השמש הכחולה

כוכבים זעירים במרחק, מקובעים כפנסי עד, מאירים לי מעט את החושך ששולט בכל. אני מרחפת לבדי, בחלל העצום והריק. אבל לא באמת לבד, רוקד איתי הכוכב שלי. השמש הכחולה מאחוריי מאירה אותי בזוהר תכלכל שעוטף את כולי ואני מדמיינת קהל מולי, שטועה לחשוב שאני הוא הכוכב.

אני מושיטה את ידיי קדימה, אצבעותיי לוהטות כרצועות אש, זרועותיי הגדולות עשויות גדילי אור צבועים בתכלת, משתרגות עד לגופי שמתערבל באור זוהר. המאור הכחול מגיב ושולח אליי פרץ פלזמה מרוכז, התפרצות סולארית שעוברת דרכי ומשתלבת בקימורי גופי הרחב, שולחת ציפורני אש דרך קווצות שיערי שנראות כזרמי אור בוערים, האש נוצצת דרך עיניי שזוהרות בטורקיז. אני צוחקת ומסתחררת, מרוגשת מהתפרצות הלהבות, מהחום, מאהבתו של הכוכב.

ההתפרצות הסולארית בוערת בידיי שמפתלות אותה, מעצבות אותה לבועת אש כחולה, גדולה.

"המאור הכחול," אני פונה לכוכב שלוהט מולי, "אני, הרמוני הגדולה, זורחת כמוך. חזקה ומוארת. אבל בניגוד אליך אין מי שיעריץ אותי, שיעריך את כוחי. אתה נשארת אל יחיד. האם כוכב כמוני באמת זוהר אם אין מי שייהנה מאורו?"

במו ידיי הצלחתי להגיע למעמד הקוסמי שלי, ישות אנרגטית חזקה ועליונה, אֵלָה מורמת מעם. אני יכולה לעקם מרחב וזמן, לשלוט באנרגיה כמו דג שמנווט בין זרמי הים. עשיתי זאת ללא עזרה, ללא תמיכה מהכוכב שלי או מחבריי שוכני המים. אבל גם אז לא מקבלת את ההכרה שלי. אף אחד לא סוגד לי, לא שולח לי קורבנות כמו שעושים לכבוד הכוכב שלנו, המאור הכחול. היו זמנים שזה הכעיס אותי, אבל היום אני יודעת לשלוט באגו שלי.

אני זוכרת שפעם גם הייתי כזאת. כופרת, לא מאמינה באל, בדת. רק במדע. נשענת על הנוסחאות, על הידע, הפתרונות הטכנולוגיים, שתמכו בי במרדפי אחרי השלמות, להפוך לישות האולטימטיבית.

מעבר לכוכב, סובב לו עולם המים, כוכב הלכת שנקרא ביתי כבר מליוני שנים. כוכב ליד כוכב לכת. העידן ראשון השלנו ליד עידן שני. כאילו זה היה לפני רגע והנה אנחנו מליוני שנים אחרי, בסוף העידן החמישי. ואיתו יגיע הסוף של הכל… 

לא רוצה לחשוב על זה.

אני חייבת להציל אותו, אבל לא יכולה. הכוכב שלי הגיע לסוף ימיו, הוא כבר גוסס ונותר לנו רק עוד זמן קצר יחד. כל מה שאני עושה בשביל להאריך את ימיו כושל ולא אוכל לעשות יותר בתקופה הזאת. אבל אולי אני יכולה לשנות בתקופת זמן אחרת.

"נכשלתי. אני מתנצלת בפניך," אני אומרת לו, "אוכל רק להראות לך איך הגענו למצב הזה ואולי נבין איך דברים צריכים להסתדר."

האנרגיה הסולארית בידיי מקבלת את צורתה הסופית, כבועה עגולה ומושלמת ואני שולחת אותה לעבר כוכב הלכת הכחול, כך שהיא מסתירה את כולו. 

עולם המים נראה כאילו כלוא בתוך הבועה. צורות וצבעים מתחילים להסתדר ואשליה של סיבוב מהיר של כוכב הלכת נראית מולי, 5 מיליון שנים של סלעים מותכים, חומרים מתמזגים והכלה אחת לכוכב לכת כחול ויפה.

בעזרת הבועה אני מחפשת את נקודות הזמן בהם אפשר לצפות, אולי לגעת. לבסוף הסיבוב שלה מאט וזרם הזמן נעצר.

