חלום ילדות – עולמות 2025

הגלים שליחכו את החוף נסוגו חזרה אל הים, והמים שיקפו את אור הכוכבים הצונחים ארצה באיטיות. השמש כבר שקעה מזמן והירח טיפס מעלה בשמים, אבל החוף היה שטוף באורם הזהוב.

רצועת החוף הארוכה, שדומה היה כי נמשכה עד אין-סוף, הייתה מנוקדת בכוכבים זוהרים שסיימו לא מזמן את מסעם אל הקרקע ונחתו עליה ברכות. עשרות ילדים התרוצצו ביניהם על החול הרך, מתחרים מי יאסוף יותר. חלק מהאנשים, מבוגרים וצעירים, המשיכו לשחות במים בין הכוכבים הצפים הרבה אחרי שהמציל הודיע על סיום שירותי ההצלה לאותו יום.

בקצה האופק, מפרשי סירות נעו על הקו שבין הים לשמיים. במשך זמן ממושך, זוהר מצאה את עצמה בוהה בהם בעוד הרוח מפזרת לאחור את שיערה הלח, ותהתה אם הם יכולים לראות את מטר הכוכבים משם כמו שהיא רואה אותם מכאן.

היא התנערה ממחשבותיה כשנזכרה שהיא מפספסת את התחרות.

זרועותיה היו עמוסות לעייפה בכוכבים צהובים זוהרים כשפילסה את דרכה בין האנשים, הילדים והכלבים שהתרוצצו על החוף.

"זוהר!"

היא הרימה את מבטה וראתה את החברה הכי טובה שלה, שחר, מנופפת לה. זוהר חייכה והחישה את צעדיה, אך בצעד הבא נפלה כשרגלה נחתה בתור בור קטן ועמוק. חלק מהכוכבים שהחזיקה התפזרו על הרצפה.

"את בסדר?" שחר הגיעה אליה.

"כן," זוהר נעמדה. "אבל דרכתי על משהו קשה."

היא הביטה אל תוך הבור בציפייה לראות מגרפה או צעצוע שאחד הילדים טמן בפנים, אבל להפתעתה ראתה כוכב נוסף, שזהר וצבע את מי הבור הרדודים בצהוב מסנוור. היא שקלה מיד לצרף אותו אל האוסף שלה, אבל אז זיהתה את המבט בעיניים של שחר כשהתבוננה בו.

"הוא ממש יפה," היא אמרה.

"קחי אותו," אמרה זוהר. "נעשה לנו אוסף משותף."

שחר חייכה והוציאה את הכוכב הרטוב מהבור.

רוב המבוגרים ישבו על כיסאות נוחים ושוחחו ביניהם בעודם משגיחים בעין אחת על הילדים. אם התרגשו ממטר הכוכבים של הקיץ, הם לא הראו זאת. הוריה היו בעיצומה של שיחה משעממת במיוחד עם ירון, השכן שלהם.

"אם הם פותחים את החוף הזה לכל המדינה, אין! הלך!" ירון מחא-שפשף את ידיו בקולניות כדי להדגיש את דבריו. "אתה לא תזהה את המקום אחרי יום אחד, אבנר. לא שבוע – יום אחד."

"אמא," זוהר קטעה את השיחה והמבוגרים הסתכלו עליה. "את יכולה לשמור לי עליהם?"

"מה תעשי עם כל זה?" שאל אבא שלה.

"היא רוצה לעשות מהם אוסף," הסבירה אמה במקומה, וזוהר לא תיקנה אותה כי ידעה שזה הסבר שאביה יוכל לקבל. הוא לא ישתכנע אם תספר לו את האמת הפשוטה – היא רוצה לשחק איתם.

"בשביל מה? אלה סתם אבנים," הוא אמר בביטול.

"אבנים…?" חזרה שחר, מבולבלת.

זוהר בעצמה לא הבינה איך אביה יכול לקרוא לכוכבים האלו "סתם אבנים", אבל הוא גם לא טעה לגמרי. בעוד כמה ימים האור שלהם יהבהב וידעך, עד שלא יהיו שונים מהכוכבים נטולי האור שכיסו את רוב החוף ונרמסו לחול עדין תחת כפות רגליהם של האנשים.

"הבטחתי לה שהיא תוכל להביא כמה הביתה," אמרה לו אמה בטון פייסני ופנתה לבתה. "אין לך מקום בחדר לכמות כזו, אז תבחרי חמישה שניקח הביתה, טוב?"

בלית ברירה, זוהר הסכימה. "טוב." היא התבוננה בכוכבים. במבט ראשון הם נראו אותו הדבר, אבל הם היו שונים. היו כוכבים עם פינות מעוגלות וכוכבים עם פינות מחודדות, כוכבים קשים יותר מאחרים וכוכבים קלי משקל במיוחד. שחר עזרה לה לבחור חמישה שנראו יפים במיוחד ושונים זה מזה ככל הניתן.

תנועה בזווית עינה משכה את תשומת ליבה. גאיה, חברתה לכיתה, ניגשה אל ההורים שלה שישבו בכיסאות בסמוך להוריה של זוהר. זרועותיה היו עמוסות לעייפה בכוכבים.

"אמא, תשמרי לי על זה," אמרה גאיה. אמא שלה לקחה את ערמת הכוכבים בעודה שקועה בשיחה ושפכה אותם לתוך תיק גדול שנח על החול לצידה.

גאיה הסתובבה ונעצה מבט בחמשת הכוכבים של זוהר. חיוך קטן של בוז עלה על פניה.

בבית, זוהר פיזרה את הכוכבים על רצפת החדר שלה ודמיינה שהיא עפה גבוה בשמי הלילה.

היא המשיכה לשחק בהם במשך שבועות וחודשים. לפעמים הייתה מדמיינת שהיא נסיכה או פיה, ואלה היו הכוכבים הקסומים שלה. בימים אחרים, כשרצתה משהו בכל ליבה, הייתה מבקשת מהכוכבים הנופלים שלה משאלה. היא אפילו ניסתה לצייר אותם בצבעי הפנדה הזוהרים שלה, למרות שלא הצליחה להבין איך להעביר אל הדף את הילת האור סביבם. בלילות, כשהרגישה שהיא מפחדת מהחושך, היא הייתה מחזיקה כוכב לידה על הכרית, ומתנחמת באור הזהוב שלו.

