כאפות
טוב, שבוע אחד עבר, תודה לאל! נשארו עוד 155 שבועות בערך שזה 1088 ימים שהם 26,112 שעות.
אומרים שהטירונות זה הכי זין בצבא, אז מה נשאר לי לעשות חוץ מלזרום? אני לא מבין מה חשבתי לעצמי שהתגייסתי ועוד לקרבי, ילד הכאפות של השיכבה.
מסתבר שכל המערכות החננויות שלי עובדות מעולה והפרופיל גבוה אז יאללה החנן יהפוך לתותחן – שיהיה….
זה בדיוק מה שסיפרו לי ויותר, הכי קשה זה בלילות לישון באוהל עם עוד עשרים שלושים מפגרים חרמנים ברמות על, מזל שבמקלחות לא נפלו עליי חזק, חננה חננה אבל חבריקו לא פרייאר.
השיח האינטלקטואלי פה באמת מגוון לילה אחד מוקצה לבלונדיניות לילה ברונטיות ולילה בר רפאלי,
את העדפות שלי אני בחיים לא אחשוף, אני רק מהנהן וצוחק שצריך, תכלס מלא פעמים היה בא לי להקיא ולהגיד לחרא שהגזים בתיאורים האנטומיים שהוא ממש חולה נפש, אבל במקום זה חייכתי בשקט, מה אני אספר להם שאני מת על דפנה דקל? זאת חצי סטייה חסר לי ולחיים שלי אם אני פולט את השטות הזאת זאת צליבה לשלוש שנים לפחות ישגעו אותי עם זה מה אני צריך את זה על הראש שלי? אני כבר מריץ את כל הכינויים וההטיות שיש בעברית לצירוף השמות האלה ויש לי צמרמורת. בחיים לא אדבר על זה עם אף אחד פה. היחיד בעולם שיודע על זה זה נדב הממצמץ חבר שלי עוד מהיסודי שלו יש פטיש על מיכל ינאי אבל לא ניכנס לזה.
"מה אתה יושב שם ושותק צחי? חבר'ה אל תראו אותו ככה אני קלטתי את הבחור יש לו חתיכת הארד דיסק נייד שמה בן הרגליים, ספר לנו משהו צח איזה סיפור עסיסי על עלילותיו של ההאקר…"
"מה הוא כבר יכול לספר לך יוסי, עזוב אותו אתה לא קולט שהבן אדם חנון על, כאילו הוא נראה לי משפריץ רק מלראות עכבר אלחוטי ועוד כזה עם האור למטה בכלל…"
כמובן שכולם מתגלגלים מצחוק, "תתפלאו אבל יש לי סיפור שיפיל אתכם" ואז הנפצתי בגדול סיפור שהגרעין שלו אמיתי לגמרי, סיפרתי שהגעתי לבית של חברה שלי מהתיכון אחרי ריב גדול, באתי כמו גבר להתנצל ולנסות להחזיר אותה אליי, אממה מסתבר שחברתי החמודה והחנונית בכלל לא בבית נסעה עם ההורים והאח הקטן לאילת ורק האחות הגדולה והסופר כוסית שלה בבית, היא פותחת לי את הדלת כשהיא לובשת גופיית פוטבול ענקית בלי חזיה וחוטיני קטנטן, אני מספר שנורא התביישתי הורדתי את הראש ושאלתי איפה שירלי, היא אמרה לי שנסעה לאילת והזמינה אותי להיכנס בכל זאת, סיפרתי לחבר'ה שהיא הייתה מהכוסיות האלה שמקבלות כל מה שרוצות בלי להתבלבל והיה בא לה לעשות את החבר החננה של האחות הקטנה שלה סתם כי התחשק לה אם להיות פסיכולוג בגרוש זאת הייתה נקמה על כך שהיא הייתה האחות החכמה וזו השתמשה בנתונים הטבעיים והנשיים שלה כדי להרגיש בכל זאת שולטת, אבל מה זה משנה הם עפו על הסיפור וביקשו שאתאר בדיוק איך הכל קרה בעיקר התלהבו מכך שאמרתי שכאילו כל הזמן ניסיתי להתחמק וללכת וזה מה שהדליק אותה עוד יותר סיפרתי ששברה לי את המשקפיים ושרטה אותי בכל הגוף כולל הפנים הייתי צריך להתחבא שבוע ימים בבית אני משקר בלי להניד עפעף, הרחקתי לכת וסיפרתי שתפסתי אותה בדיוק כשגלשה בפורנו שניה לפני שהתחילה לשחק עם עצמה פתחה לי את הדלת וצירפה אותי… "וואי זה היה חולה…" אני מסכם,
"חולה מי שמאמין לך יא שקרן חובב סטאר טרק, אתם רציניים שאתם קונים את הבולשיט הזה?"
