זה הגיע מלמעלה

זה הגיע מלמעלה. זה כל מה שדניאל ידע. הוא ניסה לחשוב על דבר נוסף שהוא ידע בוודאות. שניה עברה… שתי שניות… לא. רק דבר אחד. זה הגיע מלמעלה. הוא חשב על הפתגם שאנשים אומרים לפעמים: "תמונה שווה אלף מילים". המחשבה הזאת ניחמה את דניאל כיוון שבמספר הדקות האחרונות הוא לא הצליח לזמן אף מילה שתתאר את הדבר שמולו. לפחות לא בצורה שתשמע הגיונית.

לצערו של דניאל, החפץ היה גדול מדי בשביל לתעד את כולו בתמונה אחת. כל מטר או שניים עיניו מצאו עוד פרט, עוד תכונה מוזרה שמשכה את תשומת ליבו ודרשה הסבר. כל פרט שכזה היה צריך תמונה לעצמו. לא… אלף מילים לא יספיקו.

 

"אף אחד לא יאמין לי" המילים ברחו משפתיו של דניאל עם עייפות שנובעת משנים של ניסיון בנושא. למה זה מה שאני מתרכז בו? הוא חשב. למה דווקא עכשיו אכפת לי ממה אנשים יחשבו? דניאל עשה את זה הרבה: חשב על התגובה לפני שהפעולה הייתה רלוונטית, על השקר שיעשה את החיים שלו קלים יותר לפני שהוא שקל לומר את האמת. למה? 

העיניים של דניאל נכנסו לפוקוס והוא הרגיש כמו טיפש. הוא עומד באמצע היער, על השפה של מכתש, מסתכל למטה על הדבר שיצר אותו ואיכשהו בתוך כל זה הוא מצא את הזמן לחוות משבר אישי. זה לא משנה עכשיו.

 

הוא לא היה חייב לעקוב אחרי הרעש. הוא לא היה חייב לשים את הנעליים הטובות שלו וללכת חצי שעה לתוך יער מלא באלוהים יודע מה רק בגלל הסקרנות. אבל כמה פעמים הוא יראה משהו נופל מהשמיים? כמה פעמים המשהו הזה ינחת מספיק קרוב שהוא יכול להגיע אליו בהליכה? אז הוא עשה את זה ועכשיו הוא עומד עם פה פעור ועיניים בולטות ותקוע עם שאלה שקודחת עמוק יותר ויותר לתוך המוח שלו: "מה לעשות עכשיו?"

 

זה הגיע מלמעלה… דניאל שלח את צווארו אחורה והתחיל לבחון את השמיים. מה הוא חיפש? אפילו הוא לא ידע. אם יש לו מזל אולי אחד מהכוכבים יהיה חסר. אם הוא יסתכל מספיק אולי הוא ימצא שלט ברקיע שאומר "אל תדאג דניאל, הכל יהיה בסדר". משהו שיסביר את הבלתי מוסבר, או לפחות יוריד מכתפיו את הצורך להסביר אותו. אבל השמיים נקיות מאשמה. רקע שחור, מנוקד באורות לבנים קטנים. בדיוק כמו הפעם האחרונה שדניאל הסתכל למעלה.

 

לפני ארבעים ומשהו דקות דניאל ישב במרפסת ובהה בשמיים, חלקית כי השמיים היו מאוד יפים בלי זיהום אור, אבל בעיקר כי לא היה לו משהו טוב יותר לעשות. לאנשים שדניאל שמר להם על הבית לא הייתה טלוויזיה או אינטרנט. היפים… איך זה אפשרי לחיות באמצע יער בלי שום בידור חוץ מספרים וגננות? בין כל התלונות שלו, דניאל היה חייב להודות שהוא נהנה. המון זמן לא יצא לו לשבת בשקט, להסתכל על הטבע ולשתות כוס של תה. (לא היה להם קפה. היפים…) זה למה דניאל נתן לעצמו להיות משודל ככה. "מצטער, אני לא יכול לבוא למסיבה שלך, אני תקוע כל הסופ"ש באמצע שום מקום.ָ יש איזה קומונה ביער שצריכים שאני אשקה את הגינה שלהם כשהם לא בבית." זה היה תירוץ מצוין לברוח מהעולם. נמאס לדניאל מהכל. מאנשים, מעבודה, מחיקויים זולים של דברים שהיה לו כיף לעשות פעם. הוא רצה משהו אחר. והנה זה הגיע.