☆☆☆

הכוכבים המשיכו לזהור ללא הפוגה בארבע השנים הבאות.

זוהר כבר הייתה רגילה לנוכחות המנחמת שלהם במגירת השולחן בחדרה. מאז הייתה בת שש, ההורים שלה לא מצאו לנכון לקחת אותה למטר הכוכבים השנתי בחוף. הם לא התרגשו מהעניין כמוה, וזוהר נותרה עם הכוכבים שאספה ביום ההוא.

הכול השתנה כששמעה על התכנון לבנות מפעל בחוף כוכבים בקיץ הקרוב.

"זה נכון?" היא שאלה את ההורים שלה בלב הולם.

היא ושחר בדיוק חזרו יחד מבית הספר. הן תכננו לעשות את שיעורי הבית ולאחר מכן לראות סרט, אבל החדשות ששמעו באותו בוקר מבני כיתתן היו דחופות הרבה יותר.

"לצערנו," אישרה אמה באנחה בעודה מערבבת את האורז בסיר.

זוהר ושחר החליפו מבטים מזועזעים.

"אבל התושבים לא יתנו לזה לקרות, נכון?" שאלה זוהר בתקווה. "הם יילחמו."

"ברור שנתנגד. נעשה מה שאפשר."

"יופי," שחר נשמה לרווחה, אבל זוהר עדיין דאגה.

מאוחר יותר, אחרי ששחר כבר הלכה הביתה ואבא של זוהר חזר מהעבודה, הנושא עלה שוב. והפעם, השיח היה פחות אופטימי.

"זה לא יעזור. היזם שם את העין שלו על החוף הזה כבר לפני שנים, והוא כבר השיג את רוב האישורים. היזמים האלה, הם משחדים את מי שצריך כדי לעשות מה שבא להם. ככה זה במדינה הזאת, בעל הדעה הוא בעל המאה."

"אבל אנחנו עדיין הולכים להילחם על זה, נכון?" שאלה זוהר.

"סיכוי קלוש שזה ישנה משהו. לדעתי, עוד חצי שנה אין שום חוף כוכבים. את יכולה לשכוח ממנו."

"אל תגיד את זה!" היא אמרה, מזועזעת.

"עדיף להשלים עם האמת גם אם היא מרה."

זוהר רצה לחדר שלה וסגרה את דלת חדרה בטריקה מתוסכלת, מבהילה עד מוות את צוקי, החתול הלבן, הקשיש והאהוב שלה, שהתכרבל כמו תמיד על מיטתה.

אבא שלה טועה. בוודאות.

היא פתחה את מגירת הכוכבים שלה, הוציאה אותם ופיזרה אותם על מיטתה.

"אם אתם באמת יכולים להגשים משאלות, בבקשה תעשו משהו."

היא הרגישה מאוד מטופשת כשאמרה זאת, אבל רצתה לפחות לדעת שהיא ניסתה.

☆☆☆

לדאבונם הרב של התושבים, מפעל עמד לקום בחוף כוכבים. זוהר לא ידעה מה מתסכל יותר – העובדה שכולם ויתרו כל כך בקלות, או שנראה כי היא היחידה שאכפת לה ממה שזה יעשה למטר הכוכבים.

מתוך ההבנה שאולי לעולם לא תהיה לה הזדמנות נוספת אותו לראות אותו שוב, היא הצליחה לשכנע את אמה לתת לה ללכת לחוף ערב לפני שהוא ייסגר לצמיתות, כדי להיפרד ממטר הכוכבים בפעם האחרונה. היא התקשרה לשחר כדי שתצטרף אליה, אבל לרוע המזל, ההורים שלה אסרו עליה לצאת לבלות עד שתסיים את המשימות שקיבלה לחופש הגדול. זוהר הבינה שהיא תצטרך ללכת לשם לבד.

היא הייתה בטוחה שכולם יחשבו כמוה, שכל שכונת חוף הזהב תהיה שם – קשישים וצעירים, הורים וילדים.

אבל לא. מלבד קומץ אנשים ששחררו את כלביהם להתרוצץ על החול או חצו את החוף בריצת הערב השגרתית שלהם, חוף כוכבים היה ריק.

גם כשמטר הכוכבים של הלילה התחיל, זוהר הייתה כמעט לבדה בחוף, כאילו לכולם חוץ ממנה היו דברים מעניינים יותר להתעסק בהם. אבל כשהביטה מעלה, אל הכוכבים שירדו וצבעו את השמים בצהוב חמים, היא לא הבינה איך זה אפשרי. זה היה הדבר היפה ביקום.

בגחמה של רגע, היא החליטה לנסות להציל כמה שיותר כוכבים.

היא אספה אותם מהחול, מהמים ומהאוויר, וזה עשה אותה מאושרת. היא ידעה שזה גורם לה להיראות כמו ילדה קטנה, אבל ממילא לא היה שם מי שיראה אותה.

"מה היא עושה?"

"היא אוספת כוכבים?"

זוהר קפאה עם ערמת כוכבים בזרועותיה וזקפה את ראשה.

חמישה חברים מהכיתה שלה עמדו והסתכלו עליה כאילו היא מוזרה.

"איזו ילדה קטנה," אמר נמרוד.

סומק עלה בלחייה והיא נלחמה בדחף לזרוק את כל הכוכבים על הרצפה.

"את יודעת שהאור שלהם יכבה בעוד כמה ימים, נכון?" שאלה גאיה במתיקות מהולה ברחמים.

זוהר מצאה את קולה כעבור רגע. "למען האמת, הוא יכול להחזיק מעמד הרבה מאוד זמן."

גאיה צמצמה את עיניה. "כן, בטח."

"מה תעשי עם כל זה?" שאלה עדי, אפה מתקמט בסלידה קלה כשמבטה עבר מזוהר לכוכבים שלה ובחזרה.

