לא תעשון איתי
"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, כ)
*
הכוכבים שוב תקפו בלילה. אני יודעת את זה, למרות שאלישבע מכחישה. היא טוענת שאלו רק שמועות, בדיוק כפי שהיא טוענת בכל פעם שהכוכבים תוקפים בלילה. אני אף פעם לא לגמרי בטוחה אם היא חושבת שלא אוכל להתמודד עם האמת שכבר ידועה לי בדיוק כפי שהיא ידועה לכל תינוק בן יומו, או שהיא בכלל מנסה לשכנע את עצמה שכל זה לא קורה, שזה בסך הכל סיוט אחד גדול שהיא תתעורר ממנו בקרוב מאוד. רק צריך לחכות. ובינתיים, צריך גם לשרוד.
את אסף ויהודה אני פוגשת במעלית. יהודה מספר לי קצת על התקיפה של הכוכבים בלילה, אבל ליהודה אני כבר למדתי לא להאמין, או לפחות לא להאמין באמונה שלמה בכל דבר שיוצא לו מהפה. "האור של הכוכבים הצליח הפעם ממש לחדור את האדמה של מחוז גימ"ל. הוא כבר התחיל ממש לשרוף שם אנשים אבל אז לא נשארה לו מספיק אנרגיה והוא התפייד, ככה שעכשיו יש מלא פצועים חצי שרופים ממחוז גימ"ל."
אני צריכה שאסף יאשר את מה שיהודה אמר. רק על אסף אני סומכת, הוא היחיד ששם תמיד קץ לכל השמועות שיהודה מפיץ. אבל אסף רק נועץ מבט ברצפה מבלי להביט בי או ביהודה. אני לא מצליחה להבין למה הוא עושה את זה, אבל אני גם לא שואלת אותו. בינתיים יהודה ממשיך לברבר, ואני נאנחת ומקשיבה לו. "שמעתי שהראש חושב שיש לכוכבים סוגד."
והנשימה שלי נעתקת והלב פועם ללא הרף, בום אחר בום אחר בום שמרעידים את הגוף שלי מבפנים כמו תופי מלחמה. ואני חושבת שאני עומדת להתפוצץ, הרי איך הגוף בכלל יצליח להתמודד עם קצב כל כך מהיר של פעימות לב? אני עומדת להתפוצץ ממש כאן, במעלית, ואחרי זה כולם יבינו מה באמת עשיתי, ואת אלישבע יזכרו בתור האחות של הסוגדת המרשעת…
"מה את לחוצה?" אני שומעת את הקול של אסף ומתעוררת ברגע אחד.
"לא לחוצה, לא לחוצה בכלל," אני ממלמלת במבוכה, ובתוך הראש מקללת את עצמי. איך נתתי לעצמי להילחץ ככה? אז מה אם הראש חושד? הוא יכול לחשוד. זה לא משנה. אין סיכוי שהוא יגלה את האמת, ובכל מקרה – אני מוגנת, לא משנה מה. הרי הכוכבים הבטיחו לי את זה.
לאחר שכל הילדים מתאספים במעלית, נועלת המעלָה את הדלתות ולוחצת על הכפתורים הנכונים כדי לגרום למעלית לזוז. אט אט היא מתחילה לנוע במעלה הבור העמוק והרחב, ולאחר כמה דקות, חשכת האדמה שמתחת מתחילה להיטשטש ולהחוויר כשאור השמש – כוכב היום, הכוכב היחיד שלא בגד בנו – נשלח בקרניים ארוכות שבאות מן השמיים ועוטף את האדמה שמעל במלואה.
בזמן שהמעלה מובילה אותנו אל בית הספר, ואחרי שאנחנו מתרגלים, כמו בכל בוקר מחדש, לאור המסנוור של השמש, אסף אומר, "תסתכלו על היבולים," ומצביע לכיוון היבולים שממוקמים מעל השטח של מחוז גימ"ל. אנחנו מביטים לשם למרות שכבר ברור לי מה אראה. אלו לא רק שכבות האדמה המגנות על מחוז גימ"ל שהכוכבים השמידו בתקיפה הלילה, אלא גם היבולים שלהם, היבולים מהסוגים שכבר הרבה שנים מנסים למצוא דרך לגדל אותם באדמה שמתחת אבל דרך שכזו עוד לא נמצאה, ולכן צריך לגדל אותם באדמה שמעל.
בסדר, אולי היבולים האלו הושמדו, אבל לפחות נשארו לנו עוד את כל היבולים של כל המחוזות האחרים… אבל זה לא באמת נכון. הרי רק לפני שבועיים, קרני האור של הכוכבים יצאו עם לילה ופילחו את חשכת הלילה של האדמה שמעל, שלא מזכירה אפילו בקצת את החשכה התמידית ששוררת באדמה שמתחת, והשמידו את היבולים של מחוז חי"ת ומחוז טי"ת. וזו היתה אני שהעניקה להם את הכוח לעשות את זה, בדיוק כפי שזו היתה שאני שהעניקה להם את הכוח בשביל התקיפה האחרונה בלילה. מה אני עושה? מה אני עושה? הלב שלי פועם בבום בום בום רועשים ומהירים…
"את בטוחה שאת לא לחוצה?" ושוב הקול של אסף מעיר אותי ברגע אחד. לעזאזל איתי, איך אני מניחה לעצמי להילחץ ככה כל הזמן? ומילא להילחץ – אבל ליד אסף ויהודה?!
