חופש

חלק 1

אני עומד לבדי בין שברי הברזל והפלדה שהיו פעם ספינת אוויר,רגליי שוקעות קלות בחול הדק שמתחתן והרוח המדברית מכה בי ללא רחמים.זה נגמר.אני היחיד שנותר בחיים מתוך עשרות האנשים שהיו ביחד איתי וכעת הם קבורים מתחת לשברי אותה ספינת אוויר.
אני עצמי לא מבין כיצד נותרתי בחיים.רגע אחד אני נמצא בבטן האונייה שבה ביליתי כחודש ימים ורגע אחד לאחר מכן כבר נשמעו צרחות בכל רחבי הספינה,יחד עם קולות מתכתיים מחרישי אוזניים.מיותר לציין שכעבור שניות מספר הספינה הפסיקה את מעופה והחלה להתרסק לעבר הקרקע כמו סלע כבד לתוך המים.
אני עוצם את עיניי ולוקח נשימה עמוקה מהאוויר היבש והמלוח שמסביבי.רוח,כמה זמן לא הרגשתי אותה…
אני פוקח שוב את עיניי ורואה שמי לילה מכוסי כוכבים מעליי ודיונות חול בצבע אדום עמוק מתחתיי.ובתוך הנוף המדברי הזה כבר הספיקו להופיע כמה מהיצורים המתגוררים במקום.
כמו קוברות ענק למשל.
מדובר בנחשים בעלי קפוצ'ון אדיר עשוי עור וקשקשים מסביב לראשם,שגודל כל אחד מהמפלצות הללו כגודל של מגדל וגופם מכוסה בפסים שחורים ואדומים.בגלל הקוברות הללו הספינה התרסקה מלכתחילה,כאשר אחת מהן חשבה אותה לציפור וניסתה לשסף אותה בניביה הארוכים כספינות קטנות.איך אני יודע את זה?
בעיקר בגלל הצעקות ההיסטריות של קפטן הספינה רגע לפני ההתרסקות,"קוברת ענק מתקיפה אותנו!נוסו על נפשכם!"
ולמזלי הרב אף אחת מהן לא זוחלת לעברי.הן כולן זוקרות את גופן העבה כגזע עץ באוויר הלילה כמו גורדי השחקים המוזרים היותר בעולם ומנסות לזנק על ספינות האוויר הטסות בסיבובים פראיים מעליהן בליווי רעש מנועים המחריש את אוזניי.זו כמובן התגבורת שהופיעה אחרי שהספינה שלנו התרסקה.בנוסף לאור המשתקף מבעד לחלונות הענק של ספינות האוויר,בתחתית של כל אחת מהן תלויים לפחות תריסר פנסי ענק השולחים אלומות אור אדירות המפלחות את החושך הכבד השורר באותו מדבר.ואותן עשרות אלומות אור מכוונות הישר אל עבר הקרקע וסוקרות אותה בשיטתיות בחיפוש אחר משהו.
ואני יודע מעל לכל ספק שהן מחפשות אותי,לכן אני חייב לברוח וכמה שיותר מהר.
ולמרות שמעולם לא רצתי אני מכריח את עצמי לדהור קדימה,תוך כדי שרגליי הדקיקות והרועדות שוקעות ללא רחם לתוך החול הרך.אבל היתרון בכך הוא שאם אמעד אז לפחות אפול על חול רך ולא על רצפת בטון.
הם מחפשים אותי בגלל סיבה פשוטה מאוד,אני מכשף.
ההיסטוריה של בני האדם עם המכשפים אף פעם לא הייתה פשוטה,פעם המכשפים דיכאו את בני האנוש ופעם בני האנוש היו אלו שרדפו אחר המכשפים.
אבל אז,עם התפתחות הטכנולוגיה וגילויים של משאבי טבע נוספים, המתח בין הגזעים התפוצץ לכדי מלחמה כוללת שכמעט וגרמה להכחדתם של המכשפים.
