ירח כחול

כשאנחנו מתקרבים לשער המעון, יותמי מרים אצבע אחת ומניע את ידו מצד לצד. גופו דרוך ונהמות של חוסר שקט בוקעות מגרונו. הוא חוזר על התנועה שוב ושוב. אני מתכופף לעגלה, אוחז באצבעו ותופס את מבטו. "יותמי, אני מבין שאתה מבקש טיול. נעים לך לשבת בעגלה, נכון? אבל עכשיו נכנסים לגן. נגה הגננת מחכה לך למפגש בוקר, בסדר?". הוא נוהם לחיוב. אני מלטף את הראש שלו, מתרומם ומשפשף פנים. שול מביטה בי בשקט, והולכת הלאה מאיתנו לכיוון השער שאני חוזר לדחוף את העגלה. 

על שער הכניסה מתנוססים שם העמותה, אזהרה לא להכניס בוטנים למעון ושלט מאיר פנים בו כתוב 'ברוכים הבאים'. הגדר המקיפה את הגן מעוטרת פלקטים צבעוניים ובהם מילות שירי ילדים מוכרים בליווי איורים של מחוות הידיים המתאימות. זו גדר גבוהה, טורים של עמודי מתכת שהרווחים הקטנים ביניהם כוסו בבדים צבעוניים ופלקטים כך שפנים המעון יוסתר לגמרי מעיני הבאים והולכים ברחוב. יותמי נוהם בהתלהבות ומנפנף בידיו לצידי ראשו כששול פותחת את השער. אני עובר את השער ומביט בה. היא נאנחת ומצטרפת אליי, והשער נסגר אחריה בטריקה. 

פנים המעון חמים, וריח ההכנות לארוחת הבוקר עולה מהמטבח. במרחב הקבלה הקטן כורסאות פשוטות, מכשיר תמי-ארבע ישן וכוסות חד פעמיות. בכניסה למרחב הגן יש אקווריום גדול ובו דגים כתומים פותחים וסוגרים את הפה. שול אמרה פעם שהם נראים לה כמי שמנסים ולא מצליחים לדבר. הקירות עמוסים קישוטים, לוחות משחק ומשטחים תחושתיים. המעברים לגן השיקומי ולגן התקשורת מתוחמים בשערי עץ נמוכים ובהם סוגר פשוט. תפעולם הוא אחד הטקסים המאפיינים את המקום וצלילי ה-'קליק' המתכתיים ולוחות העץ המוגפים הם חלק מהפסקול המקומי. 

בכניסה מחכה לנו מירב, עו"ס הגן, בחיוך וחיוביות שוודאי שמורים רק להורים שהיא פוגשת במסגרת התפקיד. היא מתכופפת ליותמי, תופסת את מבטו ובפנים מאירות אומרת לו שלום ושואלת מה נשמע, בזמן שכפות הידיים שלה מלוות את הדיבור במחוות מרחפות. הוא מחייך וכובש את מבטו ברגליו, והידיים שלו חוזרות לנפנף לצידי ראשו. מירב מתרוממת ופונה לשול. "מה שלומכם?", היא שואלת בטון שמח. "איך היה בחופשה?". "היה טוב", שול עונה בקצרה. מירב משתהה רגע, מחכה שתגיד משהו נוסף. במתח השתיקה שנבנה היא מסיטה מבטה אליי. "אה, כן", אני מכחכח בגרוני. "כן, יומיים רק שנינו. כיף להיזכר שאנחנו גם זוג בלי כל השגרה והכל על הראש". "ברור", מירב משיבה, עיניה הבוחנות עוברות בין שנינו. "זה נורא חשוב, להשקיע גם בכם קצת". אני מביט בשול. היא לא פוגשת את מבטי. מירב אומרת, "אני שמחה שבאתם שניכם. אתם זוכרים שיש לנו מפגש עכשיו?". "ברור, מה", אני מביא את עצמי לחייך אליה, "בשביל זה באנו שנינו". 