ושוב אני ממהרת לבטל את הדברים שלו במבוכה, ולהרגיע את עצמי שאין לי ממה להילחץ, ואין לי שום סיבה להרגיש חרטה או אשמה. הרי נשארו לנו את כל היבולים של כל שאר המחוזות, וחוץ מזה, אפילו אם היבולים של מחוז גימ"ל הושמדו בידי הכוכבים – זה לא אומר שהכוכבים התכוונו להרוס גם את המגורים של מחוז גימ"ל או שהראש באמת חושב שיש לכוכבים סוגד, כמו שיהודה מפיץ השמועות הזה אמר.
בשעת הלימודים הראשונה, מכנס אותנו הראש בחצר הגדולה שמחוץ לבית הספר. אני מביטה בפנים שלו, שהקמטים שחרושים בהן כאילו מעמיקים אפילו יותר מרוב זעם, בזמן שארבעה בנים עוזרים להקים במה מאולתרת משולחנות בקצה החצר. אחר כך, הראש נעמד על הבמה ומתחיל לנאום, בקול הרם והעמוק שלו שמהדהד לך בתוך האוזניים עוד הרבה זמן אחרי שהוא מפסיק להישמע במציאות. שקרן, אני מזכירה לעצמי. הוא רק שקרן. שרלטן, נוכל – לא יותר מזה.
"'לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם'!" הוא צורח ומשסה בקהל את המבט שלו, שמעורר אימה הרבה יותר מכל חיית טרף. "מהם אותם אלוהי כסף ואלוהי זהב? הכוכבים הם! ומה זאת אומרת 'לא תעשון איתי'? ו'לא תעשו לכם'? לא תיצרו לכם פסלים או תבליטים או ציורים של כוכבים! על פניו – מיותר: מה זה בכלל משנה? אפשר לחשוב." הוא סוקר את הקהל בחשדנות בעיניים מצומצמות ומקומטות, וסף הלחץ שלי עולה לרמות גבוהות יותר מאי פעם כשהוא מביט בי, אבל המבט שלו עובר מעלי בין רגע כמו שמן המחליק על פני מים ואז ההקלה שלי גדולה לאין שיעור.
"איסור זה – עתיק מאוד, עוד מלפני הימים שבהם הכוכבים החלו לתקוף אותנו בלילות, ואנו נאלצנו לרדת אל תוך מעמקי האדמה ולחסות בה. אמנם כבר אז, ידעו חכמי האנשים שאסור ליצור יצירות אומנות בדמות הכוכבים מכל סוג שהוא, כי כל ציור או פסל או תבליט של כוכב כלשהו, הוא כמו זבח עבור אותו כוכב, וכל זבח עבור הכוכבים מעניק להם עוד כוח. אמנם כופרים חטאו, והעניקו עוד ועוד כוח לכוכבים, עד שהיה להם מספיק כוח בשביל לתקוף אותנו בקרניהם המכלות – וחוששני שגם בימים אלו, ישנו כופר שוכן בקרבנו, והוא סוגד לכוכבים…"
הנשימה שלי נעתקת. אז יהודה צדק, אם כן. הראש באמת יודע שיש סוגד לכוכבים. ואם יהודה צדק בנוגע לזה, אז סביר להניח שהוא צדק גם בנוגע לשאר הדברים: הראש באמת מחפש אחרי הכופר הזה, והראש ככל הנראה גם יוכל למצוא אותו. אני שוב מנסה להזכיר לעצמי שיש לי את החסות וההגנה של הכוכבים – אבל לא רק שזה לא באמת מרגיע אותי, אלא שזה אפילו גורם לי להיגעל מעצמי, מהאופן שבו אני מתנחמת לי בקשרים שיש לי עם ה… ה… היצורים המרושעים האלה, שהשמידו את המגורים של מחוז גימ"ל והחלו לשרוף את האנשים שם, ממש בזמן שהם ישנו, ושאם הם היו יכולים, הם גם היו ממשיכים ומכלים אותם לחלוטין…
ואת זה, בניגוד לכל הדברים האחרים, הכוכבים הבטיחו לי שלא יעשו.
*
אני יושבת בתוך החדר שלי ומנסה להזכיר לעצמי למה אני עושה את כל זה – בשביל אלישבע, רק בשביל להציל את חייה… אבל הניסיון הזה מחוויר ומיטשטש כמו חשכת האדמה שמתחת כשהיא פוגשת בקרני השמש, כשאני נזכרת ביבולים ההרוסים של מחוז גימ"ל – וכשאני חושבת על זה שאם רק הייתי מעניקה לכוכבים עוד קצת כוח, אז לא רק שהאור שלהם היה פוצע אנשים ממחוז גימ"ל, אלא גם ממש מצליח לשרוף אותם למוות… די! אני חייבת לעשות את זה.
אני מוודאת שהדלת של החדר שלי סגורה, ואז מגששת בידי על פני התקרה, עד שאני מוצאת את הפקק הגדול, שצבעתי בצבע כל כך זהה לצבע של התקרה שהוא מוסווה אפילו מפני. אני שולפת אותו מתוך התקרה והחשכה המלאה באור כוכבים של האדמה שמעל, פורצת אל תוך החדר שלי בתוך רגע. החור שבתקרה לא גדול במיוחד – בכוונה חפרתי אותו בגודל הזה, קטן מספיק כדי שלא למשוך תשומת לב, אבל גם גדול מספיק כדי שקרן אור תוכל לעבור דרכו.
אני אומרת על הגבול שבין דיבור שקט ללחישה של ממש, "אני פונה אליכם, אלוהי השמיים, אדונים נכבדים של אור, מפלחים גדולים של האפלה." הם לא ממהרים להשיב, הם אף פעם לא ממהרים להשיב, אבל בסוף הכל קורה כמו תמיד – קרן של אור נשלחת מהשמיים ועוטפת אותי בשלמותי, ואני שומעת:
– דברי, בתנו, כי שומעים אנו את קולך וכי ערב הוא לנו.