"ערן למה ככה?" שואל אבי השמן שכולו מזיע ונראה כאילו הוא שוכב על הבטן רק כדי להסתיר את הזיקפה האימתנית שהסיפור שלי גרם, "זה לגמרי יכול להיות", אומר אבי בתמימות, "תגיד לי מה אתה מטומטם? אני מניאק אם בכלל היה דבר כזה וגם אם באמת אחותה הייתה פותחת לו את הדלת ומנסה לפתות אותו היא בטוח הייתה נראית כמו הצרות שלי והוא ברח כל עוד נפשו בו מהכונפה"
בן זונה איך הוא ידע ? ככה זה היה באמת…. אף אחד לא טרח לשאול אותי אם חזרתי לחברה ואיך יכולתי להסתכל לה בעיניים או לאחותה והם כבר בסיפור אחר, עכשיו ירון הזיין על נותן פה איזו סצנה מסרט פורנו על שתי תיירות באילת תיאורים אללה יסטור, זה בכלל לא נשמע כיף קצת מפחיד וממש ממש כואב.
ואני ההיי לייט של החיים שלי זה שבאמת ראיתי את דפנה דקל, לא תאמינו איך נפגשנו ואיפה ראיתי אותה, מרפי יודע את העבודה טוב. מסתבר שגברת דפנה דקל גרה בגבעתיים מאד קרוב לבית הכנסת שבו סבא שלי לא מתפלל אבל התעקש ששם אני אעלה לתורה ושם דפנה המדהימה שלי החליטה להתפלל באותה שבת מזל שראיתי אותה רק אחרי העלייה לתורה והתפילה אמא שלי "המקסימה" שכנעה אותה להישאר קצת לקידוש שאחרי התפילה כי "הבן שלי מת עליך, והיום יש לו בר מצווה" "מזל טוב, קראת ממש יפה" היא אומרת במבוכה ורק רוצה כבר ללכת ולהשתחרר מהמעגל הזה שאמא שלי סגרה עליה "תודה " אני אומר ובורח משם כי אני לא עומד בזה, איזה אפס.
מאז בחורות בהירות עם תלתלים שחורים תמיד עושות לי את זה.
הלילה אני קם לשמור איזה זין, שעמום המחץ, ועוד עם מי, אני ושאול המוזר, תגידו לי איך הצבא מגייס כאלה יוצורים אלוהים אין שום סינון? לא שלא תבינו שאול בחור טוב אבל מוזר רצח, תל אביבי דווקא גר באיזור של כיכר המדינה אבל חולה נפש או שהוא לא מוציא מילה מהפה וכל היום בתוך עצמו או שהוא נואם נאומים סופר מוזרים ומעריץ על של זוהר ארגוב מה לאשכנזי הצהוב הזה ולמלך? אלוהים יודע.
שאול נראה חדור מוטיבציה, האמת אני לא עייף בכלל, הוא מגיע לקרוא לי כולו מדוגם מי ישמע הוא משחרר את הכותל הלילה, "שאול תגיד לי מה נסגר איתך? כולך דרוך מה יש לך מודיעין פנימי על הסתערות או משהו?" או הו חבל ששאלתי הדפוק הזה חפר לי שעה על ערכי המולדת, באלוהים אני ממנה אותו ממחר מש"ק מורקים.
אנחנו מגיעים לעמדה שקט מוחלט, חוץ מהרעש של הצעדים שלנו שומעים רק קצת צרצרים שאול לא מפסיק להסתכל במשקפת מה הוא רואה שם לעזאזל?
אז מה שאול? מה אתה מספר?
אני מה יש לספר? שמירה אני יודע… וחוזר לסרט שלו
אלוהים עם מי נפלתי…
עוברת שעה עוברות שעתיים אני מתחרפן משעמום.
ואז זה מתחיל לגרד לי, אלוהים איך שבא לי על זה, אני נמצא שני שלבים מלהגיע לטופ טן, אבל הזהירו אותנו מליון פעם שאין מצב ואסור בתכלית האיסור להתעסק עם הטלפון בשמירה!
