כוכבים מזהב

עדי אומרת שהכוכבים לא שווים כלום. שהם לא פרס אמיתי בכלל, ושאם המדריכים רוצים לעודד את הילדים להצטיין הם צריכים לתת להם משהו עם ערך, לא מדבקה עלובה בצבע זהב ליד השם. אבל לעדי יש רק 17 כוכבים. יכול שהיא פשוט מקנאה. 

לשי יש 28 כוכבים כבר. חוץ ממרב ואורי, שגדולים ממנה בהרבה, אף אחד לא מוביל עליה בבית, ואפילו עמוס המדריך אמר שצריך לשים לב אליה. זה קרה אחרי המשימה האחרונה שלהם, בבני ברק. הילדים חילקו שם פליירים עם פרסומת לחנות לכלי בית – הבנות לנשים והבנים לגברים – וכולם לבשו בגדים מיוחדים. לשי, למשל, סמדר המדריכה נתנה חצאית ארוכה אפורה וסוודר שחור. הוא היה גדול עליה כל כך שסמדר הייתה צריכה לקפל לו את השרוולים כדי ששי תוכל להוציא ידיים. שי הסתובבה לבד במשימה הזו, ובלי שאף אחד יראה תרגלה את השיטה החדשה שלה. זה הצליח. עובדה. בפגישת הסיכום בבית עמוס הכריז שהיא המצטיינת של היום. היא צברה יותר נקודות מכל הבנות האחרות, כולל מרב, וגם יותר מכל הבנים. סמדר הדביקה אז על הלוח את הכוכב ה-28 שלה. עמוס הרים לה את היד באוויר, בתנועה של ניצחון.

"תסתכלו על הקטנה הזו," הוא אמר לשאר הילדים בסלון. "ותזהרו ממנה! בקצב הזה היא תוך שנה עוקפת את כולכם." 

זה קצת שימח את שי, כשעמוס אמר את זה, אבל גם קצת לא שימח. כי עמוס צחק, כאילו שהוא מגזים בכוונה. וכי שנה נשמעה לה כמו הרבה מדי לחכות. 

כשהיא בדרך לכניסה לבית, לתדרוך שלפני המשימה הבאה, היא נעצרת בסלון הריק מול לוח הדירוגים. היא סופרת את 28 הכוכבים הפרטיים שלה, נותנת לעיניים לעבור עליהם לאט לאט, עד שהם נגמרים. ואז היא ממשיכה אל המקום הפנוי שליד הכוכב ה-28 ומדמיינת אותו מתמלא: עוד כוכב. ועוד כוכב. ועוד כוכב. וזה עושה לה הרגשה פרפרית כזו, בגוף, של דגדוג עמוק-עמוק בפנים ושל צמרמורת על העור בחוץ. הרגשה שהיא נעימה נורא, ובאותו זמן טיפ-טיפה מפחידה. 

בכל פעם שהיא עומדת שם, שי בטוחה בזה: עדי מבינה בהרבה דברים אחרים, אבל בכוכבים היא לא מבינה שום דבר.

 

*

 

השעה כמעט שש בערב. עמוס המדריך מחכה להם ליד הדלת הנעולה, מחזיק בידיים מכוסות כפפות ערימה של פנקסים. כששי ממהרת להצטרף לשאר הילדים שעומדים מולו, עדי, כרגיל, שולחת אליה חיוך קצר מלמעלה. עדי גבוהה ממנה בראש, ככה שכל החיוכים שלה מגיעים מלמעלה. למרות שאף אחד לא ביקש ממנה, מהיום בו שי הגיעה לבית היא החליטה שהיא שומרת עליה (שי שאלה אותה פעם למה. עדי רק אמרה שמישהו צריך).

עמוס מתכופף מעט ומתאים את עצמו לגובה הילדים. הוא מכחכח בגרון, לסמן להם להסתדר סביבו. עשרה ראשים מצטופפים יחד, מקפידים מאוד לא להתקרב מדי ולא לגעת בו בטעות. מה בדיוק הוא מחזיק בידיים? שי מתאמצת לגלות עוד לפני שהוא יגיד. קבלות של עמותה! היא מזהה ומחייכת לעצמה. זה אומר שעומדת להיות הערב משימת התרמה, ובמשימות התרמה היא טובה. היא אוהבת את כל המשימות מהסוג הזה, שבהן לא צריך לזכור סיפור מסובך, להעמיד פנים שהיא ילדה עם שם אחר ולחפש בראש מלים חדשות. החלק שבו מדברים עם אנשים, זה החלק שקשה שלה.

