זיהום אור

הילי מתפרצת לדירה שלי. בלי לדפוק כמובן. "אנחנו נוסעות למכתש רמון!" היא מכריזה.

אני מרימה את המבט מהמצגת במבוא לסטטיסטיקה ובוהה בה. "מה?"

"מכתש רמון. תתארגני כבר ובואי."

"למה?"

היא מסתכלת עלי במבט ששמור למי ששואלת שאלות מטומטמות. "אפשר לראות משם מלא כוכבים."

"איך נגיע לשם בדיוק?" 

"באוטו של איתמר. הוא ונעמי למטה."

אוי לא. אני בכל מקרה לא מתכוונת לנסוע איתן אבל זו תוכנית גרועה. "ומה את חושבת לעשות עם איתמר כשתגיעו לשם? לבקש ממנו יפה להסתובב ולעצום עיניים?"

ההתלהבות של דועכת קצת והיא ממלמלת "נעמי אמרה שהיא תטפל בזה…"

אני מגלגלת עיניים "ברור. טוב, שיהיה לכן בהצלחה. לי יש מבחן מחר בבוקר." אני מצביעה לעבר ערמת הסיכומים שזרוקה על השולחן ומוסיפה "ורק לפרוטוקול, אני חושבת שזה רעיון ממש גרוע."

עכשיו כבר אין זכר להתלהבות שאיתה היא נכנסה לפה לפני רגע. "השתנית, את יודעת?" היא מסננת בארסיות, "פעם לא היית מוותרת בקלות כזו."

"הכול השתנה הילי," אני עונה, "אני רק מתאימה את עצמי."

באותה פתאומיות כמו שבאה, היא יוצאת בטריקת דלת.

אני נשארת לשבת. אני אמורה לחזור ללמוד, אבל הוויכוח עם הילי עדיין מרחף באוויר, ובכל מקרה לא נראה שאני עומדת לעבור את המבחן הזה. אני סוגרת את המחשב, מכניסה את ערמת הדפים לתיק ומתלבטת מה לעשות עכשיו. העובדה שנעמי אמרה "שהיא תטפל בזה" מדאיגה אותי. אני חושבת על הדרכים שבהן היא יכולה לטפל בזה והאפשרויות היחידות שעולות בדעתי הן לספר לאיתמר הכול או להפיל אותו מאיזה צוק. אני לא בטוחה מה עדיף. אני עוצרת רגע כדי לחשוב בהיגיון, ומבינה שעכשיו כבר אין לי שום דרך לעצור אותן. אין אף אחד בעולם שיוכל, או ירצה, לשנות את דעתן. הלוואי שיכולתי להתקשר למישהו שיבוא להיות המבוגר האחראי, אבל אני די בטוחה שכל אחד מהמבוגרים שאני יכולה לדבר איתם ינסו לשנות את דעתי, ואם אני לא יכולה להסביר להילי למה אני לא באה איתן אין שום סיכוי שאני אצליח להסביר את זה לאחד מהם. אין לי למי להתקשר. איכשהו, למרות שיכולתי לדעת את זה מזמן, ההבנה הזו מפחידה אותי. מאז הפיזור כל אחד מאיתנו נשאר לבד, ואין מי שיבוא לתקן את הטעויות שלנו.

"זו לא בעיה שלי." אני אומרת בקול לחלל הריק. "אני לא נוסעת איתן, אם הן יעשו טעויות זה על אחריותן. אני לא צריכה לשמור עליהן כל הזמן."
אני מנסה להישמע החלטית, למרות שאף אחד לא שומע. זה לא ממש עובד, אז כדי לנסות בכל זאת לשכנע את עצמי אני חושבת על רשימת הדברים שלא אמרתי להילי עכשיו, ועל הרשימה הארוכה יותר של דברים שלא אמרתי לה ולנעמי בכל התקופה האחרונה. על זה שכשהיא אמרה מכתש רמון התמלאתי באימה כזו, שהגבתי כאילו אני לא מבינה מה היא רוצה. על זה שדווקא די נחמד לי להיות סטודנטית רגילה שמפחדת להיכשל בסטטיסטיקה. על זה שכבר כל כך הרבה זמן לא יצאתי מהמעונות בלילה, אפילו שאנחנו מוקפות בכל האורות של תל אביב, ואף אחת מהן אפילו לא שמה לב. על זה שאני כבר לא חולמת שאני עפה.

