חרטה

הייתי בת שש-עשרה כשזכיתי במקום הראשון באולימפיאדה לאסטרונומיה וחקר החלל שנערכה באוניברסיטת תל-אביב. אם תחפשו בעיתונים מאותה תקופה – שנות התשעים של המאה העשרים –  תמצאו סיקור של התחרות. הייתי צעירת המשתתפים בגמר, והבת היחידה, מה שהפך אותי לאייטם מבוקש. העובדה שהייתי יפה כנראה לא הפריעה. בכספי הפרס קניתי טלסקופ ניוטוני, הגדול ביותר שיכולתי להרשות לעצמי. לא היה לו כיוונון אוטומטי, ורכשתי מיומנות באיתור ידני של העצמים שאפשר היה לראות מהגג של בית הוריי: ערפילית הטבעת בקיץ, צביר כדורי או שניים, כוכבי הלכת במועדם.

התלהבות ראשונית דועכת, כידוע, אקספוננציאלית, ומתייצבת על ערך נמוך וקבוע. כחלוף כמה שבועות הפסקתי כמעט להשתמש בטלסקופ, אלא אם באו אורחים, או שאירוע אסטרונומי מעניין הצדיק את הטרחה. שני התרחישים היו נדירים. במאי 1997 – שיא המופע המרשים של השביט הייל-בּוֹפּ – רכשתי פילטרים חדשים כדי לצפות בשביט, לפני שיצא לאלפיים שנות גלות מחוץ למערכת השמש. הייתי אז לקראת סוף השירות הצבאי.

"כשתהיי מוכנה, תקראי לנו לראות," אמר אבא. חיבקתי את הטלסקופ הלבן, הגדול, והצבתי אותו על הגג, פונה בכיוון הכללי של השביט. הסרתי את מכסה הפלסטיק של העינית, שנחלץ בקושי רב מהרגיל: בתוכו היתה חתיכה של נייר צהוב מקופל. לא זכרתי ששמתי אותו שם. אף-אחד חוץ ממני לא נהג לגעת במכשיר. מחשבה מוזרה עברה בי: מישהו השאיר לי פתק.

פתחתי את קיפולי הנייר, שהיה כתוב שורות צפופות. עיני כבר הסתגלו מעט לחושך, אבל לא מספיק כדי לקרוא את הפתק שם, על הגג. נכנסתי הביתה.

"הצלחת לכוון? רואים משהו?" צעק אבא מלמטה.

"יש עננים, ננסה יותר מאוחר," המצאתי. "והבטחתי לאורי להתקשר אליו."

נכנסתי לחדר העבודה של אמא, הסמוך ליציאה לגג. הפתק – דף שנתלש מבלוק שורות – היה כתוב בעט כדורי כחול. כמה מהמילים הודגשו בקו תחתי נחרץ. כתב היד היה מוכר:

מיכל, כותבת לך עצמך מהעתיד. ככה תדעי שזו האמת: כשהיית בת 12, בסוף-שבוע בצפון, בלילה על הערסל, הרגשת פתאום נוכחות מוזרה לידך. מעולם לא סיפרת לאף-אחד. אני רוצה שתדעי שלא דמיינת. זו הייתי אני. זו היתה הרצת ניסיון של מכונת הזמן.

אני מבקשת ממך לאתר אדם בשם סמואל ארון רוטברג. אני עובדת אתו, הוא בנה את המכונה שהביאה אותי לזמן שלך, לשנת 1997. בקיץ הקרוב תוכלי למצוא אותו בקליפורניה, מעביר בסופי שבוע הדרכות אסטרונומיה במצפה הרדיו של קלטק, OVRO. לפתק הזה יש המשך במחבוא שבחומה. בבקשה תשרפי את שניהם.