"רציתי ל… להציל כמה שיותר," כשאמרה זאת בקול, היא הבינה פתאום כמה הרעיון שלה היה מטופש. "לפני ש… שהמפעל יהרוס הכול."

"מה הטעם? את לא תוכלי להציל את כל הכוכבים שנופלים כאן." גאיה צחקה.

זוהר לא ידעה מה לענות. וכאילו כדי להביך אותה יותר, כוכב צנח בדיוק על ראשה והבהיל אותה לפני שנפל אל המים הרדודים. זה אף פעם לא כאב, אבל גם לא היה נעים. במיוחד עכשיו.

החבורה הפנתה אליה חיוכים מגחכים אחרונים לפני שהמשיכה הלאה לאורך קו המים.

זוהר הביטה בערמת הכוכבים שבידה. ליבה צרב מהמחשבה על מה שיקרה להם מחר.

ובכל זאת, זרועותיה שחררו אותם והיא נתנה להם ליפול אל הזרם הנסוג של הגלים.

כשחזרה הביתה, מצוברחת ועצובה עוד יותר משהייתה כשיצאה, היא הלכה הישר לחדרה ופתחה את מגירת השולחן שלה בתקווה להתנחם באוסף הכוכבים הקטן שלה. אבל במקום זאת, קריאת זעזוע נפלטה מפיה כשראתה שאחד הכוכבים שלה מהבהב.

זה לא יכול להיות. האור שלהם החזיק מעמד עד עכשיו.

למה שדווקא היום, מכל הימים, הוא יתחיל לדעוך?

הכוכב הבהב עוד פעם אחת, וכבה לחלוטין. זוהר ניערה אותו, קירבה אותו אל ליבה, הפצירה בו שיאיר שוב, אבל אחיזתה הנואשת הייתה חזקה מדי בשביל הכוכב המת, והוא התפורר לעפר בין אצבעותיה.

היא בהתה בגרגירים שנותרו ממנו, מתקשה לקבל את העובדה שמה שידעה זמן רב כל כך שיקרה התרחש בסופו של דבר.

בימים שלאחר מכן, בכל פעם שזוהר הייתה שומעת מהוריה שגידרו את החוף, או שטרקטורים התחילו לחרוש בו או שקולות הבנייה מטרידים את דיירי הבתים הקרובים, היא הייתה מנסה להסיח את דעתה מהכאב שהתעורר בה ולצייר משהו עם ערכת צבעי המים החדשה שלה, לצפות בטלוויזיה או להתכרבל עם צוקי על הספה. לפעמים, היא פשוט הייתה פותחת את המגירה שלה, רק כדי לוודא שארבעה כוכבים עדיין זוהרים בתוכה.

☆☆☆

שלושה חודשים לאחר שהחוף נסגר למבקרים, אמא שלה הושיבה אותה לידה בסלון הגדול שלהם ואמרה לה שהיא רוצה לדבר איתה על משהו. היא אמרה לה משהו על קשיים כלכליים וצמצום הוצאות, אבל בסופו של דבר זוהר הבינה רק משפט אחד מהשיחה הזו.

"ניאלץ להפסיק לממן לך את החוג לציור."

"מה?" זוהר איבדה את המילים לרגע. "אבל-"

"אני יודעת שתהיי בוגרת מספיק בשביל להתמודד עם החדשות האלה כמו אדם בוגר."

זוהר בלעה את התסכול והדמעות בכוח. היא כל כך אהבה את החוג לציור שלה, והמורה שלה אמרה לה שאם תמשיך ללכת אליו, היא תוכל להגיע לרמות גבוהות ונפלאות – אבל רק אם תתמיד. אם תפסיק עכשיו…

הטלפון צלצל. שחר הייתה על הקו.

"אנחנו עוברים דירה לעיר אחרת," היא אמרה בעצב. "ההורים שלי רוצים לגור ליד סבתא שלי."

זוהר הרשתה לעצמה לבכות רק כשהייתה לבדה בחדרה ואיש לא היה יכול לשמוע אותה. היא בכתה עד השעות המאוחרות של הלילה, כשהדמעות החמימות התייבשו לפסים קרירים על לחייה ולא נותרו בה כוחות להמשיך. צוקי טיפס על המיטה והתכרבל קרוב אליה, חמים ומנחם. היא חיבקה אותו ועצמה עיניים.

"אני לא מפסיקה לאבד דברים, צוקי."

לפתע נזכרה בכוכבים שאספה. היא פתחה את המגירה שלה במהירות – הרגל שסיגלה לעצמה בשלושת החודשים האחרונים – ובחנה את תכולתה בלב הולם. שלושה כוכבים עדיין זהרו בתוכה… לצד תלולית חול שהייתה עד לפני זמן קצר כוכב כמותם.

☆☆☆

"הגיע הזמן לחשוב על תואר, הא?" שאלה זוהר בעייפות בעודה זרועה על הספה.

היא הגיעה למסקנה הזאת בעקבות שיטוט חסר תוחלת באינסטגרם, שהוביל אותה לפרופיל של חברת הילדות שלה, שחר, דרך חברה משותפת. לא רק שהיא למדה פיזיקה ומדעי המוח, מסתבר שהיא גם הספיקה להשתתף במחקר פורץ דרך למרות גילה הצעיר, לפי אחת הכתבות ששיתפה בפרופיל שלה. זוהר זכרה אותה כתלמידה חרוצה וחכמה, אבל לזה היא לא ציפתה.

"זה בטח נחמד להיות עם שכל," היא נאנחה.

אמא שלה הביטה בה מעל לספר שקראה. "כן."

"זה נחמד?"

"כן, הגיע הזמן לחשוב על תואר."

"אבל אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד." היא בהתה בתקרה. "אני לא טובה בכלום או אוהבת לעשות שום דבר כמעט. חוץ מלצייר…"

"ובכל זאת, כדאי ללמוד משהו שיפתח לך דלתות לעבודה טובה." אמא שלה העבירה עמוד בספר. "אמנות ודברים דומים – תוכלי לעסוק בהם כתחביב אחרי שכבר יהיה לך מקצוע ביד."