אולי אני לא צריכה לדבר איתם על זה? אולי הם יכעסו עלי, ואז קרן האור שלהם תשרוף אותי למוות ואני אהפוך לערמת עפר? לא, אני חייבת לעמת אותם עם מה שהם עשו. "הפרתם את העסקה. קבענו שאתם לא תפגעו בבני אדם, רק ביבולים וברכוש. אתמול בלילה בתקיפה שלכם אתם פצעתם… כמעט שרפתם למוות את האנשים של מחוז גימ"ל! ויכול להיות…" שכל האנשים הפצועים האלה גם עומדים למות. אבל אני לא משלימה את המשפט.
כמה רגעים שהם שותקים, ואז:
– מה לך כי תיעצבי אל הדבר? הלא את ואחותך מוגנות הנה!
אבל אלו לא רק אני ואחותי שחשובות! למרות ש… זה בכלל נכון? האם כשעשיתי את העסקה עם הכוכבים היה לי בראש משהו חוץ מאחותי? האם בכל פעם שאני מעניקה להם עוד ועוד כוח, יש לי בראש משהו חוץ מאחותי, מהחיים שלה שאני מנסה להציל ובכל פעם נזכרת במה שהיה קורה אם לא הייתי עושה את זה?
"קבענו. שלא. תפגעו. באנשים." דמעות כמעט זולגות לי מהעיניים. "קבענו."
– אל תאמרי כדבר הזה, כי לא נוכל לנדור נדר לאמור לא נרע לאיש. אחותך ואת מוגנות הנה, הלא די לך בדבר הזה?
ובמילים הללו, הקרן מתפוגגת, ואני מרגישה חסרת אונים. כל כך חסרת אונים.
*
פעם אזרתי אומץ והראיתי לאסף וליהודה את הציורים שלי. לא של הכוכבים, כמובן. של דברים אחרים: היבולים השופעים במיוחד של מחוז דל"ת; האדמה שמעל כשהשמש רק מתחילה לשקוע; הראש, שהפנים שלו תמיד כעוסות ולפעמים אפשר לחשוב שזה לא כי באמת יש לו סיבה לכעוס, אלא סתם ככה.
הם החברים הכי טובים שלי. גם היחידים, בעצם. הם צריכים להכיר אותי, לדעת שאני אוהבת לצייר. אז לקחתי את מחברת השרבוטים שלי והראיתי להם אותה.
יהודה צחק מיד. אני לא יודעת למה בכלל ציפיתי לתגובה אחרת מצידו. "את… את מציירת? באמת? מטומטם כל כך!" הוא פלט בין פרץ צחוק אחד לאחר.
ואני כבר פניתי לסגור את המחברת בבושה ולא להזכיר את העובדה שאני מציירת עוד לעולם, כשאז אסף אמר לי, "אל תתייחסי אליו. אני חושב שאת מציירת מאוד יפה. אני אשמח לראות עוד ציורים שלך."
אז הראיתי לו עוד ציורים שלי. בכל הזדמנות שהיתה לי. וכל פעם כזו הרגישה לי כמו חלום, משהו שלא אמור להתרחש במציאות, משהו שהוא יותר מדי מושלם בשבילה. זה היה לפני המחלה של אלישבע, לפני העסקה עם הכוכבים. לפני שהבנתי שעם כל כמה שלפעמים אני מרגישה שהמציאות חלומית ומושלמת, זה לא משתווה בכלל לכמה שהמציאות יכולה להיות איומה ונוראה.
*
לא תעשון איתי, מהדהד לי בתוך האוזניים הקול של הראש כשאני מציבה שולחן ולידו כיסא מתחת לחור שבתקרה, לוקחת דף ועיפרון ומתחילה לצייר תוך כדי הסתכלות על הכוכבים שנשקפים מבעד לבור.
ואני כועסת… כל כך כועסת! איך הם יכלו?! סמכתי עליהם!
סמכתי עליהם? האם בכלל סמכתי עליהם אי פעם? האם בכלל אי פעם יכולתי?
כשאני סוף סוף נזכרת במה שאני עושה ומביטה בדף, אני מגלה שכבר הספקתי לסיים את הציור: עיגולים מנצנצים באפור עופרת על רקע הלבן של הדף. הם כל כך יפים… אבל אסור לי לתת ליופי שלהם לבלבל אותי. הם לא מספיק יפים – שום דבר לא מספיק יפה – אני מקווה, אני מקווה ששום דבר לא מספיק יפה – כדי לגרום לי לתת להם להשמיד אנשים. הם צריכים להבין את זה. הם חייבים.
ואני מביטה שוב אל התקרה, אל הכוכבים שמנצנצים בלילות מעל האדמה שמעל, ואני יודעת שאני צריכה להשליך את הדף מבעד לחור, אל האדמה שמעל, ומשם הכוכבים כבר יובילו אותו אל השמיים, וההכרה שלי בכוחם תתבטא דרך הציור ותעניק להם עוד כוח, עוד כוח שאיתו הם יוכלו להשמיד עוד דברים… עוד… אנשים… אבל אני לא רוצה. בעצם – לא יכולה. אז אני לוקחת את הדף ובמקום זה מקמטת אותו, ומשליכה את כדור הנייר אל תוך כיס מכנסיי. ואני מרגישה קצת פחות חסרת אונים עכשיו. קצת.