זו לא צמרמורת, מה שמרגישים כשדבר כזה קורה. זו מין חולשה של הרגליים, כאילו הן נמסות. חייבים לשבת. התיישבתי על הספה הנמוכה, הארגמנית, וקראתי שוב. הצמרמורת הגיעה בקריאה השנייה, כאילו הדם מנסה לסגת מהעור והעצבים נזעקים. 

נזכרתי בלילה שעליו כתבה: התארחנו בבקתת נופש של חברים בגליל העליון. שכבתי לבדי בערסל, החושך המיוער המה צרצרים, נשיפות ציפורים, חריקות עצים. פתאום הרגשתי שאני לא לבד. נוכחות דוממת, נטולת גוף, ריחפה מעליי ומימיני, צופה בי. החוויה היתה עזה, אבל משהו בתוכי סירב להאמין. כבר בגיל שתים-עשרה לא העזתי להתמסר לכמיהה, לאמונה שיש ביקום הרבה מעבר למה שאפשר לראות. 

לא סיפרתי לאף-אחד על הרגע ההוא. 

על שולחן העבודה של אמא היה עט כדורי כחול מונח לצד בלוק כתיבה צהוב. כשהעזתי לנשום, כשהצלחתי לקום, דפדפתי בו עד שמצאתי דף קרוע. קירבתי אליו את הפתק: הוא התאים. הדף הבא היה חסר.

היא היתה פה. היא נכנסה לבית הזה, ודאי בלילה. בחדר הזה כתבה לי את הפתק וטמנה אותו בטלסקופ, במקום שידעה שרק אני אמצא אותו, בתקופה הזו, בגלל השביט. מדרגות העץ בוודאי חרקו כשעלתה בהן. אולי אמא שלי שמעה, וקראה מחדר השינה, "מיכלי?" והיא ענתה, בקול ובאינטונציה דומים מספיק לשלי, "אני עולה רגע לגג, לילה טוב." אולי כך זה היה. לא ידעתי. הרגשתי את הדם בפניי מצטנן כשחשבתי: אישה זרה שהיא אני, כאן, אצלי בבית.

יש פתק נוסף, היא כתבה. ידעתי בדיוק איפה לחפש אותו, עוד עדות לכך שזו אכן אני: לפני שנים מצאתי מחבוא זעיר בחומת האבן שהקיפה את הגינה הקטנה שליד מגרש המשחקים. בתחתית החומה, נסתרת מאחורי השיחים, היתה אבן רופפת. בת עשר, מוקסמת מכל דבר סודי או מסתורי, שלפתי אותה, והשתעשעתי ברעיון להטמין מאחוריה משהו למשך שנים, מכתב-בבקבוק לעתיד. הנחתי בה מטבע של שקל. בפעם האחרונה שבדקתי – לפני שבע שנים בערך – הוא עדיין היה שם.

"אני יוצאת לסיבוב," הכרזתי. לקחתי פנס משידת המגירות שליד הדלת. אורות רחוב האירו את מגרש המשחקים, אבל בין השיחים היה חשוך. שיחי הלנטנה הדיפו ריח חריף כשנדחקתי ביניהם. צפוף היה בין השיח לחומה, אבל נדמה ששביל נרמס מאחורי השיחים, כאילו מישהו עבר שם לאחרונה. כרעתי ושלפתי את האבן מהחומה. במחבוא היה מטבע של שקל, ודף צהוב מקופל. 

המסר כאן הוא גורלי

ורק את תאמיני לי.

עדין מאוד אריג הזמן

והמשחק בו מסוכן.

האיש, בעוד עשרים שנה

יבנה/בנה את המכונה.

יש לו רעיון, ורק את הכלים

המין האנושי עדיין לא השלים.

את הבחור הנ"ל יש להמית

ואת תוכניותיו יש להצמית.

תקסימי את האיש, ולמדבר החם

תיסעו, בכוכבים תביטו שם.

ואז תיטשי אותו בלב שממה

לשאר תדאג השמש החמה.