זוהר נאנחה, קמה והלכה לחדרה. הקירות המוכרים ביניהם גדלה נראו מבלבלים מתמיד. היא הרגישה אבודה.

פעם, ברגעים כאלה, צוקי היה מתכרבל איתה ומנחם אותה. מה לא הייתה נותנת כדי שיהיה איתה עכשיו?

"אולי אני צריכה לאמץ חתול שוב," מלמלה לעצמה. "ברגע שיהיה לי כסף לצאת מהבית."

היא בהתה בשולחן המבולגן שלה, שהיה עמוס מכחולים, צבעי מים ושמן, עפרונות צבעוניים ודפים שכוסו בכתמים שונים של צבע. ציור היה תחביב יקר. המחשבה שתתפרנס ממנו באמת הייתה מגוחכת.

אולי היא תוכל לחשוב מה ללמוד בזמן שהיא מסיימת את היצירה הלא ברורה על השולחן שלה.

היא שקעה באיור שביל זוהר בין גבעות חשוכות, עד שגילתה שחסרה לה צנצנת צבע. היא הפכה את השולחן שלה בחיפושים והחלה לפתוח מגירות, אבל הצנצנת לא נראתה בשום מקום. מתוך ייאוש קל, היא פתחה לרגע את מגירת הכוכבים ועמדה לסגור אותה בחזרה, אבל קפאה כשראתה שאחד משלושת הכוכבים מהבהב בתוכה, גוסס.

זוהר טרקה את המגירה בתחושה שראתה משהו שלא רצתה לדעת עליו.

היא אפילו לא ידעה להסביר מדוע דבר ילדותי וחסר חשיבות כזה יכול להכאיב לה כל כך.

☆☆☆

זוהר קראה את הכותרת כמה פעמים, אבל אף מילה לא נכנסה למוחה.

כל מה שרצתה זה לחזור לישון.

התראה של מייל חדש זינקה על המסך שלה, והיא הספיקה לקרוא אותה לפני שנעלמה. "למה הכתבה עדיין לא מוכנה???"

זוהר הזדקפה במקומה והכריחה את עצמה לנסות לקרוא שוב את הכותרת שהיא עצמה כתבה.

תתרכזי, תתרכזי, אמרה בליבה ללא הועיל. אוף.

גם הדיבורים במשרד לא סייעו לריכוז שלה.

"אתם הולכים להיות שם כל הסופ"ש?!" קריאת התדהמה של יעל הדהדה במשרד. "איך ירון אישר לך את זה?"

"נראה לך שהוא יודע? אני לוקחת מחלה," מאיה משכה בכתפה. "אני עובדת קשה, מגיע לי. וכן, הווילה תהיה כולה שלנו, ותהיה גם בריכה. תקנאו! בא לי שתקנאו."

"אני מקנאת. עכשיו סתמי," אמרה זוהר מבלי להסיט את מבטה מהמסך.

מאיה צחקה. "אוי סליחה, זוהרוש. הפרענו לך להתרכז? נשתדל יותר בפעם הבאה."

"מה, להפריע לי?"

טלי התפרצה למשרד, נסערת. "אימל'ה, אתן לא מבינות. הלך עליי."

"מה קרה?" שאלה מאיה, להוטה קצת יותר מהראוי.

"נכון המשפיענית שבאה לכאן להתראיין? היא פרסמה בסטורי שלה שהמראיינת הייתה אנטיפתית ו'חסרת דרך ארץ', במילים האלה! אם ירון מגלה את זה הוא הורג אותי."

"יואו, איזה באסה," אמרה יעל, שלא נראתה מבואסת כלל.

"שטויות," אמרה מאיה בביטול. "אין סיבה שירון יגלה את זה בכלל."

זוהר נאנחה ושלחה יד אל הפלאפון שלה בפעם האלף באותו יום. התראת וואטסאפ קפצה בראש המסך: 57 הודעות שלא נקראו.

היא פתחה את האפליקציה ובהתה בקבוצה חדשה שלא הצליחה לזהות, שכמות ההודעות בה רק הלכה ועלתה.

"'פגישת מחזור ו' בית ספר יסודי חוף הזהב מחר'? מה זה?" היא שאלה בקול רם, כאילו מישהי בחדר יכלה לענות על זה.

הדלת נפתחה וזוהר כמעט הפילה את הפלאפון כשירון נכנס בסערה. הבנות השתתקו ומיהרו לחזור לעבודתן.

אל תעצור לידי, אל תעצור לידי, התפללה זוהר בליבה. ירון נעצר ליד השולחן שלה. חרא!

"אין לך אישור לחופשה, מאיה," הוא אמר בתקיפות. "טלי, אנחנו ננהל את השיחה שלנו מאוחר יותר."

מאיה וטלי החווירו, וזוהר כנראה הייתה מרחמת עליהן אלמלא הייתה עסוקה בלרחם על עצמה.

"זוהר," הוא אמר, "למשרד שלי."

הלך עליי. זוהר קמה ברגליים כבדות וניגשה אל הדלת. השיחה לפני שימוע הגיעה.

מלכתחילה היה לה ברור שירון, השכן שלהם לשעבר, קיבל אותה לעבודה במגזין הקטן שלו בתור טובה להוריה ומעולם לא באמת רצה אותה שם. הוא תמיד נראה ממורמר כשראה אותה. בעצם, הוא נראה ממורמר גם בכל זמן אחר. אולי היה לכך קשר לעובדה שייסד את המגזין הזה אחרי שסולק מהעיתון הגדול שעבד בו.

נו, טוב. במקרה הכי גרוע הוא יפטר אותי. היא ניסתה לנחם את עצמה. בעצם, בבקשה תפטר אותי! אני אהיה מרוששת וכנראה אחפש עבודה במשך שנה ואיאלץ לחזור לבית של ההורים, אבל לפחות לא אצטרך לראות את הפרצוף המכוער שלך.

"שבי בבקשה." הוא החווה לכיוון הכיסא מולו כשנכנסו למשרד שלו.

