טנא מלא כוכבים
אספר את האמת: כמו כולם, חשבתי בהתחלה שהוא משקר. אמנם עליתי איתו אל פסגת הארבל באותו הלילה, אבל לא כי האמנתי לו – חשבתי שהוא מחזר אחריי, וזה החמיא לי מאוד. לא ציפיתי שכאשר נגיע לראש ההר, הוא יפנה את מבטו אל הירח המלא שריחף מעל הכנרת ויתחיל לרקוד.
ושעם כל תנועה שלו, ירקדו גם הכוכבים.
*
באותו הבוקר דֶּמְבִּיצֶר האגרונום הגיע לביקורת. פסע בין הגפנים הנבולים, חפן אשכולות של צימוקים – וציקצק. כפי שהעריך בעבר ולמרות ההיאחזות ה״אינפנטילית״ שלנו בשטח, אין סיכוי כאן לא לחיטה ובטח שלא לגפנים. ואם סיכוי ליבול אין – תקציב לחווה אין.
הוא פקד עלינו לארוז את הציוד החקלאי שהושאל לנו בתוך שבוע, אז יחזור עם הכרכרה להוביל את הציוד – ואותנו – בחזרה דרומה. ״מי יודע,״ אמר כאחד שדווקא חושב שהוא יודע טוב מאוד, ״אולי אם תחזרו למשרדים של רופין ביפו תמצאו לכם נחלה חדשה. כזו שתיכנע בפני הזיותיהם של נערי גימנסיה מפולניה.״
קיללנו אותו מהרגע שיצא את שערי החווה ועד ארוחת הצהריים, ומארוחת הצהריים עד ארוחת הערב. בלילה, כשנגמרו הקללות, תפסה את מקומן הדממה האיומה הזו, שכבר למדתי להכיר מאז עליתי ארצה: השתיקה של אלו המהרהרים במר גורלם.
הניסיון נכשל. חוות שדה-עמל תיסגר.
הדלקתי מדורה ברחבה שבין הצריפים. אחד אחד, הצטרפו החברים, מחשבותיהם עוד נודדות. כך נהוג היה לעשות: גם אם הראש טרוד בכישלון, או בספק, או במשפחה שבגולה. את הגופים מניחים זה לצד זה. מה גם שהיינו חייבים לדבר – הקבוצה ניצבה בפני החלטה.
יוסף, שהיה עדין מדי לעבודה הזו ממילא עם נפש המשורר שלו, היה הראשון שהציע לקבל את רוע הגזרה ולהתחיל להחזיר את הכלים מן הכרם. ״שמעתי שביהודה חבורות בודדים הקימו גינות ירק,״ אמר. ״מגיע גם לזה ניסיון.״
אחריו דיברה ציפורה: ״אולי כמה חודשים בראשון לציון אצל אחד האיכרים, רק עד שנוכל לרכוש את המכשירים בעצמנו.״
אחריהם הגיעו הצעות דומות, לצד מלמולי הסכמה מחברים נוספים בקבוצה. הבטתי סביב וליבי התכווץ. תהיתי: האם היו כל כך מיואשים גם לפני כן, ופשוט נמנעו מלהודות בכך?
היה זה בֶּרְצִ'יק שקטע את חילופי הדברים בקולו העמוק: ״לא עמלנו פה ארבעה חודשים כדי לחזור למשרד הארצישראלי עם הזנב בין הרגליים. הקבוצה צריכה להישאר, ולעזאזל עם דמביצר.״
לִיטְוִין נשען קדימה על הסלע הגדול. ״מה אתה רוצה, להתעמת עם ההסתדרות? זה הרי ברור שאנחנו לא ששים לרדת מהגבעה – דמביצר אולי אידיוט, אבל טיפש הוא לא. הוא יביא איתו את אחד השוטרים התורכים מעפולה, ויראה לנו עם המאוזר את הדרך החוצה.״
״מכאן אני לא זז,״ ענה לו ברצ׳יק ונשען לאחור על ערימת החציר כאילו התכוון להישאר ממש שם עד שיקחו אותו בכוח.
השניים החליפו דברים במשך דקות ארוכות, האחד מגייס לטיעוניו את הגותו של בורוכוב והשני את כתביו של סירקין. זלמן הצטרף והאשים את התקציב הדל, משה-ניסן קונן על היוהרה של האקספרימנט הציוני. נראה היה שנהיה שם עד עלות השחר.