ודווקא לאחר שבני האנוש בזבזו אינספור משאבים והקריבו רבבות מאנשיהם בשנים של המלחמה,הם גילו שהאנרגיה שאפשר להפיק מקסם יעילה הרבה יותר מאנרגיה שהיה ניתן להפיק מהנפט והפחם שמזמן נגמרו ומכוחם של הרוח והמים.כשצריך לייצר בטריות או לספק חשמל לבתי מגורים,מספיק להשתמש מקסם שניתן להפיק מחיות ומצמחים.אבל כשהדבר נוגע להפעלת מפעלי ענק למשך יממות מבלי להפסיק ולהרמת ספינות באוויר על מנת שיחצו יבשות ואוקיינוסים צריך מקור קסם הרבה יותר חזק ועמיד.צריך מכשפים.
כך שכעת במקום לרדוף אחרי מכשפים על מנת להרוג אותם,הם רודפים אחרי מכשפים על מנת להחדיר בהם אינספור צינורות  ולהשאיר אותם שוכבים תוך כדי שהם קשורים וכלואים בבטנן של ספינות אוויר ובמרתפים של תחנות חשמל ומפעלים.
'בכל 12 שנות חיי' אני חושב לעצמי בעודי בוהה בשמיים זרועי הכוכבים שמעליי ומבחין בכוכב שאורו מצליח להתגבר אפילו על הפנסים הכבירים של ספינות האוויר.'זהו וודאי פרק הזמן הארוך ביותר בו ביליתי באוויר הפתוח'.
עד עכשיו אלו היו רגעים מועטים בלבד,מהם אני זוכר רק קרני שמש בודדות שסינוורו את עיניי בזמן שהובילו אותי מבטן של ספינת אוויר אחת לבטן של ספינת אוויר אחרת ועד לעלה ירוק בודד שסטר בפניי כשהעבירו אותי לאותה ספינת אוויר בה כמעט ומצאתי את מותי.
ועכשיו,לאוסף הזה נוסף אותו כוכב שממשיך לזרוח מעליי.אותו כוכב שעוזר לי להתעלם מנחשי הענק שמסתחררים סביבי,מהיצורים המוזרים עוד יותר הזוחלים מתחתיהן ומהדיונות הענקיות עליהן אני צריך לטפס בבריחתי.תוך כדי ריצה אני מוציא מעורי,שתחת אור הפנסים נראה חיוור וכמעט שקוף,את אינספור צינורות העירוי שהחדירו לתוכי,דרכם הוציאו את הקסם מגופי הישר לתוך הגנרטורים של הספינה.
קול צורם אוזניים של מתכת נמעכת נשמע מעליי ותריסר אלומות אור מתחילות להבהב בפראות וגורמות לכאב ראש קל להופיע במוחי.כעבור פחות מרגע הן נכבות לחלוטין.
קולות מרוחקים של צעקות נשמעים איפשהו מעליי,משהו אומר לי שאחת הקוברות הענקיות הללו זכתה לארוחת ערב.'תתעלם' אני מכריח את עצמי להביט אל הכוכב ולהתעלם מכל מה שקורה סביבי.מה שלא קל לעשות כשאתה מוקף ביצורים ענקיים ומוזרים שכל תזוזה שלהם גורמת לחול שמתחתיי לשקוע ולעלות שוב כמו ספינת אוויר שנאלצת לעבור בין הרים.וכל זה תוך כדי שהחול המלוח עצמו נכנס לנחיריי ולתוך גרוני ומאלץ אותי להשתעל ללא הרף.
ואם זה לא היה יכול להיות גרוע יותר,אז ממש מולי מתרסקת לפתע חתיכה גדולה וכבדה של מתכת לעוסה לחלוטין המעיפה לעברי חופן אדיר של גרגירי  חול מחוספסים.כתוצאה מכך אני נאלץ להסיט את פניי הצידה ומין תחושה קפואה אוחזת בכל גופי כשאני רואה מה מתחולל מצדדי.