עמוס מחלק פנקס לכל ילד. "יד ולב לילד הבודד" כתוב על הכריכה. שי נזכרת איך באחת ממשימות ההתרמה הקודמות, עדי אמרה לה שהיא לא בטוחה אם העמותות מהפנקסים אמיתיות. אבל כששי הציעה לשאול את המדריכים עדי נבהלה. 

"לא, לא!" היא עצרה את שי, בידיים ממש, "אל תשאלי אותם! הם לא יאהבו את זה." 

רק אחרי ששי הבטיחה, פעמיים, שהיא לא תלך לעמוס או סמדר, עדי נרגעה. במין טון קליל כזה, של סיום שיחה, היא אמרה לשי "חוץ מזה, גם אם הכסף הולך לעמותה אמיתית מה שאנחנו עושים עדיין לא בסדר. אז מה זה משנה?" 

שי לא ענתה לה, כי לא הייתה בטוחה שהיא מבינה את השאלה. אבל היא החליטה שאם לעדי לא משנה, גם לה לא אמור להיות אכפת. ואת השיחה כולה שמרה בראש שלה. כי בלזכור דברים היא דווקא טובה. הם מסודרים אצלה יפה יפה, כמו בתוך מגירות, מחכים בסבלנות לרגע שבו תצטרך לשלוף אותם.

מרב מרימה אצבע. "כמה קבלות מחלקים היום, המדריך?" היא שואלת בקול מתחנף.

איך חשוב לה שידעו שהיא מוכנה להתחיל את המשימה, שהיא מתכוונת לנצח! שי מכווצת את השפתיים חזק כדי לא להגיד כלום, אבל בתוכה היא מקווה שאם מישהו אחר יקבל כוכב היום, זו לא תהיה מרב. למרב יש 71 כוכבים על הלוח. הפער כל כך גדול שהוא עושה לה סחרחורת.

"שניה, מרבי." עמוס מחייך את החיוך הרחב שלו, זה שעדי קוראת לו 'חיוך לילדים טובים'. "עוד לא הסברתי לכם כלום! הערב כל אחד מכם יחלק חמישים קבלות, מחר עוד חמישים ו -" 

"מה, חמישים זה המון." המלמול של עמית קוטע את התדרוך. "ישרף לנו כל הערב." 

רחש קל עובר בין הילדים. נדמה לה שכולם מנסים להתרחק מעמית בלי לזוז מהמקום. עדי אמרה פעם שעמית לא לומד. אולי בגלל זה יש לו רק 4 כוכבים על הלוח. וגם את הסימנים הכחולים והאדומים האלה, רואים שהוא לא מסתכל טוב לאן שהוא רץ. למרות שעדי ממשיכה להביט קדימה, לכיוון עמוס, כאילו לא קרה כלום, שי יודעת שמשהו קרה. כי כף היד של עדי מוצאת את שלה והיא אוחזת בה חזק, כאילו סופה התחילה ושי עלולה לעוף אם עדי תעזוב.

החיוך של עמוס משתנה. הוא הופך לדק ולא נעים. לחיוך הזה אין שם, לפחות לא כזה ששי מכירה. "יש לך תוכניות אחרות להערב, עמית?" עמוס מסנן החוצה את המלים, כמעט בלי לפתוח את הפה. "מעדיף להישאר איתי ועם סמדר לאימון אישי?" 

"לא." עמית עונה ומוריד מבט אל הנעליים שלו. אף אחד לא מוציא מילה עד שעמוס חוזר לדבר. 

"לענייננו," עמוס אומר, שוב בקול הרגיל שלו. הוא מוציא מהכיס דף מקופל ופורש אותו. הראשים של כולם מתכנסים סביבו מחדש, מהר יותר מאשר קודם ובדממה מוחלטת. גבר בחליפה, עם שיער אפור קצוץ, מחייך אליהם מתוך תמונה על הדף. אותיות כחולות גדולות בתחתית שלה מכריזות "אבנר קשטן – ראש העיר שלי".

"תכירו את אבנר מרשימת הבית שלנו," אומר עמוס. "תסתכלו עליו טוב טוב. כל מי שתגעו בו הערב חייב להבין שהוא יהיה ראש העיר הבא."