"העידן השלישי, לפני 2 מיליון שנים, נקודת הכרעת זמן טובה להתחלה," אני אומרת ספק לעצמי, ספק לכוכב הלוהט. מול עיניי תצוגת כוכב הלכת גדלה עוד ועוד עד שרואים את פני השטח שלו, התמונה מתבהרת מולי.

***

גם בשנים האלו הים שלט בכוכב הלכת, אבל לא כמו העת הנוכחית. אז היו יותר פסגות הרים שחתכו את המים וניסו להגיע לשמיים. באחד מהצוקים שניצבו כמה מטרים מעל הים, בערה מדורה על חלקת אדמה יבשה.

כמה שוכני מים קדמונים, עמדו בגמלוניות סביבה. התהליך האבולוציוני שלהם כבר היה בשיאו ורגליהם היו צמודות, מחוברות בקרומים. יעברו עוד דורות רבים עד שהשתלטו על הפרדה מלאה בין ים ליבשה אבל בתקופה הזאת זה הספיק בשביל לחזור לגיחות קצרות ליבשה, כמה שיותר קרוב לכוכב, להבאת המנחות ולתפילות.

 

זה הרגע בזמן שאני יכולה לראות. זאת תחילת הדרך של האמונה בנותן הכח שלנו.

 

אחד משוכני המים שעמד הכי קרוב למדורה, נראה כמו נציג הדת שלהם, הרים קערת אבן שהכילה אבקה בצבע מתכתי ואמר, "אנו מביטים פנימה, מרגישים את הזרמים שעוברים בתוכנו." הוא עצם את עיניו, שם את ידו מעל הקערה. הם אולי היו פרימיטיביים, אבל כבר אז ידעו לנתב את רגשותיהם לכח טהור. האבקה בקערה ניצתה באור כחול והוא שפך את תכולתה למדורה שמייד נצבעה באותו הצבע.

"הכח שקיבלנו ממך, המאור הכחול, יחזור אליך." 

אחד משוכני המים האחרים זינק לתוך המים, רגליו הצמודות הפכו לזנב גדול כשחתך את המים. כל שאר הנוכחים הביטו אל הנקודה בה קפץ והמתינו. לא עבר זמן רב והוא קפץ חזרה, דג גדול ומתפתל בידיו. "הנציג המואר, קבל את המנחה שלנו, מי ייתן והכוכב יקבל את תחינתנו ביום 'הנתינה בחזרה'."

הנציג המואר תפס בדג, הביט אל עיניו. הדג הגדול האט את התנגדותו בעוד חייו נשאבו ממנו, כוחו נעלם ועבר אל שוכן המים. "מי ייתן שדג הקורבן, הנמסר לזרמי הים, יניע מחדש את מעגל הקיום," אמר והשליך אותו חזרה לים.

הוא פנה אל המדורה והושיט את ידיו אליה. הלהבה גדלה והשתוללה, כל גווני הכחול מנצנצים בה, עולים עד לשמיים. "המאור הכחול, האל הגדול, מי ייתן ותוקיר את הרוח ששלחנו אליך ותשמור עלינו לעד."

***

זה מספיק לי. זהו זרם אחד ששולט בנו, אבל הוא רק אחד מרבים. הוא לא זה שישרוד בשפל הימים. למרות זאת, זה זרם חשוב להתפתחות שלנו ואני לא יכולה להתערב כאן, זה מוקדם מדי. שינוי כאן לא מבטיח שאצליח לתקן את טעויות שוכני המים, את הטעויות שלי.

"נהנית מהקורבנות אדוני?" אני שואלת את כדור האש הכחול מולי אבל הוא לא עונה. 

"חזק וגדול ככל שתהיה, קורבנות רבים ככל שתקבל, גם זמנך לא יכול להימשך לעד. אתה כוכב כחול, בעל העוצמה הגדולה מכולם. תשוקתך בוערת יותר מכל כוכב אחר, והיא גם זאת שמסמנת את סופך."

בעודי מרחפת ליד הכוכב, זנבי העצום מתנופף מאחוריי, שולחת את ידיי לצדדים בחיבוק עצום לעבר הכוכב. "אני מרגישה את הסוף מגיע, ותרצה לסיים את זה בפיצוץ מרהיב, כמו הכוכב שאתה."