אבל אני מת!!! זה יושב לי בכיס כמו פחם לוהט.
אני לא מתאפק ומוציא את המכשיר, כמובן שנפוליאון פה שם לב. "מה אתה עושה?"
"מביא ביד על אנה" אני עונה לו, "לא ברצינות מה נראה לך" " אה שאול אל תחנך אותי טוב, אין לנו מה לעשות פה יושבים כמו שני מפגרים תן לי לפחות להעביר את הזמן קצת מה קרה"
"אם יתפסו אותנו שנינו נאכל אותה שיהיה לך ברור"
"מי יתפוס אותנו אף כלב לא עובר פה"
איך שאני מסיים את המשפט כוס אמא שלה הזונה טלי המפקדת קופצת לה מאחורי איזה שיח.
בת זונה
"לילה טוב"
"לילה טוב המפקדת"
"לא חבל אייפון 5 לבן וחדש ככה להעיף הצידה עם הרגל?" השרמוטה מצקצקת בלשון "חארם"…
נשפטנו. אני קיבלתי כלא, שאול קיבל 28 בבסיס.
כשיצאנו מהמשפט הכלבה סיננה בשקט כדי שרק שנינו נשמע "פעם הבאה תפוצצו אחד לשני חצ'קונים זה מעביר את הזמן יופי" והסתלקה משם.
"הלוואי תקומי מחר בבוקר עם פצעים בגודל ראש יא כלבה" קילל אותה שאול אחרי שהלכה.
ילד לא ברור…
ואז קלטתי שיפשפתי טוב טוב את העיניים אבל זה באמת קרה, במסדר בוקר המפקדת טלי השרמוטה האכזרית והכוסית הייתה נראת כמו מגש פיצה דומינוס! כל פרצוף הפורנו שלה היה מכוסה בפצעים מוגלתיים!
זה סתם צירוף מקרים? אין מצב.
"שאול"
"מה?"
"מה מה מה מה מה אתה משחק אותה מה?"
"מה קרה לך צחי התחלת לגמגם?"
"תגיד לי יא ווירדו איך עשית את זה?"
"את מה ?" הוא מתמם ולוקח עוד שניצל מהפס.
"אתה קיללת את טלי המפקדת וזה קרה!"
"מה זה? מה, החצ'קונים? חחחח כן הולם אותה לא?" ממשיך המוזר ולוקח גם פירה מגעיל.
אני יושב לאכול, איכס לאוכל פה יש טעם של כלום.
"מה עובר עליך?"
"אתה קלטת אותה?"
"מי את הפיצה? כן… חחחח"
"ואיך אתה מסביר את זה?"
"פשוט מאד – כל כלאב ביג' יומו…"
איזה חום אלוהים, זה באמת הכרחי לסחוב בן אדם על האלונקה המסריחה הזאת?
אני עוד שניה מת בחיים לא הסרחתי ככה והיה לי כל כך חם. כוס אמא של צה"ל, כל הזין בצבא.
כשאנחנו מגיעים לקטע של המקלחות אני מרגיש כמו חיה פצועה, זרם המים קר ואני מת על זה.
"תגיד לי שאול יא חצוצרן מה זה?"
בואנה קלטו את הזין של שאול? לא נראה כמו חדק של פיל?
איזה פה ג'ורה יש לירון הזבל הזה אין לו טקאט בשיט.
שאול לא עונה כרגיל בעולם שלו כאילו לא שמע אותו.
"קלטו קלטו את זה, זה ממש ווירד…"
ואז הכלב הזה לקח מגבת גילגל אותה הצמיד אותה לבטן והתחיל לחקות חדק של פיל ולהשמיע קולות כולם התפוצצו מצחוק אבי השמן ממש נפל על הבירכיים ונקרע על כל הכרס הענקית שלו שפוכה על הרצפה הרטובה, איזה גועל נפש.
"די כבר יא דפקט" אני צועק לכיוונו של הדביל המשתולל….
אף אחד לא שומע אותי, אני הולך לכיוונו של המטומטם ומעיף לו את המגבת מהיד.
"מה קרה צחוש? אתה נפגע בשם החבר המוזר שלך מאמי? חחחח שני קוקסינלים, אני מניאק אם לא תפסו אתכם מוצצים אחד לשני בשמירה ועל זה שפטו אתכם…"
פתאום קלטתי את שאול הארוך הזה מתסובב, עד עכשיו היה מתחת לזרם המים עם הגב אלינו ראיתי אותו לוחש "פול" ואז בום! ירון החרא מתמוטט על הרצפה ומסובב את הרגל.
