמר זאדור.
"איך תחזור? משרד ההמראות גם הוא סגור עכשיו."
זאדור תפס את ראשו. הוא שכח שבכדור הארץ, הלילה אינו זמן של עבודה. אצלם הלילה הוא קדוש.
"בוא ואני אגיד לך דבר כזה" אמר הפקיד בפנים מחויכות  "אם תספר לי מה קרה, מה קרה שם אצלכם, למה אבא שלך כועס על אחותך, למה היא ברחה לכדור הארץ, אני אתן לכם להישאר כאן בסלון עד הבוקר, בתנאי כמובן שתסתלקו מוקדם לפני שבן הזוג שלי יראה אתכם. אם לא תספר לי מה קרה, אני אתקשר למשטרה ואדווח על ניסיון חטיפה של אזרחית חוץ-ארצית."
זאדור צחקק במרירות "וזה יעניין פה מישהו?"
"אולי לא," הסכים הפקיד "אבל בוודאות זה יגרום לכך שיהיה רישום שלך, זאדור, במאגרים שלנו. ובתור מישהו שמדבר את השפה מצוין, אני מניח שזו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שתצטרך לבקר בכדור הארץ. ורישום כזה יקשה עליך מאוד, אולי אפילו יגרום לכך שבפעם הבאה שתגיע לכאן תגמור במעצר. אז מה זה הולך להיות? רישום, או סיפור?"
"הרישומים הארורים שלכם!" קרא זאדור בכעס. מפיו נפלטה קללה בשפת האם שלו. מאליון צחקקה. "בסדר, בסדר. רוצה סיפור? הנה הסיפור. מאליון ואני, שנינו הילדים של אחד מהאנשים רבי ההשפעה ביותר בכוכב שלנו. הוא כמו… איך קוראים לזה אצלכם? מלך? נשיא? ראש ממשלה?"
"הבנתי את הרעיון הכללי" עצר אותו הפקיד "תמשיך"
"בכל מקרה, הוא ביקש ממאליון, בתור הבת שלו, לעשות עבורו… הקרבה קטנה. כמובן רק בגלל שאם היא לא תעשה אותה חייו יהיו בסכנה, וזה עלול לסכן חיי רבים אחרים בכוכב, בהיעדרו"
"ומה לגבי חייה של מאליון? ההקרבה הזו לא תסכן גם אותה?"
"היא… כן. אבל אין ברירה אתה מבין?"
"על איזה סוג של הקרבה מדובר בדיוק?" דרש הפקיד לדעת
"בוא רק נגיד שזו… תרומה של איבר" אמר זאדור.
"טוב… ובכן… אני מבין את הבקשה, ובכל זאת מדובר בגופה של מאליון. אם היא לא מעוניינת בכך, אני לא רואה אפשרות להכריח אותה… זה פשוט לא מוסרי לעשות דבר כזה!"
"אלה, בכל אופן, המנהגים שלנו, אדוני. הבטחת שאם אספר לך לא תדווח עליי למשטרה. אז אפשר להגיד שהעסק מאחורינו? אני מבטיח שלא תראה אותנו יותר. נסתלק בבוקר, כמו שאמרת".
הפקיד משך בכתפיו. הוא לא היה מאוד מרוצה מהאופן שבו אותו זאדור נהג באחותו. הוא לא היה מרוצה מהעבודה לפיה שם, בכוכב שלהם, בנות צריכות לתרום לאביהן איברים רק משום היותם שליטים כלשהם, מהעובדה שאסור להן להתנגד. אבל הוא גם היה איש של הבטחות, והבטחות יש לקיים. הוא הנהן חלושות. שני האחים התמקמו בסלון, וכשהיו נינוחים מספיק, האור בבית החמים כבה.