זוהר התיישבה באי נוחות בקצה הכיסא. אחרי רגע קלטה שהיא משלבת ידיים בהתגוננות ומיהרה לשחרר אותן.

"יום האישה יחול בסוף השבוע," אמר ירון. "אנחנו צריכים אישה בשער."

"אה."

"תמצאי מישהי מעניינת לראיין," הוא אמר באותו מתקתק על המקלדת במחשב. "המגזין יירד לדפוס ביום חמישי, אז אני מצפה מהכתבה להיות מוכנה ומאושרת בשלישי. משוחררת."

זוהר פתחה את פיה וסגרה אותו. יש לה שלושה ימים. מי תסכים להתראיין בפרק זמן קצר כל כך? ואיך אני בכלל אספיק לכתוב משהו סביר? ממתי אכפת לירון מיום האישה?!

כשזוהר הייתה בדרכה למשרד, הפלאפון שלה התריע שוב. היא הביטה במסך והתמלאה רוגז. שוב פעם הקבוצה הזאת, שמישהו צירף אותה אליה בלי לשאול אותה.

פגישת מחזור? נו באמת. מי ירצה ללכת לזה?

היא עמדה לצאת מהקבוצה, כשלפתע רעיון עלה במוחה. היא חיפשה מישהי ברשימת המשתתפים, נשמה עמוקות ושלחה לה הודעה.

"היי שחר, מה שלומך? לא יודעת אם את זוכרת אותי – זאת זוהר לוין, היינו חברות ביסודי :) את באה במקרה לפגישת המחזור?"

☆☆☆

מה אני עושה פה?

זוהר הרגישה התכווצות של מבוכה כשנעצרה מול הדלת הפתוחה לרווחה של הבית החדש של גאיה, וילה גדולה בשכונת חוף הזהב. קולות של פטפוט, צחוק ומוזיקה בקעו מתוכה.

היא נשמה עמוקות ונכנסה פנימה, מזכירה לעצמה למה היא שם. היא הולכת לצאת עם כתבה מהערב הזה. כתבה שבתקווה תדחה את פיטוריה הבלתי נמנעים ותאפשר לה עוד חודש לפחות של תשלום שכר דירה.

בדקות הראשונות, כשעמדה באי נוחות בסלון הגדול והמואר, איש לא הבחין בה. אורחים שכבר הגיעו סעדו מהכיבוד, שתו קוקטיילים, שוחחו זה עם זה וצחקו בנינוחות. היא חיפשה בעיניה את שחר, אבל לא מצאה אותה.

"זוהר!" גאיה ניגשה אליה, לבושה בשמלה קלילה אך אלגנטית. שיערה המסודר באופן מושלם גרם לזוהר להתחרט על כך שהגיעה לכאן מיד אחרי העבודה בלי לטרוח לסדר את עצמה.

"איזה כיף לראות אותך!" גאיה חיבקה אותה כאילו היו חברות ותיקות. "מה שלומך?"

"בסדר," זוהר העלתה על פניה חיוך מאולץ. זה לא שהיא שנאה את גאיה, אבל היו לה כמה זיכרונות לא טובים ממנה שלא בדיוק תרמו לביטחון העצמי שלה כילדה.

"למה את עומדת כאן בצד? בואי, תכירי אנשים."

זוהר התאפקה שלא לציין שהיא כבר מכירה אותם, כי גם היא הייתה בשכבה הזאת, ועקבה אחרי גאיה בשקט לקבוצה גדולה יותר של אנשים מוכרים.

"זוכרת את עדי?" שאלה גאיה בקול רם, קוטעת את השיחה של עדי עם עומר. "היא עורכת דין מבוקשת בטירוף.

עדי הביטה בזוהר כאילו היא זו שהפריעה להם, וסקרה אותה מלמעלה למטה ללא מילה. לאחר רגע הגיבה בחיוך קטן וגאה. "את עושה בוכטות בהייטק, גאיה. זה גם מאוד מרשים."

"זה עומר, זוכרת אותו?" גאיה המשיכה. "הוא רופא היום."

"מה נשמע?" עומר הנהן לעבר זוהר, שמלמלה תשובה לא מחייבת. "מה עושה בחיים?"

"אני… כתבת."

"מגניב. איפה?"

"במגזין 'מגדלור'."

הם החזירו לה מבטים אטומים.

"אה!" גאיה נגעה בכתפו של עומר כשנזכרה. "זה המגזין הזה של ירון! וואי, זוכרים את ירון? הוא היה שכן של ההורים שלי."

"וואי, כן! איזה ישן!" קראה עדי.

"יש לו איזה מגזין קטן כזה," אמרה גאיה בדיוק כשבחור שזוהר לא זיהתה הצטרף אליהם. "אה, זוהר, תכירי," גאיה חייכה והניחה את ידה על חזהו, "זה נועם, בעלי. הוא מהנדס."

"היי," אמרה זוהר.

"מה איתך, זוהר?" שאלה עדי. "יש לך מישהו?"

זוהר זעה באי נוחות. "לא. כרגע לא."

"תראו מי הגיע!" עומר הריע פתאום ותשומת הלב של כולם פנתה אל נמרוד, שתפס את ידו של עומר בלחיצה חברית וחיבק אותו. החבורה הקטנה התאספה סביבו בקריאות התלהבות צורמניות.

צליל של הודעה פרטית נתן לזוהר תירוץ משמח להביט בטלפון.

"היי, זוהר. מצטערת, אבל בסוף לא אספיק להגיע לפגישת המחזור."

ליבה של זוהר צנח. היא הגיעה לכאן לחינם.

"מה קרה, זוהר?" שאל נמרוד, שהבחין בהבעתה המאוכזבת. "את נראית כאילו זרקו אותך."

הודעה נוספת התקבלה.

"אבל אני עדיין אשמח להיפגש! מחר אחר הצהריים מתאים לך?"

זוהר הרימה את עיניה ופגשה את מבטיהם של בני החבורה, שצפו בה בחטטנות גלויה.