 

זה לא מטאור. מטאור לא היה נראה כל כך… בנוי. זה לא חלק ממטוס או חללית שהתרסקה. דניאל לא ידע המון על חלליות אבל מישהו צריך להיות סדיסט מוחלט כדי לעצב חללית כזאת ומישהו צריך להיות סדיסט עוד יותר מוחלט כדי לקבל עיצוב כזה ולתת כסף בשביל לבנות אותו. מה זה?

כדאי להתקשר למישהו? הוא יצטרך לנסוע שעה למקום הכי קרוב עם קליטה. למי הוא יתקשר? אם הוא יתקשר למשטרה מישהו כנראה יגיע אבל אז מה? מה הוא יאמר להם? מה הם יעשו לו?

אולי עדיף להתקשר לאיזה מדען. יש מדען לזה? כדי להתחיל לחפש את המדען הנכון דניאל צריך דרך להסביר את מה שהוא רואה והוא לא קרוב יותר לאחת משהוא היה לפני עשר דקות.

מה אם הוא ישים את זה באינטרנט? הוא יכול לצלם כמה מאות תמונות, לברוח למקום עם אינטרנט ולפרסם את הכל באיזה פורום. בנקודה הזאת זה חייב להיות הבעיה של מישהו אחר. אבל ימצאו אותו. דניאל לא חכם מספיק כדי לפרסם משהו בצורה שלא תוביל חזרה אליו. מישהו בסופו של דבר ימצא אותו וישאל אותו שאלות שאין לו תשובות אליהן. במקרה הטוב אף אחד לא יאמין לתמונות בגלל המצלמה הנוראית בטלפון הנוראי שלו. ככה זאת לא תהיה אשמתו שלא גילו את הדבר הזה קודם.

 

זה מה שדניאל באמת רצה אחרי הכל. הוא לא רצה למצוא את התשובה או לחקור עד שהוא הגיע לתחתית האפלה של האמת. מבחינתו כל הלילה הזה היה טעות. עכשיו זה רק עניין של מה הדרך הכי נקיה לצאת מהסיטואציה ולשים את האחריות על מישהו אחר. מה הדרך שתוביל לכך שבעוד שנה, כשהוא שוכב במיטה עם עיניים פקוחות, המחשבה שתרדוף אותו לא תהיה מה אם עשיתי את הדבר הלא נכון בלילה ההוא. 

 

ההיפים, הוא חשב. זה חייב להיות ההיפים. הם גרמו לזה לקרות. מה הסיכויים שדווקא ביום שהם כולם טסים לכנס באירופה משהו נופל מהשמיים ונוחת במרחק הליכה מהבית שלהם. הם בטח עשו את זה בכוונה. הם ביצעו איזה מין פולחן משוגע לאל נורדי או משהו ואז יצאו מהאזור בשניה שהמשלוח שלו מגיע. הם בטח קראו לי לכאן בשביל להקריב אותי לאל הזה. הם בטח מסתתרים פה באזור והם מחכים לקפוץ עלי ולהרוג אותי. דניאל התכונן למתקפה וחיכה. לאחר כמה רגעים הוא עדיין היה בחיים. אף אחד לא בא להקריב אותו.

בצורה שהדאיגה את דניאל, הוא היה מעט מאוכזב מזה. הוא סוף סוף מצא תשובה הגיונית לחידה המתסכלת הזאת והיקום החליט ללעוג לו בכך שהוא הפריך אותה. הוא לקח נשימה עמוקה ומשך את עצמו חזרה למציאות. לא היה מישהו אחר. לא היתה דרך להתחמק מזה. הוא חייב לעשות משהו. בסופו של יום, עדיף לדעת קצת מלא לדעת כלום.