כשבן הזוג קם למחרת בשעת בוקר מוקדמת, לא היה סימן למאליון או לזאדור. הוא נטל כהרגלו את תיק המסמכים החום ויצא לבית המשפט. הפקיד התעורר מעט אחריו, ודבר ראשון הציץ בסלון, כדי לוודא ששום ראשים ירוקים לא מבצבצים מהספה הישנה. למזלו, הסלון היה ריק מהם. הוא ניגש למקרר והוציא ממנו קנקן חלב. תוך שהוא עומל על קפה בלתי מוצלח, נטול סוכר ועם יותר מדי מים, עיניו נדדו למכתב מהוצאת הספרים שקיבל לפני שבוע.
"כתב היד אכן מבטיח, והוא עלה לשלבים המתקדמים. עדכון יתקבל ביום שלישי הקרוב באזורי השעה ארבע, טלפונית." הוא קרא את השורה הזו עשרות פעמים, ולמרות טבעו שלא לקוות, ולא להאמין לשווא, משהו בפנים, עמוק בתוך ליבו, אמר לו שהרומן שתיקתק שלוש שנים על מחשב ישן הוא משהו מיוחד, משהו שעשוי להתקבל לתחרות ספרות יפה, שתממן את הוצאתו. כד החלב כמעט החליק לו מהיד. הוא אטם אותו בפקק השעם הגדול והחזיר אותו אל המקרר. עכשיו הייתה דממה בדירה החמימה. משהו בו התגעגע, והוא לא היה בטוח למה. הוא עצם לרגע את עיניו. מתוך דמיונו נגלו לפניו דמויות מדהימות, דמויות לא מן העולם הזה. אורחים שהגיעו עד לסף דלתו ממש, ושהוא ביטל את חשיבותם על סמך דעות קדומות. כן, חייזרים. זו לא הייתה מילה גסה, גם לא בעיניהם. מבחינתם- הוא החייזר, מבחינתו-הם. מאליון וזאדור. ילדים של שליט כוכב. האחות בורחת מבית אביה למקום המקלט היחיד שהיא יכולה למצוא מפני זעמו. היא צריכה לעשות את המרחק הבלתי נתפס של כמה אלפי שנות אור, וכל זאת כדי לא לוותר על… כליה? כבד? אולי איבר אחר?
הוא הוציא שוב את החלב מהמקרר והכין קפה נוסף. תוך כדי מזיגה וערבוב התקשר למנהלו במשרד הנחיתות.
"כן, אני מתנצל חבר, אבא שלהם הוא ביג-שוט שם, לא יכולתי לסרב לו אז נתתי את הכתובות של כולם. אני מקווה שתדפדף לי את חוסר המקצועיות רק הפעם, הא?"
"כן…" מלמל הפקיד "בכל מקרה, לא לגבי זה אני מתקשר. אני חושש שהחימום לא עבד כל כך טוב הלילה. הבית היה ממש קפוא. בכל מקרה חטפתי משהו, אולי זה רק צינון, אבל אני לא מרגיש טוב בכלל. אני צריך יום מנוחה".
אחרי איחולי הבריאות מצד מנהלו, הפקיד ניגש לשולחן העבודה של בן-זוגו. הוא פינה ממנו עטים ומכתבים ומחברות כרוכות בספירלה לבנה, והוציא את המחשב הישן שלו. הוא התחיל לכתוב על כל מה שהאנושות האמינה בו פעם, אבל מזמן זנחה. ככל שהיא הכירה יותר אותם – את היצורים התבוניים האלה שהיא כל כך חלמה עליהם כל השנים, שהיא בילתה זמן רב בלשער איך הם נראים ומה הם עושים, בלכתוב נובלות וליצור יצירות קולנוע וטלוויזיה שעוסקים בדמותם, כך סר חינם בעיניה. הם לא היו יפים יותר או חכמים יותר, הם לא היו בני-אלמוות ולא הביאו טכנולוגיה חדשה. הם די כמוהם, אך מעט מוזרים יותר. לחלקם היו אולי תכונות פיזיות מסוימות, בולטות יותר או פחות, אבל לא כאלה שהאנושות לא פיתחה או לכל הפחות יצרה להם תחליף טכנולוגי. אבל מה אם… מה אם כן קיימת בהם הרומנטיקה הזאת? מה אם החיים שלהם, הקודים שלהם, האופן שבו הם מבלים את זמנם כשהם חולקים איתנו יקום הם בכל זאת מעניינים?