לפחות עשר קוברות ענק כבר החלו ללעוס ולבלוע לתוכן ברעבתנות את ספינות האוויר תוך כדי שהגרונות שלהן מתמתחים לפחות לפי שתיים מגודלם המקורי.חלק מהאנשים בתוך ספינות האוויר החלו לקפוץ מבעד לחלונות המנופצים,אבל לרוע מזלם הם נוחתים הישר לתוך זרועותיהם העבות של יצורים צהובים מרובי רגליים שאינני יודע את שמם,המכניסים אותם מיד לתוך הפתח שיש להם בתור פה.'ראית מספיק' אני מכריח את עצמי לבהות שוב בשמיים,שכוכביהם החלו לזרוח באור בהיר יותר לאחר שספינות רבות כל כך כבר נבלעו על ידי נחשי הענק הללו.'עוד מעט יהיה פה חשוך לחלוטין' מחשבה מחרידה מגיעה למוחי.'אחרי שהקוברות יבלעו את כולם…'
'אל תחשוב על זה'.אני גוער בעצמי שוב כשמחשבותיי גורמות לי לקפוא במקומי ולהתנשם במהירות מרוב פחד.הגיע הזמן לחשוב על דברים טובים,כמו לדוגמא על מרתף המפעל בו ביליתי את עשר השנים הראשונות לחיי.
שם לפחות לא הייתי בודד.לידי שכבה קשורה מכשפה נוספת,שהייתה מקומטת מאוד עם שיער כסוף שהגיע עד לכפות רגליה,שאיש לא טרח לטפל בו.קראו לה סרפינה.
סרפינה זכרה את המלחמה האחרונה נגד המכשפים,היא הייתה אז בת 20.והיא כל הזמן ריחמה עליי.
"ילד מסכן." זה בערך הזיכרון הראשון שיש לי על עצמי,המראה של הפנים העצובות של סרפינה המופנות אליי הצידה."אתה קטן כל כך וכבר שואבים ממך את הכל.לא תזכה לא לדלג..לא לרוץ..לא להרגיש את אור השמש על העור שלך…אמנם לחמתי במלחמה האחרונה,אבל לפחות הייתי חופשייה להתנועע במרחב.אתה לעולם לא תזכה לראות לא את השמיים הכחולים ולא את הדשא הירוק…."
טכנית,לא היה חסר לי דבר משום שבנוסף לצינורות ששאבו ממני את הקסם,הוכנסו לגופי עוד צינורות דרכם הזרימו לי אוכל ומים.אבל היא סיפקה לי את הצורך ששלל הצינורות מעולם לא טרחו לנסות לספק,היא סיפקה לי חברה ושעות על גבי שעות בהם היא סיפרה לי על העולם החיצון ועל העולם לפני המלחמה.ואחד הסיפורים שהיא סיפרה לי הוא הסיבה שאני מתאמץ כל כך לברוח כעת.
"מספרים שהרחק מכאן,במדבר,"היא סיפרה אז."עוד מסתתרים מכשפים במקומות בהם מסוכן לבני האדם להיכנס.אבל פעם גרו שם רק מכשפי כוכבים,בדיוק כמוך."
"אני מכשף כוכבים?"שאלתי אותה אז בקול צרוד.
"וודאי,כבר ממבט ראשון רואים את זה."
עד היום אני זוכר את שתיקתי."איך בדיוק?" שאלתי אותה לבסוף.
"העור והשיער שלך חיוורים מאוד והעיניים שלך כסופות ונוצצות." זה בערך הרמז היחיד שקיבלתי לגבי המראה החיצוני שלי משום שמעולם לא הובאה מולי מראה.אפילו את שמי אני לא יודע,סרפינה פשוט קראה לי 'בני'.
"בכל מקרה," היא המשיכה לספר לי."אותם מכשפי כוכבים היו גרים במדבר משום ששם החושך הוא החזק ביותר,והכוכבים שם נוצצים בדיוק כמו יהלומים."
"מה זה יהלומים?" שאלתי אותה.
"אבנים שקופות ויפות." היא הסבירה לי בחיוך ועיניים דומעות."ויקרות מאוד,עשו מהם תכשיטים פעם." וברגע הזה העייפות גברה עליה ועיניה החלו להיעצם עד שהיא נרדמה כליל.
באותן הדקות הבודדות ביממה בהן הייתה באה אחות לבושת מדים לבנים על מנת לבדוק אותנו,סרפינה הייתה דורשת ממנה להביא לה ספרים,אנציקלופדיות ואטלסים.