37.238122, -117.818499 

לא היה לי ספק: הטקסט המחורז היה פרי עטי. מקאמות מאולתרות כאלה, בחריזה רשלנית ובמשקל צולע, אהבתי לשורר לקהל השבוי של חבריי, ואפילו לא הייתי צריכה להיות שיכורה לשם כך. המסר היה ברור דיו בשבילי, ומעורפל מספיק לאדם שימצא אותו במקרה – אם מישהו היה מוצא. 

סיכמתי לעצמי את מה שהבנתי: אני מתבקשת למצוא את אותו סמואל ולהרוג אותו, וכך למנוע את בניית המכשיר המסוכן, שבאמצעותו נסעה עצמי-העתידית בזמן לפחות פעמיים –  פעם אחת לבדיקה, כשהייתי בת שתים-עשרה, ושוב לאחרונה. המספר שהופיע בסוף השיר נראה כמו נקודת ציון. מאוחר יותר מצאתי אותה במפה: דת' ואלי, "עמק המוות", אזור מדברי לוהט בקליפורניה.

בדרכי הביתה, שני הפתקים מקופלים בכיסי, חשבתי: אם היא הצליחה להגיע לכאן ולהשאיר לי פתק, למה היא לא מחסלת את האיש בעצמה?

לא היו לי תשובות, רק השערות. למשל, אולי היא יכולה לחזור רק למקומות שבהם היתה במהלך חייה; אולי אסור לה לגרום לשינויים גדולים מדי. מאוחר יותר הופתעתי לגלות כמה מדויקת היתה ההשערה האחרונה. סמואל לימד אותי שהיציבות תלויה בהפרש הכרונו-אנטרופיה, גודל פיזיקלי חדש שהוא הגדיר: אינטגרל שמשקלל את משך המסע בזמן, עם מידת השינויים הבלתי-הפיכים המתחוללים ביחס לקו-הזמן החלופי.

העניין כולו נראה מופרך מיסודו, ועבר זמן עד שהשמדתי את הפתקים; נזקקתי להם כדי להשתכנע שלא הזיתי. בהדרגה חלחלה ההתרחשות המשונה לתודעתי והתמזגה עם המציאות, ושוב לא הקצתי בבקרים ותהיתי האם הכול היה רק חלום. הלוואי וידעתי איך ליצור קשר עם עצמי-מהעתיד, להבין מאיזו מציאות מצמררת היא באה, אילו סכנות מחרידות ראתה בעבודתה לצד סמואל, שהובילו אותה לבקש דבר קיצוני כל-כך, אבל לא היתה לי דרך. היה עליי לחקור ולגלות בעצמי, כמיטב יכולתי, ואת השאר להשלים בדמיוני. החלטתי להתחיל בכך שאנסה לאתר את האיש ולראות מה אצליח להבין לגביו ולגבי תוכניותיו. בעניין קו הפעולה שהציעה – הפקרתו בשמש הקופחת – אוכל להחליט מאוחר יותר.

כרמל, חברתי הטובה מהתיכון, עמדה גם היא לקראת שחרור, ותכננה לנסוע בקיץ עם משפחתה לשנת שבתון בקליפורניה. הרעיון היה של אבא שלה: שתינו נשכור רכב ונצא לטיול-אחרי-צבא בארצות-הברית. רצינו לבקר בלאס-וגאס ובדיסנילנד, לראות את עצי הסקויה, ולבלות לילה בפארק העצים המעוקמים, המכושפים, המכונים עצי ג'ושוע, שצמחו בין סלעי-ענק לבנים, דומים לגולגולות אדם. לא רחוק משם, שמענו, נוכל לראות את האינטגרטון, המתקן המסתורי שנבנה בשנות השישים ונאמר עליו שהוקם בהנחיה חוץ-ארצית, ושהוא יכול לחולל מסע בזמן.