הילדים מהנהנים. עוד כמה שניות שקטות חולפות כשהם מתרכזים בתמונה. 

"זה מספיק." מודיע עמוס. "סמדר תפזר ותאסוף אתכם עם המיניבוס. 50 קבלות לכל ילד היום, 50 מחר ו-50 מחרתיים. רק העברות מלאות נחשבות! ועכשיו צאו לדרך ותעשו אותנו גאים."

כשהדלת נפתחת, שי שומעת את סמדר מוסיפה מאחוריהם "חוץ ממך עמית. איתך אנחנו צריכים לדבר." 

 

*

 

המשימה בקושי התחילה, והיא כבר הספיקה ללמוד משהו חדש ושימושי.

אם דלת של דירה סגורה, לא שומעים מתוכה רעש, ועל השטיח בכניסה רואים עיתון מגולגל – הדירה כנראה ריקה. זה אומר שמי שגר בה עזב מוקדם בבוקר, לפני שחילקו את העיתון, ולא חזר עדיין. או שהוא בכלל בחופשה. 

אם אין עיתון, אבל, אי אפשר לדעת מזה כלום. כי לא לכולם יש מנוי על עיתון. וכי לפעמים אנשים יוצאים מהבית רק אחרי שהעיתון מגיע. 

היא מאחסנת את המידע החדש לקראת משימות עתידיות. מהרגע שעדי הסבירה לה את העניין הזה, על העיתון, להסתובב ביחד כבר לא נראה כמו רעיון רע.

בתחילת הערב היא חשבה שזו הולכת להיות משימה עצמאית. כי כשסמדר המדריכה הורידה אותם, בתחנת האוטובוס שבקצה השכונה, היא אמרה להם להתפזר בכל השטח. היא אפילו הדגימה להם עם הידיים, פורשת אותן רחב לצדדים, והכפפות השחורות שלה נבלעו ברקע של השמיים הכהים שמאחוריה. זה התאים לשי. מאז שהיא התחילה להתאמן, אף אחד עוד לא ראה אותה מעבירה מסר. היא התכוונה לחכות עוד קצת. עד שהיא תהיה ממש ממש טובה.

ואז המיניבוס התרחק, ועדי נעמדה לידה והודיעה שהיא מלווה אותה. "ילדות בגיל שלך לא אמורות ללכת לבד בחושך." היא אמרה לשי.

"את אפילו לא יודעת בת כמה אני." שי כיווצה מולה את הפנים. 

עדי כנראה הייתה יכולה לראות עליה שהיא לא מרוצה. "אני יודעת שאני יותר גדולה." היא חייכה וקרצה לה. "אל תדאגי. אני אתן לך לחלק קודם את כל הקבלות שלך. אני לא הולכת לגנוב ממך את המקום הראשון." 

עדי לא השאירה לה ברירה. אבל עכשיו, שי כבר לא מצטערת שהיא לא לבד. עם עדי, יש לה את מי לשאול שאלות. התחושה הקבועה שלה, שהיא מפספסת דברים, קצת נעלמת.

"כאן יש מישהו, נכון?" שי מסתכלת על עדי. מתוך הדירה שהן הגיעו אליה נשמעים דיבורים וקולות של טלוויזיה.

"נשמע ככה." 

עדי מצלצלת בפעמון. אחר כך היא דופקת בדלת ומצלצלת שוב. הן מחכות, אבל הדלת נשארת סגורה. 

"כן, יש כאן אנשים." שי מרגישה איך בבת אחת זעם ממלא אותה. "הם פשוט אנשים רעים! הם שמעו אותנו והם לא פותחים בכוונה!"

"לא, לא, לא נכון," עדי מחבקת לה את הכתף ומושכת אותה מהר הלאה, לדלת אחרת, לפני שהכעס ישתלט ומישהו יראה (אין דבר גרוע יותר מלמשוך תשומת לב מיותרת). "אולי… אולי הם בדיוק מרדימים ילדים קטנים. אולי הם מכסים אותם בשמיכה ושרים להם שיר ערש ובגלל זה הם לא יכולים לבוא לדלת."

