חסר עתידות
הציוד הרפואי כבר היה מוכן במרכז הפלנטריום. האור היחיד שהיה בחדר הגיע ממנורות כיווניות, הן תוכננו במיוחד כדי להאיר את מרכז החדר בלי לפגוע במקרנים של הפלנטריום. בצד נמנם מול המחשב הטכנאי התורן. טאק, טאק, טאק. הטכנאי שמע צעדי ריצה, גבר צעיר נכנס לתוך הפלנטריום וניגש אליו. הגבר התנשף במהירות מנסה לדבר מבעד לנשימותיו.
"בלי לחץ. לא קרה כלום. מה השם?" שאל הטכנאי. "אדגר … ואמילי" אמר הגבר "אדגר ואמילי גארדנר". הטכנאי הקליד את השם במחשב שלו. הייתה מפת כוכבים אחת במערכת על השם הזה והיא שונתה ממש לפני כמה דקות. "מפה חדשה, אה?" אמר הטכנאי. "כן, ביקשתי לשנות משהו ברגע האחרון" ענה לו אדגר.
"כן, קורה. בכל מקרה היא עדין בתהליך בדיקה. ברגע שהיא תסתיים נקרין אותה פה בפלנטריום"
"כמה זמן?" שאל אדגר בלחץ. "כמה דקות, אין מה לדאוג" אמר הטכנאי והצביע לו על חלק בצג המחשב שבו היה כתוב: רמת אמינות 97%. "אני לא יודע אם יש לנו כמה דקות" אמר אדגר.
"שטויות, זה תמיד נראה הרבה יותר דחוף ממה שזה באמת. סמוך עליי אני פה שנים."
אדגר הסתכל על צג, אצבעותיו דפקו על השולחן. הוא ספר שנייה ועוד שנייה, מחכה שרמת האמינות תעלה. כשעלתה ל-98%, הוא כבר ספר מאה ושלוש שניות.
בום. הדלתות של הפלנטריום נפתחו בפראות. שתי אחיות נכנסו פנימה, אחריהן אח ורופא דוחפים מיטה על גלגלים ועליה שוכבת אישה בהריון צורחת בכאבים.
"אמילי תסתכלי עליי. לשאוף … ולנשוף" אמר האח.
"מה קורה עם המפת כוכבים?" צעקה האחות.
"אדגר איפה אתה?! אהההה!! זה יוצא!!" היולדת צעקה בקול.
"המפה עוד לא מוכנה היא ב-98%!" צעק הטכנאי.
"אני רואה את הראש שלו" אמר האח המיילד.
"אנחנו צריכים את המפה, מה קורה עם זה?" הרופא אמר בקול חזק אך רגוע.
"אאאאההה!!"
"אני מעלה את המפה אבל אין אישור שהיא תקינה" אמר הטכנאי.
כוכבים החלו להופיע על התקרה ועל קירות הפלנטריום.
"הוא מנסה לצאת!" צעק המיילד.
"אסור שהראש יצא לפני שיש אישור למפה!" אמרה אחת האחיות.
"אהההההה!!"
"מה הסטטוס של המפה?" שאל הרופא.
"אני לא חושב שיש לנו עוד זמן!" צעק המיילד.
"99" אמר הטכנאי.
"אוקי, תוציאו אותו!" הרופא קיבל החלטה.
"אהההההההההההההההה!!!" אמילי צעקה תוך כדי בכי.
"הראש יצא" אמר המיילד תוך כדי משיכה עדינה של התינוק.
"אני פה, אני פה" אמר אדגר ואחז בידה של אמילי. התינוק יצא החוצה והיה בידיים של המיילד. אדגר ואמילי הביטו בתינוק. "אואה" התינוק בכה בעדינות. אדגר ואמילי הסתכלו רק על התינוק הנולד. הם ראו אותו כשהאח חתך לו את חבל התבור. כשהאחות מנקה אותו מהלכלוך והדם. כשהרופא בדק את הדופק שלו. ובסוף האחות עטפה אותו בשמיכה והחזירה אותו להורים הטריים. האמא החזיקה אותו צמוד אליה וחייכה אליו. אדגר התקרב וחיבק אותה מהצד כמו אדם שנדחף לצילום קבוצתי. הם הביטו בעיניים הכחולות של בנם החדש, בפיו חסר השיניים, בידיו המגששות באוויר.
הצוות הרפואי עוד המשיך לדבר ביניהם אבל הזוג היה מרוכז בתינוק הקטן שלהם. "אתה יודע אנחנו עוד צריכים לבחור לך שם?" אמרה אמילי לתינוק. אדגר חייך אליו. "אני חושב שנקרא לך ליאם" אמר לו. התינוק בהה בו עם פה פתוח. "כן, ממש מתאים לך ליאם" אמרה אמילי.
בחדר היולדות, ליאם שכב בעריסה ואדגר נעמד מעליו עושה לו פרצופים ומדבר בקול מצחיק וגבוהה. התינוק התחיל לבכות שוב. אדגר הרים אותו על ידיו והזיז אותו בעדינות מצד לצד. אבל התינוק המשיך לבכות. הוא בכה ובכה עד שאדגר וויתר והעביר אותו לידיו של אמילי. עברו רק כמה שניות ואמילי כבר הצליחה להרגיע את הפעוט.