תכננתי את הטיול כך שיכולנו להצטרף לתצפית כוכבים וסיור ב-OVRO, מצפה הרדיו של המכון הטכנולוגי בקליפורניה, בהדרכת סמואל רוטברג. על שלושה דברים הסכמנו כרמל ואני בתום הערב: סמואל היה גאון אמיתי, חכם ומתמצא יותר מהמבריקים שבין חברינו מבית-הספר למחוננים; הוא היה גם מוזר מאוד, יותר מהמוזרים שבין אותם חברים; והוא היה בלתי-מושך בעליל לטעמנו, ורדרד ורך, והיינו משוכנעות: בתול. 

שכנעתי את כרמל להתעכב בחברתו אחרי שהתפזר הקהל: לא לעתים קרובות יוצא לי לפגוש אדם כזה. ידעתי הרבה על כוכבים; הוא ידע יותר. הוא כמעט לא הביט בעיני כשענה על שאלותיי בקוסמולוגיה ואסטרופיזיקה; רוב הזמן דיבר אל נעליו או מעבר לכתפינו. אבל הכרתי אנשים כמוהו, שלא ידעו להתחבר אלא בשיחה על תחומי מומחיותם, והרגשתי שלמרות המבוכה, הוא נהנה מתשומת-הלב. לפני שנפרדנו הצעתי שאחרי הטיול, כאשר כרמל תחזור למשפחתה, אבוא לבדי לבקר אותו בביתו שבעיירה בישופּ, כדי שנוכל להמשיך לשוחח. הוא הסכים.

בחצר ביתו של סמואל ניצב תנור שמש – משטח עגול בעל עקמומיות פרבולית, מצופה בנייר אלומיניום. במוקד המראה הפרבולית היה צולה מרשמלו ונקניקיות. לפעמים העלה על המוקד גם עקרב שמצא בחצר. היה לו טלסקופ שמידט-קסגריין, משוכלל בהרבה מהטלסקופ הניוטוני שלי. סמואל היה מבוגר ממני בארבע שנים, עמד לקראת סיום הדוקטורט באסטרופיזיקה, וידע יותר מכל אדם אחר שהכרתי. ממנו שמעתי לראשונה על חוק מור – האבחנה האמפירית בדבר קצב הגידול של כוח המחשוב – ועל אפשרות קיומם של מחשבים קוונטיים. תוך עשרים עד שלושים שנה, העריך, תשיג האנושות את כוח החישוב שנדרש כדי לבנות את החזון הגדול ביותר שלו: מכונה שתאפשר לחזור לעבר ולשנות אותו.

התעמקנו בחוק השני של התרמודינמיקה: אם מישהו יריץ לאחור סרטון של ספל נשבר, נדע מיד שכיוון הזמן בסרט לא נכון. בסרטון של נדנדה, לעומת זאת, לא נראה הבדל. אבל אילו יכולנו לבחון את הנדנדה ברמה המיקרוסקופית, היינו מזהים גם בה את חץ הזמן: הצירים נשחקים והחום שנוצר מתפשט החוצה, לעולם לא מתרכז פנימה. האנטרופיה – מידת האי-סדר – תמיד גדלה.

"הכול עניין של כרונו-אנטרופיה," טען סמואל, וגיבש מודל שעל-פיו התנועה לאחור בזמן אפשרית ואף יציבה כל עוד מתקיימים חוקי הכרונו-אנטרופיה – חוקים שהוא גילה וניסח. בתסכול סיפר לי שלא מצא אף איש-סגל במחלקה לפיזיקה שיסכים לטרוח ולהתעמק בהם. ביקשתי לשמוע עוד, והוא הסביר ברצון: התיאוריה הגדירה מרחב הסתברות בו כל אירוע גורם בכל רגע לפיצול של אינסוף קווי-זמן –  נפרדים, אבל לא בלתי-תלויים: חוקי הכרונו-אנטרופיה מכתיבים יחסים אשר ממשיכים להתקיים בין קווי-הזמן, קורים דקים של הסתברות, המולידים קשרים רוחביים: אם בקו-זמן אחד זכית ברצף של הימורים, בקו-זמן אחר תפסיד ברובם. 