שי משחררת את הכתפיים הכועסות ועדי מסירה ממנה בזהירות את הזרוע. למרות שכבר הגיעו לדירה הבאה, הן עומדות לרגע שקטות ולא עושות כלום. מעניין אם גם עדי, כמותה, חושבת על הילדים הקטנים שבמיטות. שי מנערת את הראש בניסיון לסלק את התמונה – היא כבר היתה מעדיפה להרגיש כועסת. 

עדי מצלצלת בפעמון, והפעם הזו אשה ניגשת לדלת. היא לא פותחת אותה עד הסוף – שרשרת קצרה ומתוחה שומרת שהדלת תשאר ברובה סגורה – אבל דרך הסדק הקטן שנוצר בין הדלת לבין המשקוף אשה עם שיער חום ומשקפיים מציצה אליהן עכשיו.

"ערב טוב," אומרת עדי לאשה. "תרצי בבקשה לתרום לעמותה למען ילדים נזקקים?" 

"אממ…" האשה כנראה מהססת.

"זה פרוייקט התרמה שבית הספר שלנו עושה." עדי ממהרת להגיד. "כל הכיתה שלנו מתנדבת." 

שי מחייכת. החלק האחרון חדש, אבל היא מבינה למה עדי הוסיפה אותו. היא זוכרת את ההסבר. "אנשים לא אוהבים לתת כסף לילדים שבאמת צריכים אותו," עדי אמרה לה."חשוב לשכנע אותם שאנחנו אוספים אותו בשביל אחרים, לא בשביל עצמנו."

"חכו שניה, אני בודקת." אומרת האשה ומתרחקת מהדלת. 

בתוך רצועת הבית המוארת שי יכולה לראות את האשה כשהיא מופיעה לרגע, נעלמת ומופיעה שוב, כמו דג שצולל בתוך מים. ואז הדלת נטרקת, ואחרי כמה קולות שקשוק מתכתיים נפתחת לגמרי.

"זה בסדר?" שואלת האשה, שעומדת מולן, בצורה שלמה וגודל מלא, ומושיטה אל עדי מטבע של עשרה שקלים. "זה כל מה שיש לי כרגע בארנק." 

"בסדר גמור, תודה!" אומרת עדי.

שי זזה קדימה ועוקפת את עדי בדרך אל המטבע. היא סומכת על עדי שלא תקח נקודה בכוונה, אבל בטעות זה עדיין יכול לקרות. עדי מחייכת ומפנה לה מקום. 

"אני פשוט לא אוהבת את האפליקציות." האשה מתנצלת בפני עדי. "אני בדרך כלל אני נותנת יותר."

"כל דבר עוזר." אומרת עדי. וזה נכון. מטבעות עוזרים. לפעמים אפילו יותר משטרות. כי מטבעות מכריחים אנשים להתקרב. 

שי מקפלת את היד הפנויה לקערה קטנה ומושיטה אותה קדימה. האשה רוכנת לעברה מעט, שומטת את המטבע בין האצבעות. העור שלה בקושי נוגע בעור של שי כשהיא עושה את זה, אבל הבקושי הזה מספיק.

האשה ממצמצת. שי מחייכת אל עדי, גאה. זה שיא חדש גם בשבילה.

עדי מחזירה לה מבט המום. אבל היא מתגברת מהר וחוזרת לאשה. "תודה." היא אומרת לה. "הקבלה," היא מזכירה לשי.

שי תולשת ומגישה לאשה את פיסת הנייר המתאימה מהפנקס שלה. 

היא לא תבין מה שינה את דעתה, אבל בבחירות הבאות, שי יודעת, האשה הזו תצביע לאבנר קשטן, ההוא מהתמונה. אולי בכל בחירות מעכשיו. אף פעם לא סיפרו לה לכמה זמן המסר מחזיק. 

"איך זה הגיוני?" עדי שואלת בשקט, אחרי שהאשה נבלעת בדירה וסוגרת אחריה את הדלת. "נגעת בה פחות משניה."

"נכון," שי מזדקפת. היא לא רוצה להשוויץ, אבל הרגע הזה נעים לה. "התאמנתי לבד והשתפרתי." 

"הם אימנו אותך שוב?" הקול של עדי עולה. "לבד?" 

"לא!" שי מתקנת אותה ברוגז. "אני לבד התאמנתי! לימדתי את עצמי לבד!" 

עדי בוהה בה במבט שקשה לה לפענח.