 

בצעדים איטיים וחסרי ביטחון, דניאל התקדם במעגל מסביב לשפת המכתש. הוא לא הוריד את עיניו מהחפץ לרגע אחד. הוא בקושי נשם. הדפוסים על דפנות החפץ התפתלו והסתבכו ככל שהוא המשיך עם כיוון השעון. לרגע עלתה בדניאל המחשבה שאולי הוא ראה את החפץ לראשונה בצד הכי פשוט שלו וצמרמורת עלתה בצווארו. הוא מצא עוד פרטים משונים. קימורים וקיעורים בדפנות שקיבלו משמעות ואיבדו אותן שוב בקצב מהיר. לרגע הם נראו כמעט אסטרטגיים. ברגע הבא חסרי הגיון. הוא עוד לא התחרט על זה שהתחיל לחקור את החפץ. זה כנראה היה סימן טוב.

 

בין מחשבה מדאיגה למחשבה מנחמת דניאל לקח צעד קדימה. פתאום נשמע רשרוש מתחתיו ומשיכה חזקה על כף הרגל שלחה אותו לאדמה. עם הגעתו לקרקע דניאל מצא את ההזדמנות לצעוק צעקה ארוכה וחדה שהייתה מתריעה מישהו לעזור לו אם אפילו בן אדם אחד היה בסביבה. כשהאוויר חזר אליו דניאל שם לב שחוץ מצלילי ההתפלות שלו על הרצפה היער היה שקט לחלוטין. הוא לקח דקה להירגע ונכשל. הרגל שלו עוד הייתה תקועה. הוא הסתכל אחורה וניסה להבין מה קרה. 

 

שורש של עץ נעקר מהאדמה ויצר חור שכף הרגל של דניאל נכנסה בו כמו חתיכת פאזל. בזהירות רבה הוא שחרר את עצמו ונעמד חזרה. הוא כמעט נפל שוב רק מהעוצמה שבה גופו שקשק. העץ כבר לא היה שם, רק השורש. זאת לא הפתעה. היה נראה שהנחיתה של החפץ שטחה מספיק עצים כדי לבנות קוטג' עם מספיק קרשים ספייר בשביל בקתה בצד, אבל ככל שדניאל חשב על ההרס התפתחה בו ההרגשה שאיכשהו, לא היה מספיק ממנו. המחשבות המנחמות התפוררו בראשו אחת אחרי השניה ואחת מטרידה מכולן השתלטה עליו. למה אני עדיין חי?

 

לדניאל היה הרגל רע. כשהוא לא הצליח להירדם הוא היה פותח את הטלפון ורואה סרטונים על מדע באינטרנט. עובדות רנדומליות שלא היה לו שום עניין בהן אבל שמילאו את הזמן עד שהוא התעייף. הוא כנראה היה מתעייף מהר יותר אם הוא לא היה פותח את הטלפון מלכתחילה. אחד מהסרטונים שהוא זכר היה על מטאורים. על כמות ההרס שהם גורמים והמכתשים שהם יוצרים. הוא היה בטוח שהחפץ שמולו לא היה מטאור, לפחות לא אחד רגיל, אבל אם מטאור בגודל הזה נפל מהשמיים הוא היה מוחק את כל היער מהמפה…. כנראה גם את העיר…. כנראה גם את הארץ…. ודניאל עוד פה. הוא הולך ונושם ונופל וקם חזרה אבל מולו עומדת ראיה החלטית שהוא אמור להיות מת.