נגה הגננת יוצאת אלינו וניגשת ליותמי. אני מרים אותו על הידיים ועובר אתו על הכרטיסיות שתלויות בסקוץ' על הקיר: קודם יהיה מפגש בוקר, ושירים. אז תאכל ארוחת בוקר. יהיה זמן משחק, וזמן חצר שבו תסתובב בבימבה או עם ההליכון. אחר כך עוד מפגש, ארוחת צוהריים וזמן שינה, ואז אבא חוזר. בסדר? אנחנו נפרדים ממנו בנשיקה. הגננת מחייכת אלינו חיוך קטן ונכנסת אתו. שער עץ נפתח, שער עץ נסגר. הם נעלמים מבעד לדלת. 

היום, במרחב הפנימי של המעון מסודרים במעגל שמונה כיסאות פלסטיק, ובצד מונח שולחן קטן עם מיחם וקפה ועוגיות זולות. צמוד לקיר נערמו שתי ערמות – של כריות הג'ימבורי עמן עובדת הפיזיותרפיסטית, ושלל ההליכונים הקדמיים והאחוריים, כיסא גלגלים וכסאות מותאמים לישיבה.

שול מזכירה לי בלחישה את שמות ההורים המתאספים. מימין למירב מתיישבת פאינה, אמא של אלכסיי. אלכסיי גדול מיותמי בקצת. ילד יפה עם פנים ריקות שמעדיף, אם נותנים לו, לשחק לבד עם טרקטור צעצוע. לימינה מורן, שהגיעה בלי בן הזוג. שול חושבת שיש להם בעיות. הילדה שלהם, אלה, חמודה ותקשורתית. אם הייתי רואה אותה ברחוב ספק אם הייתי חושב שמשהו אצלה לא רגיל. אחריה בסדר הישיבה שול ואני, יושבים ממול למירב. הורים ליותמי, שעוד לא קיבל אבחנה רשמית. משמאלי נעם שהגיעה לבד, אמא של שקדי, פעוטה חמודה עם שיער דליל שאוהבת להיות על הידיים. ואז אביגיל ודודו, ההורים של תומר, שאוהב, בגדול, להרעיש. אני ודודו מחליפים מבט מהיר, ואני חש הקלה על שאינני האב היחיד במעגל.

"שלום לכולם", מירב העו"ס פותחת. כשהיא נכנסת לתפקיד יש לה דיבור איטי ומשתהה, ואני מרגיש את שול נושמת עמוק, מחפשת את הסבלנות שלה. "אני מודה לכם שבאתם. זה תמיד משמח לראות פה את ההורים של הילדים היקרים שלנו. חשבנו שנכון יהיה לארגן מפגש כזה, שלכם ההורים. אתם יודעים, לקראת ירח כחול. אני בטוחה שיש הרבה מחשבות על הנושא, ורגשות", היא אומרת ומהנהנת לעצמה בעוד מבטה משייט באיטיות בינינו. שקט יורד על הקבוצה. דודו מביט בנעליים שלו. אני לוגם מהקפה ויכול להרגיש את שול לידי נאנקת בשקט. מירב נותנת לשניות לעבור, ולבסוף אומרת, "אנחנו פה כדי להקשיב אחד לשני. וחשוב לי להגיד שכל מה שאתם חושבים, כל מה שאתם מרגישים, זה הכל לגיטימי. זה המקום שלנו לדבר אחד עם השני. לחלוק איך אנחנו מרגישים". 