אדגר חייך אליהם. "תראי איך הוא אוהב אותך. העיקר פחדת לפני כמה שעות שהוא לא יתחבר אלייך" אמר. אמילי לקחה כרית בידה בשנייה וזרקה לעבר אדגר. "הייתי בלחץ! בסדר!?" אמרה תוך כדי צחוק "ולא פחדתי, היו לי חששות קלות". אדגר צחק איתה והחזיר את הכרית אל מאחורי גבה של אמילי. הם המשיכו לצחוק יחד עם התינוק כשהאסטרולוג הראשי של בית החולים נכנס לחדרם, יחד עם מנהל בית החולים.
המנהל הציג את עצמו ואז אמר "יש לי בשורות רעות לבשר לכם". הוא עצר לרגע קט. "תוצאות המחשב גילו שמפת הכוכבים שהוקרנה בלידה שלכם היא לא תקנית". אדגר ואמילי הסתכלו עליהם בהלם. האסטרולוג המשיך אותו "בשביל שמפת כוכבים תיצוק את האישיות של הילד שלכם היא חייבת להיות כזו שנראית בשמיים באיזה שהוא זמן ומקום אחר בכדו…".
"רגע! רגע! רגע!" אמילי קטעה אותו "מה זה אומר על ליאם? מה נותנת לו המפה המקומית?".
"מפת הכוכבים שלו היא לא המפה המקומית. היא מעין שילוב של המפה בפלנטריום והמפה המקומית".
"אז מה הוא קיבל? אנחנו רצינו שהוא ילמד אדריכלות ו… ושימצא בת זוג אוהבת ו… ו…".
"מפות כוכבים זה דבר מורכב, כל שינוי הכי קטן במפה יוצק אישיות אחרת לגמרי לנולד" אמר האסטרולוג. "יש בעולם אנשים שלא יודעים מה מפת הכוכבים שלהם. המונח הרפואי הוא חסרי עתידות". אמילי פרצה בבכי וליאם הצטרף אליה. אדגר עדין שתק בהלם. הוא הניח את ידו על כתפה וליטף אותה.
"אם אנחנו לא יודעים מה המפת לידה שלו, אז איך הוא יוכל לקבל תחזיות יומיות?"
"הוא לא יוכל לקבל תחזיות. הוא לא יוכל לקבל אף שירות אסטרולוגי, עד סוף חייו." אמר האסטרולוג.
"תראו, יש מחוץ לבית החולים טיפולים אלטרנטיבים" אמר המנהל והוציא כרטיס ביקור מהכיס. "יש לי פה טלפון של מכשפה – מתמחה עם תינוקות. אולי היא תוכל לעזור לכם אבל אני לא יכול להבטיח". המנהל והאסטרולוג יצאו החוצה והשאירו אותם לבד. "מכשפה?!" אמילי סיננה בין שיניה. אדגר שתק, הוא לא ידע מה לומר. "אני לא סומכת עליהם פה" אמרה "אני רוצה חוות דעת מאסטרולוג מומחה אמיתי".
עד סוף היום, אדגר ואמילי תכננו את החודשים הקרובים שלהם. הם קבעו תורים לאסטרולוגים מומחים. נרשמו לטיפולים ניסיוניים וחדשנים. את הטיפול האלטרנטיבי שהציע מנהל בית החולים הם הפכו לתוכנית ב', למקרה ולא ימצא שום פתרון בחצי שנה הקרובה.
וכך היה, שחצי משנתו הראשונה של ליאם, הוריו הסתובבו ברחבי העיר, עוברים מאסטרולוג לאסטרולוג, וממומחה למומחה. מתאכזבים מעוד ועוד בדיקות, טיפולים וחוות דעת. מתקרבים מיום ליום עד לרגע שבו יצטרכו להתגבר על ספקנותם, לפתוח את תוכנית המגירה שלהם ולהגיע לטיפול אצל מכשפה.
ככל בוקר גם בבוקר הפגישה עם המכשפה הם בדקו את התחזית האסטרולוגית:
אמילי: היום תפתח בפניך הזדמנות להיכנס לטריטוריה חדשה ולא מוכרת.
אדגר: כשתצטרך, תקר יבוא לעזרתך.
ליאם: פיל ורוד יעקוף אתכם בריצה.
התחזית של אמילי נראתה מבטיחה. של אדגר הייתה מעט מסתורית. הם לא ידעו איך ייתכן שתקר בגלגל יכול לעזור להם אבל כוכבים לא טועים. ובסוף התחזית של ליאם, שהייתה תוצאה של אפליקציה שאינה יודעת להתמודד עם המפה הלא תקנית שלו. מלווים באופטימיות זהירה שקיבלו מהתחזית, יצאו שלושתם אל המכשפה.
הקליניקה של המכשפה הייתה משרד בעיצוב מודרני, עם ספות ואזור מגודר לתינוקות, שכל איש סביר שנקלע לחדר מעריך שהגיע לפסיכולוגית ילדים לולא הכותרות של ספרי הכישוף שבמדפי הספרים. כשאדגר ואמילי נכנסו פנימה, המכשפה כבר חיכתה להם על הכורסא. הם התיישבו על הספה מולה ומשאירים את ליאם בעגלה לידם.
"אז איך אני יכולה לעזור לכם?" אמרה המכשפה "הזוגיות היא לא מה שהייתה פעם? אתם לא מצליחים לישון מאז הקטנטן?". אמילי הוציאה את התינוק מהעגלה. "זה לא זה, זה ליאם" אמר אדגר. המכשפה הגישה את שתי ידיה לאספה את ליאם מידיה של אמו. "הוא…" אדגר המשיך לספר. גם אחרי כל כך הרבה פגישות עם מומחים הוא עדין התקשה לומר את זה. הוא נשם נשימה עמוקה "הוא חסר עתידות".