איזה צרחות אמל'ה.
קפאתי במקום, מה קורה פה? עוד מישהו ראה את זה? אני חולה? אני מדמיין?
ירון אושפז בבית חולים, אף אחד לא ממש הבין מה קרה לו, הוא חזר מאה פעם על כך שהוא בטוח במאה אחוז שהוא לא החליק ולא הבין מה גרם לו לסובב ככה את הרגל.
אחרים פשוט חשבו שהוא החליק מהריקוד המפגר שלו, אבל אני, אני ידעתי את האמת.
זה שאול! יש לו כוחות, אני לא מאמין בזה באמת שלא אבל איך אפשר להסביר את זה אחרת? מה ? דמיינתי?
ירון כבר לא חזר אלינו מסתבר שהנפילה שלו לא הייתה נפילה רגילה הוא ריסק את הרגל בצורה כזו שהיו צריכים להשתיל לו פלטינות והנה נולד עוד נכה צה"ל מוכר – בשעה טובה.
"שאול" אני רץ להשיג אותו בדרך לאוהל אחרי ארוחת ערב.
"מה?"
"מה קורה?"
"בסדר" הוא אומר ומסתכל על הרצפה כרגיל באי נוחות.
"אני יכול לשאול אותך משהו?"
"כן, בטח."
הוא מחייך. פתאום נראה לי שלו כמו ילד קטן.
"איך אתה עושה את זה?"
"את מה?"
"נו אתה יודע למה אני מתכוון"
"לא"
"שאול, אתה קיללת את המפקדת טלי הכוסית וכל הפרצוף שלה התמלא פצעים, אחרי כן אני ראיתי בעיניים שלי שהסתכלת על ירון ואמרת "פול" והוא נפל ושבר את הרגל, אז אתה בא להגיד לי שאני מדמיין??? אתה יודע שהוא הפך נכה לכל החיים?"
"לא יודע מה להגיד לך אחי אבל אין לי מושג על מה אתה מדבר, רוצה לבוא לשק"ם? בא לי טעמי…"
שאול התקדם ואני המשכתי לעמוד.
האמת שדי שכחתי מהקטע הזה כלומר אחרי שזה קרה עוד חפרתי על זה קצת עם עצמי אבל בגלל שלא היו עוד ארועים מהסוג הזה אז די הנחתי לזה.
מאז עברו הרבה שנים.
סיימנו את הטירונות ואת שאול לא ראיתי מאז האמת קצת אחרי שהתפצלנו אפילו די שכחתי ממנו.
אחרי הצבא הלכתי ללמוד איך לא בטכניון ממלכת החנונים, האמת גם שם לא ממש הרגשתי שייך, לימודים כולה.
סיימתי הנדסת מכונות איך לא ועברתי לבאר שבע. למה? פשוט כי שם מצאתי עבודה, ובחברה שעבדתי פגשתי את אשתי, ליאת.
משפחה די בורגנית אנחנו, שני ילדים וכלב גרים בצד הטוב של העיר פעמיים בשנה בחו"ל הכל טוב.
עד שיום אחד יותר נכון לילה אני שומע קולות באמצע הלילה, זאת ליאת.
"מאמי מה קרה?" אני ניגש אליה אלוהים היא נראת נורא.
"לא יודעת, אני מרגישה כל כך רע"
"מה זה מעכשיו?"
"לא. כבר כמה ימים ככה"
"אז למה לא אמרת כלום?"
"דיברתי עם אמא שלך היא אמרה לי ללכת להיבדק"
"והלכת?"
"לא…"
אחרי לילה ללא שינה במיון ועוד הרבה לילות של התפתלויות וכאבים גילו שלאשתי היפה המתוקה והצעירה יש סרטן, ברחם.
המצב התדרדר בקצב מסחרר ואני לא ידעתי מה לעשות, מה אני יכול לעשות כדי להציל את הנסיכה שלי האהובה שלי אם ילדיי?
הייתי מפורק.
באחד הלילות שכבר יצאתי מבית החולים לנסוע הביתה להיות קצת עם הילדים, הנעתי את האוטו ולא יכולתי לנסוע הביתה. לא יודע מה נכנס בי, ביקשתי מחמותי שתגיע להיות איתם ונסעתי לים.
