כוכבים

הסיפור הבא מסופר כפי שאני זוכר אותו, אז סלחו לי אם הפרטים אינם מדויקים או תואמים למציאות כפי שהייתה באמת. באותו יום עליתי לרכבת כרגיל, השמש סנוורה אותי כשחיכיתי לרכבת כרגיל, והאנשים שישבו איתי בקרון היו עסוקים בעצמם כרגיל. שמעתי מוזיקה באוזניות והבטתי בתמונה המשתנה תדיר מעבר לחלון. מדי פעם עברנו ליד רחובות העיר והאנשים ברחוב עצרו והביטו לכיווני, חלקם אפילו הצביעו לכיוון הכללי שלי. לרגע לא הבנתי מה קורה, ואז נזכרתי שאני נוסע בתוך רכבת, וכנראה הרכבת היא מה שמושכת את תשומת ליבם. מבחינתם נגלה לעיניהם מראה מיוחד, אבל בשבילי הנוף הזה לא היה מיוחד בכלל, הייתי בתוכו לכל מקום שילך. הנוף העירוני התחלף מהר בשדות שלא ברור אם הם עזובים או שמא מטופחים בקפידה. פה נראה בז עומד על ברזנט תקוע באדמה ומביט על דרך לא סלולה, ורגע אחרי זה אתה מביט בשני כיסאות ישנים עומדים מתחת לעץ איקליפטוס גדול, גם הכיסאות עצמם לא ידעו אם הם שם בכוונה או במקרה. המוח שלי התחיל לפהק בקול והפה שלי ביחד איתו, עיניי נהיו לחות במיוחד וראשי נשען לאחור כאילו הייתה לו דעה משלו. נכנעתי בשקט לעייפות והתחלתי להביט פנימה, אל תוך החלומות שבמוחי.

כשקמתי הרכבת לא הייתה בתנועה. ליבי כמעט קפץ החוצה מחזי כשנוכחתי לדעת שאני הנוסע היחידי בקרון. חשבתי לעצמי שטעויות נוטות לקרות, ואפשר לנטות להלקאה עצמית והסקת מסקנות אחרי שאצא מהצרה הזאת, נכון לעכשיו עליי לפעול כדי להגיע למקום שבו אוכל לגבש תוכנת לגבי ההמשך. קמתי מהר ולרגע ניתרה במוחי המחשבה שהדלתות עשויות להיות נעולות, עליתי במדרגות הקטנות וניגשתי בחרדה אל הכפתור של הדלת. לחצתי עליו פעם אחת, ואחרי שניה שעברה כמו עשר הדלת נפתחה. נשפתי ברווחה, הנה, דברים כבר הולכים בכיוון הנכון. יצאתי מהרכבת אל הרציף והבטתי סביב, נראה היה שהרציף נמצא מתחת לאדמה מכיוון שלא היה ניתן לראות את השמיים. תקרת המערה העגולה גרמה לי להרגיש כאילו העולם קטּן וקטּן ומט ליפול. הבטתי סביב בתקווה לראות משהו שיתן סימן למיקומי על הכוכב, התחנה הייתה ריקה לגמרי, אפילו מנקים לא היו בה. בכל מקרה היא נקייה להפליא, עלתה במוחי המחשבה. למוח יש יכולת לחשוב על דברים שאינם מעלים או מורידים, כך שאתה חושב לעצמך האם גם המוח מתלוצץ לעיתים.