"מי החומד הזה?!" המכשפה שאלה את התינוק בקול גבוהה וצייצני. "בוא תחזיק אותו" אמרה לאדגר והחזירה לו את התינוק. היא שמה את ידה באוויר, מספר סנטימטרים מעל התינוק ועצמה את עיניה. "בואו נראה מה אנחנו רואים כאן" אמרה מדברת לעצמה. "או, ואוו, מדהים" אמרה והמשיכה לעצום את עיניה. "וואי, וואי, וואי" אמרה כמה רגעים אחרי. "טוב, ראיתי מספיק" אמרה וחזרה לכיסא שלה. "מה קרה? מה ראית?" שאלה אמילי.
"תראו, זה פעם ראשונה שלכם בטיפול בכישוף. אז חשוב לי שתדעו שאין לי פתרונות קסם. החיזיון שלי ייתן לכם רק כיוון למסע שאתם צריכים לעשות. ולפעמים במסע הזה, אתם לא תצליחו לראות ולהבין האם אתם באמת בכיוון הנכון."
"בבקשה, ניסינו כבר הכל" אמר אדגר.
"הנקודה שלי, שלפני שאני מספרת לכם מה ראיתי. אני רוצה שתדעו שזה לא לכל אחד. ואם אתם חושבים שאתם לא מסוגלים ללכת על זה, והרבה פעמים זה ללכת נגד כל הגיון או אינטואציה. אז אני חושבת שעדיף לכם לוותר כבר עכשיו."
אדגר ואמילי הסתכלו זה על זה והנהנו. "אני רוצה לשמוע אתכם אומרים את זה" אמרה המכשפה. "כן, אנחנו הולכים על זה עד הסוף" אמר כל אחד בתורו.
"יופי, אז אני ראיתי בחיזיון מומחה לחסרי עתידות. הוא יהיה בקרחת היער שליד העיירה הקטנה ריינגייט. והוא יהיה שם כל יום עד ליל הירח המלא הקרוב." אמרה המכשפה. הזוג היה מבולבל. אמילי התחילה לירות שאלות "איך קוראים לו? איך נזהה אותו? הוא מקבל מטופלים ביער?".
"ריינגייט זה חצי יום נסיעה מכאן" אדגר הקריא מהטלפון שלו "מתי הירח המלא? אולי נוכל לצרף את זה לטיול נחמד בסופ"ש"
"אני לא יכולה לספר לכם יותר." אמרה המכשפה "אני יודעת שזה מוזר. אבל כישוף עוסק בלהביא פתרונות לא להסביר אותם".
"אוקי והירח המלא הבא …" אמר אדגר "הוא עוד יומיים". אמילי השתתקה.
"אני יודעת שזה קשה למי שבפעם הראשונה פונה לכישוף, אבל תזכרו מה אמרתם לי רק לפני כמה דקות". אדגר ואמילי הסתכלו זה על זה בעיניים ואמרו יחד "אנחנו הולכים על זה עד הסוף".
הם נסעו חזרה לביתם וישבו לתכנן יחד את הנסיעה. התכנית הראשונה שלהם הייתה לעשות חצי מהדרך היום וחצי נוסף מחר. אם זאת התחזית האסטרולוגית למחר צפתה להם בעיות בחיפושים. הם שינו את מקום השינה כדי להתעורר למפת כוכבים שונה. אך לרובם היו תחזיות לא מוצלחות כמו צפי להיקלע בשריפה, קשיי ניווט או מצב חירום רפואי. לבסוף מצאו כי אם יסעו ברצף ויגיעו לריינגייט עוד הלילה. הכוכבים בריינגייט יזכו אותם בחיפוש ארוך אך פורה.
הם התלבטו זה עם זו, האם לבחור בנסיעה ארוכה. הרי בהמשך היום עוד צפוי להם תקר, והם בכל מקרה יצטרכו הרבה עצירות בשביל ליאם. אבל הם לא יכלו לסכן את הפתרון היחיד שמצאו עבור בנם. נחושים בדעתם, ארזו מזוודה ותיק ליומיים ויצאו אל עבר העיירה ריינגייט.
הם נסעו אל מחוץ לעיר, בין הגבעות הירוקות. אמילי דיברה אל ליאם רוב הנסיעה, לפעמים לקחה הפסקה לשחק שחמט בטלפון שלה. אחרי כמה שעות אדגר רצה הפסקה, אבל אמילי ניסתה לשכנע אותו להחזיק עוד קצת. היה זה התקר בגלגל שלקח אליו את ההחלטה, כמה רגעים לפני הפנייה לתחנת דלק. אדגר, האמין שהוא יכל להסתדר גם בלי עזרתו של התקר אבל שמח שקיבל לבסוף את הפסקה ייחל לה. ולמרות התקר החצי צפוי, הכל פעל לפי התוכנית שלהם.
כשהמשיכו את הנסיעה, ליאם נרדם בכיסא שלו והיה להם קצת שקט לדבר ביניהם. "אני יכולה לשאול אותך משהו?" אמרה אמילי. "כן, בוודאי" אמר אדגר. אבל אמילי כבר התחרטה.
"לא משנה, בפעם אחרת"
"מה העניין, מתוקה? את יודעת שאת יכולה לשאול אותי הכל" אמר.