"אז את מבינה," אמר. "אין שום בעיה לחזור אחורה. כל עוד השינויים בכרונו-אנטרופיה קטנים, קו-הזמן המקורי שממנו באת יישמר, ותוכלי לחזור אליו."

"כשהמכונה תיבנה, לך תדע מה אנשים יעשו בה," אמרתי. "מה אם מישהו יבצע שינויים גדולים מדי?"

"במקרה כזה תהיה עלייה מהירה באנטרופיה, ויתחילו לקרות דברים מאוד קיצוניים בכל קווי-הזמן. אני קורא לזה קריסה קטסטרופלית של הסינכרוניות." הוא משך והניח לפנינו מחברת, והראה לי את נקודות ההתבדרות של האינטגרלים שלו, חישובים שטרם היו לי הכלים המתמטיים להבין. גם כיום, שנים אחרי שהשלמתי את הדוקטורט בפיזיקה, אני נדרשת לריכוז מירבי כדי לעקוב אחר הפיתוחים המורכבים ששלף אז ישירות ממוחו, מבלי להזדקק לרשימות. את הקבצים המסודרים שריכזו את עבודתו לא יצר כגיבוי לזיכרונו, אלא כתוכנית עבודה שהמתינה, ערוכה ומוכנה, ליום שבו הטכנולוגיה תהיה בשלה לבניית המכונה.

"מה למשל יקרה בקטסטרופה כזו?" דחקתי. 

"במקרה הכי גרוע כל האנשים בכל קווי הזמן ימותו, לא נורא," צחק סמואל. "היקום היה פה לפנינו ויהיה גם אחרינו, הוא יסתדר בלי האנושות. אולי אפילו אני בעצמי אעשה את זה."

התחלתי להבין מדוע אני-העתידית חזרה לרגע הזה, לנקודה שלפני כל העתידים הכוללים את מכונת הזמן; מדוע ביקשה ממני להגן, גם במחיר חירותי, על המרקם השברירי של קווי הזמן. 

חברתי היתה רצויה לו, ובכל יום חזר והזמין אותי לבוא למחרת. אמנם עוד לא התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אבל הייתי נבונה, והייתי האדם היחיד שהקשיב לו ברצינות מוחלטת. אולי עזרו גם רגליי הארוכות, היחפות, במכנסיים הקצרים, החולצות הגזורות והגופיות שלבשתי בלי חזייה על גופי הרענן. 

הוא לא הצליח להגות את השם העברי-מאוד שלי, ולכן קיצר אותו לאות הראשונה וקרא לי "אֶם", ובהמשך האריך מעט והפכתי לאֶמָה. אני קראתי לו סם, וכשהרגיז אותי – שמוליק-אהרון. משהו דומה לידידות התפתח בינינו, כמו עובש על קיר לח. בשיחות הטלפון לאורי, לכרמל ולהוריי חזרתי וציינתי כמה חכם היה, וכמה בלתי-מושך; לא רק בגופו, אלא גם בנפשו. השכל המופלא ביותר שהכרתי היה שייך לאדם פגוע עמוקות, מעורר חמלה וחלחלה.

"אמה, את יודעת מה אני רוצה?" אמר. "אני רוצה… אני רוצה… את מכירה את האנשים האלה שחוזרים ל… לבית-הספר שלהם ויורים בכולם?" 

שמעתי כמובן על הפיגועים האלה, המצאה אמריקנית. ילדים שסבלו מאכזריות בבית-הספר היו חוזרים בבגרותם לנקום, נכנסים לבית-הספר עם נשק ושופכים דם מורים ותלמידים.