שאיבת קסם היא תהליך מייגע ביותר,הגורם לעובר אותו להיות חצי מנומנם מבלי יכולת אפילו לפקוח עד הסוף את עיניו.ועדיין היא הצליחה להשיג בשבילי מעט אנרגיה על מנת לגרום לספרים לרחף לעברי וכך הייתה מראה לי תמונות של ציפורים,חיות ונופים.אמנם רק לדקות בודדות ביום,אבל הדקות הללו היו שוות זהב.
כל זה עשתה בקול צרוד וחלוש,היא הייתה הדבר הכי קרוב לאמא שהיה לי.
עד שהיא נפטרה מזקנה.ביום בהיר אחד היא פשוט עצמה עיניים ומיד כל המכשירים סביבה החלו לצפצף.בחייה רק אני סיפקתי לה חברה ובמותה עשרות בני אנוש סבבו אותה תוך כדי שהם ניתקו אותה מהצינורות וכיסו אותה בסדין לבן. ואז הוחלט להעביר אותי לבטן של ספינות אוויר,משום שהקסם בי עדיין צעיר ויכול לבדו להזין ספינות אוויר שלמות לאורך חודשים.
המחשבות עליה מיד גורמות לגופי להרגיש קל יותר ולליבי להחסיר פעימה.היא אמרה שלעולם לא אוכל לדלג או לרוץ.והנה אני,מטפס במעלה דיונות ורץ בתוך החולות כמו אותן איילות שהיא הייתה מראה לי.היא אמרה שלעולם לא אראה את העולם שבחוץ.והנה אני,מוקף באותם נחשים זוועתיים אך יפייפים ובאותם יצורים מרובי רגליים צהובים,שממבט מקרוב אני יכול להבחין שיש להם זרועות כמו של סרטן וזנבות מקופלים שבקצותם תלוי מין גוש כזה הדומה למנורה מחודדת.
ואני,מכשף כוכבים,נמצא בדיוק במקום שבו אני אמור להיות.במקום בו הכוכבים מנצנצים כמו יהלומים.
'אל תדאגי סרפינה ',אני חושב לעצמי.'אני אמצא את אותם המכשפים שמסתתרים פה.אני אהייה חופשי.'
ואיך אני יכול להיות בטוח בכל מאת האחוזים שאמצא כאן מכשפים?
משום שזו הסיבה שספינת האוויר טסה למקום שורץ הקוברות הזה מלכתחילה.למצוא מכשפים נוספים,משום שאלו ששרדו את המלחמה החלו למות מזקנה.
'היא וודאי הייתה שמחה מאוד בשבילי עכשיו'.אני חושב לעצמי ובלי שאני שם לב,עיניי נהיו רטובות לפתע וטיפות החלו לרדת על החול שמתחתיי.עכשיו פאניקה של ממש החלה לאחוז בי,מה קורה לי?זה בחיים לא קרה לי.בחיים לא ירדו לי מים מהעיניים.זה מוזר.
אבל מה כן,אני חייב להעביר את המים הללו לתוך גרוני,משום שאם יש משהו שלימדה אותי סרפינה הוא שבלי אוכל אפשר לשרוד שבועות,אבל בלי מים אפשר למות גם תוך כמה שעות.
ולמזלי המים אכן ממשיכים לרדת לאורך לחיי ולהגיע עד לשפתיי.אני מצליח ללקק אותם,ולהפתעתי הם מלוחים.
'טוב,זה גם משהו' אני מנסה לעודד את עצמי.
ולפתע,קורה נס.אני עולה על קרקע מוצקה.
במקום חולות השוקעים ללא הרף,רגליי ניצבות כעת מתחת למשהו יציב כמעט כמו רצפה.
וברגע זה,אני חש כיצד אני מתמלא בכל כך הרבה הקלה עד שגופי ממש קורס על הקרקע היציבה הזאת .הבעיה בכך שאני מרגיש הקלה היא שכעת אני יכול להרגיש את כל אותם הדברים הקטנים שעד עכשיו לא שמתי לב אליהם בגלל הפחד.כמו לדוגמא רגליי השורפות,ריאותיי הצמאות לאוויר אך המתקשות לנשום וכאבים מוזרים המופיעים בחזי.
