לראות אותי באמת
כשהייתי קטנה אהבתי את הכוכבים, הם סימלו אינסוף אפשרויות.
כשהייתי קטנה היו אינסוף אפשרויות.
עכשיו כבר אין כל כך הרבה אפשרויות, המציאות חסמה אותן.
בתיכון לא מתייחסים אלי, אולי אני בלתי נראית.
אני חושבת שזו אשמתי, שאני לא יודעת לתקשר עם אנשים.
אני חושבת שאני מקולקלת.
תיכון זה דבר משונה, כולם עסוקים בעצמם מכדי לשים לב לילדה שקטה בשוליים. מילא, זה תיכון גדול.
כשאמא הציעה לי לעבור לתיכון פרטי קטן לא הסכמתי, תיכוניים פרטיים עולם הרבה כסף.
כרגע אני יושבת בקצה הקפיטריה, אף אחד לא יושב לידי. לא בגלל שאני מנודה, הם פשוט לא שמים לב, הם עסוקים במי שיושב לידם מכדי לשים לב למי שלא יושב לידו אף אחד.
אני מושיטה יד לכריך שלי, והשרוול נמשך אחורה וחושף את פרק היד שלי.
על פרק היד שלי מצויירים כוכבים. אני אומרת לעצמי שאין אינסוף אפשרויות ושזו המציאות אבל התקווה מושכת אותי אליה ולא מרפה.
בניגוד לרצוני אני עדיין מאמינה בכוכבים.
כל האנשים שבקפיטריה לא שמים לב אלי, אבל זה לא מרוע, זו אני שיושבת בשקט לבד. אף פעם לא יוצרת קשר, אף פעם לא מושכת תשומת לב.
אני בלתי נראית, אבל הכוכבים אומרים לי שיום אחד יראו אותי,
יראו אותי באמת.
הפעמון מצלצל ואני הולכת לכיתה, אני מתיישבת בשולחן מאחורה בפינה, אף אחד לא שם לב שנכנסתי.
הכיתה רועשת, כולם מקשקשים עם חבריהם או מתווכחים עם ילדים אחרים.
לי לא מציקים, הם לא שמים לב, אבל הכוכבים אומרים לי שיום אחד יראו אותי, יראו אותי באמת.
המורה מדברת ואני מקשיבה, רושמת הערות.
כשהיא שואלת שאלות אני לא מרימה את היד, אני לא אוהבת לדבר מול קהל.
הציונים שלי טובים כי אני משקיעה בלימודים.
להורים שלי לא אכפת מהציונים שלי כל עוד הם טובים.
אני לא צועקת, אני עושה את המטלות שלי, אין לי בעיות בבית הספר, אני קשובה וצייתנית.
אז להורים שלי לא אכפת, אבל הכוכבים אומרים לי שיום אחד יראו אותי, יראו אותי באמת.
כשהשיעור מסתיים אני יוצאת החוצ ויושבת על ספסל.
אני רואה ילדים חולפים על פני, ממהרים.
אני רואה ילדים יושבים על ספסלים סמוכים ומפטפטים עם חבריהם.
אני רואה ילדים מרביצים לילד אחד.
אני רואה מורים רצים לעבר המריבה.
אני רואה זוגות מצחקקים ומביטים אחד על השני בעיניים מאוהבות.
אני רואה אבל לא מתקרבת.
אני צופה מהצד, אבל הכוכבים אומרים לי שיום אחד יראו אותי, יראו אותי באמת.
הפעמון מצלצל.
אני קמה והולכת לשיעור.
אני נכנסת לכיתה, אני מתיישבת בשולחן מאחורה בפינה.
אף אחד לא שם לב שנכנסתי.
המורה מדבר, אני רושמת הערות.
יש מבחן עוד שבוע, אני רושמת את זה ביומן.
המורה שואל שאלה.
אף אחד לא יודע את התשובה.
אני יודעת את התשובה, אבל אני לא מרימה את היד.
הפעמון מצלצל.
אני קמה ויוצאת החוצה.
היום נגמר.
אני עולה על האוטובוס.
אני יושבת ליד החלון.
אף אחד לא יושב לידי, אבל הכוכבים אומרים לי שיום אחד יראו אותי, יראו אותי באמת.
אני מגיעה הביתה, ואמא שואלת אותי איך היה בבית הספר.
אני אומרת שבסדר.
באמת היה בסדר, כל יום הוא בסדר.
אני עולה לחדר ומניחה את התיק ליד הדלת.
אני פותחת את התיק ומוציאה את המחברות.