"אז זה לא עוזר! כי אלה לא הילדים שהתעללו בך, את מבינה? אני רוצה… אני רוצה לחזור בזמן ולהרוג אותם, את מייקל ואת קייסי ואת רובּ. אני רוצה שה… שהאימהות שלהם יבכו! בעצם לא! אני רוצה שהאימהות שלהם ימותו גם!"

סם תסס עוד ועוד, ונענה ברצון כשמשכתי דף ממדפסת הסיכות והצעתי לו שירשום הכול. הוא התענג על התיאור החולני של נקמתו בילדים ההם, מוסיף כל פעם עוד שם לרשימה. בטקסיות תלה אותה על קיר חדרו.

שיחותינו הרבות הבהירו לי את גודל הסכנה הטמונה באיש ובמכונה. הבנתי שלא יהיה מנוס מביצוע התוכנית שהתוותה לי אני-מהעתיד. היא ביקשה ממני להסתכן במאסר-עולם, ומבלי שידעתי, ניחשתי: גם היא-עצמה הסתכנה. בקו-הזמן שלה תעשה גם היא כל מה שנדרש, תהרוג את סמואל ותשמיד את המכונה, אחרי שהעבירה לי את המסר.

לא רציתי לבלות את חיי בכלא האמריקני, וידעתי גם איזה עתיד צפוי לי אם אצליח לברוח לאחר שאשאיר אותו לתעות במבוך-המדבר: תמיד אחיה בפחד, דרוכה לרגע שיגלו את גופתו. אני אהיה החשודה המיידית, כי חברים לא היו לו, וטביעות אצבעותיי היו בכל מקום בביתו. שקלתי דרכים להגן על עצמי מהשלכותיו של המעשה הצפוי. קיוויתי שתבונתי, שהייתה חדה מספיק כדי ללמוד מה קורה בכוכבים ואיך פועלת מכונת-זמן, תעמוד לי גם כדי לתמרן את רשויות החוק.

הפחד, הרתיעה הטבעית ממעשי אלימות – אפילו כחיילת לא נשאתי נשק, אלא במטווח – שינו צורה. היה לי זמן להתרגל, אפילו להתרגש. אנשים צעירים כמהים לבצע מעשים גדולים, ואת הפרטים הקטנים, שנדרשו כדי להציל את האנושות מסמואל וממכונת הזמן, תכננתי באותה יסודיות שבה למדתי את התהליכים שקיימו את אור השמש. גיבשתי תוכנית מהודקת לעילא. חשבתי מראש על כל דבר שעשוי להשתבש: מה עלול לעמוד בדרכי להמית אותו, ומה עליי לעשות כדי לא להימצא אשמה במותו. היום אני יודעת שדבר אחד, נורא, היה אז סמוי ממני: לא הצלחתי לדמיין מה באמת יקרה אם התוכנית תצליח. עד היום אני תוהה מדוע הסתיר ממני דמיוני את הזוועה.

סיפרתי לאורי שסם ואני נוסעים לראות כוכבים במדבר. הוא שמח בשבילי. אורי לא היה טיפוס קנאי, וממילא הבהרתי היטב שסם לא היה הטעם שלי. תכננתי את הטיול לאמצע השבוע. לפני שיצאנו ביקשתי מסם שייסע במכוניתו לקנות קצת חטיפים לדרך, ואולי גם בקבוק יין או שניים, בזמן שאני אתחיל להעמיס את הציוד לרכב השטח השכור שלי, הרכב החזק והמאובק שכרמל ואני חרשנו בו את כל דרום-מערב ארצות-הברית. בהעדרו, הוצאתי את המחברות והדיסקטים ששמר בהם את עבודתו והטמנתי אותם במזוודה שלי, בעומק תא המטען. ידיי הזיעו כשווידאתי – בחיפזון, דרוכה לצליל מנוע מכוניתו – שדבר לא נשאר בזיכרון של המחשב. לא היה אז אחסון בענן, וכל רמז למכונת הזמן ולחוקי הכרונו-אנטרופיה נסע איתנו למדבר.