"אני לא מבינה", אומרת פאינה במבטא בולט, "ירח באמת הופך כחול?". שול משפשפת את פניה. "לא", מירב מתחילה להשיב, קצת נבוכה, "זה…" – "זה תרגום מאנגלית", אני אומר. "באנגלית אומרים 'פעם בירח כחול', זו דרך להגיד על משהו שהוא קורה פעם בהמון המון זמן". "כן", ממשיכה נעם בחיוך קטן, "זה מצחיק שדווקא בעברית אומרים ש-'הכוכבים הסתדרו'". "נכון", מירב מהנהנת בכובד ראש ואני יכול כמעט להרגיש את הלעג שמתעורר בשול. "והכוכבים באמת עומדים להסתדר לנו, נכון? בעוד כמה ימים, שכשמערך הכוכבים יהיה בדיוק נכון, לאיזשהו פרק זמן מוגבל…" 

"אני כל כך כל כך מתרגשת", אביגיל מתלהבת משמאלי. "אני לא יכולה לחכות לזה. אתם יודעים, לפגוש אותו". –"לפגוש אותו", מהדהדת מירב. שול משפשפת את הפנים שוב ואני מכה עם גב ידי על ירכה, מסמן לה לחדול מהציניות. נעם ממשיכה: "אני בעיקר מודה לאלוהים על ההזדמנות הזאת. ברוך השם. לא כל אחד זוכה לדבר כזה, אתם יודעים? אני כל כך סקרנית לשמוע מה… מה יהיה לה לומר לי. לשמוע אותה אומרת 'אמא'. אני רק חושבת על זה" – "עולות בי דמעות", אומרת מורן. הן מהנהנות אחת לשנייה. 

דודו צוחק צחוק קצר; "בדיוק אמרתי לאביגיל בדרך לפה, שבא לי לשחק אתו כדורגל. פעם אחת. נורא סטריאוטיפי, אני יודע. אבל זה מה שבא לי". אביגיל צוחקת ומניחה יד על הרגל של דודו: "אמרתי לו, נראה לך יא דבע. פעם אחת אנחנו מקבלים את הילד שלנו ככה, בלי כל הבלגן בראש. אני מכינה לו שוקו ונותנת לו נשיקה בראש ואז יורה עליו איזה מיליון שאלות. כל מה שהוא לא יכול להגיד לי בשוטף. מה הוא אוהב לאכול, איזה שירים הוא אוהב בטלוויזיה", "מה הוא באמת חושב על נגה הגננת", דודו אומר וצחוק אוחז בקבוצה. מירב מרשה לעצמה חיוך, "זה טבעי שההזדמנות הזאת, כמו שאמרת נעם, תוציא מכל אחד מאיתנו רצונות שונים. תקוות שונות". 

"איפה אתם מתכננים להיות?", שואלת מורן את החדר, מתעלמת מההערה של מירב. אני עונה, "אנחנו חשבנו לקחת לילה במצוקי דרגות. הם עושים מזה אירוע, הם מתכוונים לכבות את כל האורות במתחם בשקיעה. לתת לכוכבים לעשות את שלהם כמה שיותר מוקדם, לכמה שיותר זמן". "עם המזל שלנו יותמי יירדם בדרך ולא יקום עד הבוקר", שול אומרת. הקבוצה לא מגיבה. מורן אומרת, "שמעתי על משהו דומה בחאן גמליה. אבל מוזר לי לא להיות בבית, עם הלוגיסטיקה שלי. נראה לי שאפשר לבזבז ככה הרבה זמן על התְקלות". "אני שמעתי באמריקה", אומרת פאינה, "ספינה יוצאת. של עשירים. כל הזמן מערבה מערבה בורחת משמש שעולה. עושה שיהיה לילה ארוך". "שטויות" אומר דודו, "אף ספינה לא זזה כל כך מהר". פאינה מושכת בכתפיים. "ככה אני שמעתי. מה עוזר לי זה, אני תקועה פה גם בלי כסף". 