הוא יפה כל כך, חזק כל כך ופתאום גם שברירי כל כך. לא אוכל לאבד אותו. אכפת לי גם מהעולם שלי, משוכני המים שימותו כולם איתו. אבל הכוכב שלי הוא משהו אחר. מישהו אחר. הוא תמיד שם בשבילי.

אני מוחה דמעות זוהרות מעיניי ואומרת לו, "בבקשה, אל תעזוב אותי. אני פה בשביל למתוח את הסוף עד לקצה, להאריך את ימיך. גם אם זה כבר לא יקרה בזרם הזמן הזה, אז בכל האחרים. רק כך אוכל להשלים את ייעודי."

ידיי מורמות שוב לעבר כוכב הלכת לידנו, וסיבוב הבועה הכחולה שעוטפת את עולם המים חוזרת להאיץ. מעניין לראות מה תהיה נקודת ההכרעה הבאה בה אוכל להביט. גלי הזמן מסתחררים עם הבועה, נראים כעטיפה שקופה חלקית, מתערבלים הלוך וחזור עד שעוצרים.

"מעניין, העידן הרביעי, לפני כמיליון שנה. נראה כמו זמן חשוב לשינוי."

***

מריליקס, שוכן המים, שחה במעמקים במרץ לעבר צריחי הסלעים הגבוהים שהשתלבו בינות האלמוגים והגיעו עד לשפת המים, שהיו חמים בהרבה מהממוצע בתקופת הנביעות. 

הצריחים היו חלק ממבנה השליט, מבצר שהשתרע על שטח עצום לפניו. הוא הביט על אחד הצריחים השבורים, שעוד לא הספיקו לתקן מאז הסופה החזקה שתקפה אותם. עוד סופה שאף שוכן מים לא חזה, עדות לשינויים שעוברים עליהם.

כשנכנס למבצר, שומר צמוד ליווה אותו בשחייה עד לחדר עבודה בתוך מבנה השליט. הוא הורה לו לחכות עד שהשליט יתפנה אליו. חדר יהיה כינוי מעליב לאולם הענק שראה מולו, קירות סלע אפורים עוטרו בתמונות של שליטי העבר, שהוצגו עמלים על מסמכים חרוטים, בפגישות עם מנהיגי המדינות או בדיוקנאות רבי משמעות. תמונה אחת הייתה שונה והוא התמקד בה, נראו שם שוכני מים קדמונים מתפללים מול אש בוערת בגווני תכלת.

"אהבת את הציור?" קול נשמע מאחוריו.

"אדוני השליט, לא ראיתי שהגעת," אמר והרכין את ראשו בטקסיות. "ציור מעניין מאוד, שחזור של טקסי הנתינה בחזרה?"

"הרשמת אותי מריליקס. חשבתי שאתה איש מדע הדוק, לא ידעתי שאתה מכיר את טקסי הדת."

"איש מדע טוב יכיר את כל התחומים, גם מה שהוא לא בהכרח מאמין בו."

"האמונה היא זאת ששמרה עלינו בכל השנים האלו," קרא קול מאחורי השליט.

מריליקס הביט בו ועווית קטנה הופיעה על פניו כשזיהה את הנציג המואר בעצמו. הוא לבש גלימה שחורה שעטפה את כל גופו, עם עיטורים תכולים לאורכה.

"אמפירלון," אמר מריליקס, "לא ידעתי שגם אתה מגיע, אדוני הרם."

"אני הזמנתי אותו," אמר השליט, "אנחנו סקרנים לשמוע את התחזיות שלך לגבי המאור הכחול."

זה לא היה סימן טוב. אף שיחה שכללה עובדות מדעיות לא הסתיימה בשלום כשנציגי הדת היו מעורבים.

"אז ישר לעניין, מצוין," אמר מריליקס, "יש לנו הסברים לשינויי האקלים ולתחזית ההישרדות של העולם שלנו."

"תציף אותנו, ספר הכל."

"כידוע לכם, השמש הכחולה שלנו בוערת חזק יותר מרוב הכוכבים ולכן גם מתכלה מהר יותר. לפי החישובים שלנו נותרו לה בערך מיליון שנה."

"מיליון שנה נשמע כמו משהו שייתן לי לישון בשקט," קטע אותו השליט.