סם נרדם בנסיעה – ערב קודם דאגתי לבדר אותו עד שעה מאוחרת בצפייה ב"שגעון בחלל", ואת בקבוק היין פתח כבר כשיצאנו –  ואני ניווטתי בעזרת המפה אל "עמק המוות", אל הנקודה שנתנה לי אני-מהעתיד. מד-הטמפרטורה שברכב הממוזג הראה ארבעים ושבע מעלות, אבל בלילה, ידעתי, יהיה נעים. האדמה שלהטה במשך היום תהיה חמימה מתחת לשמיכה הדקה שנפרוש עליה. לא נצטרך אפילו אוהל, והמרחק מכול מקור מים ידאג שיתושים לא יטרידו אותנו. עצרתי במקום נידח בלב המדבר, רחוק מכל עץ או צוק שהיו עלולים להסתיר את השמיים המכוכבים, שמי הלילה הנפלאים שכמותם לא ראיתי מעולם, לא לפני-כן ולא מאז. שביט הייל-בופ הניף את זנבו הזוהר הלאה מהשמש, ושביל החלב טפטף כוכבים מעלינו.

לארוחת-הערב הכנתי תבשיל אורז מקסיקני מקופסה, ובעודו מבעבע על הגזייה, הצעתי לסם שאלמד אותו קרב-מגע. לא היתה לי שום הסמכה באומנויות לחימה, ולסם לא היה עניין להמשיך את ההתגוששות מעבר לדקות בודדות, שבהן הטביע סימני אצבעות בחזי, ואני שרטתי אותו בלחיו ובכתפו. תאי עורו היו מתחת לציפורניי, ולא נזקקתי ליותר. אחרי האוכל פתחנו בקבוק יין נוסף, הוצאנו את הטלסקופ וצפינו בכוכבים, סמוכים זה לזה, שנינו לבד במרחק קילומטרים רבים מכל מקום ישוב וכל דרך סלולה.

כשהניח את ידו על ירכי לא התנגדתי. הדבר לא ארך זמן רב. סם התנשף, צווח ונאק בעונג. כדי להתגבר על הגועל והמיאוס נשאתי מבט אל השמיים, מצאתי מקלט בכוכב התכול וֶגָה. לאחר מעשה ניסה לנשק אותי. הפניתי את פניי ממנו. הוא לא הבחין בדמעותיי.

הוא ישן כשנסעתי משם, ברכב שרוב הציוד טרם נפרק ממנו. כשיתעורר ימצא רק את הטלסקופ, הגזייה, שאריות אורז בתחתית הסיר ורבע בקבוק יין לבן. יצאתי לאט, באורות כבויים, עוצרת את נשימתי כאילו בכך יכולתי להחריש את רעש המנוע, ואז בשעטה, באורות גבוהים, רחוק, רחוק, לפני שתשתלט עליי החרטה. בהחלטיות התעלמתי מהפיתולים המכאיבים שבבטני, כאילו מצפוני מנסה לפנות לאחור. הדלקתי את הרדיו, מקווה להסחת דעת, אבל רק שירים רומנטיים שודרו בשעה כזו. כיביתי אותו.

בשעת בוקר מאוחרת הגעתי לתחנת משטרה בעיירה קטנה. "הוא אנס אותי," התייפחתי, בפחד ובהקלה. "הצלחתי לברוח ממנו."

עבר זמן עד שסיימו לגבות ממני עדות, הבינו שסם נמצא בלב המדבר הלוהט, ויצאו לחפש אותו. בסערת-הנפש לא זכרתי את הדרך שנסעתי בה, או כך לפחות אמרתי, וכשנזכרתי, בביטחון גמור הפניתי אותם לצד האחר של המדבריות. 