*
בשלב מסוים הבנתי שאף פעם אסור לי להאמין לראש.
עד אז כמובן שסמכתי עליו – אלא מה? שלא כמו היום, אז הנאומים שלו לא הרתיעו וטלטלו אותי, הפנים הזקנות שלו לא גרמו לי לפחד, והוא עצמו – במקום לגרום לי לתחושה של גועל, של… של שנאה – גרם לי להרגיש ביטחון, מתוך המחשבה שאפילו האור של הכוכבים לא יוכל לכלות אותנו כשיש לנו ראש כל כך קר רוח ומחושב, שיודע תמיד איך לטפל ולסדר את הכל בדרך הטובה ביותר, ושהחוכמה שלו כל כך גדולה ומרחיקת לכת אפילו עד הימים לפני המגורים באדמה שמתחת!
ואז גיליתי שהחוכמה שלו לא באמת כזו מרחיקת לכת. או לפחות שגם אם היא כן כזו, אז מה שבטוח הוא שהוא מעדיף להשאיר את רוב העובדות בצד, לעוות ולהוסיף עליהן בחופשיות עד שהן כבר בכלל לא עובדות.
זה קרה לפני העסקה עם הכוכבים, וכמו כולם – שנאתי אותם יותר מכל דבר אחר. לא ידעתי למה הם תוקפים אותנו, אבל גם לא הייתי צריכה להיות יצירתית במיוחד ולדמיין לעצמי תשובות – כי הראש דאג לספק לנו תשובות בעצמו.
לאורך כמה שבועות, הוא היה מכנס את כולנו בחצר בית הספר אחת לכמה ימים, ושם מרצה לנו על מערכת היחסים שבין הכוכבים לאנושות, בליווי הצגת כל מיני חפצים שהוא טען שהגיעו מהימים שלפני המגורים באדמה שמתחת, מהעבר הרחוק של ההיסטוריה האנושית.
"זהו ציור של קרב גדול שנערך בין בני האנוש לבין הכוכבים עוד בשחר ההיסטוריה!" הכריז תוך שהוא מציג לעיני כולם לוח אבן גדול שעליו נחרט בצד השמאלי ציור של בני אנוש רבים המצטיידים בכלי נשק, ובצד הימני – בשמיים שמעל בני האנוש – ציור של שלושה כוכבים בוערים באש, מכוונים את קרניהם לעבר בני האנוש. "מאז ומתמיד רצו הכוכבים להשמיד אותנו, ואמנם הם לא יצאו נגדנו לקרב יותר מפעמים אחדות," הסביר, "משום שהכוח שלנו – הכוח שהענקנו לכוכב שלנו עצמו, שאותו טיפחנו תוך כדי הרחקה של כל הכוכבים האחרים ודחייה שלהם – היה חזק משלהם ולא אפשר להם לעשות דבר. אבל אז החלו בני אנוש לסגוד להם, והעניינים השתנו…"
בפעם הבאה הוא הגיע עם לוח אבן נוסף, שנראה זהה לקודמו פרט, כמובן, לציור שנחרט בו, שהפעם הציג קבוצה של אנשים המעלים באש שלושה אנשים הלבושים בבגדים שמעוטרים בציורי כוכבים. "פעם, ידעו החכמים מבין בני האנוש שיש לשרוף מיד כל בוגד שמנסה לסגוד לכוכבים, וכך הם מיגרו את תופעת הסגידה לכוכבים והעצמת כוחם ושמרו על האנושות מפניהם. אבל האנושות התרככה ונרפתה, אפשרה לכולם לעשות כרצונם ולסגוד לכוכבים כאוות נפשם, והכוכבים התחזקו יותר ויותר…"
מכאן ואילך, הוא כבר הגיע בכל פעם עם לוח אבן חדש, שהיה זהה לקודמו בחומר ובסגנון שבו הציור שהציג נחרט בו. לא ידעתי מאיפה הראש הביא את כל אותם לוחות אבן, אבל לא שאלתי אותו בנוגע לכך, ובכל מקרה לא פקפקתי בו ובמה שהראה לנו.
ובאחד הימים, בזמן ששוטטתי קצת אחרי שעות הלימודים על האדמה שמעל בזמן המועט שנשאר לי לפני שהשמש תתחיל לסגת והמעלה תוריד את כולם במעלית בחזרה לאדמה שמתחת, מצאתי מערה. נכנסתי אל תוך המערה בזהירות ובחשדנות, נזהרת ודואגת שבכל רגע משהו יקפוץ עלי, אבל אחרי שכלום לא קרה במשך כמה דקות, אזרתי יותר אומץ ומהר מאוד כבר הייתי בקצה המערה. ושם מצאתי את לוחות האבן.
לא היה לי ספק שאלו אותם לוחות אבן מהסוג שהראש מציג לנו – היה להם בדיוק את אותו הצבע והצורה, ורק דבר אחד נראה לי מוזר: על הלוחות האלה לא היה שום ציור. שום בני אנוש, שום כוכבים, שום קרב או הוצאה להורג, סתם לוחות אבן רגילים ומחוספסים ששום דבר לא חרוט בהם. ובכל זאת – אם אלה לוחות אבן מאותו הסוג, הייתי משוכנעת שאולי מצאתי איזה תיעוד מהעבר הרחוק של ההיסטוריה האנושיות, ומיהרתי לרוץ אל המעלית בהתרגשות כדי להגיע כמה שיותר מהר לחדר של הראש.