והאמת היא שאני בכלל לא מופתע,ככה זה כששוכבים קשורים שבועות אחרי שבועות מבלי כמעט יכולת תזוזה,אחרי זה ממש כואב להתנועע ככה.אני מנסה לקום שוב פעם ולהמשיך לרוץ,אבל כל גופי פורץ במחאה רבת כאב.כאילו גופי מנסה לשכנע אותי לחזור למצבי הטבעי.
'אני חייב לקום.' אני מנסה שוב לשדל בעצמי.'אם לא אקום אני אמות.'
"אמות,איזו מילה מלחיצה."אני חושב בעודי בוהה בעייפות בכוכבים שמעליי ואני מוצא שהמחשבה עליה גורמת לי לתחושה לא נעימה בחזי.
יש סיכוי גדול שאני אחדל מלהתקיים.אני אמות אחרי ששנים על גבי שנים ראיתי רק קירות אפורים.'אבל…' אני בוהה שוב באותו כוכב גדול וזורח.'לפחות אני לא אמות בין קירות בטון כמו סרפינה.אני אמות כשכל כוכבי השמיים מעליי והחולות האדומים מתחתיי.
אבל אז,הקרקע מתחתיי מתחילה לרעוד ולהתנועע ומאלצת אותי לזקוף את פלג גופי העליון.
מה קורה כאן?אני אולי רק ילד בן שתיים עשרה שלא ראה כלום בחיים שלו,אבל אני מבין שאם אני לא נמצא בספינת אוויר,אז הקרקע לא אמורה לרעוד.האם זו אחת מרעידות האדמה שסרפינה הסבירה לי עליהן?
ואז,אני חש כיצד משהו גורם לי להתרומם ביחד עם הקרקע שמתחתיי ומתוך החול בוקע לפתע זנב ענקי ומקופל בצבע צהוב עז שמיד מתקפל לעברי תוך כדי שאותה מנורה מחודדת מכוונת הישר אליי כמו מחט של מזרק.
מסתבר שנשכבתי על אחד מהיצורים מרובי הרגליים המוזרים האלה!
אוי לי.אוי ואבוי לי.אין לי מושג מה לעשות אבל בדבר אחד בטוח,אסור לי לתת למנורה המוחדדת הזאת לפגוע בי.
בעיקר משום שהיא גדולה יותר מהראש שלי והיא וודאי תשבור לי כמה עצמות.ומה אני אגיד לכם,היצור הזה כלל לא מאושר מכך שאני נמצא על הגב שלו.הוא מיד פוצח במין דהרה משולהבת תוך כדי שגבו מתנדנד מצד אל צד בפראות.
ואני בעיקר עסוק בשתי דברים,האחד הוא להחזיק חזק בגבו של היצור על מנת שלא ליפול,והשני הוא להתחמק מהזנב האימתני שלו.לבסוף אני מחליט על דרך פעולה,אסתתר מתחת לזנבו המקופל,ממש בנקודה שבה הוא מתחבר לשאר הגוף.המנורה המחודדת וודאי לא יכולה להגיע לשם.אני זוחל לשם באיטיות אך בנחישות,תוך כדי שאני אוחז בחוזקה בגופו המשתולל.
עד..שזה קורה.הקצה המחודד של זנבו דוקר את חולצתי וגורם לכאב מסמא עיניים להתפשט לאורך זרועי.כשמעבירים מכשף ממקום אחד לאחר,קודם מוציאים ממנו את כל הצינורות הקודמים ומחדירים לו את החדשים.זה כואב,מאוד כואב.אבל הכאב הזה…הכאב הזה הוא הכאב החזק ביותר שהרגשתי בחיים שלי.וודאי ככה מרגישים עצים כששורפים אותם.
'זהו,אני מת'.אני מגיע למסקנה התבקשת מאליה בעודי בוהה באותו כוכב זוהר,נחוש לבהות בו כמה שיותר לפני שראייתי תחשך סופית.ועם כל שנייה שעוברת ראייתי נהיית מטושטשת ומעורפלת יותר ויותר.ועם כל רגע שעובר הכוכב הזה כאילו…מתחיל לאבד את צורתו.כאילו מישהו לוקח אותו בידיו ומותח אותו לכל הצדדים…'עוד קצת'.אני מכריח את עצמי לבהות בכוכב שכבר נהייה כתם מטושטש הזורח באור לבן.'למות זה קל.אבל לחיות עוד כמה שניות זה משהו ששווה להתאמץ בשבילו…'
וברגע הזה רוח קלה נושבת על פניי.זו לא הרוח המדברית המחוספסת שהכתה בי עד עכשיו,אלא רוח מרעננת,קרירה,כאילו מישהו פתח מיזוג אוויר הישר על הפרצוף שלי.ומשהו רך..רך ביותר מעביר את עצמו על פניי.משהו שמרגיש כמו פיסת כותנה רכה הישר מהכביסה….