 

*

 

"הבעיה היא כזו," עמוס הסביר. "נדרשות לכם בערך שלוש שניות רצופות של מגע כדי לקלוט תדר של בנאדם, להנעל עליו ולבצע העברה מלאה של מסר. זה עוד בתנאי שאתם מרוכזים ואין הפרעות מהסביבה. שלוש שניות אולי נשמעות כרגע כמו מעט זמן, אבל עוד תגלו כמה מאתגר להגיע אליהן. אנשים נוטים להמנע ממגע ממושך. במיוחד מגע עם זרים."

כדי להאריך את המגע, עמוס הוסיף, מותר לעשות כל דבר שלא יראה מוזר או ימשוך תשומת לב מהסביבה. "ללחוץ יד, למשל. ליפול קדימה, כאילו בטעות, ולהשען על הזרוע הקרובה. להזיז את הנייר שמגישים ליד בלי לנתק לגמרי את האצבע." אם המשימה מתמקדת באדם מסוים, ילדים צעירים יכולים לבקש ממנו שיעביר אותם את הכביש או יעזר לחפש את אמא שלהם ("ילדים גדולים יכולים לנסות דברים אחרים," סמדר צחקה. לעדי משום זה גרם להתכווץ וללחוץ חזק את היד של שי). 

יש עוד הרבה שיטות אפשריות, כל ילד ימצא את שלו, אבל חשוב לזכור שיש דברים שאסור לעשות. עדיף להכשל במשימה מאשר להחזיק באנשים בכוח, לקפוץ עליהם בהפתעה או לרדוף אחריהם ולקרוא להם לעצור. "תחזרו אחריי," אמר עמוס "אין דבר גרוע יותר מלמשוך תשומת לב מיותרת! אין דבר גרוע יותר מלהתפס!" 

שי נתפסה פעם אחת, וזה היה נורא. זה קרה בטיילת ליד הים, בהרצליה. האיש שנגעה בו החליט שהיא מנסה לגנוב ממנו את הארנק, השתולל ואיים להזמין משטרה. עמוס היה צריך לשלוח את מרב כדי לשתול אצלו מסר מתקן, ובמשך כל הנסיעה לבית צעק עליה. עדי התחננה לעמוס שיסלח לה. היא אמרה ששי רק התלהבה מדי, ושהיא עוד תלמד, ושיש לה כל כך הרבה מוטיבציה. שי אף פעם לא ראתה אותה ככה. עדי בדרך כלל שקטה ליד המדריכים.

"יש לכן מזל שלא נגרם נזק." עמוס אמר לפני שירדו מהרכב. "נסגור את זה באזהרה הפעם, ונחסוך מסמדר את המידע הלא נעים. הרגיזו אותה מספיק השבוע."

בלילה ההוא שי בכתה במיטה שלה. עדי ישבה לידה וליטפה לה את הראש. "לא נורא, פיצית." היא אמרה. "היה יכול להגמר הרבה יותר גרוע. תאמיני לי."

אבל זה היה גרוע בכל מקרה. כי הנקודות שלה נפסלו. וכי מרב קיבלה עוד כוכב. 

היא הייתה חייבת למצוא דרך להתגבר על הבעיה שלה.

כמה חודשים עברו עד שהיא הבינה. אבל אז, זה נראה לה ברור מאוד. כמו אור שנדלק בחדר חשוך. אם היא גרועה בלתקשר עם אנשים, היא פשוט צריכה להפוך למעולה בהעברה. במקום להשתפר בדיבורים ובהארכה של המגע, כמו שאר הילדים, היא תדאג שהמסר יעבור כל כך מהר שכל השאר לא יהיה חשוב. 

שי התאמנה בכל הזדמנות מאז. במשימות וביתר הזמן. והיא השתפרה. מאוד. אבל הייתה לה הרגשה שהיא יכולה יותר. 

 

*

 

"אפילו מרב צריכה איזה שתי שניות רצוף," אומרת לה עדי. "והיא אמורה להיות הכי טובה."

"אז אולי מרב לא כזו הכי טובה!" שי לא מצליחה להתאפק.

"וואו, שי." עדי פולטת צחקוק קצר, מופתע.

"מה?" שואלת שי. 

הצחקוק של עדי הופך לצחוק ממש. שי מצטרפת אליה, ולכמה רגעים הן פשוט צוחקות יחד, בחדר המדרגות.