הפעם זה לא לקח לו שלוש שנים. הפעם, תוך חודש נחו במחשב הישן 250 עמודים מלאים שהתקבצו לספר שנשא שם מנימליסטי: "מאליון". סיפור על בת אוהבת לאב אכזר. היא מחויבת לתרום לו קרנית כדי שיוכל להמשיך לשלוט ביד רמה בכוכב שלהם, אבל היא לא מוכנה. היא בורחת אל כדור הארץ, מתאהבת בבן ארץ צעיר וחייכן, ויחד הם יוצרים את בן התערובת הראשון, אדם בין-כוכבי ויפיפה. הם צועדים לעבר השקיעה ומבטיחים שבנם יגן על שני העולמות. הסוף.
הפקיד חייך. הוא שלח את כתב היד להוצאת ספרים אחרת, כזו שמתמחה ברומנים רומנטיים. הפעם חשב שגם אם הסיפור לא ירגש איש מלבדו, הוא מאושר מעצם שליחתו.

צלצול טלפון. הפעם היה זה בן הזוג שענה. "כן… כן… הוא כאן לידי, רק רגע בבקשה… מותק, זה מהוצאת הספרים. לגבי כתב יד ששלחת. על ספיקר? בסדר". שני האוהבים אחזו ידיים במתח.
"תשמע, אהבנו מאוד. אהבנו מאוד!" אמר קול נרגש של אישה צעירה מצדו השני של הקו "אנחנו רואים בזה ספרות-רטרו, משהו שקורץ לעבר ומתכתב עם ההווה, מאוד הרשים את המבקרים שלנו, ואם יורשה לי, בעיקר את המבקרות!, אני אשמח שניפגש אישית ונתקדם לקראת הוצאה."
כעבור כמה דקות והחלפת פרטים, הפקיד קפץ באוויר מאושר. הוא נשק לבן זוגו, רץ לארון היין הקטנטן, זה שנח ליד הטלוויזיה, והוציא ממנו בקבוק ישן ומאביק. הם שתו, ורקדו, ולא היה קץ לאושרם. "אהובי" אמר בן הזוג "עכשיו כולם ידעו, ממש כמוני, כמה אתה מוכשר. אני חושב שהספר הזה הולך להיות סנסציה. אני בטוח."
את סוף הערב בילו זה בזרועות זה, שוגים ברעיונות וחלומות קטנים על כל מה שיקרה כשהספר יתפרסם, וחלק גדול מהרעיונות התגשמו.

"היי, אני חשבתי שאולי אוכל לפגוש כאן פקיד ספציפי. מישהו שפגשתי בעבר, לפני שנה אולי?"
"אוקיי" סיננה פקידה צעירה בחשש מסוים "יש לך אולי יותר פרטים לתת לי? יש כאן כמה וכמה פקידים, חלקם גם התחלפו לאחרונה"  "אני חושש שלא." הודה זאדור בצער, "הייתי גם בבית שלו, אבל לא היה שם אף אחד… הוא היה… מעט נמוך אולי? שיער קצת מאפיר? משקפיים?"
הפקידה גיחכה "זה תיאור קצת נדוש, כמה אנשים עשויים לקלוע אליו. מצטערת"
"טוב… אני מודה לך" אמר זאדור וקם ללכת, אבל משהו תפס את עיניו. על שולחנה של הפקידה נח ספר, לא עבה במיוחד. על כריכתו הופיע ציור של אישה יפה, בשיער ירוק מבריק וחלק, עיניה בורקות. "מה זה?" שאל. הפקידה חייכה.