ואז אני לא יכול יותר ונותן לעצמי ליפול לתוך החשיכה.

חלק 2
קול מוזר נשמע  באוזניי.קול שדומה מאוד לקול משרוקית,אבל עדין הרבה יותר,קול של ציוץ.
'אני בגן עדן?' מחשבה מטושטשת מופיעה במוחי,בעודי נזכר באותו יצור זוועתי שדקר אותי בזנבו.הציוץ הזה מתחזק יותר ויותר,ונהייה מסתם רעש רקע שניתן להירדם בצילו למשהו חזק כל כך עד שאני לא יכול להתאפק ופוקח את עיניי על מנת לראות את מקור הרעש.
הדבר הראשון שאני רואה הוא את השמיים זרועי הכוכבים שמעליי.'זה כל כך יפייפה,אני וודאי בגן עדן'.אני מנסה להתיישב על מנת לראות את המקום שאני נמצא בו טוב יותר,אבל ברגע שאני מנסה להזדקף כאב חד דוקר אותי בזרועי ומאלץ אותי לחרוק שיניים ולהתרסק שוב על החול הרך מתחתיי.אני אולי טיפש,אבל אני יודע שבגן עדן כבר לא אמור לכאוב לי.ומצד שני,אני לא מספיק סובל על מנת לקבוע שאני בגיהנום,חוץ מזה שאין כאן שום אש.יש כאן רק את הכוכבים הייפייפים הללו מעליי.זה מותיר רק מסקנה אחת-אני חי.
אני מנסה לחפש את אותו כוכב שזרח מעליי כמו ירח נוסף,אבל אני לא מוצא אותו.כולם כאן כל כך קטנים ודקים…איפה הוא?
אני שוב מאלץ את עצמי להזדקף על מנת שאוכל לראות טוב יותר את השמיים וקריאת בהלה צרודה בוקעת מגרוני ברגע שאני רואה מולי…יצור.יצור שכולו זורח באור לבן נוגה,והוא הדבר היחיד שמפיר את החשיכה הכבדה והמדברית הזאת.
ברגע שעיניו המנצנצות נופלות עליי הוא מיד פולט את אותו ציוץ יפייפה ששמעתי בחלומי ומתחיל לנתר בחול משמחה.אותו יצור נראה כמו הציפורים שסרפינה הראתה לי בספרים שלה,רק שבמקום להיות מכוסה בנוצות צבעוניות הוא…עשוי כוכבים.אני לא צוחק,הציפור הזאת מורכבת משלל כוכבים קטנים שבינהם מתוחים קווים כסופים מהם עשויים תווי גופה של אותה הציפור.סרפינה הראתה לי את מפת הכוכבים עם כל  קבוצות הכוכבים האפשירות,הציפור הזאת נראית בדיוק כמו אחד מהם.רק שאני לא זוכר שם שום ציפור.אני זוכר דובה גדולה,דובה קטנה,קשת…אבל לא ציפור.
"אה…שלום." אני מחליט לדבר איתה.הציפור מתעופפת קדימה ואורה הלבן חושף מה שנראה כמו אגם או נחל הנמצא הישר מולי.באותו רגע אני חש כאילו מישהו חיצוני הטעין את כל גופי בחשמל ואני מיד מתחיל  לרוץ לעבר המים ולשתות אותם בפראות.
סוף סוף משהו שירגיע קצת את גרוני הכואב מרוב יובש.אבל  עם הלגימה הראשונה אני מיד מתחיל להשתעל בחוזקה ולירוק מים לכל הכיוונים.
