כוכבים שחורים
כשהייתי בת חמש, אבא הראה לי לראשונה את הכוכבים דרך טלסקופ ישן שהציב על גג הבניין. אני זוכרת את הציפייה כל אחר הצהרים, שישוב מהעבודה, את דלת העץ שהפרידה בין הד-חדר-המדרגות בקומה החמישית לבין השקט והרוח בחוץ. אני זוכרת בלחיים את קור צינור המתכת ואת הזהירות הרבה שהיה עלי לנוע סביב המכשיר היקר. אבל יותר מכל, אני זוכרת את ההתרגשות בקולו של אבא כשהסביר לי על הכוכבים.
"הכוכבים הם כמו עיניים" הוא אמר כל פעם מחדש וחייך. "הם רואים הכל, גם כשנדמה לך שאף אחד לא מסתכל"
שנים לאחר מכן, כשכבר לא היה מי שיסביר לי על היקום, למדתי בעצמי. למשל, למדתי על אילו כוכבים להסתכל כשרציתי לדעת מה השעה, למדתי גם איך לקרוא את השמיים המוכרים כל-כך בכל פעם שיצאתי למדבר וניווטתי בלילה אל הר המלח הגבוה.
אבל עכשיו – הכוכבים מתו.
ולראשונה מאז שאבא נעלם, אני מרגישה אבודה לגמרי.
אני יושבת כבר כמה שעות במעבדה של מצפה הכוכבים, ומביטה במסכים בחוסר אונים. הטלסקופ המיוחד שאבא פיתח, שיכול לראות עד קצה מערכת השמש – אני יודעת להשתמש עוד מילדות, מאז שאבא הקים את המעבדה והפך אותה לבית השני שלנו. ההתרגשות כל פעם מחדש להביט למרחקים בלתי נתפסים לא דעכה עם השנים אבל עכשיו ההתרגשות מהולה בתדהמה וחוסר אונים: כל המכשירים המחוברים לטלסקופ מצביעים כולם על אותה תוצאה בלתי אפשרית: הכוכבים נעלמים. לא מתפוצצים. לא מתקררים. פשוט נעלמים.
"זה חייב להיות באג במערכת אולי קצר במצלמות" ליאם קטע את השקט. ליאם חבר בצוות שחוקר את שביל החלב, עמד מאחורי, הביט יחד איתי במסכים, נגע בקצה השולחן כאילו הוא זקוק לתמיכה. הוא לא נשמע משוכנע בעצמו, אבל אני מאמינה במכשירים שאבא תכנן. הם לא ישדרו שגיאות. הטלסקופ עובד כבר 30 שנה ולא הייתה בו אף פעם אפילו תקלה אחת.
"זה לא באג " הייתי חייבת לענות לו מהר, לפני שהוא ייקח מברג ויתחיל לפרק את כל המכשירים במעבדה.
"תראה את זה" המשכתי "בית אלפא נעלם לפני יומיים, אתמול כוכב סיריוס והיום נעלמו הטרפזיום בערפילית אוריון. זה מתקדם בספירלה מושלמת. זה לא מקרי". נשפתי את המשפט בנשימה אחת.
ליאם עומד מאחורי בשילוב ידיים כאילו הוא מנסה לאסוף את המחשבות ולהדק אותן לאיזו אמת לוגית "אוקיי, מה בעצם את אומרת כאן? שהיקום מתארגן לפי איזה חוק טבע חדש? או – שהיקום פשוט עושה חידוש גרסה? אולי תיקון קוסמי?"
"זה לא הגיוני!" קפצתי מהכיסא. נעמדתי בגובה שלו והסתכלתי לו לתוך העיניים "אתה רואה מה קורה פה? אנחנו מדברים על זה שכוכבים וגלקסיות שלמות – הכל פשוט נכבה. תאר לך ש… תאר לך… ש…" אני מחפשת דימוי ולא מוצאת מרוב תדהמה "תאר לך שהבניין הזה פתאום יעלם. בלי אבק. בלי רעש. אתה לא מבין כמה זה הזוי ומטורף?" הטחתי בו את כל הבעתה והתסכול ביחד כאילו הוא אשם בתופעה.
"טוב. תודיעי לי כשהשמש תיקח יום חופש. בינתיים אני מכין קפה – רוצה גם?"
אני יודעת מה הוא עושה. מנסה להרגיע אותי. חבל שאבא לא כאן להסביר לי למה כל הכוכבים נכבים. זה הדבר היחיד שיכל אולי להרגיע אותי עכשיו – הסבר הגיוני ומקצועי. בטח לאבא יכל להיות עכשיו הסבר הגיוני.