לא יודע למה אני בכלל לא מהטיפוסים האלה שמתים על הים הגעתי לחוף השומם דוממתי מנוע ויצאתי מהרכב. לא יודע כמה זמן נשענתי ככה על האוטו כשקרן אור העירה אותי, מה זה?
מישהו עבר עם כלב ופנס אני מרים את הראש, אח האור הזה, "הלו אתה לא שם לב שאתה מכוון לי ישר לפנים?"
"לא" הוא אומר וממשיך ללכת.
"סליחה???" התשובה שלו עיצבנה אותי אבל הטון שבו היא נאמרה בכלל….
"אין לך על מה להצטער ידידי לא קרה כלום, לילה טוב"
"אתה לא חושב שאתה חוצפן?" אני מתקרב אליו.
מאיפה היה לי את האומץ להתחיל את הויכוח הזה אלוהים יודע, רק בתוך תוכי ידעתי שבא לי ללכת מכות. לא חושב שאי פעם הרגשתי ככה, אולי פעם אחת ביסודי כשראיתי את יוסי דוחף בכוונה את רננה הילדה עם הפיגור השכלי, פירקתי לו את הצורה בלי רחמים.
האיש מסתובב אליי במבט רגוע, רגע הוא מוכר לי ולפי המבט שלו נראה לי שגם הוא מכיר אותי.
"צחי…"
"כן?"
"אתה לא מזהה אותי?"
"לא ממש… זאת אומרת נראת לי מוכר אבל…"
"שאול, שאול מהטירונות."
יא אלוהים.
"וואי שאול מה שלומך אחי?"
אנחנו מתחבקים.
"מה, מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?"
"האמת, סיפור קצת ארוך…"
שאול סיפר שהוא כבר כמה ימים מסתובב ללא קורת גג בגלל חובות, העסק של המשפחה שלו קרס לאט ובזהירות לאחר מותו הפתאומי של אביו. הוא לא ממש רצה להרחיב הרגיש לא נעים, תכלס הבנתי אותו.
מה אני אשאיר אותו להסתובב בחוץ? אז הזמנתי אותו אלינו לכמה לילות עד שיסתדר…
שאול להפתעתי הסכים, אפילו לכלבה החמודה שלו היה לנו מקום, מתוקה כזאת כל כך שמחה כשהגיע לגינה הילדים השתגעו עליה.
שאול היה דייר שקט וזה הרגיש לנו באופן מאד מוזר ממש טבעי שהוא איתנו.
בבוקר היה קם לפני הילדים ומוציא את הכלבה לפעמים שקדי הייתה מצטרפת אליו ונראה כאילו הנוכחות שלו מרגיעה את המצב הלא פשוט בבית.
הרגשתי בנוח ללכת עם ליאת לטיפולים הכואבים ולהישאר עד מאוחר בבית החולים.
ליאתי חוזרת הביתה פשוט כי אין עוד הרבה מה לעשות, אני סוחב אותה על הידיים והיא כל כך קלה וחסרת אונים.
מניח אותה בזהירות על המיטה ויורד למטה.
אני מתיישב על הספה ומרגיש את הלחץ העצום הזה עמוק בתוך המוח. מה אני עושה?
הדלת נפתחת שאול נכנס בשקט הרגיל שלו.
הוא רואה אותי שעון ככה עם הראש אחורה ויוצא בשקט לגינה.
לא יודע כמה זמן ישבתי שם כנראה שנרדמתי, כבר היה חושך בחוץ, עליתי לקומה השנייה כאשר אני עדיין כבד כל מדרגה הייתה ממש אתגר.
כשפתחתי את הדלת המוח שלי לא ידע כל כך איך לתפוס את המראה, על המיטה שכבה אשתי שאול שכב מעליה ומסביב עמדו הילדים.
אחר כך הסבירו לי שזה נסיון של שאול לעזור ולרפא את ליאת. מה קורה פה?
לא יודע, אבל זה עבד.
לאט לאט ליאתי חזרה לעצמה הרופאים לא ידעו איך להסביר את זה אבל לאף אחד לא היה איכפת.
שאול עזב את הבית ולא שמענו ממנו מאז. שכן אחד שהכיר אותו אמר שהוא עבר לגור בגליל יש שמועות שאפילו באיזו מערה. ללכת בתלם זה לא ממש הסגנון שלו.
לילדה שנולדה לנו אחרי שנתיים קראנו "הודיה" כי את התשובות אני לא יודע אבל להגיד תודה למדתי.