"איזה נוסטלגי זה לחזור לשכונה הזאת, נכון?" היא שאלה בעליזות, מסיטה את הנושא ממנה.

"האמת שכן," אמר עומר, בעוד זוהר מקלידה לשחר תשובה מהירה. "היא לא השתנתה הרבה. זוכרים שהיינו משתלטים על ההאנגר הישן ועושים שם מסיבות?"

"וואי, כן!" קראו עדי וגאיה.

"איזה מסיבות? אתם הייתם ביסודי," אמרה זוהר, אבל אף אחד מהם לא שמע אותה.

"זוכרים את הלילות שישנו בחוף?" שאל נמרוד.

"כן!" הם קראו, חוץ מזוהר שאמרה, "לא."

גאיה הפנתה אליה חיוך מלא רחמים. "לזוהר בטח אין מושג על מה אנחנו מדברים."

"זה בסדר," זוהר משכה בכתפיה. "זוכרים את מטר הכוכבים?"

"את מה?" שאלה עדי.

"מטר הכוכבים." היא נתקלה במבטים מבולבלים ואטומים מצד בני שיחתה. "כשהכוכבים היו נופלים?"

כולם שתקו ובהו בה.

"וואי," גאיה חבטה בכתפו של נמרוד, "באמת היה לזוהר קטע עם כוכבים. זוכרים שהיא הייתה אוספת אבנים מהחוף-"

"-וקוראת להם כוכבים?" השלימה אותה עדי ופרצה בצחוק. "וואו! אבל את כבר לא מאמינה בזה, נכון, זוהר?"

היא הביטה בה בחיוך מלווה בסלידה וחשש, כאילו חשבה שזוהר עלולה להתפרץ בהתקף טירוף פתאום.

זוהר פתחה את פיה ואף מילה לא יצאה. הם צוחקים עליה? זאת מן מתיחה משותפת?

"דיי, נו," היא אמרה, מאלצת את עצמה לחייך. "גם אתם הייתם אוספים אותם."

"אבל היינו קטנים יותר," ציינה גאיה. "את המשכת להאמין בזה עד… איזה גיל? עשר?"

עד עכשיו. זוהר הרגישה שלחייה בוערות. במשך שנים, ההורים שלה היו אדישים בכל פעם שהזכירה את מטר הכוכבים, כאילו היה תופעה רגילה ונפוצה שרק ילדים התרגשו ממנה. אבל בעצם, האם אי פעם הם הכירו בקיומם של הכוכבים?

אביה תמיד קרא להם 'אבנים'. אמה מעולם לא התעניינה בהם והתייחסה אליהם כאל ה'אוסף' של זוהר…

יכול להיות שכל השנים האלה, היא האמינה בקיומו של דבר שהיה פרי הדמיון שלה ותו לא?

"היה ממש כיף לראות אתכם," אמרה זוהר בקול צרוד מקצת, "אבל אני צריכה ללכת."

"מה? אבל רק עכשיו הגעת," אמרה גאיה. "תישארי עוד! הערב רק התחיל והכנתי פעילות."

"מחלקים כוכבים כפרס," הוסיף נמרוד בזדוניות ועדי צחקה.

"אני באמת חייבת ללכת," זוהר לקחה צעד לאחור, ואז עוד אחד. "הבטחתי להורים שלי שאעזור להם… במשהו."

היא יצאה מהבית של גאיה אל הרחוב החשוך שבחוץ, דמעות ממלאות את עיניה.

את ממש לא הולכת לבכות בגלל הערב הדפוק הזה. את לא ילדה קטנה.

דמעה זלגה על לחיה, ואז עוד אחת.

היא צעדה בשכונת ילדותה, שהייתה חשוכה ודוממת באופן מנחם. היא נעצרה מול הבית של הוריה, היססה לרגע, ואז המשיכה הלאה ברחוב. היא לא סיפרה להם שהיא הולכת לבקר בשכונה למקרה שלא תספיק לראות אותם. אולי עוד מעט תקפוץ אליהם, אבל כרגע הרגישה שהיא לא מסוגלת.

היא הייתה ילדה בודדה, זה נכון. יותר חברים דמיוניים אירחו לה לחברה מאשר חברים אמיתיים. ועדיין, היא חשבה שהילדה הזאת ידעה להבדיל בין דמיון למציאות.

לקח לזוהר זמן לתלוש את עצמה ממחשבותיה מספיק בשביל לזהות את הרחובות השקטים אליהם הגיעה. גגות הבתים המשולשים רמזו לה על הדרך שבה היא הולכת. לכיוון החוף.

החוף שכל חייה סימל עבורה את הילדות המתוקה שלה, גרם לה כעת לפקפק בה מיסודה.

זוהר נעצרה. איך יכול להיות שדמיינה את הכול, אם היו ברשותה חמישה כוכבים שהחזיקו מעמד במשך שנים?

אחד מהם עדיין זהר בפעם האחרונה שבדקה. הכוכב האחר כבה לפני שנה בערך, כשהתחילה לעבוד במשרד של ירון. היא בהחלט לא דמיינה אותם…

מפעל ענק מוקף גדר התנשא מולה, חולש על האזור שהיה פעם חוף כוכבים. עשן היתמר מהארובות שלו.

החוף כבר לא היה, ומאז שהמפעל הוקם, גם מטר הכוכבים לא.

מוזר. אם המטר היה אמיתי, למה הקמת המפעל העלימה אותו?

ואולי גם החוף לא היה קיים מעולם.

החוף, המטר, הכוכבים – אולי כולם היו חלום קסום מהילדות שלה, ולא יותר.

דבר אחד היה בטוח: הם אינם עוד.

זוהר ויתרה על הביקור אצל הוריה. היא חזרה אל הדירה הקטנה שלה ופתחה את המגירה שבה שמרה את הכוכבים שלה ביד רועדת.

היא מצאה שם ערימה של חול.

☆☆☆

"אני למטה."

זוהר אחזה בטלפון ביד אחת בעודה מקלידה את קוד הבניין ומערבבת את האורז ביד השנייה. סאני, החתולה הג'ינג'ית שאימצה זמן קצר לאחר שעברה לגור לבדה, הגיעה כמו תמיד לראות מה היא מבשלת והתחככה ברגליה.