רחש של דחיסת אוויר הקדים את פתיחת דלת המעבדה שהייתה סגורה בלחץ גבוה וקטע לי את חוט המחשבה. הנה נועה, הפיזיקאית של הצוות. תמיד בצעדים נמהרים אבל היום יותר מהרגיל
"ראיתם מה קורה בחוץ?" ביד אחת היא מחזיקה לפטופ פתוח ובשנייה מנסה לאסוף את קווצות השיער שהשתחררו מהקוקו – חזרה למקומן. תמיד היא עושה כמה דברים יחד. "חלוקת קשב של אסטרונאוט, כרגיל" אמרתי.
נועה הניחה את הלפטופ על השולחן כאילו אין מסביב עוד 20 מסכים במעבדה. על המסך הגרף מתעדכן כל חצי דקה "הם לא נעלמים – הם פשוט הופכים ל… שחורים כאילו מישהו מכבה אותם"
"מכבה אותם?"
"רגע, מה? מכבה אותם?"
ליאם ואני שאלנו כמעט ביחד
"את מתכוונת שהם לא פולטים אור או ש…?"
נועה הנהנה. "משהו מכסה אותם, מסתיר לחלוטין".
ליאם גיחך בציניות "היקום משחק איתנו מחבואים – ומנצח! לא, זה באמת הסבר של פיזיקה טהורה. מה איינשטיין היה אומר על זה?"
אבל אותנו זה לא מצחיק. במבט מהחלון, השמיים מכוסים בעננים ואי אפשר לראות אם הכוכבים נעלמו ב-א-מ-ת או רק במערכת הממוחשבת.
חמש שעות עברו. אני עדיין יושבת מול המחשב שקולט את המידע מהטלסקופ של אבא. מחפשת משהו, לא ברור לי מה. משהו מוזר בקוד של הטלסקופ. משהו שלפני כמה ימים, לפני שהשמים השתנו הייתי אומרת "אולי טעות בקוד" אבל עכשיו? עכשיו זה כבר לא טעות. המילים על המסך זרות לי. אבא. זה לא הקוד שלו. זו לא הדרך שלו לכתוב. אני מתכוונת ש-
אני פותחת את קובץ ההפעלה שאני מכירה עוד מילדות, מכל הפעמים שעזרתי לאבא עם הקוד. אני מזהה את הכתיבה שלו כאילו הוא כאן עכשיו, אבל משהו לא מסתדר. משהו שונה. אני קוראת שוב ושוב ולא מאמינה. לא יכול להיות. קוד "להפעלה בשנת 2025". נראה כמו פרויקט סודי שהיה מוסתר בין השורות כל השנים. משהו שלא הייתי אמורה לגלות וחותמת דיגיטלית שלא ראיתי לפני כן.
אני קוראת את הטקסט והוא מפנה לקובץ. לא קובץ רגיל. מסמך שמתאר משהו שלא אמור לקרות בכלל.
"ניסוי של עיוות כבידתי" אני לוחשת לעצמי, חצי אומרת – חצי שואלת ובכל מקרה לא מאמינה
התחושה שכל מה שאומר עכשיו לא שייך לעולם, כפי שהכרתי אותו. מי כתב את זה? ומה הם עשו כאן? ניסוי שנעשה על עיוות של אור כוכבים בחלל. שרטוט של טכנולוגיה שנראת כל כך עוצמתית שיכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו מבינים את כל מה שסובב אותנו. הקובץ מתאר את כל הניסויים שנעשו בתהליך הפיתוח של נשק שמסוגל לכופף את האור, להפוך את השמים לכאוס, לחבר את כל האור החוזר מהכוכבים לאשלייה אינסופית.
למה?
מי כתב את זה? מי האויב בעצם? מי היעד לנשק כל כך עוצמתי?
אני מחפשת עוד פרטים ומוצאת אותם.
"הנשק הזה" אני מקריאה לעצמי בקול רם "הם השתמשו בו לשנות את המציאות. הוא פוגע בחלל ובזמן בו זמנית". אני מבינה את המשמעות "הם לא רק יכולים לעוות את האור של הכוכבים, הם יוכלו להסתיר גלקסיות שלמות. לסגור אזורים עצומים בחלל , למשל את כל שביל החלב, ולהשאיר את האויב חסר אונים".
רחש של דחיסת אוויר מאחורי. הדלת נפתחה. זו בטח נועה. כבר אמצע הלילה, למה היא חזרה למעבדה?