גופתו הצרובה של סמואל נמצאה לאחר ארבעה ימים. השוטרים התקשו להחליט האם אני נושאת באחריות למותו, והיה עליי לעמוד לדין. ראיות לאונס נמצאו על גופי ותועדו בתחנת המשטרה. המושבעים קיבלו לידיהם גם רשימה סדיסטית במיוחד שמצאו השוטרים בחדרו, ובה הוזכרו האנשים שביקש לנקום בהם, והמעשים המשונים, האיומים, שביקש לעשות בהם. כרמל העידה שהתעניינתי רק בשכלו, שגופו היה דוחה בעיני, וסיפרה על אורי, החבר שלי בישראל. איש לא הטיל ספק בעוצמת הזעזוע שחוויתי: רעידות אותנטיות, בלתי-רצוניות, טלטלו אותי כשדיברתי על אותו לילה. הם לא ידעו, לא יכלו לדעת, שהצטמררתי לא למחשבה על מה שעשה סמואל, אלא לזיכרון של מה שהעזתי אני לעשות. חלחלה כנה וטהורה קרנה ממני. המושבעים פסקו פה-אחד לטובתי.

מאז עברו כמעט שלושים שנה. 

גם המאמינים הנלהבים ביותר חווים לילות של חיבוטי נפש. אילו יכולתי להתוודות, אילו היה מי שיבטיח לי שעשיתי את הדבר הנכון, אולי הייתי לומדת שוב איך לנשום בלב קל, איך לאהוב, לשמוח. אבל אדם שביצע פשע נתעב, אדם שניטלו ממנו המרפא שבווידוי, הנחמה שבקרבה, אינו זוכה לגאולה. 

נבגי הספק משגשגים בחשיכת הסוד, והוודאות שהניעה אותי אז לפעולה התערפלה במרחק השנים. הרעל חלחל בי לאיטו, התמיר כל תא. נשאתי אותו בבדידות. השקר והאמת, הטוב והרע, נמהלו בתוכי לתמיסה צמיגית ומאכּלת שעיוותה את רוחי: אני קורבן אונס, עדת שקר; אני רוצחת. רק מי שחווה זאת מבין מה מתרחש בנפש שסוד איום נרקב בה, מפריש חומר שהוא היפוכם של החיים, ניגודה של התקווה, מפלתו של העתיד. 

את אורי איבדתי, ואהבה אחרת לא מצאתי; כמה אפשר להמשיך להתדפק על דלתו של לב שנאסר עליו להיפתח, לב שהוא קבר. אבד לי גם הלהט התם שהיה בי להבין את הכוכבים, לחקור את מסתרי היקום; העניין שמצאתי בלימודיי נמדד רק על פי הרלוונטיות שלהם לאובססיה שאחזה בי מאז: להבין את חישוביו של סמואל.

במחשבתי חזרתי כל יום ויום אל הלילה ההוא, שוב ושוב שאלתי האם היתה זו הדרך היחידה. היו לי שנים רבות לחשוב, והעליתי בדעתי חלופות והשערות אינספור, אבל השערה שאין דרך לבדוק אותה אינה אלא הבל. 

היא – אני של קו-הזמן האחר – בוודאי לא יכלה לנחש מה יקרה לי. לא שיערה כמה עמוק ייחרטו בי השלכותיהם הבלתי-הפיכות של מעשים מסוימים, נוראים. לא יכלה לחזות את המסקנה שתתגבש בי: הדבר המוסרי ביותר שניתן לעשות הוא לאפשר לאדם מיוסר להגשים את חרטותיו, לדפדף בין חלופות עברו. ייעוד חיי הוא הפיכת העבר לבר-שינוי, משימה שרק אדם רדוף כמוני יכול להבין את חשיבותה. הסכנה אכן גדולה, אבל כיום אני יודעת שאסור להניח לה לעצור אותנו.

בקרוב אתחיל בבניית המכונה כפי שלמדתי מסמואל. אין דבר נכון מזה.