בזהירות ובאיטיות ככל שיכולתי בהתחשב במה שהרגשתי, התחלתי לפתוח את דלת החדר של הראש. הוא היה עסוק ושקוע בפעולה כלשהי שהוא ביצע במשהו שנח על שולחנו, ככה שהוא לא שם לב שאני פותחת את דלת החדר שלו, וכשהבחנתי במה שהוא עושה – מיד מיהרתי לעזוב את הדלת, משאירה לי רק חרך לצפות דרכו בחדר של הראש, שעכשיו נראה לי כמו בית חרושת לזיופים.
לצד השולחן של הראש, נשענו על הקיר כמה לוחות אבן מחוספסים שעליהם לא היה חרוט דבר, ועל הקיר מצידו השני של השולחן, נשענו כמה לוחות אבן שעליהם נחרטו כל מיני ציורים באותו הסגנון – שעכשיו התחוור לי בתור הסגנון של הראש. על השולחן עצמו, נח לוח אבן אחד שהראש חרט בו, מצייר בו ציור נוסף שלא באמת היה תיעוד מהעבר הרחוק של ההיסטוריה האנושית – אלא בסך הכל יצירת אומנות שהראש יצר.
מיהרתי לסגור מחדש את הדלת וברחתי משם, מנסה ולא מצליחה לשכוח את מה שראיתי. ניסיתי שוב ושוב לתרץ לעצמי את כל העניין ההוא – לומר לעצמי שאולי הראש רק העמיק קצת את הציור בתוך לוח האבן העתיק, ולא יצר אותו בעצמו – אבל כשבימים הבאים הראש הציג לנו את אותם לוחות אבן שאני ראיתי שעונים על הקיר לצד השולחן שלו, לא יכולתי להתחמק מהמסקנה שלא רק אני גיליתי את המערה ההיא – גם הראש גילה אותה, ולא מהסס להשתמש בלוחות האבן שבתוכה כדי לייצר את הזיופים השקריים שהוא מציג לכולם כתיעודים אמיתיים לגמרי.
*
באמצע הלילה, אור מסנוור אותי פתאום משום מקום.
באי רצון, אני פוקחת את העיניים שלי שכאילו מסרבות להיפתח, אבל העפעפיים העייפים שלי נאלצים לקום בסופו של דבר ואני מגלה שקרן האור של הכוכבים חדרה אל תוך החדר שלי, ואפילו הצליחה להסיר את הפקק מהצד החיצוני שלו ולהשליך אותו אל הרצפה.
הם אף פעם לא עשו משהו כזה, לא פלשו לי אל תוך החדר ככה באמצע הלילה בלי להתריע או שארשה להם לעשות את זה, ואני די משוכנעת שהם לא היו עושים את זה מסיבות חיוביות.
הקרן שלהם לוכדת אותי בתוכה ועדיין מנומנמת, אני ממלמלת, "מה קורה פה…" ואז שומעת:
– מדוע תשאלי מהו הדבר אשר קרה, והלא תדעי כי היום הזה לא סגדת לנו להעצים את כוחנו – ויחר אפנו בך חרה אף מאוד!
אני נאלצת לשלוף את עצמי באופן מוחלט מתוך הנמנום. זו לא עומדת להיות שיחה מהסוג שמנהלים מתוך שינה. "אתם התחלתם!"
– תבוארנה מילות הגבירה בידיה כי אינן ברורות עבורנו.
"היתה לנו עסקה," אני אומרת, ודמעות עולות בעיניי כשאני נזכרת ביבולים החרבים של מחוז גימ"ל, במה שעלול היה לקרות לאנשים שגרו מתחתם… "קבענו שלא תפגעו באנשים, אבל נראה לי שאתם ממש בקטע של לפגוע באנשים – אז אני לא עומדת לתת לכם את הכוח בשביל זה!"
– למה יחר לך ומדוע תתמרמרין באוזנינו לאמור באנשים לא תפגעון, והלוא תדעי את אשר לא יתגשם רצוננו כי אם בפגוע בבני אנוש…
"לא! אני לא יודעת את זה! ואני בכלל לא יודעת מה הרצון שלכם!" הכעס מבעבע בי, ואני מניחה לו לפרוץ. "למה אתם בכלל עושים את כל זה? למה אתם בכלל תוקפים ו… ומחריבים?! סתם?!"
דממה משתררת. לאחר כמה דקות, הם מפטירים:
– לא היה זה לשווא.
"סליחה?"
– לא בכדי משחתים אנו את הארץ.
"אז… אז למה?" אני שואלת ולא יודעת אם אני באמת רוצה לדעת את הסיבה לכל ההרס שהם גורמים לו, אם בכלל יש בזה טעם. ואולי יותר מזה – אני לא רוצה לחשוב על אפשרות שההסברים שלהם יגרמו לי לחשוב על הרג של בני אנוש כמוצדק, לא רוצה לחשוב שאני כל כך מפלצת שאני מאמינה שיש סיבה שתצדיק דבר כל כך נוראי… אבל אני שותקת. אני שותקת, ומניחה להם לדבר.
– הידעת כי הגיעו בני אנוש השמיימה?
"מה?"
– אף בטרם יכלו לעשות כן, וישאו בני האנוש עיניהם אלינו לאמור מה מתאווים אנו לעלות השמיימה. ויהי עז רצונם, אך מעטה היתה חוכמתם, ושנים רבות חלפו עברו ורצונם זה עמד להם אך כמשאלת לב. אבל בִּגְדול שנות האנושות על פני הארץ והנה גם רבה חוכמתם, ובכוח דעתם וידיהם למדו איכה יוכלו להגיע השמיימה. ויעשו להם מרכבות ברזל ואש הבעירו להם להניע מרכבותיהם מעל הארץ, ורמסה רגלם אדמת כוכבי השמיים. ועם צאת מרכבותיהם העפות השמיימה פשטו ברחבי השמיים וינקדו הרקיע במרכבות אנוש כזבובים לרוב, עד הגיעם אל כוכבים לא להם ויעשו להם שם יד ובניין מושבותיהם.