הוא חשב. בתזוזה פתאומית דניאל התחיל לרוץ. תוך כמה דקות הוא השלים את המסלול שלו מסביב למכתש, בנס הוא הגיע לנקודת ההתחלה בלי מעידה אחת. בסיבוב הזה הוא לא הסתכל על החפץ פעם אחת, הוא הסתכל על מה שסביבו. לא היה שביל. הוא זכר בבירור שהחפץ נפל באלכסון לקרקע, אבל אין שום שביל של הרס. המכתש היה מוזר, לא בדרך שדניאל יכול להבין עד הסוף, אבל זה גרם לו להרגיש רע. הוא כמעט מעגלי והוא לא עמוק מספיק, כאילו החפץ נפל מהשמיים, עצר מעט מעל הקרקע ואז נחת.

עשיתי את זה? הוא חשב. אני לא באמת יודע מה זה הדבר הזה אבל אני יודע משהו. זה יותר ממקודם. אני חשבתי על תאוריה ואז חקרתי אותה ומצאתי ראיות שתומכות בה. זה אומר שצדקתי? אולי אני המדען לזה! אולי אני גאון. אול–

 

…

 

…

 

…

 

זה זז.

…

 לא המון. רק סנטימטר. רק לשניה. אבל זה זז. דניאל קפא. מה עוד היה אפשר לעשות? מה אפשר לעשות? המוח של דניאל רץ קילומטר בכל שניה. מחשבות חלפו מול עיניו אבל אף אחת לא נשארה. באותה צורה שגלגל שמסתובב מהר מספיק נראה כאילו הוא רץ בכיוון ההפוך, מוחו של דניאל היה תקוע. הוא חשב וחשב והבין רק פחות.

 

זה זז. יכול להיות שהוא בטוח, אבל זה זז. יכול להיות שזה נורמלי, אבל זה זז. יכול להיות שזה חי? דניאל קיווה שלא. הוא קיווה שדבר אחד ביום הזה ילך בדרך שקל להתמודד איתה, אבל למה שהדפוס ישבר עכשיו? התאוריה המדעית הגאונית שלו כבר הייתה זיכרון ישן. התעלומה הקודמת נגמרה. התעלומה הנוכחית זה איך לשרוד את הלילה. 

דניאל עמד וחיכה. הבעת פניו הייתה הבעה של מישהו שתקוע בשיחה שהוא לא רוצה להיות בה, אבל ליבו רץ יותר מהר מאי פעם בחייו. הוא חיכה עוד ועוד. החפץ לא זז. הוא ישב שם בזלזול. מה יותר טוב? דניאל חשב. אם החפץ יזוז שוב לדניאל תהיה רשות לברוח, אבל אם הוא לא יזוז לא יהיה צורך בכך. התשובה לא הייתה ברורה. דניאל עוד היה תקוע בתחרות המצמוצים האכזרית הזאת.

 

הוא לקח צעד אחד אחורה ומיד התחרט על ההחלטה. מה אם הוא עורר משהו בתוך החפץ? רק רגל אחת הלכה אחורה. השניה הייתה קפואה במקומה, שריריה מתוחים לגבולם. העמידה שלו לא הייתה יציבה אחרי הצעד אבל דניאל נשאר באותה תנוחה. כדי לתקן את עצמו הוא צריך לקחת עוד צעד והוא לא יכול לעשות את זה. גם אם הוא רצה, מערכת העצבים שלו לקחה את השליטה ממנו וננעלה.

 

דניאל נשאר בנקודת האמצע המסכנה הזאת, החפץ נשאר נייח. השניים עמדו כך בשקט מוחלט. באיטיות מייסרת דניאל הרשה למבטו לנדוד בתוך גבולותיו של החפץ. הוא בחן את הצבעים המשונים שלו, את הצורה שלו, את הבליטות, את השקעים. כל חלק נראה חסר הגיון בצורה שונה מהאחרים. לרגע דניאל תהה אם הוא פשוט טיפש מדי בשביל להבין. אם ההיפים היו פה במקומו, הם היו מבינים? הדאגה מילאה את גופו. אולי הוא עמד למות והוא אפילו לא ידע למה. אולי החפץ  לא יזוז שוב והוא עדיין עמד למות. אולי איזה קרינה רדיואקטיבית שהוא לא חשב עליה קודם בישלה אותו מבפנים כל הזמן הזה. אולי זה שהוא פחד מדי כדי לזוז זה מה שהרג אותו. ואולי החפץ כן יזוז. אולי הוא יפתח באמצע, יוציא זרוע ענקית וימחץ אותו למוות. זאת התשובה הקלה יותר אחרי הכל. תשובה שלא צריכה הסבר. תשובה שלא צריך להילחם בה כי אי אפשר.