"זה על המפה שבחרנו לליאם"
אדגר היה מעדיף שאמילי תשאל אותו כל שאלה אחרת מלבד זו. ועם זאת, הוא ידע שהשאלה הזאת תגיע. "אם אתה זוכר אז לפני חודשיים בחרנו יחד במפה את כל הדברים המרכזיים שיהיו לו …" היא עצרה את המשפט, מתלבטת איך להמשיך. "אני גם יודעת שנתתי לך יד חופשית בכל השאר הדברים" עצירה נוספת. "ואני לא שואלת בשביל להאשים, אני פשוט רוצה לדעת" היא לא אהבה את הניסוח של המשפט האחרון. היא הרגישה שקרנית כשאמרה אותו. אדגר עשה עצמו מרוכז בכביש.
אמילי לא רצתה להמשיך אבל זה היה מאוחר מידי. "על מה התלבטת עד הרגע האחרון במפה שלו?". אמילי שאלה במהירות שהרגישה לאדגר כמו משיכה של פלסטר מעל פצע חשוף. אדגר המשיך להסתכל על הכביש. הוא ניסה למצוא את המילים להסביר את מה שקרה. אבל הוא לא מצא אותם, הוא גם לא ידע האם הן קיימות. הוא לא רצה לענות על השאלה ולפתע האוטו התחיל לרעוד.
ליאם התעורר בבכי. אדגר חזר להתרכז בכביש, מאט את הרכב ועוצר בצד הדרך. אמילי יצאה במהירות להרגיע את ליאם. אדגר הלך לבדוק את הרכב. הוא כבר ידע מה הבעיה, עוד תקר נחלץ לעזרתו. רק שעכשיו אין לו גלגל חלופי. הוא התקשר לחברת החילוץ שלהם. לרכב מחלץ יקח יותר מידי זמן להגיע.
הם יכולים להעביר את הלילה באמצע הדרך, אבל כפי שראו בתכנון, מפות הכוכבים באזור יקשו עליהם מחר. אדגר הסתכל על אמילי. "אנחנו הולכים על זה עד הסוף, נכון?" שאל. "עד הסוף" אמילי ענתה לו. הוא פתח סרטון הדרכה בטלפון ובעזרת חומר איטום לצמיג, נייר דבק וקצת אלתור, הוא תיקן את התקר בעצמו. "תראה איזה אבא מקגייוור יש לך" אמילי סיפרה לליאם והצביעה על אדגר בזמן שתיקן. אדגר נתן טפיחה קלה על הגלגל. "טוב, זה נראה לי מספיק טוב בשביל להביא אותנו עד בלקווד" אמר "ושם כבר נעבור במוסך ויחליפו לנו צמיג".
הם רק התחילו את הנסיעה, אדגר האיץ למהירות בינונית וטראח. הם הרגישו את המכה מלמטה ואדגר ראה את גיצים יוצאים מהגלגל. הוא עצר שוב בצד הדרך. אמילי כבר מתורגלת, יצאה במהירות להרגיע את ליאם. אדגר יצא לבדוק את הנזק. הצמיג נשאר כמה מטרים מאחורי הרכב, ובסיס הגלגל היה שחוק מהגרירה על הכביש. את זה אף סרטון באינטרנט לא ילמד אותו איך לתקן.
בלית ברירה, אדגר הזמין גרר. הם חיכו לו בצד הדרך משחקים עם התינוק. אדגר הוציא מפוחית וניגן להם. מנסה לעשות הכל כדי להקל על האווירה. ליאם חייך אליו וצחק, אבל עבורו ועבור אמילי זה לא הספיק. הזמן מתקתק והם כבר ידעו שהם לא יגיעו היום ליעד. אמילי וליאם תפסו טרמפ בדרך ואדגר נשאר עם הרכב מחכה לגרר.
הטרמפ הוריד אותם במלון דרכים בבלקווד. היא נכנסה פנימה לכניסה, גוררת את העגלה והמזוודה שלהם. הקבלה לא הייתה מאוישת. היא קראה בקול רם למישהו שיקבל אותה אבל אף אחד לא ענה. היא פנתה לדלת עם השלט "הכניסה לעובדים בלבד" ודפקה עליה חזק. היא שמעה חפץ נופל מעבר לדלת. הדלת נפתח מעט ופתח ראתה רק ראש. "אה" אמר הראש. "היי, אני רוצה להזמין חדר. אשמח לעזרה" ענתה לו. "כמובן רק שנייה" הדלת נסגרה למספר רגעים ויצא ממנה איש בחליפה מרופטת. "שלום, אני הבעלים של המקום. איך אוכל לעזור?" אמר והגיש את ידו ללחיצה. אמילי לחצה את ידו "אני צריכה חדר לזוג + תינוק".
"כמובן, חדר רגיל או פלנטריום?"
"פלנטריום" אמרה אמילי מיד בלי גרם אחד של היסוס. בעל המלון תיקתק במחשב שלו ושלף מפתח מהמגירה והגיש לה.
"יש לכם אסטרולוג להתייעץ איתו לגבי הפלנטריום?" שאלה. "אה … לא זה לא עובד אצלנו ככה. תבדקי בטלפון יש היום אחלה אפליקציות לזה". אמילי שתקה. "חלק מהן גם יודעות להתממשק עם הפלנטריום. וגם אם לא אז יש טאבלט על הקיר בחדר" אמר מנסה לשבור את השתיקה. "אוקי, תודה" אמרה ולקחה את המפתח.