אלא שאז נעמד חבר הקבוצה החדש – רפאל. מבעד לשיער השחור הארוך שהסתיר את פניו, שאל בעברית שהייתה צחה יותר משל כולנו למרות שמעולם לא למד בגימנסיה: ״מה המחיר שאתם מוכנים לשלם בשביל שיצמחו הגפנים?״
״שילמנו את כל המחירים שרק אפשר,״ ענה ליטוין. אחרים הנהנו.
רפאל התבונן באש. ״לא רציתי לעשות את זה,״ אמר. ״אבל אם הקבוצה תחליט זאת – אלך ואשים סוף לבצורת.״
מעגל של שנים-עשר אנשים הסתכל עליו בתדהמה. רפאל עצם את עיניו. ״אני יכול לבקש את הגשם שיבוא.״
ציפורה הסתכלה עליו בבוז – בשיחות הקבוצה, תמיד ניסתה להראות לגברים שהיא מחוספסת כמותם. ״הקדחת תפסה גם אותך?״
ליטוין כחכך בגרונו, אך לפני שהספיק לדבר, רפאל המשיך: ״אצטרך לקחת את הסוס, כדי להספיק לרכב אל פסגת ההר בטרם תבריח השמש את החושך. מוכרח יהיה לבוא איתי חבר נוסף, כדי שהסוס לא יברח.״ הוא הגניב מבט קצר אליי והשפיל עיניו בחזרה למדורה.
יוסף צחק במבוכה. ״המעשיות שלך מנעימות את זמן העבודה, אך כעת זה לא הזמן לסיפורים. אם כבר פצית פה,״ אמר בטון של אב המבקש מבנו לרדת מן העץ, ״מה לדעתך כדאי שנעשה?״
רפאל הביט בו, וחזר על דבריו: ״לעלות אל ההר. האם תיתנו לי את רשותכם?״ הוא הסתכל סביב כמחכה לקריאות הסכמה או ידיים מורמות בהצבעה. אך התגובה סירבה לבוא.
ובעצם, אולי זו הייתה הדממה האיומה באמת. אותה הדממה שהתגלתה כאשר הצעתי בפעם הראשונה לצאת לשדה עם הגברים, במקום לכבס את הבגדים: הדממה של קבוצה שהייתה מעדיפה שתשתוק.
ליטוין גאל את כולם מהמבוכה. ״אינני חושב שלמישהו יש התנגדות, רפאל. סע לשלום. אך לא נראה שיש מי שיצטרף להרפתקה שלך.״
״אני אצטרף,״ אמרתי, וחשתי את עצמי מיד מסמיקה כאשר עיני הקבוצה נטשו את רפאל ונחתו עליי בחבטה. המשקל שלהן נותר גם אחרי שהבאתי את הסוס וצעדתי עם רפאל אל מחוץ לחווה – וגם כשהחווה נעלמה מאחורי הגבעות.
חמש שעות רכיבה הביאו אותנו אל פסגת ההר, חמש שעות בהן שתקנו. רפאל ירד מהסוס ואני בעקבותיו, מתחמקת לאור הירח המלא מקוצי הדרדרים שניסו לתפוס את רגליי. ציפיתי שיבקש שאבוא איתו לקצה ההר להתבונן על הנוף. אך כשפנה אליי, ביקש ממני לשמור על הסוס. הוא השאיר אותי מאחור, התקדם כמה צעדים כמעט עד למצוק, לקח נשימה עמוקה.
ורקד.
בן רגע פרצו השמיים במחול. הכוכבים הבוהקים הסתחררו על ציר הארבל והותירו שובלים מנצנצים בלכתם. הם התקרבו והתרחקו, קפצו מעלה ומטה בקצב תנועותיו של רפאל. יד הונפה מעלה – ושלושה כוכבים זינקו הרחק אל האופק. רגל נעה הצידה – ועשרים כוכבים התגלגלו מזרחה.
הוא רקד כך דקות ארוכות, או אולי שעות. לבסוף האט, וכך האטו גם הכוכבים את הריקוד המטורף שלהם. הוא נפל על ברכיו, ונאנח. הסתכלתי מעלה, אל השמיים: אור השחר הפציע בין הרי גולן, למרגלותיהם של שמיים אחרים.
*
דמביצר יצא מן הבוץ אל חצר החווה. מטונף כולו, חסר מגף אחת שאיבד בדרך מהכרכרה שלא הצליחה להתקרב עד לחווה. השוטר התורכי עם המדים המצוחצחים נשאר להמתין לו שם.