אני עושה את שיעורי הבית בכל מקצוע שנתנו.
אני לא שומעת שאמא עולה במדרגות עד שהיא מניחה לי יד על הכתף ואומרת לי שהיא קראה לי כבר שלוש פעמים, אוכלים.
אני יורדת למטה, אמא הכינה עוף בקארי.
אני שונאת קארי.
אני מתיישבת לשולחן ואוכלת עוף בקארי.
כשאני מסיימת אני שוטפת את הכלים ומנקה את השולחן.
אחרי זה אני עולה למעלה.
אני מתיישבת לשולחן ופותחת את המגירה.
במגירה יש מחברת, במחברת אני כותבת.
במחברת אני כותבת את מה שאני חושבת ומרגישה, והכי חשוב – מה שהכוכבים אומרים לי.
אחרי שאני כותבת אני לומדת עוד, יש מבחן עוד שבוע.
כשאני מסיימת ללמוד למבחן אני יורדת למטה וזורקת את הזבל.
כשאני חוזרת לבית אמא אומרת שאוכלים ארוחת ערב.
אני אוכל ארוחת ערב.
אחרי הארוחה אני שוטפת את הכלים ומנקה את השולחן.
אחרי זה אני עולה למעלה והולכת להתקלח.
אחרי המקלחת אני הולכת לחדר ומתכוננת לישון.
במיטה הכוכבים מדברים אלי.
הם אומרים לי שיש תקווה, שבשמיים רואים את כולם, רואים באמת.
אבל במציאות זה אחרת, במציאות כולם עסוקים.
במציאות לא רואים אותי.
ואני רוצה שיראו אותי, רוצה כל כך.
עיניי נעצמות והכוכבים מושכים אותי אליהם.
בבוקר אני קמה ומצחצחת שיניים.
אני מתלבשת, אורזת את התיק ויורדת למטה.
אני אוכלת צ׳יריוס ומכינה כריך.
אחרי זה אני יוצאת ומחכה בתחנה.
האוטובוס מגיע ואני עולה ומתיישבת ליד החלון, לבד.
כשהאוטובוס מגיע לבית הספר אני כבר יודעת שהיום לא הולך להיות יום בסדר.
אני נכנסת לבית הספר והולכת ללוקר.
אני לוקחת את הספרים והולכת לכיתה.
בדרך אף אחד לא מסתכל עלי, אף אחד לא רואה אותי.
אני רוצה לעמוד ולצרוח ״תראו אותי!״ ״אני כאן!״
אבל הכוכבים מרגיעים אותי, הם אומרים לי שרק אם אחכה בסבלנות, יום אחד יראו אותי, יראו אותי באמת.
אבל אני לא רוצה לחכות יותר, אני רוצה שיראו אותי עכשיו.
הפעמון מצלצל.
אני הולכת לכיתה.
צלצול.
שיעור.
צלצול.
שיעור.
וכל הזמן הזה הכוכבים לוחשים לי, משכנעים אותי.
לא!
אני לא רוצה להקשיב להם יותר, אני לא רוצה להאמין לכוכבים.
אני לא רוצה להאמין בכוכבים.
הפעמון מצלצל.
אני הולכת לכיתה.
צלצול.
שיעור.
צלצול.
שיעור.
זהו, נגמר היום.
אני מרחפת לשמיים והכוכבים לוקחים אותי הביתה.
מאוד נחמד בשמיים, בין הכוכבים.
הכוכבים הם היחידים שרואים אותי, רואים אותי באמת.
אני נכנסת הביתה, ואמא שואל אותי איך היה בבית הספר.
״לא בסדר.״
אמא מסתכלת עלי פתאום ושואלת מה קרה.
אבל אסור לספר לאמא על הכוכבים, ככה הם אמרו.
אסור בתכלית האיסור.
הכוכבים אמרו לי שאנשים אחרים לא מכירים אותם, ואנשים אחרים לא יאמינו לי שאני רואה את הכוכבים.
אבל אני באמת רואה את הכוכבים.
אני אוכלת.
אני לומדת.
אני עושה את המטלות.
אני אוכלת שוב.
אני לומדת שוב.
אני מתקלחת.
ואז אני מתיישבת לשולחן וכותבת במחברת.
בזמן שאני כותבת הכוכבים מציעים לי להצטרף אליהם.
אני לא רוצה להצטרף לכוכבים, אבל הכוכבים הם היחידים שרואים אותי, רואים אותי באמת.
אני סוגרת את המחברת והולכת לישון.