"את באמת משהו מיוחד, שי." עדי אומרת לה, אחרי ששתיהן נרגעות. "בסדר. בואי תראי לי מה את יכולה לעשות." 

 

*

 

כשהן הולכות בחזרה לתחנת האוטובוס, שי משחקת עם הפנקס הריק, מדפדפת בקצות הקבלות שנשארו מחוברים למרכז ומקשיבה לרעש. פלאפ פלאפ פלאפ. איזה צליל נעים! מזל שהן שיתפו פעולה הערב. זו הייתה משימה מוצלחת במיוחד. עדי דאגה לדיבורים ושי העבירה את המסר, וזה עבד. עובדה. כמעט בכל משימה יש מסרים שמתפספסים, קבלות שלא מעידות על העברה ושצריך לדווח עליהן. אבל אצלן לא היו לא רלוונטיים. אפילו הפנקס השני, זה של עדי, כבר חצי ריק.

היא כל כך מרוכזת שהיא לא קולטת שעדי נעצרה. 

"שי," עדי קוראת אליה מאחור.

"מה?" שי חוזרת למקום בו עדי עומדת.

"יש לי משהו להגיד לך. אבל זה משהו חשוב."

"כן אני יודעת. כבר אמרנו שבינתיים אני לא אספר על השיטה שלי." 

עדי הציעה לחכות קצת, לגלות עד כמה היא יכולה להשתפר. אבל מה שבאמת שכנע אותה הוא שעדי אמרה שברגע שאחרים ידעו גם אחרים ינסו להתאמן. היא לא חשבה קודם, על זה שכל היתרון שלה יכול להעלם.

"יש עוד משהו. אבל אני צריכה שתקשיבי לי." עדי מביטה לה ישר בעיניים. היא נראית כל כך רצינית, שזה מפחיד את שי. היא מסיטה הצידה את המבט, אבל עדי מדברת בכל זאת.

"חיפשתי הרבה זמן איך שתינו נוכל לברוח," עדי אומרת לה. "אבל אם לא שתינו, אז אני רוצה שלפחות את."

"לברוח מאיפה?" שי לא מבינה. "מהבית שלנו?"

"זה לא הבית שלנו, שי!" עדי אומרת "אנחנו אפילו לא יודעים מאיפה הגענו."

"הגענו מפנימיות כי אין לנו משפחות," שי מדקלמת את התשובה שהיא מכירה. "והיה לנו מזל שעמוס וסמדר קיבלו אותנו לבית כזה שמטפלים בו טוב, ולא לסתם פנימיה של ילדים יתומים. יש לנו אפילו שולחן פינג פונג בבית."

"זה לא נכון, שי." עדי מניחה בעדינות ידיים על הכתפיים של שי. "אם היינו מגיעים מפנימיות היינו זוכרים אותן. אבל אף אחד מאיתנו לא זוכר את עצמו בתור ילד קטן. אף אחד לא זוכר איפה הוא היה קודם. אנחנו לא מצליחים לזכור איך קיבלנו את זה."

היא עוזבת יד אחת כדי לקפל את האוזן שלה. הצלקת הקצרה והמשוננת שהייתה מוסתרת מאחוריה מוארת באור הכתום של פנס הרחוב. שי שולחת, בלי לחשוב, יד לאוזן של עצמה. היא ממששת באצבעות את הבליטה המכוסה בצלקת דומה.

"את במיוחד." אומרת עדי בשקט. "את לא שוכחת כלום. את חושבת שאת זה היית פשוט שוכחת?"

"לא." שי מנענעת את הראש.

"רק תקשיבי קצת," עדי אומרת. 

"אני לא רוצה לשמוע."

"את לא חייבת להחליט עכשיו. אבל אם משהו יקרה לי, ואיכשהו הדלת תשאר פתוחה, חשוב לי שאת תנסי…"

"אני לא רוצה לשמוע!"

"בבקשה שי, תזכרי. אם תהיה לך הזדמנות תרוצי החוצה רחוק-"

שי סותמת את האוזניים בידיים. אבל עדי רק מאיצה את המלים, כאילו היא מנסה להספיק להגיד הכול. "תמצאי בחוץ מישהו מבוגר, אולי אשה שיש לה ילדים, או איזה שוטר, ותגידי שרודפים אחרייך. ותגעי בהם, שיראו! את שומעת שי? את אפילו לא צריכה להסביר! תעבירי את זה כמסר והם יהיו חייבים להאמין לך. תראי להם את עמוס ואת סמדר ואת מה שעושים לנו באימונים ואת מה שאנחנו גורמים לאנשים לעשות…" 

"תפסיקי כבר! תפסיקי!" שי צועקת. קשה לה לנשום. "תפסיקי!"