אני יכולה להמשיך, הרשימה הזו תלך ותתארך עד שהילי ונעמי ואיתמר המסכן יגיעו למכתש רמון ושתיהן יהרסו הכול איכשהו ואולי זו לא תהיה בעיה שלי, אבל אני אדע שלא עשיתי כלום כדי לעצור את זה. הבעיה היא שאנחנו אמורות לשמור אחת על השנייה, ככה זה היה תמיד. כשהיינו קטנות לא היה אפשר להפריד בינינו, וגם אחרי שהקהילה התפזרה הלכנו לאוניברסיטה ביחד. זה היה בעיקר כדי להישאר קרובות אחת לשנייה ורחוקות מכל השאר. בפעם הראשונה, אני מודה בפני עצמי שזה לא החזיק מעמד. 

בהתחלה, כשרק הגענו לפה, כמעט כל לילה הייתי חולמת שאני עפה מעל נופים שבחיים לא ראיתי. השמיים היו תמיד מלאי כוכבים, והייתי מרגישה את הכוח שלהם ממלא אותי וממשיכה לעוף גבוה יותר ויותר. בבקרים היינו משוות חלומות. יושבות על איזה ספסל בקמפוס ומתגעגעות ביחד למה שלא יכולנו לעשות יותר. שנאנו את תל אביב עם כל האורות שלה שמיסכו את הכוכבים בלילה ולקחו מאיתנו את כל מה שאהבנו לעשות. זה היה בסך הכול לפני קצת יותר משנה, ישיבות הבוקר האלו על הספסל. אבל אז עוד היינו ארבע, ועכשיו אנחנו כלום. אפילו לא שלוש. סתם שולחן בלי רגל שמנסה איכשהו להיראות יציב.

אני מצליחה להתעסק בדברים אחרים למשל כמה שעות, אבל בערב, כשאני נכנסת למיטה עם ערמת הסיכומים בניסיון אחרון להבין מה אני אמורה לעשות במבחן מחר, המספרים מתערפלים לי מול העיניים. אני שומעת את הרעש של הים, ומרוב עייפות אני כבר לא בטוחה אם זה חלום או זיכרון.

אנחנו עומדות על החוף בלילה. ניסינו להתרחק מהעיר כמה שיותר ובכל זאת יש המון אורות מסביב, והאור של הכוכבים חלש מאוד. חלש מדי. אני מרגישה את מעט הכוח שלהם מתחיל לזרום בי ויודעת שזה לא מספיק. אני מנסה להגיד לאיה שאין סיכוי שנצליח אבל היא נחושה בדעתה. אני יודעת שהיא מרגישה כמוני, אבל כנראה שהיא משכנעת את עצמה שזה יכול לעבוד. אני נשארת על האדמה. זו תחושה לא נוחה, קצת כמו כשמנסים להתעטש ולא מצליחים. איה לעומת זאת נראית נינוחה לגמרי. היא ממריאה בקלילות, כאילו אנחנו באיזה חור במדבר ולא באמצע תל אביב. היא עפה גבוה מדי ומהר מדי וכשאני קוראת לה לחזור אני בקושי שומעת את הצחוק שלה מעלי. היא צוללת למטה בתנועה חדה, רק בשביל להתהפך באוויר שניה לפני הנחיתה ולעלות חזרה. ואז היא לא יורדת יותר. היא ממריאה עוד ועוד למעלה ואני מתחילה להיבהל. אני מנסה לקרוא לה אבל אנחנו באמצע תל אביב ומי יודע מה יקרה אם ימצאו אותי צועקת בקולי קולות על איזה חוף באמצע הלילה. בינתיים היא הופכת לנקודה קטנה במרחק ואז נעלמת לחלוטין משדה הראייה שלי. אלף פעמים שאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי צועקת יותר חזק. אני מרגישה את הדמעות בעיני, אבל נרדמת בלי לבכות.