מירב אומרת, "התחלתם לדבר על תקוות. על מה אתם חולמים? מה עוד אתם מדמיינים שיקרה?". "אני מדמיין אותו נעמד על הרגליים ורץ", אני אומר. "אני מדמיין את עצמי משתולל אתו על השטיח, כמו שאני עם אח שלו. אני מדמיין אותו צוחק". הקבוצה מחייכת, אך אני יכול לחוש את שול לידי כובשת את מבטה ברצפה. מרוחקת. מורן אומרת, "לי קצת קשה להגיד מה אני מקווה. זה כאילו, הכל טוב, אתם יודעים? כל מה שהיא תרצה לבטא אני רוצה לשמוע. אני ואבא שלה", היא מסיימת בתוספת שלא ברור מה תכליתה. פאינה אומרת, "אני רוצה לשמוע אלכסיי אוהב את הבישול שלי". כולם צוחקים. "באמת", היא מוסיפה בחיוך. "זה רק אני ואלכסיי בבית. מקווה אוכל שלי טעים לו. מקווה שהוא רוצה לשחק איתי. לדבר איתי". נועם אומרת, "אני, יש לי חלום. אני יודעת שלא יתגשם. מה שצריך להיות יהיה, הכל לטובה. אבל אני מדמיינת את שקדי מתעוררת כזה, אתם יודעים? ואז, כשכאילו הזמן עובר וזה נגמר, אז אני מגלה שהיא לא משתנה חזרה. שיש לי אותה ככה. לתמיד". שקט משתרר בחדר. דודו חוזר להביט בנעליים שלו. אני שולח יד ואוחז בידה של שול. מירב סוקרת באיטיות את פנינו. "זה באמת חלום יפה, נועם", היא אומרת בטון רך. "תודה שחלקת איתנו". היא חוזרת להנהן בעודה מביטה מסביב למעגל. 

"שולמית", מירב שואלת ואני מרגיש אותה נדרכת לצידי, "מה אתך? את מאוד שקטה". "אני פחות טובה בדברים כאלה", שול אומרת. מירב מחזירה לה מבט שואל. "כאלה", היא אומרת ומחווה בידה על המעגל שלנו. "בלחלוק ולדבר וכאלה". אני אומר בזהירות, "בגדול שול פחות חיובית כלפי כל הסיפור". מירב מהנהנת בכובד ראש, "את רוצה לחלוק איתנו את הסיבה לכך?". "גם אני אשמח", אני מלמל לעצמי. שול מתנערת מכף היד שלי ואנחנו חוזרים לשבת בנפרד. "תקשיבו, אתם כולכם נורא אופטימיים לגבי כל הרעיון הזה. מה אני אגיד לכם, אני מקווה בשבילכם שאתם צודקים וכל מה שתקבלו זה ילדים מחייכים שרוצים לשחק על השטיח ולחבק אתכם. הלוואי. אני מודאגת". מירב ממקדת בה את מבטה, "ממה את מודאגת?". "עזבו", שול אומרת. "שול", אני חצי לוחש לה. "בבקשה". שול היא אחת הנשים החזקות שאני מכיר. הדמעות שמתחילות להצטבר בעיניה תופסות אותי בהפתעה גמורה. "אני מקווה שכשהוא יתעורר על עצמו הוא עדיין ירגיש שהוא אוהב אותי בכלל, בסדר?", היא אומרת בקול רועד. "תראו, זה מעון מקסים. באמת. הוא צבעוני וכולם מחייכים ויותמי מתלהב בכל פעם שאני פותחת את השער ככה שאני מאמינה שהוא באמת שמח לבוא לפה. אבל לא ככה נראה הבית שלנו. תקשיבו, אני בשנתיים הראשונות של החיים שלו לא ישנתי. בכלל. החיים שלנו היו הדבר הכי רחוק שאפשר מהמתיקות שנשפכת פה מהקירות. אני סחבתי עליי דיכאון של החיים. לגדל את יותם זה בקלות – בקלות – הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. על כל מה שזה עשה לבית, ולקריירות שלנו, ולזוגיות שלנו. וכן, בסופו של דבר גם ליחס שהוא קיבל מאמא שלו בארבע בבוקר אחרי שלא ישנתי חצי שעה רצוף במשך שבוע. היו לי רגעים אתו שאני נזכרת באיך התנהגתי ואני מתכווצת. אני מנסה להגיד שאני מקווה שזה לא מה שהוא… שהוא לוקח אתו. שזה לא מה שזה אומר בשבילו, להיות הילד שלי", היא אומרת. 

החדר הופך מאוד, מאוד שקט. "שלנו", אני מוסיף בקול קטן.