"אז מה? מה רע בזה שהם הגיעו לכוכבים אחרים והתיישבו עליהם?" אם הם חושבים שהם יצליחו להצדיק ככה את המעשים האיומים שלהם, הם לגמרי לא בכיוון.
– אך מעולם לא היו בני האנוש לבדם בעולם, ויקמו בכוכבי ניכר יצורים אשר אין הם מגזע האנוש. ויהי עם הגיע האנושות אל אותם כוכבים, והנה נגלו לפניהם כל אותם יצורים הגרים שם, ויחר אף בני אנוש לאמור איכה נקים מושבותינו כאן וכאן כבר קמו מושבות יצורים אחרים? נשמידה כל אותם יצורים אחרים בכוחנו כי רב הוא, ואחר נבנה את מושבותינו כאשר התאווינו לעשות עוד מימים ימימה. וייטב הדבר בעיני כל האנוש ויחגרו איש אפודו מעליו וירקו עצמם בכלי זין רבים, ויצאו להילחם בכל אותם יצורים אשר מצאו בכוכבים לא להם. וירע הדבר בעיני כל הכוכבים אשר את אדמתם רמסו בני אנוש ואת יצוריהם הרגו בחרב לאמור הורגים בני האנוש את כל החי העומד בדרכם – הבצד נעמוד והיינו כתומכיהם? לא, כי אותם נהרוס ואת גזעם נשחת כי לא טוב הוא הגזע ההורג את כל העומד בדרכו, ואם ישוב הנה ביום מן הימים והיה עושה שמות ככל אשר עשה מקודם.
ואני מדמיינת את בני האנוש של לפני… כמה שנים? מאה? אלף? בונים להם מרכבות וטסים להם אל השמיים, לטבוח בציווליזציות שלמות, עמים שלמים של יצורים שונים שאני לא יכולה בכלל לדמיין, נרצחים, מפנים את שטחי הכוכב שלהם לבני האנוש…
ואני רוצה להאמין שהכוכבים משקרים לי. אבל אם גם הם משקרים לי, אז על מי עוד אני יכולה להסתמך? בטח שלא על הראש, שאני בטוחה שלא רק את הציורים על לוחות האבן הוא המציא, אלא גם את כל הנאומים שלו. ואפילו אם הם אומרים אמת – האם רצח העם שבני האנוש ביצעו מצדיק רצח עם נגדי… האם זה באמת הטבע האנושי? לרצוח? והאם… האם אולי… אולי זה כן מצדיק את המעשים של הכוכבים?
רק המחשבה על האפשרות הזו גורמת לי בחילה.
ויש לי עוד כל כך הרבה שאלות. מה הם עשו לבני האנוש שהגיעו לחלל? והאם הם סתם נוקמים באנושות או מנסים למנוע חזרה של בני האנוש אל החלל? אבל כבר יש לי סחרחורת ואני מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף, וגם הם יודעים שאי אפשר להמשיך לנהל את השיחה הזו ככה. הקרן שלהם עולה מעלה, בחזרה אל השמיים, אל הכוכבים. נעלמת – וכמה הייתי רוצה שתעלים איתה גם את כל מה שאני מרגישה.
*
"את בסדר?" אסף שואל אותי בזמן שכל התלמידים מתכנסים בחצר בית הספר. הראש בטח שוב רוצה לנאום, ורק המחשבה על עוד דרשת תוכחה מפיו מגבירה את הבחילה שלי… אבל אני משתלטת על עצמי, משקרת לאסף שהכל בסדר, ומתנחמת במחשבה הנעימה שהוא רוצה שאני ארגיש טוב… אבל אז יהודה בא, ומחרב את הרגע שלי לבד עם אסף. כמו תמיד.
"שמעתם?" הוא אומר. "אומרים שאחד התלמידים מצא משהו."
"משהו? מה זאת אומרת 'משהו'?" אני מסתקרנת, משתדלת שהבחילה לא תהיה ניכרת בקול שלי.
"לא יודע מה בדיוק. אבל זה כנראה ממש חשוב כי הוא הביא את זה לראש, והראש ממש התעצבן בגלל זה. אבל בכל מקרה – " הוא מחווה לעבר הראש, שעולה במדרגות אל הבמה – "אנחנו כנראה עומדים לגלות מה זה ממש עכשיו."
ואני מתכוננת נפשית לקראת הנאום המסויט שלו, לקראת ה"אל תעשון איתי" הזה שלו שבטח יהדהד לי עכשיו בתוך הראש לפחות למשך השבוע הקרוב – אבל הם לא מגיעים. במקום, הוא רק מושיט את ידו אל כיס חליפתו, מוציא מתוכו כדור נייר, פורש אותו תוך כדי שהפנים שלו מתקמטות בכעס יותר ויותר, ואז מציג את הדף לקהל…
הנשימה שלי נעתקת. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! הדף שהראש מציג עכשיו לכולם הוא… הציור של הכוכבים שציירתי אתמול. הייתי צריכה לשרוף אותו כבר אז! אבל לא עשיתי את זה, כי הייתי עייפה או עצלנית או טיפשה מדי… אני שולחת יד אל כיס מכנסיי, כאילו באמת יכול להיות שאני אמצא בתוכה את כדור הנייר שגלגלתי אתמול והשלכתי פנימה בכעס. באופן לא מפתיע, הציור לא נמצא שם. לעזאזל! בטח בדרך לבית הספר הוא נפל לי מהכיס, ואז תלמיד כלשהו מצא אותו והראה אותו לראש, ועכשיו… לעזאזל!