"אבל אנחנו כבר מרגישים את הבעיות עכשיו. החום? הסופות הלא צפויות? והאסונות הגדולים יותר יתחילו הרבה לפני הקריסה שלה. המודל האחרון שבדקנו קבע סופית שאנחנו קרובים אלפי שנים בלבד לנקודת האל חזור שלה. אז הקרינה תהפוך בלתי נסבלת, המים ימשיכו להתחמם עד שימותו כל צורות החיים. לבסוף הכוכב יהפוך לסופר נובה וימחק את כל החיים במערכת השמש שלנו."

"וזה עדיין אלפי שנים. אז למה הדחיפות? זה נשמע לי כמו חדשות טובות, לא?"

"אין חדשות טובות בקריסת כוכב. לכל שוכן מים שחי תקופת חיים מוגבלת, השינויים אולי מרגישים קטנים, אבל אנחנו צריכים להתחיל בפעולות מנע, כבר היום! מדור לדור הסבל יהיה גדול יותר, שינויי האקלים חמורים יותר, זני חיות ייכחדו, עד שיהיה מאוחר מדי לתקן."

"אני חייב להתערב," קרא אמפירלון, "המאור הכחול שמר עלינו עד עכשיו, גם בזמנים קשים. והוא ימשיך לעשות את זה. אל תשכח שאת הכח בתוכך אתה מקבל ממנו. אם לא נאבד את דרכנו, הוא ימשיך להאיר אותה."

"זה לא מה שהמודלים שלנו מראים."

"ומה הם מראים? מה אתה מציע מריליקס?" שאל השליט.

"המדע לעצור תהליך של סופרנובה הוא מעל לכוחנו, אני לא יודע אם דבר כזה בכלל אפשרי, אבל יש לנו עוד הרבה זמן לחקור עד נקודת האל חזור. מה שנוכל לעשות היום הוא לדאוג שהדורות הבאים לא יסבלו ואני חייב לקבל יותר משאבים לזה."

"המחקר שלך קיבל את התקציב הגדול ביותר בכל הזמנים, ולא ראינו שינוי במצב. למה שנגדיל אותו?"

"כי זה הכרחי למין שוכני המים, זה יציל חיים! יש לנו כמה רעיונות שיכולים לעזור ואני חושב שהעיקרי שבהם הוא להתחיל לבנות ערים עמוקות יותר, שם הים יגן עלינו מהקרינה הגוברת."

"להתרחק מהמאור הכחול?" נזעק אמפירלון, "זוהי כפירה!"

"עוד רעיונות?" שאל השליט.

"אם לא נוכל להתגונן במעמקים, נצטרך לבנות מערכות קירור גדולות בבסיסי המדינות, הערים והנקודות האסטרטגיות בכוכב הלכת, או שנצטרך לבנות מגני קרינה עצומים בשטחים גדולים מעל הים."

"השמש שלנו היא לא האויב!" קרא אמפירלון, "היא תזרח לעד ותגן עלינו אם נמשיך להגן עליה. בשביל זה אנו פועלים בהרמוניה, מחזירים לחי ולכוכב את כוחנו. אבל אם נפעל בדרכי המדע שלך ונתרחק מהמנהגים שהובילו אותנו עד היום, אז נבואות ההרס שלך יבואו עלינו."

"הבנתי הכל. תנו לי לחשוב על זה," אמר השליט. "זוהי לא שעת התפילה, נציג מואר נכבד?"

"כן אדוני, מי ייתן והמאור יכוון את דרכך הנכונה. אנחנו נמשיך להאיר לכם אותה."

מריליקס חיכה שהנציג המואר יצא מהחדר ופתח את פיו לדבר אך השליט היסה אותו. 

"לא אוכל לאשר הגדלת תקציב לדבר ממה שאמרת."

"אבל…"

"לפחות לא תקציב גלוי, לא באופן פומבי."

"מה זאת אומרת?"

"אם ייוודע שאנו פועלים במודע להתגונן מהשמש שלנו, המהומות יהיו רבות וכוהני הדת יפעלו נגדי. לכן קראתי לאמפירלון, להבין איך הוא יגיב. ולכן אני ארצה להכיר לך מישהו אחר, שאולי יוכל לעזור בנושאים שדיברת עליהם, בפן העסקי, אם אתה תעזור לו בפן המדעי."

מריליקס הביט בשוכן המים שנכנס לחדר, לבוש בחליפת מים היפה ביותר שהוא ראה בימי חייו. אפילו שהוא לא הבין באופנה או בסוגי בגדים מעבר לחלוקי האצות במעבדה, הוא ידע שמדובר בתלבושת יקרה ביותר.