"זה הרומן שכולם מדברים עליו! הוא מדבר על… על אנשים כמוכם, אבל גם על אנשי כדור הארץ. על בת שבורחת מאביה כדי להתחמק מגורל אכזר. הו, זה מרתק ממש! קראתי אותו כבר פעמיים, מאוד מומלץ."
זאדור הרים את הספר ובחן אותו, מעל דמות האישה התנוססה מילה אחת גדולה באותיות שחורות בולטות. "ומה כתוב כאן?" שאל.
"זה שם הספר, קוראים לו מאליון"
הספר נשמט מידיו של זאדור.
"אתה לא תאמין פשוט," הוסיפה הפקידה בלהט, לא מבחינה בספר שנפל "אבל מסתבר שמי שכתב אותו היה פקיד נחיתות, הוא עבד ממש כאן! אבל הספר הצליח ו… אתה יודע, מטבע הדברים, מרוויחים יפה, ואין לו יותר סיבה להחזיק במשרה העלובה הזאת."
זאדור רעד קצת. הוא לא ידע איך להגיב לדברים. הוא התיישב בחזרה מול הפקידה, שלפתע הבחינה במצוקתו והגישה לו כוס מים. זאדור חקר את הפקידה על הספר, ביקש לדעת מי בדיוק כתב אותו ומה מסופר בו. כשהפקידה סיימה להסביר, מבולבלת ומעט לא נינוחה, זאדור קם ממקומו ועזב תוך שהוא ממלמל מילות תודה ספורות.

מעבר דלת הקוטג' המקסים, זה שניצב באזור שמשי ונעים, ושהאוויר בו צח, נשמעה דפיקה. עוזרת בית מבוגרת פתחה אותה, ואז קראה לפקיד, שקם ממשכבו על ספה מפוארת בצבע קרם וניגש למבואה בחוסר חשק. "מישהו מחפש אותך אדוני, בעניין ספרותי הוא אומר." אמרה והחוותה בידה לעבר זאדור.
"ובכן… שלום" אמר הפקיד וסימן בידו לעוזרת שהיא יכולה לחזור לעיסוקיה "איך אני יכול לעזור?"
"זה ספר מעניין שכתבת" אמר זאדור "לפחות ממה שאני הבנתי. חלק מהפרטים שהמצאת מדהימים ממש, יש דברים שאפילו ניחשת נכון. כל הכבוד לך"
"תודה" אמר הפקיד בסתמיות והביט בציפורני ידיו. "עוד משהו?"
"כן" אמר זאדור לאט, והרגיש משב רוח קר מבפנים הבית מכה בבטנו "אתה מבין עברה יותר משנה מאז שנפגשנו, אבל הפגישה שלנו… איך אומרים אצלכם? לא יוצאת לי מהראש. הערכים האלה שדיברת עליהם, על רצון חופשי. שם אין דיבורים כאלה. שם יש ריק בכל מה שקשור לזכויות. אני… אני הייתי מוכרח להמשיך לדבר איתך על זה, אולי יש כאן דברים שהם בכל זאת עדיפים במידה מסוימת. אולי אתם, בני כדור-ארץ מלוכלך והמוני ככל שתהיו, בכל זאת הצלחתם במשהו יותר מאיתנו"
הפקיד מצמץ בעיניו, הוא לא נראה מאוד להוט להמשיך בשיחה
"אני מצטער" אמר זאדור "אתה בטח מבלה אחר צהרים מקסים עם בן הזוג שלך. אני לא רוצה להפריע" אמר והסתובב אל הדלת.
"לא" אמר הפקיד. "בן הזוג שלי… הוא כבר לא כאן… כבר כמה זמן."