"נועה, מה את עושה פה בשעה כזו? תראי מה גיליתי!" אני עדיין עם הראש בתוך המסך אבל נועה לא עונה. אולי זו לא נועה.
עכשיו אני מפחדת להסתובב. במבט בחלון מולי אני רואה השתקפות של גבר עומד מאחורי. אני קופצת מהכיסא בצווחה "מי אתה!? איך נכנסת לכאן?" הגבר המחויט מדי, עמד מאחורי עם תיק מסמכים מלא שכמעט התפקע מרוב תכולה
"את אריאל לוין?"
הנהנתי
"אנחנו צריכים שתפסיקי לחפש"
הוא נועץ בי מבט ומחכה לראות שאני מבינה. הוא גם חוסם את הדרך לכפתור פתיחת הדלת, וגורם לי לדחף עז לפתוח אותה ולהימלט.
שוב רחש של דחיסת אוויר. ליאם נכנס עם ספל קפה " היי, היית כאן כל הלילה? או ש-"
הנה ההזדמנות שלי. חטפתי את הדיסק-און-קיי עם הקובץ מהמחשב. ניצלתי את העובדה שליאם פתח את הדלת – וברחתי בריצה דרך חדר המדרגות אל החניון. ליאם שראה את האיש המעונב השליך את כוס הקפה על הרצפה בבהלה – ורץ אחרי.
"מי זה? מה לעזאזל קורה?!?" ליאם צעק אלי מתנשף בזמן שהגענו לקומה ראשונה. עוד שתי קומות נשאר עד למכונית בחניון.
"אני לא יכולה להסביר עכשיו" צעקתי אליו עם כל המאמץ והריצה. הגענו. נכנסתי למכונית. "רק תסמוך עלי"
ליאם נכנס למושב האחורי, בכניסה לחניון ראינו את נועה מחנה ברוורס
"הנה נועה"
אני צופרת לה בתדירות מחרישת אוזניים "נועהההה!!! בואי"
נועה נטשה בבהלה את המכונית מונעת, ורצה אלינו, ביד אחת הלפטופ ובשנייה כוס קפה. כמו תמיד, שתי ידיים עמוסות במקביל.
בבונקר נטוש מחוץ לעיר חיברתי ללפטופ של נועה את הדיסק-און קיי עם הקובץ שמכיל את תיעוד פיתוח הנשק.
"אז מה שאתם רואים פה הוא נשק כבידתי לשינוי אור כוכבים ובעצם לשינוי המציאות, הוא פוגע בחלל ובזמן בו זמנית". אני אומרת ורואה איך הנשימות של נועה וליאם נהיות מהירות מרוב תדהמה. נועה מנסה לומר משהו, ליאם זז מרגל לרגל. "הנשק מעוות את אור הכוכבים וכך אפשר להסתיר גלקסיות שלמות".
אני שולחת עוד מבט לנועה, שמביטה במחשב שלי ואחר כך מפנה את עיניה לשמים דרך פתח הבונקר. היא שותקת וגם אני. שתינו מהרהרות כנראה באותו הדבר.
ליאם שיושב מאחורינו שואל – ומהדהד את השאלה שלי: "למי בעצם הם מכוונים את הנשק הזה? מול איזה אויב צריך להסתיר כוכבים?"
אני מוצאת את התשובה בקובץ.
אני לא יודעת איך לומר את זה, אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לומר את זה, אני אפילו לא חושבת שאני מאמינה במה שאני אומרת עכשיו – אבל זה כתוב שם: הם ניסו להפעיל את זה על ישות חיצונית, משהו שקשה להבין מהקובץ מהו.
"מי זה הם?" נועה שואלת את מה שכולנו רוצים להבין. מי זה האיש המעונב שממנו ברחנו.
"אם זו ישות חיצונית" ליאם אומר בקול רועד "למה לא סיפרו לנו על זה?"
נועה עונה בשקט "ראית את הפקיד שהם שלחו אלינו… הם פוחדים".
גם אני מביטה מפתח הבונקר ורואה את השמיים השחורים. לא ברור אם בוקר או ערב. אין אור. אין כוכבים. כוכבים לא כבו. האור לא כבה. הם עשו את מה שהכי קרוב לאי-ניראות: הם כיסו את הכוכבים כולם. את היקום, העמידו מסך – לא אור, לא חושך, לא חיים.