זה וודאי זה נשמע לכם מוזר,אבל מעולם לא שתיתי כל כך הרבה מים בבת אחת.אחרי שאני פחות או יותר מפסיק להשתעל אני רוכן שוב פעם אל עבר המים והפעם מצליח לשתות כמו שצריך.מזלי שאני יודע לפחות איך בולעים,משום לעיתים היו מכריחים אותי לבלוע כל מיני כדורים מוזרים.המים הללו טעימים ביותר וצלולים מאוד ועם כל לגימה אני חש כיצד אני נהייה ערני יותר ומוחי מתחיל לחשוב יותר בקלות.
מה שקוטע את השתייה שלי הוא כאב חד שמופיע לפתע בצווארי,כשהמקור המחודד של הציפור מנקר אותו.
"איה!" אני מיד מרים את ראשי תוך כדי שאני נאחז בחוזקה בעורפי הכואב."למה עשית את זה?"
אני בוהה במחאה בציפור עשוית הכוכבים שנוחתת הישר מולי עם גוש קטן כלשהו האחוז במקורה.היא מביטה לעברי במבט מתנצל  ומניחה את הגוש על החול.זה נראה כמו פיסת מתכת קטנה ומרובעת שמין חוטים מוזרים יוצאים ממנה.ואז,אני נזכר באותו הנאום שהחיילים היו מדקלמים במקרים הנדירים בהם היו מעבירים אותי ממקום אחד לאחר.
"זכר,דרגת כישוף מספר 2,בן שתיים עשרה שנים,מספר שבב 223415."
ואכן,אותו רצף מספרים מופיע על אותה פיסת המתכת השרועה כעת על החול.השבב שלי.ליבי מחסיר פעימה,אז כעת הם לא יוכלו לאתר אותי.
"וואו,תודה לך." אני אומר לציפור.
ובתגובה,הציפור מנתרת מהקרקע החולית וממריאה מיד אל על.
"חכי!" אני לא יודע איזה קסם היה במים הללו,אבל אני קם ומתחיל לרוץ בלי בעיות אחר הציפור שנוסקת למעלה בריחוף אלגנטי אך מהיר.וככל שהיא עפה גבוה יותר כך היא נראית שוב כמו כדור של אור כסוף לא כמו ציפור.
"הצלת את חיי!בלעדייך אני אמות!" אני צורח במלוא ריאותיי לעבר הציפור,אבל בגלל שבחיי לא נדרשתי כמעט לדבר אז אני שוב פותח בשיעול עז שגורם לדקירות של כאב להופיע בצדדי,כך שאני נאלץ לעצור.
אבל הציפור?הציפור כבר איננה.היא כבר המריאה אל על ונהפכה שוב לאותו כוכב שקרוב בזוהרו לזוהר הירח.
ואני נותר לעמוד כאן,באפילה ובדממה בבדידות מוחלטת.
אני חש כיצד ברכיי יורדות מעצמן על החול השוקע תחת משקלן.זהו,אני לבד.לגמרי לבד.היא הוציאה לי את השבב,כעת איש לא ימצא אותי כאן.אין לי שום אמצעי ניווט וכבר שכחתי באיזה כיוון נמצא מעיין המים שהציפור הביאה אותי אליו.
"טוב,כבר התכוננתי למות לא?"
אני נזכר כשזרועי שוב מתחילה לדקור מכאב."אז זכיתי לעוד כמה שעות או דקות של חיים.אולי אפילו ליממה שלמה,אינני יודע.בכל מקרה זה לא משנה,בכל מקרה גורלי למות כאן במדבר הזה."
אני מביט בכוכבים שמעליי,הפעם מעט בכעס."ציפור ציפור,"אני לא יכול להתאפק ומתחיל לשוחח בעצבים עם הכוכב הגדול והזוהר שמעליי.
"כבר הצלת אותי מהיצור ההוא והשקית אותי מים,למה נטשת אותי כאן לבדי בחשיכה?"
ולפתע,שתי כוכבים נוספים החלו לפתע לזרוח מעליי.אבל הם לא בשמיים,הם ממש מעל לראשי.ובעצם,אלו לא כוכבים-אלו שתי עיניים הזורחות באור כסוף נוגה עם ניצוץ טורקיז.
ושתי העיניים הללו שייכות ליצור שאין לי מושג מה הוא,בעל גוף ענקי הדומה לגוף של אריה או נמר וראש של אישה שחורת שיער.