"אני מצטער לשמוע" אמר זאדור "חשבתי שבטח…"
"חשבת שבטח ההצלחה מחזקת זוגיות. שהיא הופכת אותה לקלה יותר, לפשוטה יותר. טוב נחש מה, זה לא נכון בכלל. אבל שלא תחשוב שאני מצטער על המתנה שנתתם לי, אתה ומאליון. היא בהחלט סידרה לי את החיים. אני כבר לא צריך לקום כל בוקר לישיבות משעממות וארוכות במשרד הנחיתות. לפגוש יצורים בלתי מעניינים ולתייק מסמכים. עכשיו יש לי בית יפה, ועוזרת בית, ואפילו כמה מניות מוצלחות…"
זאדור לא ידע איך להגיב לדברים, הוא הנהן קלות בראשו.
לאחר כמה רגעים של שתיקה אמר "אני שוב מצטער שהפרעתי לך. אני פשוט… אני פשוט… אני מבין שאני מתגעגע אליה."
"למי?" שאל הפקיד, מבולבל
"ובכן… למאליון" השיב זאדור בעצב.
הפקיד החוויר.
"זה היה אחד מהדברים שניחשת נכון ברומן הזה שלך. מאליון הייתה צריכה לעשות ויתור קשה מנשוא. היא הייתה צריכה לוותר על חצי מכמות הדם שלה בשביל אבא שלי. לא הרבה שורדים את זה. והיא… היא לא שרדה"
הפקיד היה המום. הוא הביט בדמעות הזולגות מעניו של זאדור ולא ידע איך לנחם אותו.
"הלוואי שהסיפור האמיתי היה נגמר כך. אהבה, המשך חיים נהדרים, טוב, זה לא המקרה. אני החזרתי במו ידיי את אחותי לאבא שלי, עשיתי את זה בצורה אוטומטית כמעט, בלי לחשוב. ועכשיו אני מבין, אני מבין מה אפשר לאבד כשמצייתים לכל החוקים".
הוא ברח אל הגן המואר, לא יודע לאן יפנה משם. פתאום, ידו של הפקיד תפסה בכתפו.
"חכה. נספר את סיפורה של מאליון. נדאג שכל כדור הארץ ידע. ניצור כאן לחץ, נעביר את המסר הלאה…"
"זה לא ישנה שום דבר" הניד זאדור בראשו. אבא שלי לא ישנה את דרכיו. מה שנשאר לי ממאליון כעת זה רק הזיכרון. לפחות כאן, בכדור הארץ, היא גיבורה אהובה" על פניו של זאדור עלה חיוך קטן ועצוב.

הפקיד הזמין את זאדור למשקה, ואז לעוד אחד. הם שוחחו לתוך הלילה על ההבדלים בין הכוכבים, זה של זאדור וזה של הפקיד. הם דיברו על צדק, על זכויות, על חירות, דיבור שהפקיד שכח ממנו לחלוטין מאז שספרו התפרסם.
"עכשיו אני מבין" אמר הפקיד "שלא הייתי צריך לכתוב את הרומן הרומנטי הזה כדי להיות מאושר. היה לי כל מה שרציתי, והוא עזב באחת. ממש כמו שמאליון עזבה את העולם בחוסר צדק משווע, מתוך ההליכה בדרך כתובה מראש, מתוך מחשבה שאפשר לעשות משהו גדול מהחיים עבור מישהו אחר, מתוך הוויתור העצמי הזה. ויתרתי על העקרונות שלי, על מה שבאמת אהבתי לכתוב – תמונות אולי קודרות יותר, אך כאלו שמתכתבות במלואן עם האמת. ועכשיו אני כלוא בעולם אולי יותר נוח, אבל לא יותר טוב."
"ואולי…" אמר זאדור. הוא הרשה לעצמו לנשק לשפתיו של הפקיד בנשיקה רכה ואוהבת, נשיקה ארוכה וחמימה "אולי כל מה שקרה קרה בדיוק כך, כמו שהוא, כדי שנגיע לרגע הזה. כך או כך, מרגיש לי ששנינו חייבים טובה למאליון."