הם השתמשו בנשק כדי להסתיר את כדור הארץ ואת כוכבי מערכת השמש האחרים ואת השמש עצמה ואת שביל החלב. זו כנראה ישות חיצונית ע-צ-ו-מ-ה.
ההבנה שקעה בי בבת אחת "הם מגינים עלינו"
כל הזמן הזה נועה מחזיקה את הראש בין הידיים כאילו מנסה להסתתר "למה? מי? זה נורא! מה יהיה?"
השקט מתפשט בחדר. ליאם נשען לאחור, ואומר בנחישות שמחפשת נקמה "אז – מי הישות שבאה ונגעה לנו בכוכבים?"
אני שותקת. אין לי תשובה. גם אני לא מבינה איזה יתרון נותן לנו בני האדם כשאנחנו מערערים את האור של הכוכבים? אני מרגישה צמרמורת קרה שעוברת לאורך הגב ועצב גדול שעוטף לי את הלב כשאני נזכרת איך אבא הראה לי את הכוכבים דרך הטלסקופ ואיך הנוכחות היציבה שלהם בשמים תמיד הייתה לי עוגן.
השמים – הם לא שמים. לא מה שחשבנו, בכל אופן.
נועה נוגעת בכפתור "delete" מרחפת עם האצבעות מעל הכפתור ותוהה אם הסוד הזה צריך להימחק כדי להסתיר אותו או להימחק כדי להימנע ממנו.
"עדיין לא" אני אומרת לה "קודם נגלה מי שולט בכוכבים שלנו"
האורות בחדר מתחילים להבהב. רחש של חשמל כמו קו מתח גבוה לפני שהוא מקצר ומחשיך את כל השכונה.
"למה זה קורה?" ליאם שואל "תגידי שזו רק מנורה ישנה" הוא ממלמל אבל הקול שיוצא לו מהפה, חלול וחלש.
אני רואה את העיניים של נועה עוברות ממני, לליאם, למסך הריק שעד לפני חצי יום יכולנו לצפות באמצעותו בכוכבים, והנה עכשיו מוצג בו הקובץ, רווי בפרטים שכנראה לא היינו אמורים קרוא לעולם "למה השמיים נראים ככה?" היא שואלת
השמים לא נראים כמו לילה ולא כמו חושך, זה משהו אחר. הם ריקים מכוכבים
"זה קורה עכשיו?" ליאם שואל. הפחד מתחיל להשתלט עליו "זה ניסוי או שהם כבר מפעילים את הנשק מכבה הכוכבים? עכשיו? בדיוק עכשיו?"
"אם הם עיוותו את הדרך בה אנחנו רואים את הכוכבים אולי הם עיוותו יותר מזה" נועה אמרה "אנחנו לא מסתכלים על היקום כמו שהכרנו אותו. אנחנו מסתכלים על משהו שהם תכנתו מחדש"
"כבר לא ברור לי אם מלכתחילה הכוכבים היו אמיתיים" שמעתי את עצמי אומרת בעצב, אבל לא רציתי להאמין שזו האמת.
"אנחנו בתוך זה?" נועה שואלת בלחישה
"אולי יותר גרוע" ליאם לוחש חזרה "אנחנו יכולים עכשיו להיות על כוכב אחר לגמרי ובכלל לא נדע"
כולנו שותקים. רק רחש מוגזם של חשמל מהמנורות ואז – רעש של מתכת צורמת בחוזקה. חריקה אדירה.
"שמעתם את זה?" ליאם שואל אבל התשובה ברורה. כן. שמענו.
הכוכבים הם לא כוכבים. זאת אומרת הם כוכבים אבל זה לא התפקיד העיקרי שלהם. פתאום זה כל כך ברור לי. זה לא כוכב. זה משהו שמביט בי. העיניים שלי מתרחבות ואני מביטה בתדהמה לשמיים הריקים "אלוהים אדירים!" אני אומרת אבל הקול שלי בוגד בי וחורק גם הוא
נועה נושמת בתדהמה ואימה "את רוצה לומר שכל הזמן הזה מה שחשבנו שהוא כוכבים – "
הם היו עיניים.
היקום הביט בנו.
עכשיו אני מרגישה את זה כמו זיכרון שלא שייך לי. הכוכבים תמיד היו שם אבל לא כדי להאיר לנו את הדרך. הם היו שם כדי לראות, לעקוב, ללמוד. עיניו של היקום עצמו מביטות בנו מאז שהיינו יצורים חסרי משמעות בים הקדום, מאז שהאש הראשונה בערה במערות.