רגליי נשאו אותי בצייתנות מפליאה אל המדרגות, ממילא לא הייתה לי ברירה אמיתית. כשעברתי את המדריגה האחרונה הבטתי סביב, מעברים אלקטרוניים מאלומיניום כסוף עמדו דומם, היה נדמה שאני היחיד שהם מחכים לו. היציאה מהתחנה הייתה ריקה ונקייה בצורה לא נעימה, לפתע כל הסדר הזה נראה לי כאוטי.  מאחורי דלפק סמוך למעברים – אך עדיין בצד הפנימי של התחנה – ישב איש שמן וקירח עם זקן לבן וארוך, על מצחו נחו משקפי שמש כסופות והוא הביט בי בציפייה. אם היו עוד אנשים בתחנה כנראה הייתי נרתע ממבט שכזה, אך בהתחשב בכך שהייתי האיש היחיד מלבדו בתחנה, לקחתי את המבט כהזמנה לבבית לשיחה. ניגשתי אליו וקדתי בראשי קלות, הוא המשיך להביט בי כאילו זאת תנועה טבעית וחסרת משמעות. שאלתי אותו לאן הרכבות הבאות יוצאות, בתקווה שאחת מהן תקרב אותי ליעד המקורי שלי. הוא אמר בטון של מישהו שקורא הוראות להפעלת מכונת כביסה שאין יותר רכבות להיום. הבטתי ימינה, ראיתי שמעבר למעברים האלקטרוניים ישנן דלתות זכוכית גדולות – הכניסה לתחנה – ומעבר להן היה חושך. אהההה, אמרתי בטון של מישהו שהכל כבר מובן לו. אההה כבר מאוחר בלילה, השמש בוודאי שקעה מזמן. הוא הביט ימינה עם העיניים בלי להזיז את הראש ואמר שהשמש לא שוקעת. הוא בוודאי קוקו רציני, חשבתי לעצמי, אבל הוא היה האדם היחיד שיכל לתת לי מידע לגבי המיקום שלי, אז הבלגתי. אם השמש לא שוקעת כאן, היא בוודאי שוקעת במקום אחר, התלוצצתי. הוא הסתכל בי כאילו נפחתי נאד מסריח במיוחד. ברור לך שהשמש היא בעצם צל, הוא אמר באותו טון אפור, רק שהפעם ממבטו ניכר שהוא חושב שעומד מולו קוקו רציני. כנראה שיחה עם המעברים האלקטרוניים הייתה עשויה להיות בחירה נבונה יותר משיחה עם הקוקו הזה, חשבתי לעצמי. השתררה דממה עמוקה לחמש שניות. אתה צריך שאפתח לך את אחד המעברים? הוא שאל בטון של מבוגר ששואל ילד אבוד אם הוא מחפש את אמא שלו. למרות הזלזול שבדבר, הוקל לי לדעת שיש לו טונים נוספים. כן, כמובן, אמרתי. כל דבר שיקרב אותי החוצה מפה והרחק מהקוקו הזה יהיה בגדר ברכה. הוא השפיל את מבטו אל הדלפק וכנראה לחץ על כפתור שהיה נסתר מעיניי. האור על הלוחית של המעבר הקרוב אלינו השתנה מאדום לירוק והוא נפתח. תודה רבה על העזרה, אמרתי לו, נחוש להישאר אדם מנומס גם אל אנשים שהחליקו על השכל. הוא מצמץ פעמיים והביט לעבר המעבר, לקחתי את הרמז בשתי ידיים ויצאתי מהעבר אל דלת היציאה בלי להביט לאחור. 