״מדוע זה אינכם ארוזים לצאת לדרך?״ גער, בעודו מרים את המזוודה שלו מעל ראשו כדי להישמר יבש – ללא הצלחה מרובה. ״האם חשבתם שהגשם ישטוף את כישלונכם?״
בתגובה, הגיש לו ליטוין אשכול גפן עסיסי. גבה אחת של דמביצר זינקה אל פסגת מצחו, והשנייה הצטרפה כשהכניס לפיו את הענבים. ענב אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
״טעמם מתוק מאוד,״ הצליח לבסוף לומר בעוד המיץ הנוטף על סנטרו, מתערבב בטיפות הגשם.
״כטעם הדבש,״ ענה לו ליטוין בחיוך.
האגרונום הביט סביב בבלבול. הוא התעקש ללכת לכרם לקטוף אשכול בעצמו, ונוכח לדעת שלא הערמנו עליו ואכן הגפנים צמחו באורח פלא תוך ימים ספורים. כשחזר לרחבה, התבונן בקבוצה שהתכנסה סביבו בהשתאות. ״אעדכן את רופין,״ מלמל, בעוד יוסף וציפורה מלווים אותו בחזרה לכרכרה.
כשחזרו, צהלו כולם. זלמן הרים את רפאל על הכתפיים. ניצלנו! יחי רפאל! יחי הפועל העברי! בפעם הראשונה מאז הגיע לחווה, ראיתי על קצה שפתיו של רפאל חיוך מהוסס.
רק ברצ׳יק ישב בצד, מתחת הסככה הקטנה שהגנה על החציר מהגשם. כשניגשתי אליו לשאול מדוע אינו מצטרף לחגיגות, שתק.
״האין זה טוב בעיניך שהחווה ניצלה?״ שאלתי. ״שסוף סוף הגיע הגשם?״
״טוב שהגיע,״ ענה. ״לא טוב הכיצד.״
״הקבוצה תוכל להמשיך את מה שבאה לכאן לעשות, ברצ׳יק. מה רע?״
״באנו ארצה לבנות ולהיבנות,״ אמר. קם, והלך לאוהלו.
חזרתי אל הקבוצה. נראה שהחגיגות התחלפו בשיחה. ״לבדנו לא נצליח לאסוף את כל הגפנים,״ יוסף אמר. ״אמנם נשא עמלנו פרי, אך קשה יהיה לקצור את הכל.״
משה-ניסן הרים סלסלה קרועה. ״הגפנים עסיסיים וכבדים מידי לטנא. בקצב הזה, רובם יירקבו בשדה.״
ליטוין הוריד מכתפיו את רפאל, והניח יד על כתפו. ״אולי שוב תעלה אל ההר ותבקש עבורנו דבר-מה מן הכוכבים?״
החיוך של רפאל נעלם. הבנתי מיד את שכנראה הבין גם הוא: השלושה תכננו את השיחה הזו מראש. ״אעשה את אשר תחליט הקבוצה,״ ענה בקול חלש.
הקבוצה התיישבה לשיחה – ללא ברצ׳יק, שסירב להצטרף. אחרי דיון קצר, התקבלה ההחלטה. עליתי עם רפאל על הסוס, ויצאנו צפונה, אל ההר.
דהרנו במשך שעות. הרוח הקרה של הערב איימה להקפיא את פניי, אך גבו של רפאל נתן לי מחומו. כשהתקרבנו לארבל, העזתי לשאול: ״מנין לך הכוחות הללו?״
חששתי שהמילים שלי נבלעו ברוח, אך הוא ענה: ״למדתי אותם מצדיק גדול שהגיע לכפר כשהייתי ילד. הוא נתן לי את העברית, ולימד אותי לרקוד עם הכוכבים.״
״גם על ארץ ישראל סיפר לך?״ שאלתי.
״לא,״ רפאל ענה. ״עליתי לכאן כי חיפשתי להשאיר את השמיים ההם מאחוריי.״
״ומה בדיוק קרה שרצית לברוח?״
רפאל לא הגיב. נזכרתי במעשיות של הגויים שסיפרו לי כשהייתי קטנה, על עסקאות עם שטנים תחמנים שהעניקו מלכודות במסווה של ניסים. שאלתי אם הכוכבים דורשים גם הם קורבן מן האדם.
״לא,״ רפאל ענה, בדיוק כשהגענו לפסגת ההר. ״הכוכבים לא גובים את המחיר.״
יותר מזה, לא היה מוכן לומר.
*
צעקתי לזלמן להיזהר בדיוק בזמן: זמורת גפן שהייתה בדרכה לחבוט בו פספסה את פניו והפילה את הכובע שלו בדרכה להניח שלושה אשכולות בתוך הסלסלה. לפני שהספיק להרים את הכובע, קנוקנת ירוקה התלפפה סביבו, והניחה אותו בחזרה על ראשו.