היא עלתה לחדר והשכיבה את ליאם לישון. ואז עברה לבחור את המפה של מחר. היא רשמה מראש את כל הדברים שיכולים להשתבש ואז היא תעדפה אותם. היא פתחה את האפלקציה והתחילה לסדר את הכוכבים כדי למנוע את הבעיות למחר. הם יתחילו את היום שלהם בלהיות הראשונים בתור במוסך, שיהיה טיפול מהיר לרכב וחיפוש מהיר. היא לא הצליחה לסדר שהם לא יהיו תקלות נוספות ברכב, ושלא יהיו חסימות בכבישים. אבל הכוכבים לא אמרו שכן יהיה.
היא לחצה על הכפתור המתאים באפליקציה כדי להקרין את הכוכבים בחדר. החדר לא היה בנוי להיות פלנטריום, הצורה שלו הייתה מלבנית ולא ריבועית או עגולה, על הקיר יש חלון שנאטם מאור ושכבר לא ניתן לפתוח, והמנורות לא היו כיווניות ואורם זיהם את מקרני הפלנטריום עד שלא ניתן היה לראות את הכוכבים. אמילי הייתה צריכה לכבות את כל האורות בשביל לראות בבירור את מפת הכוכבים שבחרה. היא הייתה מרוצה, מוכנה ללכת לישון. היא נשכבה על המיטה והרגישה איך עיניה נעצמות לאט לאט.
קול בכי חתך את הלילה. אמילי הסתכלה סביב מנסה להתרגל לחושך. אדגר שכב לידה במיטה. היא ניגשה לליאם, מנסה לא להעיר את אדגר. היא הרימה את התינוק מהמיטה והזיזה אותו בעדינות מצד לצד. הוא נרגע כמעט מיד. היא נזכרה ברגעים לפני הלידה שבה היא חששה שהילד שלה לא יתחבר אליה. חששות שנראות לה מגוחכות עכשיו כשהחזיקה אותו בחושך. היא ליטפה את פניו, והסתכלה עליו. מתאמצת לראות את תווי פניו בתוך החושך. היא לא הבינה למה כל כך חשוך בחדר ואז זה הכה בה.
אין כוכבים בחדר. היא הניחה את התינוק במיטה שלו והלכה לצג הפלנטריום שבקיר. הוא לא עבד. היא בדקה את האור בשירותים, גם הוא לא עבד. הפסקת חשמל. היא התלבטה מה לעשות. היא רצתה להעיר את אדגר אבל היא ידעה שגם הוא לא יכול לעשות דבר. היא חזרה לשכב במיטה, מתקרבת ומחבקת את זוגהּ.
כשאמילי התעוררה בבוקר, החשמל כבר חזר. פניה היו מופנות לאדגר, ומאחוריו היא ראתה את הכוכבים המוקרנים. היא שמחה, הרי מפת הכוכבים הקובעת היא המפה שבה מתעוררים. אדגר התעורר גם הוא וחייך אליה. "ראית איזה יופי של כוכבים סידרתי לנו?" אמרה.
"מה זאת אומרת?"
"אתה לא רואה?!" אמרה והסתכלה סביב. הקיר שמאחורי אדגר היה מלא כוכבים אבל הקיר שמאחוריה היה ריק. התקרה הייתה חצויה לשניים, חלק עם כוכבים וחלק בלי. היא כבר ידעה מה זה אומר, הם התעוררו למפה לא תקנית. הם לא יכולים להיעזר בהורוסקופ היום.
אמילי קיללה וצעקה לחלל החדר. אדגר ניגש אליה וחיבק אותה. היא רצתה לצרוח עליו, להאשים אותו, אבל היא עצרה את עצמה. היא רק ניתקה איתו מגע והלכה לשירותים. היא ישבה שם, משתלטת באיטיות על הבכי. היא לקחה נשימה ארוכה, מתחילה להתארגן. היא לא יכולה לתת לזה לעצור אותם, אסור שזה ייתן להם לעצור אותם, הם יצליחו גם בלי עזרת הכוכבים.
בארוחת הבוקר, הם ראו את חוסר התאימות של הכוכבים שאליהם התעוררו. התחזית האסטרולוגית חזתה להם קפיצה מהאוויר עם מצנח עשוי עלי כותרת ותקיפה מהים של מהדקים משרדיים. הם ידעו שאת היום הזה הם יצטרכו לעבור בלי תחזית אסטרולוגית. אז הם ישבו ותיכננו את היום, מחליטים על הכבישים שהם יסעו, בוחרים נקודות עצירה להתרעננות, הכל היה מתוכנן ומפורט.
השלב הראשון בתוכנית היה הגעה למוסך. הם היו הראשונים בתור, למרות נטישת הכוכבים. המכונאי ניגש למכונית שלהם, מסתובב מסביב עד שהגיע לגלגל התקול. פניו התעוותו כשראה את הבעיה, ואמר רק משפט אחד "צריך להזמין פלטה חדשה, זה יגיע בערך עוד שבוע". אדגר החוויר וניסה להתעקש. אבל כפי שהסביר לו המכונאי, עקשנות ונחישות לבדם, לא יכולים לייצר חלפים לרכב.
אמילי ואדגר הסתכלו אחד על השני. "אנחנו הולכים על זה עד הסוף" אמרו יחד בשקט. ושניהם התחילו לברר על דרכי הגעה חלופיות. לא היה קו אוטובוס מהיר מבלקווד לריינגייט, אבל היה קו פרברי 23I שעובר בכל הישובים במחוז. המסלול שלו ארוך בהרבה ממה שצריך אבל הם עדיין יגיעו אחרי הצהריים. ובבדיקה של לוח הזמנים נראה שהקו יוצא בקרוב.