 

השרירים של דניאל נרפו בפתאומיות, אבל לא כי הוא היה רגוע, לא כי הוא הפסיק לפחד, אלא כי הוא פחד כל כך. משהו בתוך דניאל נשבר ומשהו אחר בתוכו הגיע להבנה. למה זה משנה אם הוא לא מבין כלום? מה הוא כבר מבין? המבט של דניאל התנתק מהחפץ ועבר לעצים שנשארו מסביב. דניאל לא באמת ידע איך העצים עובדים. איך הם גדלים, איך הם סופגים אור, איך הם נושמים פחמן ונושפים חמצן. הוא לא הבין שום דבר מזה. הוא ידע שזה נכון כי לימדו אותו ככה אבל הוא לא באמת ידע איך או למה זה ככה. תעלומות היקום. היו מספיק מהן ודניאל התמודד איתן יפה מאוד עד עכשיו. הוא לא ידע איך הוא נשאר בחיים אחרי שהחפץ נחת אבל הוא גם לא ידע איך הוא בחיים לפני: איך דורות של אנשים לפניו יצרו עוד דורות של אנשים שיצרו אותו מהגוף שלהם. ערימות של אטומים יושבים אחד על השני ואיכשהיו יוצרים בן אדם שקוראים לו דניאל שהולך וחושב ולא יודע כלום. אז זה זז.  דניאל חשב. מה זה משנה. מה אני עוד יכול להרוויח מלהיות פה?

 

הוא הסתובב והלך. והלך. והלך. כל כמה צעדים עלה בו רגש שונה. פחד: מה אם זה זז מאחורי שוב? כעס: למה דברים כאלה חייבים לקרות דווקא לי? בושה: אולי מישהו יפגע בגלל מה שאני עושה עכשיו. כל אחד מהם בא, אמר את שלו, ונדחס למטה לתוך הערמה החדשה שבה דניאל החזיק את הרגשות שלו. פתאום דניאל היה מחוץ לבית של ההיפים. הוא הופתע. נראה שהזמן עובר מהר כשלא חושבים. בדרך לדלת הוא לקח עיקוף דרך הגינה המטומטמת שלהם ולקח צעד על כל ירק ופרח שהוא יכול. הוא עלה על המרפסת המטומטמת שלהם ופתח את הדלת המטומטמת שלהם.

ברגע של חולשה עם היד על הידית דניאל הסתכל אחורה. במרחק, מאותה נקודה שבה הוא היה לפני חצי שעה, אור חלש זרח מעל העצים. רגש חדש עלה בדניאל: סקרנות. זה מגיע מהדבר ההוא? אולי משהו הופעל שם וזה התחיל לזרוח. אולי מישהו אחר הגיע לשם וזה הפנס שלו. הסקרנות סיימה לומר את שלה ונדחסה למטה עם השאר. דניאל הסתובב חזרה. הוא אף פעם לא ישמור לאף אחד על הבית שוב. הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת בשקט, כאילו מישהו היה שומע.

 

בקליניות חסרת רגש דניאל התקלח, החליף בגדים, הכין לעצמו כוס תה, ונכנס למיטה. הוא שכב על הגב ובהה בתקרה. הוא לא חשב על כלום, אולי זה למה היה לו כל כך קל להירדם. העיניים שלו נסגרו לאט. לפני שהן סיימו להיאטם מחשבה אחת הצליחה לברוח מהערמה: מה אם עשיתי את הדבר הלא נכון? דניאל חשב על זה לרגע, ואז הרגע עבר. 

זאת הבעיה של מישהו אחר עכשיו.

 

הסוף.