"וואו."
אני פולט בהפתעה מוחלטת.אמנם גודלה ככגודל ספינת אוויר וראשה מתנשא אי שם אל על-אבל מעולם לא ראיתי מחזה יפה כל כך.
ואם זה לא מספיק,אז אותה אישה גם פותחת את פיה.
"עוד כמה שנים חמשת כוכבי הלכת יסתדרו במערכתם?"
הקול שלה עמוק,מרגיע ויפה בערך כמו היא עצמה.
"אני לא יודע,גברתי." אני אומר לה בכנות.אין לי מושג מה זה אומר במערכתם ועל אילו כוכבי לכת מדובר.
מסתבר ש'גברתי' ממש לא אהבה את התשובה שלי משום שהיא מיד קמה על רגליה הענקיות והחזקות ומשתי צדדיה נפרשות כנפיים אדירות.
"הסתלק מכאן!"
היא שואגת עליי בזעם ואני ממהר לשמוע בעצתה ולרוץ בשארית כוחותיי בכיוון ההפוך ממנה.אבל בתור מישהי שרוצה שאסתלק,היא לא מתכננת לעזוב אותי ולכן היא ממהרת לעוף אחריי תוך כדי שכפותיה האדירות מכוונות הישר לעברי.אני זז לכאן ולשם,מנסה להתרחק ממנה מספיק על מנת שהיא תעזוב אותי,אבל עם כל שנייה היא נהיית עצבנית ומהירה יותר ויותר.ואז,אני מועד.אני מועד בדיוק כשהכפה חשופת הטפרים שלה מונפת הישר לעברי.
"לא!"
אני מיד מרים את ידי אל על ו…משהו קורה.
מין אבק כסוף נורה מכף ידי כמו מתוך רובה הישר לתוך הפרצוף של אותה היצורה והיא מיד מאבדת ריכוז וסוטה הצידה במעופה.
'יופי,הגיע הזמן לברוח."
אני חושב לעצמי בעודי בוהה בידיי,שהחלו לזהור באור כחלחל.וואו..הפעלתי את הקסם שלי.לראשונה בחיי הפעלתי את הקסם שלי!
אבל היצורה מתאוששת מהר,היא מביטה בי בזעם גדול עוד יותר וממהרת לצלול לעברי תוך כדי שעשרת טלפיה הארוכים מכוונים היישר לקרקפתי.
"עצרי!"
קול עמוק של גבר מפלח את הלילה ואותה אישה מיד נשכבת על החול בדממה צייתנית בדיוק כמו מקודם,כאילו לפני רגע לא התעוררה לחיים.
ומולי מופיע גבר דק,קירח ומאוד עייף עטוי גלימה שמתוך ידו בוקעת אש כסופה ומוזרה.מין ציורים מוזרים מכסים את עורו הלבן כשלג ובמבטו מבט של היסטריה מוחלטת כשהוא בוהה בי.
ואני חייב להודות שאני בהלם הרבה יותר ממנו.מכשף,עוסק בקסם.בחופשי.לא קשור,לא כלוא-חופשי.
"שלום." אני מחליט להיות מנומס.ובתשובה אותו מכשף חופשי מחבק אותי חיבוק עז.
"בן שלי!אתה לא מבין כמה התגעגעתי אליך!"
הוא אומר בקול חנוק וצרוד מאוד ומתחיל להתייפח לתוך כתפי.
זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו מחבק אותי. באותו רגע אני גם לא עומד בזה ומתחיל לבכות.אני לא יודע איך להסביר את זה,אבל משהו בחום גופו של אותו מכשף אומר לי רק דבר אחד,שהגעתי הביתה.
אחרי מה שנראה כמו נצח הוא מתנתק ממני,אבל לא לגמרי משום שאחת מידיו עדיין לופטת בחוזקה את כתפי.מביט הישר אל אותם השמיים זרועי הכוכבים.
"תודה!תודה שלא שכחת אותו!" הוא אומר,דמעות מנצנצות עדיין ממשיכות לרדת מעיניו.
ולרגע אחד נדמה לי שהכוכב הגדול הזה מהבהב לרגע,כאילו אומר 'אין בעד מה.'