אדגר לקח את העגלה, אמילי את המזוודה ושניהם פצחו בהליכה מהירה לעבר התחנה. זו הייתה הליכה קשה עבור אמילי שהייתה עדיין בהתאוששות מההריון. הם הלכו עוד רחוב ועוד רחוב. היא הביטה על השעון עוד דקה ועוד דקה, מוודאת שהם לא מפספסים את האוטובוס.
הם עברו בלוק נוסף וכבר ראו את האוטובוס בתחנה. אמילי ניסתה להתעלם מהכאב ברגלים, אבל הוא רק התגבר והתפשט בגופה. "אדגר" קראה. אדגר הסתובב אליה וחזר כמה צעדים אחורה. הוא הרים את המזוודה ביד אחת והמשיך לדחוף את העגלה בשנייה. הם עברו לריצה קלה. עוד צעד ועוד צעד. אדגר היה מול דלתות האוטובוס כשהן התחילו להיסגר. הוא הפיל את המזוודה על הרצפה ודפק במהירות על על הדלתות. הנהג פתח עבורם את הדלתות ונתן להם לעלות.
הם התיישבו ונשמו לרווחה באוטובוס. הם הסתכלו על הדרך נהנים מהנוף הפרברי, שניתן היה לראות מהחלון עד שהאוטובוס פנה לתוך הכביש המהיר. אדגר הביט באמילי "זה לא אמור להיות קו פרברי?!" שאל. אמילי לא ידעה לענות לו. הם שאלו את הנוסעים האחרים. "אתם בקו 231 – קו ישיר לעיר" ענו להם. הם הסתכלו זה על זה בפנים מעוותות, הם מאבדים עוד זמן חיפוש יקר.
האוטובוס הגיע לעיר הגדולה לפני הצהריים. אדגר ואמילי הלכו באיטיות בתחנה המרכזית מחפשים את הרציף שלהם. האוטובוס לריינגייט יצא רק אחר-הצהריים. הם התיישבו ברציף. על המסך הופיעה רשימת הקווים הבאים. הקו שלהם עדין לא הופיע בה. הם ישבו מביטים על הרצפה, אמילי מחבקת את ליאם.
אדגר הניח את ידו על ידה של אמילי. "בואי נצא לטיול" אמר לה. היא הרימה את ראשה. "אבל … אנחנו נפספס את האוטובוס" אמרה והרגישה מעט מגוחכת. אדגר לא גיחך עליה, הוא רק הביט בה ואמר "אני גם מפחד לעשות עוד פאשלה. אבל אנחנו לא יכולים להישאר פה עוד כמה שעות. אנחנו צריכים לאכול וליאם צריך לראות קצת עולם". היא ידעה שהוא צודק אבל היא פחדה, היא לא יודעת מה יקרה, אין לה הורוסקופ, אין לה ביטחון בהמשך היום. והם לא יכלו להרשות לעצמם עוד טעות. "אל תדאגי, לא נתרחק, יש פה פארק וקניון צמודים. ניהיה רק בהם ונחזור לפה שעה לפני האוטובוס ליתר ביטחון." אמילי הנהנה וחיבקה אותו.
הם התחילו את הטיול שלהם בפיצה בקניון. המשיכו משם לקינוח בגלידריה. ואז עברו לטייל בפארק הצמוד. אור השמש גלש על הדשא הירוק של הפארק. השמיים מעליהם כחולים ובהירים. הם הלכו בשביל, מסתכלים בגן הפסלים הקטן שבפארק. כשעברו על פני כמה נגנים, אדגר שלף את המפוחית וניגן איתם. אמילי הרימה את ליאם מהעגלה ורקדה איתו לצלילי הנגינה של אביו.
בהמשך הפארק הם גם הגיעו לאזור משחקים, ובו קבוצת שחקני שחמט מקומיים. "רוצה לשחק?" אמר אדגר לאמילי. אמילי התלבטה, היא לא רצתה להתנתק מאדגר וליאם. "יאללה לכי על זה, אני וליאם נעודד אותך מהיציע" אמר אדגר. היא ניגשה לאחד האנשים ושאלה אם אפשר להצטרף. הם שיחקו בליץ – משחק מהיר. עוד מהלך, עוד חילוף, הקרבה. ויש לה ניצחון. אדגר קרא בקול עידוד וליאם הצטרף בנאום. עוד אנשים ביקשו גם לשחק מול אמילי, והיא נענתה להזדמנות. אחרי מספר משחקים שברובם ניצחה. השעון כבר סימן להם שכדי להקדים את האוטובוס, הם צריכים לחזור.
הם חזרו לתחנה והתיישבו על הספסל. הקו שלהם כבר הופיע על המסך ואישר להם שיש עוד מספיק זמן לפניהם. אדגר פתח את הטלפון שלו והסתכל על התמונות שצילמו. הוא הראה לה את הטלפון "תראי אותו אוכל את המלכה" אמר. היא הסתכלה על התמונה של ליאם יושב על ברכיה באחד משולחנות השחמט ונוגס באחד מכלי המשחק. "זה בישוף" אמילי תיקנה אותו וצחקה. אדגר הצטרף אליה. היא נשענה על אדגר ואמרה "אני ממש שמחה שיצאנו החוצה לטיול הזה."