למחרת בבוקר אני מסיימת את מה שהוא כנראה אחד המבחנים הגרועים ביותר שהוגשו אי פעם בתולדות הסטטיסטיקה ויוצאת מהכיתה. הילי עומדת בחוץ וכשהיא רואה אותי היא הולכת לידי בדממה. זה לא אופייני, בדרך כלל אני זאת שצריכה למצוא אותה אחרי מריבות. אני לא בטוחה מה להגיד לה, ושתינו לא מחליפות מילה עד שאנחנו מגיעות ליציאה מהבניין.

"איך היה המבחן?" היא שואלת.

אין לי סיבה להעמיד פנים. "נורא." אני עונה.

היא מגחכת. "כמו שאני מכירה אותך, את בטח שוב אומרת נורא ומקבלת שמונים."

אני שותקת, ברור לי שלא על זה היא רוצה לדבר. היא עדיין הולכת אחרי אז אני מובילה אותנו לאיזו פינה שקטה בקמפוס, שנוכל לדבר בה בלי שישמעו. אנחנו מתיישבות על הדשא. 

"איך היה במכתש?" 

"לא הגענו עד לשם. מסתבר שהפתרון הגאוני של נעמי היה להתחיל לבכות באמצע הדרך שהיא לא מרגישה טוב ולשכנע את איתמר להסתובב ולחזור לתל אביב. ניסיתי להשתיק אותה אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא עושה כל מה שהיא אומרת, זה פתטי."

"אה, אז בגלל זה את מדברת איתי? את פשוט כועסת על נעמי יותר עכשיו?"

"לא ממש, נעמי פשוט עסוקה בלהעמיד פנים שהיא חולה לכבוד החבר שלה."

אני לא מתאפקת. "תגידי תודה, היא הצילה את שתיכן מהרעיון המופרך הזה."

"מה כל כך מופרך? עפנו שם מאה פעם."

"אף פעם לא עם רגילים בסביבה, בטח לא כאלה שאנחנו הבאנו איתנו."

"את יודעת מה? אם אנחנו כבר מדברות, הרבה יותר מופרך לנסות לעוף באמצע הלילה בתוך תל אביב, ואם אני זוכרת נכון לא אני זאת שהלכה לעשות את זה."

"נכון. ומה יצא לנו מזה בדיוק? שום דבר טוב." הקול שלי כבר רועד "איה נעלמה, או… או שקרה לה משהו גרוע יותר. ואני עמדתי שם כמו טיפשה והסתכלתי עליה עפה ולא חוזרת. חבל ששתיכן לא הייתן שם גם. אולי הייתן מבינות משהו מהחיים שלכן במקום לעשות שטויות." אני ממש משתדלת לא לצעוק, למרות הסביבה השקטה יחסית שלנו. אני לא בטוחה שאני מצליחה.

"איה עשתה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות. כמו תמיד. אני לא מבינה איך את לא קולטת כמה היא השתמשה בך. במקום להמשיך הלאה את נשארת החברה המסכנה והמתאבלת, ועוד מרגישה בנוח להתנשא עלינו."