בחוץ היה חושך, אבל לא היה לילה. ידעתי שזה לא לילה כי לא היו בשמיים ירח וכוכבים, רק אפילה בהירה. חשבתי לעצמי שבוודאי הגעתי לתחנה של כרך גדול, שהאור הבוקע ממנו מונע מאור הכוכבים להיראות בשמי הלילה. אז כנראה הלילה באמת לילה, והקוקו הזה באמת קוקו. כן, הכל מסתדר עכשיו, חשבתי לעצמי. אילו היה לי עוד זמן כנראה שהייתי מקיש הקשים נוספים ומגיע למסקנות נוספות, אלא שחוט המחשבה שלי נקטע כשמונית שחורה עצרה מולי. איך ידעתי שזאת מונית? האמת, לא ידעתי עד שהנהג אמר לי: מונית! הנהג היה לבוש במעיל עור שחור וחבש כובע שחור עם מצחייה שחורה מבריקה, היה נראה שמתאים לו להסיע גופות בדרכם האחרונה יותר מלהסיע אנשים בדרכם אל הבית. באינסטינקט כמעט שסירבתי בנימוס, ואז הבנתי שאני זקוק לבן אדם עם מוח מתפקד שייתן לי מידע לגבי המיקום שלי, אז חייכתי ואמרתי: האם יש תחנה מרכזית בסביבה? גם אם אין רכבות בשעה הזאת, קווי לילה של אוטובוסים בוודאי יש, במיוחד בעיר גדולה כמו העיר שאני בוודאי נמצא בה. הנהג טפח על מצחייה הכובע המבריקה והשחורה שלו, על ידו הייתה כפפת עור שחורה, הוא חייך ואמר: כמובן, רק עשר דקות נסיעה מכאן. כמה זה עולה מכאן לשם? שאלתי. תלוי איפה זה כאן ואיפה זה שם, ענה לי הנהג. אלוהים, כנראה הגעתי לעיר של אנשים שלקו בשכלם, חשבתי לעצמי. אולי זה משהו באוויר של המקום חשבתי לעצמי. עוד סיבה טובה להתחפף מכאן, לפני שאנשום ממנו כמות שתספיק לפגוע בפעילות הקוגניטיבית של המוח שלי. כמובן כמובן, אתה בוודאי רומז שאתה מפעיל מונה, אמרתי בחיוך סלחני. הנהג הביט בי בדממה. חייכתי פעם נוספת ונכנסתי למושב האחורי, אם אתה לא יכול לתקשר איתם אז תצטרף אליהם, אני מניח. הנהג סגר את החלון שלו, ובתנועה חדה ומהירה לחץ על הגז. הוא לחץ עליו כאילו הגז הוא הבלמים והדרך היא ילד שהתפרץ לכביש, הוא לחץ עליו כאילו הגז מציע לו טבעת נישואים מתחת לחופה והוא אישה שמקרבת לשנות הבלות שלה, בקיצור הוא לחץ עם תשוקה רבה. גבי וראשי נדבקו לגב המושב בבהלה, כאילו שלושת הסנטימטרים האלו הם מה שימנע ממני למות במקרה וניכנס ברמזור או ברכב אחר שבוודאי אינו חושד כעת בדבר. כעבור דקה של נסיעה מטורפת, מיששתי את ידיי ורגליי והופתעתי לגלות שאני עדיין אורגניזם שלם. כעבור שתי דקות התרגלתי למצב והנחתי שאם לא ממתי עד עכשיו, יש סבירות נחמדה שלא אמות גם בשמונה דקות הקרובות. הבטתי לכיוונו, הוא היה רגוע כמו נער שצופה בנטפליקס ואוכל גלידה. הבטתי בחלון, נסענו על כביש מהיר בתוך העיר, מגדלים זוהרים התנשאו מעלינו ורכבים בוהקים טסו איתנו על הכביש כמו במשחק מירוצים. הצצתי לתוך כמה מהרכבים שחלפנו על ידם, האנשים בהם היו עם אותה ארשת פנים שטוחה. לפתע מגדל ענקי ומרובע בצד ימין של הכביש התחיל לקרוס, צרחתי כמו ילדה קטנה. הנהג כיוון את המראה הפנימית לכיווני והביט בי דרכה. קרה משהו לאדון? הוא שאל. הבניין ההוא התמוטט הרגע, אמרתי מתנשף. מגדלים עושים את זה כל הזמן, הוא אמר והחזיר את שתי עיניו לכביש. אני בוודאי בסיוט נוראי, חשבתי לעצמי. צבטתי את עצמי פעם ופעמיים, כלום. התחלתי לשיר את כביש החוף של סטייק ובן אל, בתקווה שהאבסורד שבדבר ייצור חור שחור עם האבסורד שבחוויה ויבלע אותי חזרה למציאות, היה נראה שהנהג דווקא נהנה מהשירה שלי. את זה כבר לא יכולתי להכיל יותר, אמרתי לעצמי שכנראה אני זה שהשתגע, אולי זה כמו הסרט שאטר איילנד, או כמו לצפות באח הגדול, אתה רואה מציאות מעוותת וחושב שאם היא מתקיימת כנראה שהיא הגיונית. בדיוק ברגע שבו החלטתי שאני צריך להתקשר למשטרה ושילחו אותי לאן שייקחו, המונית נעצרה. הנהג הביט בי בצפייה שהפכה מהר מאוד לרחמים או גועל, תלוי כמה הוא אדם מוסרי. אני רואה שעובר עלייך יום רע, הנסיעה הזאת בחינם, לך תנוח קצת אדוני. הנהנתי חלושות ומיהרתי לצאת מרכבת המוות שהמטורלל הזה קורא לה מונית. רגליי רעדו קלות כשירדתי אל המדרכה, הבטתי קדימה, מולי היה בניין שהיו בו משהו כמו חמש עשר קומות, השלט שמעל הכניס אליו אמר – התחנה המרכזית. לא היה ברור לי למה יש את האות הא, כאילו זאת התחנה המרכזית היחידה ביקום, אך בשלב הזה כבר לא נסמכתי כל כך על ההיגיון שלי כמו בעבר, ברגליים כושלות דידיתי לעבר הכניסה כשלפתע המגדל שנקרא "התחנה המרכזית" התחיל לקרוס. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שרגליי ויתרו רשמית על כל העניין הזה של להחזיק את גופי במצב מאונך לקרקע, נפלתי לרצפה והכל הפך לחושך אמיתי.

קמתי עם ראש מסוחרר, הבטתי מיד ימינה ושמאלה, הייתי שוב ברכבת, היא לא הייתה בתנועה. הבטתי מעבר לחלון,הרכבת הייתה בתחנת לוד, אמנם לא מקום סימפתי במיוחד להיות בו, אבל בטוח יותר ממרגלות בניין קורס. כנשוך נחש זינקתי מהמושב שלי ומיהרתי לצאת מהרכבת לפני שתמשיך לתחנה הבאה, שאלוהים יודע מה מחכה בה. השמש עמדה באמצע השמיים והאנשים זזו והתנהגו כמו בני אדם רגילים, הבניינים נראו יציבים והרכבים בכביש הסמוך לתחנה נסעו במהירות סבירה יחסית לישראלים. חלוש ורועד בדקתי בפלאפון מתי ובאיזה רציף יוצאת הרכבת הבאה לתל אביב. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אני לוקח את האוטובוס.