הם ישבו שם נשענים זה על זה עוברים על התמונות שצילמו. מסתכלים על תמונה מהפארק, מהגלידה, מהפיצה. כשהסתיימו התמונות מהיום קפצה התמונה של שלושתם מבית החולים. "טוב, זה כבר ישן" אמר אדגר והחזיר את הטלפון שלו לכיס. אמילי המשיכה להישען עליו. אבל התמונה מבית החולים הזכירה לה את המפת הכוכבים של ליאם. היא חיבקה את אדגר ואמרה "אתה יודע … אתה לא ענית לי בסוף על השאלה מאתמול". אדגר חיבק אותה חזרה ואמר "שיניתי את התחביבים של…". אמילי התרוממה מיד ממנו והסתכלה עליו בהלם. אדגר הפסיק את המשפט באמצע, הוא ראה את המבט השופט בעיני זוגתו.
אמילי חיפשה מה לומר, אבל כל דבר שחשבה עליו היה עם טון מאשים. זו הייתה טעות מבחינתה להעלות את זה שוב, עד לפני כמה רגעים הם ישבו וצחקו יחד. אבל היא כבר לא יכולה לשכוח, היא יכולה רק להתנהג כאילו זה לא היה. או לפחות לנסות. היא הפנתה אליו את הגב ונשענה עליו. אדגר ניסה להמשיך את המשפט אבל אמילי עצרה אותו "עזוב, לא עכשיו".
את האוטובוס לריינגייט, הם העבירו בשתיקה. מחכים שהנסיעה תעבור בעוד השמש שוקעת אט אט באופק. לקראת סוף הנסיעה אדגר נרדם. ואמילי ניצלה זאת כדי לדבר עם המקומיים. איש מהם לא הכיר מטפל או מכשף שמסתובב ביער שליד העיירה, אבל כולם הכירו את קרחת היער וסיפרו שזה מקום מאוד יפה בעיקר בליל ירח מלא. הנהג גם הסכים לעצור להם על יד השביל שמוביל אליה למרות שזו אינה תחנת מוסדרת.
אדגר היה מופתע כשהנהג עצר באמצע הדרך והוא קצת חשש. הם כבר היו באיחור מצד אחד מצד שני הם עלולים להיתקע ביער. אמילי ואדגר היישרו מבטים. "אנחנו הולכים על זה עד הסוף" אמרו וירדו מהאוטובוס. היה חושך בחוץ, הירח המלא רק בתחילת הזריחה שלו. הם ראו שלט בתחילת השביל להכוונה. והמשיכו פנימה לתוך היער.
הם הלכו על השביל בין העצים. הכוכבים והירח כבר מבצבצים מבעד לצמרת העצים. צעד ועוד צעד. ממשיכים בדרך עד שאור חלש נגלה מבין העצים. הם התקדמו עוד, ובקרקע תחתיהם התחלפה מאדמה לסלע. הסלע היה בצורת צלחת אפורה בגודל דירה עירונית. אור הירח קורן על האבן ומתפשט על הסלע, גורם לו להיראות כמו ירח נוסף שיוצא מתוך האדמה. הם מצאו את קרחת היער.
אף אחד אחר לא היה איתם שם. הם החלו לצעוק, לקרוא לכל מי שבסביבה, כל אחד שרק שומע. אך אין קול ואין עונה. הם חיפשו בן העצים מנסים להתרחק מקרחת היער. אבל לא היה עוד בן אנוש מלבדם. הם חיכו שמישהו יגיע, עוד דקה ועוד דקה. דקות שהתארכו לרבע שעה ויותר. איש לא הגיע.
"אני חושב שפיספסנו אותו" אמר אדגר "המכשפה אמרה שהוא יהיה כאן כל יום, ועכשיו כבר לילה". דמעות זלגו מעיניה של אמילי. "בדיעבד זה לא היה חכם לבוא ככה בלילה בלי דרך לחזור" המשיך כדרך אגב. אמילי שמעה אותו, היא לקחה נשימה עמוקה. היא ניסתה לעצור את עצמה, היא לא רצתה לענות לו. אבל היא ענתה. "ובדיעבד זה גם לא היה כזה חכם לשנות את המפה ברגע האחרון בשביל תחביב" אמרה בעקצנות.
"אז אולי פעם אל תשאירי אותי לטפל בכל מה שהוא לא קריירה ובת זוג" אמר והגביר את הקול.
"כי אני לא תיארתי לעצמי שאתה שאתה דביל שיחכה עד הרגע האחרון בשביל לבחור תחביב"
"זה לא מה שקרה! ואת היית יודעת אם היית נותנת לי לספר"
"מה יש לספר, שלא חשבת שאולי לא כדאי לסכן את המקצוע שלו בשביל שידע לנגן"
"את חושבת שזה היה בשביל נגינה?!"
"אז בשביל מה זה היה?!" אמילי עברה לצעקות. "בשביל מה הרסת לליאם את העתיד?!"
"זה היה בשבילך!"
"בשבילי?!" אמילי הסתכלה עליו עצבנית עוד יותר.
"כן בשבילך!! אני ביקשתי לשנות לשחמט!" צעק אליה.
הם הביטו זה על זה בשתיקה. וקול הבכי של ליאם שהיה חבוי בצעקותיהם, הגיע לאוזנם. אמילי נגשה להרגיע אותו, מפנה לאדגר את הגב. אדגר התיישב על הקרקע והביט מטה. "בחרתי כבר נגינה לפני חודשיים… ולפני הלידה התחלת עם הפחדים שלך … שאת וליאם לא תתחברו" אדגר סיפר. הוא לא חיפש תגובה מאמילי והיא גם לא נתנה לו אחת כזו.