מסביב, תגובות הקהל לציור נעות בין גועל לבין כעס. רק אני מגיבה בפליאה למראה הכוכבים המשורטטים על הנייר, מה שבטח עלול להסגיר אותי. אז אני מנסה לזייף גועל, וכשאני לא מצליחה בזה – מנסה לזייף כעס, אבל הפליאה גדולה מכדי שאני אוכל להצליח גם בזה.
"הציור הזה של הכוכבים," קורא הראש, "הוא עדות לכך שישנו מי שמפר את האיסור 'לא תעשון איתי'! עדות לכך שבינינו יושב מישהו ש – " הוא מחווה בידו לעבר הקהל, מה שגורם לצמרמורת לחלוף בעמוד השדרה שלי – "בוגד בבני הגזע שלו וכורת עסקאות עם הכוכבים, המנסים להשמיד את כל האנושות!"
ושוב הלב פועם בבום בום בום בלתי נשלטים, ואני חושבת שאני עומדת להתפוצץ, עכשיו, לעיני כולם, וכולם יבינו שאני הייתי זו שסגדה לכוכבים ובכך אחרוץ לנצח גם את המוניטין שלי וגם את המוניטין של אלישבע – אני איזכר בתור כופרת, והיא תיזכר בתור אחותה של כופרת…
"הכל בסדר?" אסף שואל ומניח את ידו על כתפי, מה שקצת עוזר לי להירגע. אני חייבת לשלוט בעצמי, אסור לי לחשוף את עצמי ככה.
"בטח, סתם… מציקה לי המחשבה שיש בינינו כופר," אני אומרת בקלילות האפשרית בהתחשב במצב ובמה שאני מרגישה, וקצת מתאכזבת כשהוא מסיר את היד שלו מעל הכתף שלי ואומר, "כן, גם לי. איזה בן אדם נוראי הוא הכופר הבוגד הזה!" ואז מביט שוב בציור שהראש מחזיק, ושוב לכיווני, ואני רואה שהוא עסוק במחשבות על משהו ולא רוצה או יכולה להבין על מה.
*
אני כבר יכולה לראות בקצה המסדרון את דלת הבית, ומבפנים עולה ריח הבישולים של אלישבע, שמצליח לנחם אותי קצת, להרפות קצת את הלחץ, להזכיר לי למה בכלל עשיתי את כל מה שעשיתי, בשביל אלישבע, רק בשבילה…
פתאום אגרוף לסרעפת. אני נופלת על הרצפה. מה קורה כאן? אני מנסה להביט שמאלה, למקום שממנו הגיעה המכה, אבל מצד ימין יד אחרת כבר נשלחת ו… עוד מכה לסרעפת. "תנו לה לנשום," אומר קול מוכר, הקול של… יהודה?
"מה קורה כאן?" אני שואלת, קמה מהרצפה ומנסה להסדיר את הנשימות שלי. אני סוקרת את התוקפים: יהודה, ולצידו גיא וערן באגרופים שלופים ובמבטים זועמים.
"את צריכה לבוא איתנו," אומר יהודה. המבט שלו קצת פחות זועם מהמבטים של גיא וערן, אבל הוא עדיין לא ידידותי כלפי, בטח שלא כמו תמיד. מה קרה לו?
"לאן? למה?"
"תבואי איתנו עכשיו!" צועק גיא ומכה אותי עוד פעם אחת, ואני לא נופלת הפעם רק בגלל יהודה, ששולח את היד שלו ותופס אותי – אבל לא באופן נחמד, של מי שרוצה להגן עלי מנפילה, אלא יותר כמו בקטע של שוטר שמעכב מישהו לחקירה.
אין לי ברירה. הבגידה של יהודה צורבת כמעט כמו הבלבול מכל מה שקורה כאן. אני מפחדת לשאול שוב לאן הם מוליכים אותי, אבל למזלי יהודה עונה על זה תוך כדי הליכה. "הראש אמר שהוא עומד לשים סוף לסגידה לכוכבים, ואז הורה לנו להביא אותך אליו." המסקנה המתבקשת משתי האמירות הללו משתקפת בעיניים של יהודה כשהוא נועץ בי מבט שמזכיר לי את המבט שלי כששמעתי על רצח העם שביצעו בני האנוש ביצורים שבחלל: חוסר רצון להאמין למשהו שאט אט מתחוור כאמת. ואז כאב. ובמקרה של יהודה – גם כעס.
וכשהם מזכירים את הראש, ואת העובדה שהוא כועס עלי, הבגידה והבלבול והלחץ, וכל הרגשות והמחשבות הרעים, מתערבלים לי בתוך הראש, צורבים אפילו יותר. אני משתלטת על עצמי כדי לא לבכות, אבל ככה, כשמובילים אותי כמו אסירה ברחבי המסדרונות, אני מרגישה כל כך בודדה וחסרת אונים. אפילו יהודה כבר לא חבר שלי. הכעס על הפנים שלו לא השאיר לי שום ספק… אלישבע עדיין אוהבת אותי, אני מזכירה לעצמי. אבל משום מה המחשבה לא מצליחה לנחם אותי. גם אסף עדיין אוהב את הציורים שלי – והפעם המחשבה על אסף דווקא כן מצליחה לשכך קצת את הלחץ שלי. לא מספיק. הוא גובר ככל שאנחנו מתקרבים לחדר של הראש. וכשהדלת נפתחת, ובפנים אני רואה את הראש יושב מעבר לשולחן העץ העתיק שלו, הלחץ כבר מציף את כולי. הם משליכים אותי פנימה, והדלת נסגרת מאחורי.