הפעמון צלצל.

היא שלחה את ידה בהיסח הדעת כדי לכבות את הגז, אבל בטעות נגעה בסיר הרותח ונכוותה. "איי!" פלטה. סאני נמלטה אל החדר שלה. זוהר שטפה את ידה, כיבתה את הגז ופתחה את הדלת.

"היי!" הקריאה המשותפת שלהן הדהדה בחדר המדרגות כששחר וזוהר התחבקו. חברת הילדות שלה כמעט לא השתנתה, לפחות חיצונית.

"איזה כיף לראות אותך!" אמרה זוהר בכנות.

"כיף לראות אותך!"

הן נכנסו פנימה, וזוהר שפכה את האורז שהכינה לשתי צלחות. "מצטערת שזה הכיבוד שלי. לא הספקתי לקנות שום דבר-"

"זה מעולה." שחר נופפה בידה בביטול. "לא אכלתי עדיין ארוחת צהריים."

לאחר שיחה ארוכה של העלאת זיכרונות והשלמת פערים, זוהר הכינה מולה מחברת ואחזה בעט. "אז, אמרת שיש לך תחום שאת חוקרת שאפשר לכתוב עליו כתבה מעניינת?"

שחר הנהנה. "ממד תודעתי. נושא מגניב ממש."

"מעולה. אז בואי קודם נתחיל בהגדרה היבשה. מהו ממד תודעתי?"

"אפשר להסתכל על זה כעל העולם שבו התודעה שלך נמצאת כרגע," ענתה שחר. "כל אחד מאיתנו נמצא בממד תודעתי מיוחד משלו, והממד הזה כמעט אף פעם לא זהה לחלוטין לשל אדם אחר. מה שקיים אצלי לא בהכרח קיים אצלך, ולהפך. המיוחד בממד התודעתי שלנו זה שהוא משתנה כל הזמן, במיוחד בתחילת חיינו ובגיל ההתבגרות, כשהתפיסות והאמונות שלנו משתנות."

"יש לך דוגמא?"

"בטח! נגיד שאת זוכרת שהמגלשה בגינה שנהגת לשחק בה הייתה צהובה, אבל בן אדם אחר מתעקש בתוקף שהיא הייתה אדומה. אתם מבקרים בגינה, ומגלים שהיא אכן אדומה. מה תחשבי במקרה כזה?"

"שזכרתי לא נכון."

"בדיוק. אבל על פי תיאוריית הממד התודעתי, מה שבאמת קרה זה שהתחלת לפקפק בזיכרון שלך ולהאמין שהמגלשה באמת אדומה, וזה העביר אותך לממד תודעתי זהה יותר לזה שבו הבן אדם השני נמצא. בממד הזה, המגלשה באמת אדומה. הכול עניין של אמונה ותודעה, כי אם תהיי משוכנעת מעבר לכל צל של ספק שהמגלשה צהובה, את תישארי באותו ממד תודעתי והבן אדם השני ייווכח שהוא טועה, או ימשיך להתווכח איתך על הצבע לעולמי עד, גם כשהמגלשה מול העיניים שלכם ממש."

"רגע, מה?" זוהר הפסיקה לכתוב ונעצה בה מבט. "זה נוגד את כל חוקי ההיגיון."

"בטוחה?" שחר הרצינה. "למה קיים ריבוי דעות לגבי דברים אובייקטיביים לכאורה בעולם שלנו? איך אנשים חווים אירוע מסוים כטראומטי, בזמן שאחרים מוצאים בו נס? אם ניקח מקרי קיצון – כמה פעמים שמענו על מתמודדי נפש שרואים דברים שאף אחד אחר לא רואה? מי קבע שהדברים האלה לא אמיתיים? הרי בשבילם זה אמיתי."

"אני מבינה מה את אומרת…" אמרה זוהר באיטיות. "אבל…"

"למה יש אנשים שהחלומות שלהם מתגשמים, ויש אנשים שלא? כי צריך לעבור לממד תודעתי שבו החלום שלך אפשרי כדי שהוא יוכל להתגשם. זאת גם הסיבה שאנשים מתפללים גם כשהכול נראה אבוד – הם מאמינים שבכוח התפילה לשנות את המציאות, והאמונה הזאת מעבירה אותם לממד תודעתי אחר שבו מה שהם ביקשו יכול להתגשם."

"וואו."

שחר חייכה. "רוצה לדעת איך הגעתי לתחום הזה?" היא שלפה משהו מהתיק שלה.

זוהר בהתה בפה פעור בכוכב הצהוב הזוהר שנח בכף ידה.

"זה הכוכב שמצאת לפני שנים," אמרה שחר. "את מסוגלת לראות אותו?"

"כן, בהחלט."

היא נאנחה בהקלה. "יופי, כי רוב האנשים רואים רק אבן חול. קיבלתי את הרעיון למחקר הזה אחרי שהבנתי שרוב האנשים שהכרתי מחוף הזהב חושבים שמטר הכוכבים היה המצאה שהילדים האמינו בה."

"הוא לא?" זוהר הזדקפה. ליבה הלם בעוצמה.

"הוא היה אמיתי בשבילנו, הילדים. אבל המבוגרים שכנעו אותנו שהוא לא אמיתי, ולכן כמעט כולנו עברנו לממד תודעתי שבו הוא לא קיים. אותו הדבר לגבי המפעל שהרס את חוף הכוכבים. המבוגרים האמינו שזה יקרה ושכנעו אותנו בכך, ולכן כולנו היינו בממד תודעתי שבו זה קרה. אבל זה לא חייב להיות ככה."

"הייתי שם אתמול, שחר," זוהר הנידה בראשה. "המפעל אמיתי מאוד."

שחר הטתה את ראשה וחייכה בערמומיות. "את בטוחה שהיית במקום הנכון?"

"ברור-"

"את בטוחה, בכל זאת?"