הם חיכו שם בקרחת היער. אף אחד מהם לא רוצה לקבל את החלטה לוותר לבד, ומצד שני אף אחד לא רוצה לדון על החלטה יחד. אך בסוף הם ויתרו וחזרו לכביש בהליכה איטית. הרעש היחיד שנשמע הוא גלגלי העגלה והמזוודה מכים באבנים שעל השביל. כשהגיעו לכביש, עברו להליכה לאורכו ופניהם לכיוון העיירה.
תחושת הזמן שלהם כבר נעלמה כליל כשזוג פנסים חזק הופיע מאחוריהם. הם נפפו לכיוונם, ומתוך האור הופיע רכב ונעצר על ידם. איש מבוגר יצא מתוך הרכב והציע להם נסיעה לעיירה. הם נכנסו למכונית עדין לא מדברים ביניהם, אדגר היה במושב הקדמי ואמילי במושב האחורי עם ליאם. "אז תגידו, יש לכם מקום לישון בעיירה?" הנהג אמר עם תחילת הנסיעה "אם לא אתם מוזמנים אליי". אדגר ואמילי חיכו לראות האם מישהו יגיב קודם, עד שאמילי אמרה "אם זו לא טרחה גדולה, זה מאוד יקל עלינו".
הנסיעה המשיכה בשקט, עד שהנהג החליט לשבור את השתיקה. "אז מה עשיתם פה באמצע היער?" שאל.
"חיפשנו מטפל או מכשף שאמור להיות פה באזור" ענה אדגר.
"באמת?! אני בחיים לא שמעתי על אחד כזה." אמר הנהג.
"הוא היה אמור להיות כל יום בקרחת היער"
"שמע, הייתה עכשיו פריחה נדירה מאד של היער. אז הייתי פה כל יום בשבוע האחרון. ונשבע לכם הייתי לבד" אמר.
אדגר ואמילי שתקו.
"דווקא חבל שבאתם היום, בסוף הפריחה. הייתם מקדמים ביום אחד והייתם לפחות רואים אותה" אמר הנהג.
"אז מה התכוונת לעשות מחר? גם תכננת לבוא ליער" אמילי התחילה להסתקרן.
"לא, כבר היום יצאו לי תמונות מאכזבות" אמר הנהג.
"אז אולי אתה מי שאנחנו מחפשים. אתה בדיוק מפסיק להגיע אחרי הלילה. כמו שהמכשפה אמרה" אמרה אמילי.
הנהג היה מבולבל מאוד "מה בדיוק אתם מחפשים, כי אני לא מכשף או מטפל" אמר הנהג.
"אוף! מה בדיוק היא אמרה?!" אמילי אמרה לעצמה, מנסה להיזכר במילים המדויקות של המכשפה.
"מומחה…" אמר אדגר ונעצר.
"מומחה לחסרי עתידות" אדגר ואמילי אמרו יחד.
"אה," אמר הנהג "אולי זה באמת אני. אם כי לא יודע אם הייתי קורא לעצמי מומחה."
אדגר ואמילי שתקו מחכים בציפייה להמשך המשפט.
"אבל אני חסר עתידות בעצמי" אמר.
בהמשך הנסיעה הוא סיפר להם איך זה קרה. הוא סיפר להם שהוא נולד הרבה לפני המצאת הלידות בפלנטריום. על כך שננטש על ידי הוריו הביולוגיים, ולכן לא ידעו מתי ואיפה נולד. שני נתונים שהיו הכרחיים בשביל לדעת מה מפת הכוכבים שלו. כשסיים אמילי ואדגר ירו עליו שאלות "איך מתמודדים בלי הורוסקופים? איך מתכננים את הקריירה? לימודים? חופשות?". על כל השאלות ענה בתשובה אחת "מתכננים לפי כיוון כללי ומאלתרים".
מעט מאוכזבים, הם הגיעו ליעדם. הנהג הכניס אותם לחדר האורחים. הקיר שמול המיטה, משך את עיניהם של אמילי ואדגר. הקיר היה מכוסה כולו בתמונות וצילומים. אדגר ואמילי עברו במבטם מתמונה לתמונה. מבט עילי של קרחת היער בוהקת מאור הירח. תמונה של פרפר כחול-סגול פורש את כנפיו. תמונה של הנהג מקבל תעודת דוקטורט. תמונה נוספת מהחתונה שלו. תמונות של נופים, של משפחה, של ילדים, של חברים. כשהנהג נכנס שוב לחדר, שאלו אותו מהיכן התמונות. "הן כולן תמונות שאני צילמתי, חוץ מכמה מהחיים שלי שבהם צילמו אותי" אמר.
כשכיבו את האור והלכו לישון, גבו של אדגר היה מופנה לאמילי. היא התקרבה אליו ולחשה "אני ממש מצטערת שצעקתי עלייך". הוא הסתובב אליה "וגם אני מצטער שצעקתי, זו לא אשמתך". היא חיבקה אותו והמשיכה ללחוש "ואתה לא הרסת לליאם את העתיד". הם הסתכלו לעבר הקיר, החושך בחדר הפך אותו לשחור. אבל הם ידעו שעוד קצת זמן האור יכנס ויגלה תמונה, ועוד תמונה.