אני נשארת לעמוד בפתח החדר, לא מעיזה להתיישב בכיסא או בכלל לעשות כל תנועה שהיא. הראש מרכין את ראשו מבלי להביט בי, הקמטים משרטטים מבע של כעס על פניו, ואז הוא מישיר את מבטו אלי ורק שואל בקול רגוע, "את לא היחידה שסגדה להם, את יודעת?"
"למי?" אני מנסה לשמור על נימה של תמימות וחוסר הבנה, אבל כבר מבינה על מה הוא מדבר. ואני די משוכנעת שגם הוא יודע שאני מבינה על מה הוא מדבר.
"את יודעת – אותן ישויות ארורות שלהן סגדת. שרפנו את הציור, אגב. כישרון יש לך, רק חבל שבזבזת אותו על חטאים ובגידה. רק רציתי ליידע אותך שאת לא היחידה שסגדה להם. חשבת שאת כל כך מיוחדת שרק איתך הם עשו עסקה?" אני לא מצליחה לדבר, הלשון שלי קפואה בתוך הפה ואני רק עומדת כמו עץ נטוע בפתח החדר מבלי לעשות שום דבר. "כל כמה דורות הם מפתים מישהו. פעמים רבות זה מצליח להם, ואז הוא סוגד להם. אבל אני כבר מנוסה בעניינים כאלה. אני כבר יודע למצוא בוגדים. את יודעת איך גיליתי אותך? זה בזכות החבר ההוא שלך, מה שמו? אסף." כשהוא מזכיר את אסף, הלב שלי שוב מתחיל לפעום במהירות עצומה. "הוא ניגש אלי ואמר לי שהסגנון של הציור מזכיר את הסגנון שלך. שמגעיל אותו לחשוב שאת היית הסוגדת הכופרת והבוגדת כל הזמן הזה."
גם אסף? גם אסף נטש אותי? אבל בטח שינטוש אותי – כמו שהוא אמר: "איזה בן אדם נוראי הוא הכופר הבוגד הזה!" ואחרי שהוא הבין שאני הכופרת הבוגדת הזו, הוא בטח לא רצה להיות יותר חבר שלי. לא רצה יותר שאני אחיה. כמו יהודה. כמו הראש. כמו כולם.
"אני עומד לארגן לך הוצאה להורג חגיגית, פומבית. זה טוב למורל של האנשים, להרוג ככה כופרת. ההוצאה להורג האחרונה של בוגדת היתה לפני… הרבה מאוד זמן. כולם כבר שכחו כמה מהנה זה. אבל כולם עומדים להנות…"
נכון. כולם עומדים להנות בהוצאה להורג שלי – כי אף אחד כבר לא נשאר לי. לא יהודה, לא אסף, אפילו אלישבע בטח תנטוש אותי אחרי שיתגלה מה עשיתי… לא. בעצם נשאר לי מישהו. מישהו אחד. טוב, אולי לא "מישהו" במובן המקובל של המילה. אני מושיטה את היד אל הדלת, מכריחה את עצמי לצאת מהקיפאון.
"זה נגמר. את יכולה לנסות לברוח, אבל אין לך לאן. בסוף, בלי המעלית, את לכודה מתחת לאדמה. וימצאו אותך כאן."
אבל הוא טועה. עוד נשארה לי דרך מילוט אחת.
אני פותחת את דלת החדר של הראש ומתחילה לרוץ באמוק, כמו שמעולם לא רצתי לפני. אני שומעת את ערן וגיא מתחילים לרוץ אחרי, אבל אחרי כמה דקות אני כבר לא מצליחה לשמוע אותם יותר. הם לא עמדו בקצב שלי. אף אחד לא.
אני פורצת אל תוך הבית. אלישבע מיד ממהרת לקראתי. "מה קרה?" היא שואלת אותי, אבל אין לי זמן לזה.
"רק תדעי ש… שעשיתי הכל בשבילך, אלישבע."
"מה?"
"ואני מקווה שהם ימשיכו להגן עלייך."
"מי?"
אני שועטת אל תוך החדר שלי וממהרת לנעול אותו. מבעד לדלת אני עוד שומעת את קולה העמום של אלישבע, אבל לא מצליחה או טורחת עוד להתעמק בו. אני מקווה שהם אמרו אמת, ואני מקווה שהם לא כועסים עלי יותר מדי, ובכל מקרה אין לי שום ברירה אחרת. אני מסירה את הפקק ופותחת את החור שבתקרה, מציבה כיסא תחתיו ומטפסת במעלה החור. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת, אבל זו הדרך היחידה, ואני דוחפת את הגוף שלי עוד פעם אחת ו…
אני נעמדת על האדמה שמעל. מביטה סביב. בחושך. באדמה שמעל. הכל נראה כל כך אחרת מאשר באור השמש, הכוכב היחיד שלא בגד באנושות. עכשיו כל הכוכבים שכן בגדו באנושות לוקחים פיקוד, ושולטים על האדמה שמעל. הכוכבים שולחים את קרן האור שלהם מלמעלה ולוכדים אותי בתוכה בשלמותי, ואני לא יודעת אם הם עומדים לשרוף או לרפא או לדבר איתי, אבל זה בסדר. אם כבר למות, אז לפחות שזה יקרה כשאני עטופה באורם של היחידים שנשארו איתי כשכל האחרים כבר בגדו בי – הכוכבים.