זוהר הבינה פתאום מה שחר מנסה לומר, והיססה. "יכול להיות…" חיוך התפשט על פניה, "שהתבלבלתי קצת במיקום. אולי בכלל לא הייתי במקום שבו חוף הכוכבים אמור היה להיות. היה חשוך, אחרי הכול."

"בדיוק," שחר הנהנה. "אולי אם תלכי לשם באור יום, תמצאי את החוף בקלות ותגלי שהמפעל לא אמיתי."

קול של רעש אלים קטע את שיחתן.

"סאני." זוהר נעמדה. "החתולה שלי."

הן נכנסו לחדר של זוהר ומצאו מארז צבעי שמן מפורק על הרצפה. סאני ישבה לידו בהבעה תמימה, כאילו לא היה לה קשר לעניין.

זוהר התכופפה להרים את הצבעים. "יש לך מזל שאת חמודה," אמרה לסאני בטון מאשים. סאני חמקה מבעד לפתח ורצה לכיוון המטבחון.

"יא! את עדיין מציירת, זוהר?" שחר התלהבה.

"לא ממש." זוהר נאנחה. כששחר נתנה בה מבט שואל, היא הסבירה, "לרוב אני חוזרת מהעבודה עייפה מכדי לעשות משהו פרודוקטיבי. אני קונה הרבה ציוד, אבל אם לדבר בכנות, לא ממש יוצא לי להשתמש בו." היא חשבה על זה קצת והוסיפה, "זה יותר כמו קנייה רגשית."

"באמת?" שחר עזרה לה לאסוף את הצבעים. "חבל. אני זוכרת שהיית מציירת ממש יפה. יש לך כישרון."

"תודה," אמרה זוהר, מופתעת במקצת.

שחר הושיטה לה שפופרת בצבע צהוב זרחני. "אם יוצא לך לצייר שוב, אני רוצה לראות את היצירות שלך."

"סגור." זוהר חייכה. "שנמשיך בריאיון?"

☆☆☆

"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, זוהר," ירון הודיע לה ברגע שדרכה במשרדו.

זוהר נאלמה לרגע.

"ה… הכתבה. מוכנה."

"מאוחר מדי," הוא הטיח בה. "היא הייתה צריכה להיות מוכנה אתמול. שלשום, אפילו."

"אבל-" זוהר גמגמה. "שלחתי לך אותה אתמול לאישור. אמרת לי שכל עוד זה מוכן בשלישי-"

ירון ירה מבט לעברה. "זוהר, בזבזת לי כבר מספיק זמן. לכי הביתה."

"הביתה…?"

"תארזי את הדברים שלך ואל תבואי החל ממחר."

זוהר סגרה את דלת משרדו, המומה.

היא מפוטרת.

לא.

היא חופשיה!

☆☆☆

זוהר חלצה את נעליה בדרכה בין הבתים בקצה שכונת חוף הזהב.

רגע לפני שהמפעל היה אמור להתגלות מעבר לגגות המשולשים, היא עצמה עיניה בכוח אך המשיכה להתקדם.

אין שום מפעל בהמשך. רק חוף.

היא המשיכה ללכת, נשמה עמוקות ושכנעה את עצמה בכל כוחה שהיא לא מריחה את העשן החונק, אלא את מלח הים.

החוף האהוב עליי נמצא ממש מעבר לשורת הבתים הזאת, קרני השמש השוקעת חדרו בין ריסיה, נותנים לה תקווה. המפעל הוא שקר. לא להפך.

היא אמרה לעצמה שעוד רגע היא הולכת להרגיש את החול הרך תחת כפות רגליה.

היה נדמה לה שהיא שומעת רעש חזק ומתמשך של מערכת אוורור תעשייתית אדירה, אבל היא שכנעה את עצמה שזו רק משאית שחנתה באופן זמני בקרבת מקום.

כשהתחילה להרגיש חול תחת רגליה, היא לא הפסיקה.

המפעל לא נמצא שם, אלא חוף כוכבים. החוף של ילדותה.

ולכן היא לא תתנגש בשום גדר.

ליבה זינק כשרגלה נחתה בתוך בור קטן, אבל הבור הזה לא היה ריק. מים רדודים מילאו אותו.

היא נשמה עמוקות ופקחה את עיניה. היא עמדה בחוף.

זוהר הביטה ימינה ושמאלה. המפעל לא נראה בשום מקום. היא הייתה לבדה לגמרי, אבל זה היה ללא ספק חוף כוכבים.

"עשיתי את זה," היא לחשה לעצמה באי אמון, עיניה הפעורות בולעות את מראה החוף היפהפה שנמשך עד אין-סוף. היא רצה אל קצה החוף, היכן שזרם הסחף הרדוד כיסה את כפות רגליה לפני שנסוג אל הים.

"חזרתי!!!" היא צרחה במלוא ריאותיה אל האופק, היכן שסירות ששטו במרחק.

החשכה ירדה, ונקודות צהובות של אור נראו בשמים מעל. הן הלכו וגדלו ככל שהתקרבו אליה.

כוכבים צנחו ארצה באיטיות.

זוהר נשכבה על גבה על החול הרטוב וצפתה בהם נופלים.

☆☆☆

זוהר חזרה לחוף כוכבים. הפעם, היא לא הייתה צריכה לעצום את העיניים ולהאמין בקיומו כדי לראות אותו. הוא פשוט נגלה לפניה מבין הבתים, כמו בילדותה.

היא צעדה אליו, ידה חובקת כן ציור מתקפל וקנבס.

ידה השנייה הסיעה עגלה קטנה שבה סאני ישבה, בעיניים עצומות, מתענגת על השמש.

כשהגיעו כמעט לקו המים, זוהר העמידה את הקנבס, טבלה את המכחול בצבע וציירה את החוף, את המים המלחכים אותו, את הכוכבים הנופלים מהשמים שצבעו את הכול בצהוב מסנוור.

כשסיימה היא בחנה את הציור. משהו אחד חסר.

היא ציירה שתי ילדות אוספות כוכבים. שני חתולים, לבן וג'ינג'ית, שיחקו בקרבת מקום.

היא קראה ליצירה "חלום ילדות".