עכשיו אני דווקא כן רוצה לצעוק, אבל כל המילים נעלמות לי. הבכי והכעס עומדים לי בגרון
ואני מהדקת את השפתיים, ופשוט קמה והולכת משם. אני מכירה את הילי מהיום שנולדתי, אני יודעת יותר טוב מכולם שאין לי סיכוי לנצח אותה בוויכוח. תמיד קינאתי בה על זה שהיא יכולה לגרום למילים שלה להסתדר בשורה גם כשהיא כועסת. אני חוזרת לדירה שלי במעונות, וחושבת בדרך על כל הדברים שיכולתי להגיד לה ולא אמרתי. 

כשמתחיל להחשיך אני עולה על אוטובוס. בפעם הראשונה השנה יש לי תוכנית. יכול להיות שהיא תוכנית איומה, אבל היא היחידה שהצלחתי להגיע אליה. האוטובוס עוצר רחוק, ואני עושה את הדרך מהתחנה לחוף כמעט בלי לחשוב על הפעם האחרונה שהלכתי בדרך הזו. לא הייתי פה מאז. האורות עדיין אותם אורות, והכוכבים עדיין מרגישים חלשים מדי. אני אומרת לעצמי שאני צריכה לנסות בכל זאת, אבל קשה לי להאמין שאיה הצליחה להגיע כל כך גבוה עם הכוח שאני מרגישה עכשיו. אני נושמת עמוק ומתרכזת, הגוף שלי זוכר מה לעשות למרות שעברה יותר משנה מאז הפעם האחרונה. אני מתרוממת קצת מעל החול. בראש שלי חוזרת שוב ושוב התמונה של איה ממריאה במהירות ובבת אחת, אבל במציאות זה קשה, איטי ומעורר בחילה. בחיים לא הייתה לי בחילה כשעפתי, גם לא בלילות שבהם עשינו שטויות ועפנו במקומות מוארים מדי. אני בגובה של פחות ממטר מעל הקרקע כשאני מאבדת שיווי משקל. הנחיתה שלי גרועה מאוד והחול שורט לי את הברכיים. 

מישהי מתקרבת אליי מרחוק, ואני מבינה מאוחר מדי שלא הכנתי שום הסבר לזה שאני מסתובבת על החוף בלילה באמצע החורף. טעות של מתחילות. הבחורה הולכת ישר אליי ואחרי כמה שניות של לחץ אני מבינה שזו הילי. מתחשק לי להעיר משהו על זה שלא מתאים לה לבוא לחפש אותי פעמיים באותו יום, אבל אני שותקת ומחליטה שאני עדיין כועסת עליה ושהפעם היא זאת שתדבר ראשונה.

"נחיתה יפה" היא אומרת בחיוך.

אני לא עונה.

"באתי לחפש אותך במעונות ולא היית, איכשהו ניחשתי שאת כאן." היא מסתכלת סביבה, "פה זה קרה נכון?"

אני מהנהנת.

"אף פעם לא ממש לקחת אותי לפה."

"אף פעם לא ביקשת." אני אומרת ביובש.

היא מושכת בכתפיים, "טוב, לא באתי כדי לריב איתך, אפשר לעשות הפסקה מזה?"

"תלוי, בשביל מה כן באת?"

"הלכתי לדירה שלך כדי לנסות להתנצל, אבל לא היית שם אז באתי לפה כדי… לא יודעת, לראות שהכול בסדר."

"את יכולה להתנצל גם פה את יודעת."

אין לה מה להגיד אז היא שוב מושכת בכתפיים, ומשום מה הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא איך אמא שלה הייתה משתגעת ממשיכות הכתף האלו כשהיינו קטנות. היא לא תתנצל, היא אף פעם לא באמת מתנצלת, הייתי שמחה רק פעם אחת לראות אותה מנסה.

אנחנו שותקות עוד קצת, עד שכמו תמיד בסוף אני נכנעת ראשונה.

"היית יכולה לעוף פה?" 

"את עפת פה כרגע לא?"

אני מתעלמת מהטון המלגלג. "אני מתכוונת ממש לעוף. רחוק וגבוה."