"את מפחדת מהכנות שלו", מירב אומרת בקול מדוד. פאינה יושבת רכונה קדימה, לחייה בין ידיה, מכונסת בעצמה. מורן ממקדת את המבט בג'ינס שלה, נראית כמי שצריכה להימנע מכל אינטראקציה. אביגיל ודודו מחזיקים ידיים. הם מרגיזים אותי. מירב ממשיכה, "כל אחד מהיושבים כאן יודע היטב שאתם מתמודדים עם משהו שגובה מחיר אמיתי מאוד. מעצמנו. מההורות שלנו. מהזוגיות". מורן קמה בחדות ויוצאת נסערת ממרחב המעון לכיוון הכניסה. שער העץ נפתח ונסגר בקליק. נועם עומדת לקום אחריה אך מירב מסמנת לה בידיה לשבת. ברקע, אחת מעובדות הגן ניגשת למורן שנעלמת מעבר לפינה.

שול נאנחת. "סליחה שלקחתי את השיחה לכיוון כזה", היא אומרת. "להיפך", מורן משיבה. שול אומרת, "אני היחידה שמפחדת ממה זה יעשה לו?". אני רואה את דודו זז באי נוחות. "על מה הפחד?" שואלת מירב, מזמינה אותה לדבר. שול מנופפת לרגע יד חסרת כיוון באוויר, "חסר ממה לפחד? נעם אומרת שהיא חולמת איך שקדי נשארת ככה וכולנו מהנהנים ואומרים חלום יפה. ברור שגם אני מתחברת לזה. אני חושבת עליו עומד על הרגליים, קורא לי אמא. הלב שלי לא עומד בזה, בסדר?. זה משהו שאני מילולית חולמת עליו בלילה. אבל מה זה אומר עליי כאמא? זאת הבעיה כשהדבר הזה עובר מפנטזיה למציאות. אנחנו אשכרה הולכים לקבל את כל מה שהילד שלנו הוא לא, ואף פעם לא יהיה. ואנחנו מייחלים לזה. בדם. מה זה יעשה לו לעבור איתנו את זה? לראות את אמא בוכה מהתרגשות מזה שהיא מקבלת אותו לשעתיים לא דפקט. מה זה מספר לו על מי שהוא בעולם, אפילו בעיניים של ההורים שלו? הרי הוא גם מקבל את האינטליגנציה שלו בעסקת חבילה הזאת, אל תשכחו. את הכל הוא יבין. כמה מאמץ אנחנו משקיעים ביומיום שלא ירגיש שהוא פחות בעינינו. ועכשיו הוא צריך לחיות את שארית החיים שלו כשהוא יודע בבשר שלו, מניסיון בפועל, שתכלס מתחת להכל היינו מחליפים אותו בגרסה הטובה שלו ברגע?". "אני לא חושבת ש-" מירב מנסה להתערב אך שול בשלה, "וגם מה זה יעשה לו להיות ככה. הזדמנות אחת, כמה שעות, ואז לחיות את שארית החיים שלו מוגבל. מה זה יעשה לנפש שלו להחזיק את החוויה הזאת בלב ולחיות את שארית החיים שלו מוגבל. ממה אני מפחדת? מזה שהוא לא ירצה לחיות ככה. סבבה? חשבתם פעם על האפשרות שאחד הדברים שרמת ההתפתחות הזאת עושה לילד זה לשמור עליו שהוא לא יבין באיזה בְרוך הוא נמצא?. הורג אותי. הורג אותי שאף אחד לא שואל אותו אם הוא רוצה את זה בכלל. גם את זה אף אחד לא שואל אותו אם הוא רוצה. זה יכול להיות נפלא, ומרגש, וקשה, וכואב ואת כל המורכבות הזאת מפילים על הראש של הילד הקטן שלי וגם את זה אף אחד לא שואל אותו אם הוא בכלל רוצה לסחוב."