"בסדר," עדי עוצרת. היא שואפת שאיפה עמוקה. היא מתאמצת לחייך, אבל יש לה דמעות בעיניים. היא מרימה את הידיים מהכתפיים של שי. "הנה הפסקתי."

 

*

 

מאז השיחה ההיא, היא דואגת להיות רחוקה מעדי. היא התיישבה על ספסל אחר בנסיעה חזרה, וגם עכשיו, על הספה, התמקמה בין יאיר לשירלי. אבל את המבטים של עדי לכיוונה היא יכולה להרגיש, ואת המלים שאמרה לה היא עדיין שומעת. הן מהדהדות בראש שלה, מסרבות להכלא בתוך מגירה סגורה. 

"בסך הכול עבודה טובה," עמוס אומר לילדים. סמדר, שעומדת לידו, עוברת על הפנקסים המוחזרים ובודקת את זנבות הקבלות. 

"יש לכם הזדמנות אחרונה לדווח על לא רלוונטיים." הוא אומר. "מסר שלא עבר, פניה לילדים, עובדים זרים – כל קבלה שהתבזבזה והייתם אמורים לסמן." 

סמדר לוחשת לעמוס משהו ששי לא מצליחה לשמוע.

"כן. הבנתי. חבל," עמוס אומר. הוא מעביר מבט על פני הילדים. "מרב ושירלי. ברכות. יש לנו תיקו הפעם, שתיכן הגעתן לחמישים קבלות כמעט בלי לא רלוונטיים." 

שי מרגישה את הלב שלה דופק. היא מחכה לשם שלה, שאמור מיד להגיע. לא רק שהיא סיימה את הפנקס שלה, אצלה אין לא רלוונטיים בכלל. ברור שמרב ושירלי במקום השני והיא המצטיינת. אבל עמוס לא ממשיך, וסמדר כבר שולפת את דף המדבקות וניגשת ללוח.

שי מרימה את היד.

"הו, שי." עמוס נאנח בקול רם. "נראה לי שסמדר רצתה להגיד לך משהו."

"לא לשי, בהכרח." סמדר מסתובבת מהלוח. היא לא מסתכלת על שי אלא על עדי. "רציתי להגיד שאנחנו רואים הכול ושומעים הכול. גם מה שנדמה לכם שלא." 

על מה היא מדברת? שי מציצה בעדי. נראה לה שעדי רועדת. היא ממשיכה להרים את היד.

"אתן הסתובבתן בזוג, שי." עמוס מסביר לה בטון עייף. "במצב כזה היעד שלכן כפול. לא מספיק לרוקן פנקס אחד. את יכולה להוריד את היד."

היא לא מבינה על מה עמוס מדבר. אבל סמדר מדביקה כבר כוכב בחלק של מרב. אין לה זמן להיות מנומסת וסבלנית. "המדריך!" שי אומרת בקול, "המדריך, לי אין בכלל לא רלוונטיים! אני אמורה להיות היום מצטיינת!" 

מצדדיה של שי, שירלי ויאיר נרתעים קצת, כל אחד לכיוון שלו.

"איזה מצטיינת? איזה?" סמדר מסובבת אליה את הראש. "הדבר הזה מקשיב בכלל למה שאומרים לו? מגיע לך שיורידו לך מדבקות, לא להפך. ואל תחשבי שלא נדבר עם שתיכן בפרטי אחרי שהתעלמתן ככה מהוראות. כנראה הינו עדינים מדי איתכן לאחרונה. עכשיו שבי בשקט ותני לי לסיים." 

סמדר מדביקה כוכב אחד גם לשירלי. היא אפילו לא מנסה לעשות את זה יפה, שי שמה לב. הכוכב החדש תלוי בקושי, עקום קצת, מקופל בזרוע אחת. שי סופרת מהר. זה הכוכב ה-72 של מרב. 

ואצל שירלי, אצל שירלי זה הכוכב ה-29.

"לא." שי אומרת.