"זהו מֶרְקוואיי, החברה שלו גילתה מצבור מעניין של משאב חדש."

"שלום מריליקס, שמעתי רבות על ההישגים שלך."

"שלום גם לך, אני מתנצל, אבל לא שמעתי עליכם," חייך מריליקס, בחצי פה.

"זה אומר שאני עושה את העבודה שלי היטב. אני אוהב לשמור על התגליות שלי בשקט. אבל הגענו לנקודה שאנחנו צריכים את המדע המתקדם."

"במה זה כרוך? מה זה המשאב הסודי הזה?"

"אלו קריסטלים מיוחדים, שאוגרים בתוכם אנרגיה רבה. הם יכולים לתדלק הרבה תהליכים שקורים היום בצורה יעילה ומהירה יותר, הם עוזרים בריפוי מהיר ואפילו תרמו למחזור פסולת ימית, וזה כל מה שהצלחנו לעשות בלי מחקר נרחב. אני חושב שיש להם הרבה יותר פוטנציאל בניצול יעיל."

***

הקריסטלים! בגלל זה אני רואה את נקודת הזמן הזאת. זוהי בהחלט נקודת זמן משמעותית, היום בו הכסף קיבל את המשמעות החזקה ביותר במשולש החיים – דת-מדע-סביבה. 

פעם, הרחק בעבר, לא אהבתי את התלות בקריסטלים החומריים כמעט כמו ששנאתי את השעבוד והאמונה באלים. לחשוב שהאל יציל אותנו מכל צרה ואנחנו צריכים רק להתפלל ולהתחנן. או לנצל משאבים יקרי ערך כקיצורי דרך. מבחינתי, רק המדע היה האל שלי, המשאב שלי. חשבתי שרק הוא יעזור לי להציל את הכוכב שלי. 

אבל זה היה מזמן, כשהייתי הרמוני החוקרת, שוכנת המים, עשויה בשר ודם.

"בגלל זה אני כאן, כוכב שלי?" אני שואלת ועוצמת את עיניי, נהנית מחום השמש שמלטפת אותי. "כי אני צריכה למצוא את הנקודה האופטימלית לתקן את טעויותיי, למצוא את הדרך הנכונה בין הטיפות שמורידים עליי כוהני הדת ועסקני העולם, לפתור את הבעיות של אלו שלא רוצים בעזרתי?"

אני כל כך רוצה לגעת בנקודת הזמן הזאת. להעלים את התלות במשאבים זרים, בפגיעה ההרמונית באנרגיה המתחדשת בעולם שלנו, בניצול המשאבים הטבעיים לטובת כסף. אבל אסור לי, זה הכרחי לתוכנית, זה מרכיב בלתי נפרד ממנה.

החלטתי לתת לבועה הוראה נוספת ופקחתי את עיניי. "עכשיו זו הנקודה הקריטית, אני מרגישה את זה."

הסיבוב ממשיך אבל לא הרבה, עד שעצר. "עברנו רק עוד 100,000 שנים, תחילת הזמן שלי, בעידן החמישי. כמו שחשבתי, התקופה שלי כהרמוני החוקרת, איזה מרגש. אולי השינוי באמת צריך לעבור דרכי?"

***

זה יכול לעבוד, הרמוני החוקרת חשבה לעצמה. היא צפה במים מול השולחן במעבדה, לצידה כדור זוהר מונח על מתקן מיוחד, ומסביבו מרחפת במרחק מה חגורה מתכתית שמקיפה את כולו. חוטים זוהרים עברו מהחגורה לסוללות כח שונות ומשונות והמוני גיליונות זוהרים פוזרו בכל מקום על השולחן. 'חגורת היתוך כוכבית' הייתה הכותרת בגיליון אחד, 'ריסון לחץ גרעיני' נכתב באחר, 'מאזן טמפרטורת המאור' היה על גיליון שלישי.

הרמוני הביטה למעלה, אל פתח עגול קטן שקרן אור כחולה חזקה נמשכה ממנו דרך זכוכית בתקרה, ישירות מאנרגיית השמש הכחולה אל המודל שמולה. "כוכב עליון, אתה ואני, שילוב מנצח. אנחנו נשמור אחד על השני."

היא לחצה על כפתור לצידה ומודל הכוכב מולה החל לזהור באור חזק יותר. "הכח עולה, והאגו שלך נוסק. אבל אני ארסן אותך."