הקבוצה משתתקת לזמן ממושך. מורן חוזרת בסוף למקומה, ולמירב יש את השכל לא להפריע לשקט. "הלוואי שהיית מרשה לעצמך לדבר איתי ככה", אני אומר לה בקול נמוך. "אנחנו לא מגיעים אפילו לדבר על רשימת הקניות של מחר", היא עונה. שנינו חולקים צחוק קטן ויבש. זה לוקח זמן אך בסוף היא שולחת את ידה חזרה אליי. אנחנו יושבים יחד בשקט. 

——-

הכביש מתעקל ואנו נוסעים כעת במקביל לים המלח, שהולך ונמוג עם השנים ומתרחק מהכביש. יצאנו מאוחר מדי, כרגיל. השמש עוד עומדת בשמיים אבל מתחילה להראות סימני כניעה, ועננים מתכנסים סביבה. הרדיו מתחיל לקרטע. רעש סטטי משתלט על השידור ואני מכבה את הרדיו. אנחנו נוסעים בדממה. או, הדבר הקרוב ביותר לדממה האפשרי במשפחה הזו. יותמי נוהם לעצמו במושב האחורי ומנופף בידיו, ומבין רצפי הצלילים שהוא מפיק אוזן מנוסה יכולה לאתר מקטעים משירי הילדים האהובים עליו. 

אנחנו מגיעים למחסום הצבאי ופונים ימינה לעליות החדות לכיוון מתחם מצוקי דרגות. אנחנו מפנים את גבנו לחוף הלא מסומן שהרבנו לשהות בו אז, לפני הילדים, ומתרחקים. שול לא שמה לב. הכביש מתפתל בעיקולים חדים ומשני צידיו בנקודות תצפית טובות משפחות ערביות יושבות עם הפנים לים. הנהמות של יותמי מתחזקות. אנחנו מגיעים לשער.

כשיורד הערב העננים מתחילים להתפזר. אפשר לחוש את המתח עומד באוויר המדברי. המשפחות לאט לאט תופסות מרחק זו מזו ומתפרשות אל תוך המדבר כדי לאפשר פרטיות. אני מרים ומחבק את יותמי במשך הרבה בזמן. בסוף, כשהגב שלי לא עומד בזה יותר, אני מושיב אותו בעגלה. שול ואני עומדים ליד העגלה בשתיקה. אני מרגיש אותה רועדת ומניח עליה יד. היא משיבה בלחיצה על אצבעותיי, מקבלת את המגע. יותמי ממשיך להמהם לעצמו וידיו מנפנפות לצידי ראשו כתמיד. 

בסוף, הלילה יורד והעננים נפתחים. ירח מלא מאיר מעלינו באור רך. יותמי יושב בעגלה, ושול ואני מביטים בו בציפייה דרוכה. אני רואה את הכוכבים משתקפים, קטנים ובהירים, בעיניו. לאור הלבנה, הידיים שלו יורדות בהדרגה לצידי גופו, והוא מפנה את מבטו אלינו. משהו במבט שלו שונה. עיניו ערניות, ממוקדות. כאילו גם הוא מביט בנו כעת מבעד לקרעי ענן. "אמא?", הוא שואל. שול פורצת בבכי ומתרחקת מאיתנו בהליכה מהירה. "אבא?" הוא שואל. "אני פה חמוד. אמא כבר באה. היא מתרגשת נורא". "אוקי", הוא משיב בפשטות. "איך אתה מרגיש?", אני שואל בקול רועד. "בסדר", הוא אומר, מהורהר. "אני מדבר", הוא מציין. "נכון חמוד, אתה מדבר. ואני מבין אותך". "וואו", הוא אומר. שול חוזרת אלינו ואוחזת בחוזקה בידי. היא רוכנת אליו. "מה אתה רוצה עכשיו חמוד?", היא שואלת מבעד לדמעות. "מה יהיה לך נעים?". הוא חושב רגע. "אנחנו יכולים לעשות טיול עם העגלה?". אני מחבק אותה. "בטח חמוד", היא משיבה, "מה שאתה רוצה".