"שי, די." עדי לוחשת לה. היא יודעת לזהות יותר מכולם את הרגע בו רגשות ממלאים את שי ומאיימים להשפך. אבל היא לא יושבת קרוב מספיק. היא לא יכולה פשוט לשלוח אליה יד. 

שי נעמדת, ועכשיו גם סמדר מבחינה בה. היא שולחת יד לחגורה שלה. "מה נראה לך שאת עושה?" היא צועקת ושולפת מהחגורה מכשיר חשמלי קטן, דמוי מקל. שי לא מצליחה להזכר מתי ראתה אותו. אבל היא יודעת, באופן עמוק, ומנסיון, שהוא יכול להכאיב מאוד. 

עמוס משמיע קול נשיפה כשהוא מזנק מפינת החדר. תוך כדי תנועה הוא מושך את השרוולים מעל הזרועות שלו, מכסה אפילו את הכפפות, כך שכל חלק חשוף שאפשר היה לגעת בו נעלם מתחת לבד. אבל הוא עוצר פתאום, באמצע התנועה. הפה שלו נפתח קצת, בהבעה מבולבלת, שלאט לאט משתנה. שי יכולה לראות בעיניים שלו איך הפחד משתלט עליו כשהוא תופס מה קורה. 

זו לא הפעם הראשונה שבה היא מצליחה להעביר מסר בלי לגעת. אבל זו כן הפעם הראשונה שהאדם שמולה מודע למה שמתרחש. עמוס אמנם לא יכול לזוז, אבל הוא יכול להבין את מה ששי הבינה קודם. שאם מצליחים לזכור את התדר, לא חייבים להמשיך לגעת. אולי הוא אפילו מצליח לשחזר את הרגע המדוייק שבו הניף את היד שלה, בסיכום המשימה בבני ברק. הוא לא טרח לכסות את מפרק היד שלו אז.

"מה אתם יושבים שם? תפילו אותה! תעיפו אותה על הרצפה!" סמדר צועקת לילדים, שכנראה המומים מכדי להגיב.

שי מסתכלת על סמדר והיא משתתקת בבת אחת. המכשיר המחשמל המאיים נופל על הרצפה. את הטעות שלה סמדר עשתה כשקיפלה לשי את שרוולי הסוודר. זה לקח הרבה יותר משתי שניות. שי אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ. 

סמדר צועדת בנוקשות חזרה אל הלוח.

"מה קרה להם?" עמית שואל. השאלה שלו כמו מעירה את עדי בבת אחת.

"שי!" עדי צועקת וקמה מהספה. היא רצה אל עמוס הקפוא, שולפת צרור מפתחות מהכיס שלו וממשיכה לכניסה. היא מנסה את המפתחות עד שהדלת נפתחת. "בואי שי, עכשיו!"

כמה ילדים קמים, בהיסוס, וממהרים לכיוונה של עדי. למרב לוקח קצת יותר זמן. היא נועצת בשי מבט ארוך, מתלבט. אם תחליט לעצור אותה, לשי לא תהיה דרך להתנגד. ואז גם מרב מתרוממת ומצטרפת לשאר.

"שי! תעזבי את זה! בואי." עדי קוראת לה. 

שי לא מגיבה. עדי מנסה להתקדם לעברה, אבל אין לה סיכוי. אחרי כל כך הרבה פעמים בהן החזיקה לה את היד, התדר של עדי הוא הקל ביותר לשחזור. קיר דמיוני מפריד ביניהן באמצע החדר. עדי מטיחה את עצמה עליו, שוב ושוב, אבל נעצרת באוויר.

עדי מתחילה לבכות. "בבקשה," היא מתחננת. "בבקשה בואי איתי." 

שי מסתכלת עליה. הפנים של עדי מבריקות מדמעות. המבט שלה נואש. זה נכון, היא באמת לא יכולה להבין. שי שולחת אליה חיוך קצר ואז חוזרת להביט בלוח. 

בתנועות כבדות, סמדר מרימה את דף המדבקות.

היא כמעט לא מודעת לרגע שבו גם עדי מסתובבת. בשולי טווח הראיה שלה, היא יכולה רק בקושי לראות אותה רצה לעבר הכניסה ואחר כך נבלעת, כמו בתוך מים, באור הכתום של פנסי הרחוב. משהו נפלא ונורא מפרפר בתוכה. על הלוח, ליד השם שלה, סמדר מדביקה עוד כוכב. ועוד כוכב. ועוד כוכב. ועוד.