"זה לא סתם נשק" אני אומרת "הם ניסו להסתיר אותנו"
"רגע … את אומרת" ליאם נשען על הקיר "שהכוכבים-עיניים האלה רואות אותנו כל הזמן?"
"כן. וזה לא סתם מבט. זו תודעה. זה היקום עצמו. כל השנים חיפשנו ישויות חיצוניות קטנות כמונו אבל הישות החיצונית היא היקום עצמו, הכוכבים הם העיניים שלו והם לא רק מסתכלות עלינו – הן מבינות".
"אז מה אנחנו" ליאם שואל "אם הכוכבים הם עיניים – אז מה אנחנו?"
נועה הפיזיקאית פתחה את הפה וסגרה בלי להוציא קול. כאילו היא מנסה להסביר את הבלתי יאמן. אני כביולוגית לקחתי את זה לעולם שלי ופתאום הכל נראה לי ברור "אנחנו מערכת העצבים של הכוכב שלנו. תבונה מתפתחת היא כמו פולס חשמלי, אות שמזרים חיים לכוכב. ככל שהתפתחנו הפכנו את כדור הארץ – את הכוכב-עין שלנו ליותר תבוני. וכל כוכב שמקיים חיים אינטליגנטים הופך לחלק מרשת של כוכבים אינטליגנטים אחרים"
נועה מסתכלת אלי ואפשר לראות את המחשבה שלה מתגלגלת בראש "אז היקום צריך אותנו? אנחנו לא סתם אבק אורגני? אנחנו חלק ממשהו יותר גדול?"
"כן" אני נדה בראש "אבל יש כאלה שלא רוצים להיות חלק. הממשלה גילתה את זה. הם הבינו מה התפקיד שלנו ופחדו. הם פחדו ממה שזה אומר. פחדו ממה שיכול לקרות כשהיקום יבין שאנחנו מבינים את מה שאולי כדאי לא נדע"
ליאם מהסה אותנו בתנועת יד "אבל למה להסתיר את כדור הארץ. עדיין לא ברור לי למה לא לתת ליקום להבין שאנחנו … מה?"
אני מדברת מהר : "כי זה לא בטוח" אני אומרת.
"כל עוד הכוכב מתפתח כעין זה בסדר, אבל ברגע שעין נפתחת היא נחשפת. ואם היקום חש בזה הוא לא ישאיר אותנו לבד. הממשלה ניסתה לכבות את האור ממערכת השמש כדי להסתיר את העובדה שכדור הארץ התעורר. כי כשכוכב שהוא עין מתעורר, היקום בא לבדוק למה וכשהוא מבין שעין התפתחה מספיק – הוא ממשיך באבולוציה. הוא מקרב את העיניים, את הכוכבים, אחד לשני; יוצר בניהם קשר. מארג תודעה, רקמה קוסמית חייה. כל כוכב שמתווסף מחזק מחזקת את רשת הכוכבים, מרחיב אותה ומחבר את היקום לגוף אחד. אנחנו לא לבד יותר – ואולי זו הסכנה ממנה פוחדים. כי מה הלאה? הכוכבים כעיניים הם רק ההתחלה. אם הרשת תתפתח הלאה האם יווצר לב? ואם זה יקרה, והכוכבים יוסתו ממסלולם, גם כדור הארץ יוסת ממסלולו, האם בני האדם יתאימו לתנאים החדשים? או שכדור הארץ יהפוך זר לנו?"
אני עוצרת לנשוף בבת אחת את הפאנצ' המבעית: "היקום מעצב את כדור הארץ מחדש בדרך שאין לנו שליטה עליה".
נועה קפצה מהכיסא ונעמדה כאילו היא מוכנה להתחיל לרוץ בכל רגע, "אז מה עכשיו"
הבטתי על השמים דרך המסך. הטלסקופ ששידר למחשב התמקד עכשיו על קבוצת כוכבים שזזו והתקבצו יחד. השמים כבר לא אותו הדבר. הכוכבים-עיניים, כבר לא קבועות במקומן. הן זזות ועכשיו כל העיניים מתמקדות בנו.
"מאוחר מדי" אני אומרת
האוויר שוב משמיע רעש חד של חריקה חזקה, ולאחר מכן הדהודים כמו פעימות עצומות ותחושת לחץ כבדה שמתפשטת באוויר, כאילו כח בלתי נראה מושך את המרחב מסביב. הכוכבים מתחילים לנוע ולהתקבץ.
ולראשונה בחיי אני תוהה אולי נכון היה לוותר מזמן על הכוכבים – ולהישאר בחשכה.