הזמורה שבה למקום מנוחתה על החבלים המתוחים, ואחרת התקרבה להעניק לנו את גפניה. המשכנו כך עד שהסלסלות התמלאו לחלוטין, והתחלנו את דרכנו חזרה לחווה. מסביב, עשרות גפנים עטורי פרי נופפו לנו, מזכירים לנו לשוב ולקטוף גם מהם.
רק שנינו היינו בשדה: מאז שהגפנים התחילו לעזור לנו לאסוף את האשכולות, לא נדרשו יותר משניים לקיים את המלאכה. עם עזיבתו של ברצ׳יק בשבוע שעבר, המספרי הזוגי של החברים איפשר לנו לעבוד בצמדים קבועים לכל אחד מימות השבוע.
״אז מה בדיוק קורה שם כשאתם עולים אל ההר,״ זלמן שאל, בפעם השלישית היום.
״מה עוד יש לי לספר לך?״ שאלתי. ״רפאל רוקד, הכוכבים זזים, אנחנו חוזרים.״
״אבל איך הוא יודע איזה כוכבים להזיז? הוא מזיז אותם אחד אחד? למה הם מצייתים לו?״
״הם לא מצייתים,״ אמרתי. ״הוא מבקש, והם נעתרים. והוא לא מזיז אותם אחד אחד, הוא מזיז אותם לפי מערכות. כימה, כסיל, וכל היתר. במערכת עיש – הדובה הגדולה – הוא כמעט ולא נוגע. הוא אומר שקשה לשכנע אותה.״
״והלבנה? גם ממנה הוא מבקש?״
עניתי לו שכן. לא ציינתי שרפאל סיפר לי שהיא בוכה בכל פעם.
הגענו לחווה ורוקנו את הסלסלות לחביות העץ, שכעת מילאו לא רק את המחסן אלא גם את צריף המרפאה. למחרת היו אמורים להגיע לאסוף אותן מהמושבה, כדי לקחת אותם אליהם ולהפוך אותם ליין. איתם יביאו גם חביות חדשות, גדולות יותר. ומסגרות ברזל למיטות שרכשנו בזכות הרווח מן המשלוח הקודם.
סביב צריפי החווה ישבו החברים, בשעה שבעבר הייתה שעת השיא של העבודה. יוסף כתב במחברת חדשה. ציפורה סרגה. לצידם משה-ניסן ניקה את כלי העבודה, שכבר החלו להעלות אבק. והיתר… היתר נחו.
ליטוין ניגש אלינו בהתרגשות. ״בואו, תכף הקבוצה מתכנסת לקבל החלטה. רפאל יעלה היום שוב להר!״
״שוב?״ תמהתי. ״לשם מה? אחרי שביקש מהכוכבים לגרום לגפנים לסייע לנו, ולהרחיק את השודדים שהיו באים בלילות, ולהעלים את יתושי הקדחת? מה עוד נותר לבקש?״
״שיצעדו הגפנים דרומה,״ ליטוין אמר. ״אלה גפני פלא – הם יגדלו אפילו בחוף הים של יפו אם נבקש!״
הטנא הריק נפל מבין ידיי. ״ומה עם הקבוצה?״
אך ליטוין כבר מיהר להביא את הסוס.
*
בשבת בבוקר, האחרונים העמיסו את הציוד על הכרכרה של דמביצר וירדו עמו דרומה. אחריהם צעדה שיירה ארוכה של מאות גפנים עם רגליים דמויות שורשים.
לא כל חברי הקבוצה היו על הכרכרה. חלקם כבר עזבו בשבועות האחרונים: יוסף למשרדי העיתון “הפועל הצעיר״ בתל אביב, ציפורה לחיפה כדי ללמד עברית, וזלמן לנמל עכו בדרכו לאיסטנבול – ומשם בחזרה למשפחתו בפולניה.
השיירה התרחקה. נותרנו רפאל ואני, בין צריפי החווה הריקים. נשכבתי לאחור על ערימת החציר שברצ׳יק היה נוהג להישען עליה, ונזכרתי בו. פגשתי סוג חדש של דממה שהיה נורא מכל הקודמים.
רפאל נשען קיר הצריף לידי. ״הינה המחיר,״ לחש.
״כך קרה גם בכפר שלך?״ שאלתי, מחלצת את המילים אחת-אחת מתוך המחנק.
״לא כך בדיוק,״ ענה. ״אך גם שם המחיר היה קשה מנשוא.״
״וכל הזמן הזה ידעת שלכאן זה יוביל? שהכוכבים יהרסו כל מה שניסינו לבנות?״
הוא הביט בי בצער. ״הכוכבים עשו רק את מה שביקשתי. את השאר עשו הלבבות.״