הכוכבים מושכים אותי אליהם ואני מבינה שאני אף פעם לא הייתי לבד, היו לי את הכוכבים.
אני מתעוררת בבוקר ומצחצחת שיניים.
אני מתלבשת.
אני אורזת את התיק.
אני יורדת למטה.
אני אוכלת צ׳יריוס ומכינה כריך.
אחרי זה אני יוצאת ומחכה בתחנה.
אני עולה על האוטובוס ומתיישבת, אבל אני לא לבד, הכוכבים איתי.
שוב שיעור, שוב צלצול.
הכוכבים לוקחים אותי אליהם, אבל הם חייבים לשחרר אותי הביתה בסוף.
אני לא שייכת לשמיים, אבל אני יכולה להשתייך.
הימים חולפים והכוכבים לוקחים אותי אליהם יותר ויותר, הם רוצים שאני אצטרף אליהם.
אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להצטרף לכוכבים.
בכיתה הכוכבים לוקחים אותי אליהם, הם מזכירים לי שהם היחידים שרואים אותי, שרק אם אצטרף אליהם יראו אותי באמת.
אני לא רוצה להצטרף לכוכבים, אבל אני רוצה שיראו אותי, כל כך רוצה.
האוטובוס עוצר ואני נכנסת לבית הספר.
עוד יום שבו לא יראו אותי.
עוד יום שבו ארצה להראות.
רק הכוכבים רואים אותי.
אולי אני באמת צריכה להצטרף לכוכבים.
אני נכנסת לכיתה ומתיישבת בשולחן מאחורה בפינה.
אף אחד לא שם לב שנכנסתי.
המורה מחלק את המבחנים.
אני יודעת את החומר.
אני פותרת את המבחן ראשונה.
אני יוצאת מהכיתה ומתיישבת על ספסל.
בית הספר ריק למעט כמה ילדים שמבריזים.
אני נהנית מהשקט.
בשביל הציפורים אני לא בלתי נראית.
הפעמון מצלצל.
היום נגמר.
אני עולה על האוטובוס.
הכוכבים מתרגשים, אני החלטתי.
היום בערב אני אצטרף לכוכבים.
אני נכנסת הביתה ואמא שואלת איך היה בבית הספר.
אני אומרת שהיה בסדר.
כל הוא בסדר, אבל לא עוד.
אני עולה לחדר ועושה שיעורים.
אחרי זה אני יורדת ואוכלת עוף בקארי.
אני עושה את הכלים ומנקה את השולחן.
אני לומדת עוד.
אני מוציאה את הזבל.
אני אוכלת ארוחת ערב.
אני עושה את הכלים ומנקה את השולחן.
אני עולה למעלה ומתקלחת.
אני מתיישבת לשולחן ופותחת את המגירה.
אני כותבת במחברת.
הכוכבים באים ולוחשים לי.
הגיע הזמן.
אני כמעט לא מרגישה היסוס לפני שאני עושה את זה.
כמעט.
כשאני פוקחת את עיניי אני בשמיים.
אני כבר לא בן אדם, אני עשויה מאור.
הצלחתי! אני כוכב!
עכשיו סוף סוף יראו אותי, יראו אותי באמת.
אני פונה אל שאר הכוכבים, אבל מגלה שאף אחד מהם לא שם לב אלי.
יש מיליוני כוכבים, ואני נבלעת בתוכם.
אני מנסה למשוך את תשומת ליבם אבל לא מצליחה, אני קטנה מידי, אני חלשה מידי, אני לא בוהקת מספיק.
כל מה שעשיתי היה לחינם, אף פעם לא יראו אותי.
שיקרו לי.
אף פעם לא יראו אותי.
אף פעם לא יראו אותי.
אף פעם לא יראו אותי.
אף פעם לא יראו אותי.
אף פעם לא יראו אותי.
אף פעם לא יראו אותי.
הזעם מעוור אותי, אני מנסה לבכות, אני מנסה לצרוח.
אני לא מצליחה, כוכבים לא בוכים.
כל הזעם נאגר בתוכי, כל האומללות, כל הבדידות, כל הרוע.
לאט לאט אני משחירה, הבוהק של מתעמעם למשהו כהה.
עכשיו הכוכבים שמים לב אלי.
אבל כבר מאוחר מידי, כמו בכדור הארץ.
אף פעם לא שמים לב עד שמאוחר מידי.
עכשיו מאוחר מידי, עכשיו אני כבר שונה, אני רוצה נקמה.
אני נותנת לכל הזעם להשתחרר בזמן שאני אני מתחילה ליפול לעבר כדור הארץ.