היא נועצת בי מבט. "רוצה שאני אנסה?"

"לא!" 

היא מסתכלת עלי בהפתעה.

"אני לא חושבת." היא אומרת לאט, "הייתי יכולה להתקדם קצת, ואולי אם מספיק אימונים גם להישאר באוויר ולהנות מזה, אבל לא ממש לעוף."

"אני לא מבינה איך זה קרה" אני ממלמלת בייאוש, יותר לעצמי מאשר להילי. הייתי צריכה לדעת שלא יצא לי כלום מלבוא לפה.

"אמרתי לך כבר," הילי נשמעת חסרת סבלנות "איה תמיד עשתה רק מה שהיא רצתה לעשות. היא בטח התאמנה פה לבד בלילות עד שהיא הצליחה לעוף בכל האור הזה ואז הביאה אותך בשביל לעשות לך את כל ההצגה ההיא. מי שרוצה להיעלם נעלם בשקט, אבל היא הייתה חייבת לעשות מזה קרקס. טוב, אני מתחילה ללכת לכיוון התחנה, את באה?"

"תיסעי," אני לוחשת "אני אבוא עוד מעט."

היא הולכת סוף סוף, והחוף שוב שקט לגמרי.

אני מתיישבת על החול. לידי מונחים כמה צדפים ואני זורקת אותם לים בכעס, אחד אחרי השני. זה ילדותי ומטופש ואיכשהו זה גם גורם לי להרגיש יותר טוב. בתוך כל העייפות של היומיים האחרונים אני מנסה להתחיל לחשוב בהיגיון. אני יכולה לחזור עכשיו, ולהמשיך להעמיד פנים שהכול בסדר. שאני לא כועסת על הילי, ושאני רוצה לעוף בלילות איתה ועם נעמי, ולסיים ביחד את הלימודים וללכת לגור ליד המכתש, או ליד כל חור אחר שהן יבחרו בו, והכול יהיה כמעט כמו שתמיד תכננו. או שאני יכולה להיפטר מכל זה, להכיר חברות רגילות, לעשות מועד ב' בסטטיסטיקה, ואז להתרכז בלימודים ולמצוא לעצמי חיים נורמליים בעיר נורמלית כמו שכולם עושים. כשאני נזכרת כמה נורא היה לעוף לפני רגע האפשרות הזו אפילו נשמעת מפתה. אני זורקת עוד צדף למים. אני לגמרי לבד על החוף, קר וחשוך מסביב. אני אומרת לעצמי שאולי אני לא חייבת להחליט עכשיו ומתכוננת לעזוב את החוף וללכת לתחנה, אבל משהו עדיין מציק לי, אז אני מחליטה לנסות עוד פעם אחת, רק כדי להיות בטוחה.

אני ממריאה שוב, והפעם זה קל ונעים כמו שזכרתי שזה יכול להיות. אני מגיעה גבוה בלי שום מאמץ, ומתרחקת מהחוף. לראשונה בחיי אני עפה מעל עיר גדולה. האורות של תל אביב, שתמיד כל כך שנאתי, מנצנצים עכשיו מתחתיי והם נראים יפים ובלתי מזיקים, כי הכוכבים עדיין שם. שמשות ענקיות ובוערות ורחוקות שלא אכפת להן מפנסי רחוב של בני אדם. זה מנוגד לכל מה שלמדתי, לכל מה שאני יודעת עליי ועלינו ועל מה שאנחנו יכולים לעשות, ולרגע אחד של בהלה אני רוצה לחזור ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. הרגע חולף, ואני עפה הלאה. אני נזכרת בצחוק של איה בלילה ההוא וצוחקת איתה. אני מגבירה מהירות, הרוח מעיפה לי את השיער לעיניים ואין לי מושג אם האורות מתחתיי עוד שייכים לתל אביב או שזו כבר עיר אחרת. אני לא יודעת איפה אנחת.