היא הזיזה מתגים מצד לצד ונשענה לרגע על ידית קטנה. אז דחפה אותה בבת אחת עד הסוף. החגורה ההנדסית במודל החלה לזהור בתכלת בוהק וענן גז קר החל להתפזר לכיוון הכדור. כמה פאנלים סולאריים מיוחדים להמרת אנרגיה החלו לזוז, כוונו מחדש, ממקדים את קרינת הכוכב חזרה אל הליבה המלאכותית שלו.

הרמוני עקבה אחרי הנתונים במסך צדדי. זה באמת עבד! הטמפרטורה ירדה בדיוק במידה הנכונה ושדה הקרינה התייצב. אני מרסנת אותך, שליט עליון! חשבה.

עיניה נצצו, היא הייתה קרובה מאוד להראות לכל המתנגדים. היא תוכיח לכולם שהיא טובה, הכי טובה. האור שלה יאיר להם את הדרך הנכונה.

 

"אתה מבין כוכב שלי? זה מה שחשבתי אז לפחות. האגו שלי היה בנקודה הגבוהה ביותר, חשבתי שכולם בורים או מושחתים ורציתי לחשוף הכל. 

איזו טעות."

 

על סף הדלת הופיע מנהל המחקר שלה. "זה מה שאני חושב שזה?" שאל ועיניו נפערו.

"כן, זה עובד! אנחנו יכולים להציל את הכוכב!"

"הרמוני, מה אני אעשה איתך? חשבתי שאמרתי לך להפסיק את הניסויים!"

"ולתת לכולנו למות? בגלל שהם לא יכולים לראות אותי מצליחה?"

"אותך? לא הכל חג סביבך, את לא מבינה?"

"אבל יש לנו הזדמנות אמיתית לעשות שינוי, להירשם בדפי ההיסטוריה, להציל את הכוכב, להציל את העולם!"

"יש פה כל כך הרבה גורמים נוספים. קודם כל יש את זה," אמר והדף לעברה גיליון זוהר, ששט עד שתפסה אותו.

"פסיקת משרת הנציג המואר," קראה הרמוני את הכותרת והמשיכה לקרוא ללא מילים. "אתה לא רציני!" אמרה לבסוף. "הנציג המואר קיים את האיום שלו? הוא הוציא איסור על כל מהלך מלאכותי מול השמש?"

"זה היה צפוי הרמוני, אני הזהרתי אותך. אמרתי לך שאם נתקרב מדי לשמש, נישרף. כל הניסויים הפומביים האלו פגעו בנו. ועכשיו יש את הפסיקה הזאת והשליט עצר את כל המימון."

"אני לא מאמינה ששום דבר לא משתנה, עד מתי הדת תלחש באוזני השליטים? ואתה מכולם צריך לדעת את זה, שושלת מריליקס זורמת בדם שלך. בזכות התגליות המדעיות שלהם אנחנו עדיין שורדים במים."

"תאמיני לי שזה כואב לי בדיוק באותה מידה. אבל לפעמים צריך לפעול פוליטית בשביל לקדם את מה שחשוב. את זה גם למדתי מאבות אבותיי. ומה שאת עושה חייב להשתנות."

"ומה עם החיות המתות? ושוכני המים החולים בערים העליונות? לא כולם יכולים להגיע לערי העומק. והמגנים שלנו כבר לא עומדים בכמות הקרינה. הכל קורס, הם לא מבינים?"

"מבחינתם כל מה שאנחנו עושים פה זו הסיבה, הנציג המואר מחכה לגאולת המאור הכחול."

הרמוני נאנחה, צפה לאחור ונחתה על הכיסא שלה. דמעות החלו לרדת מעיניה, נשטפים הלאה בחדר. "הכל נגדי, והכי גרוע זה שאני יכולה לגרום לזה להצליח."

"יש עוד אפשרות הרמוני. אנחנו יכולים לחבור ל'מֶרְקוואיי תעשיות'. יש להם תקציב בלתי מוגבל והם פועלים בחשאיות."

"לפנות למנצלי הקריסטלים? זה יותר גרוע מהנציג המואר! להזכיר לך שזאת החברה שרצתה להפציץ את השמש בקריסטלים, לפגוע בה מספיק חזק כדי שהמסה שלה תקטן?"

"אבל אם את תשלטי בניסויים שלהם, נוכל למצוא דרך."

"ולתת לאלו שהורסים את העולם שלנו עוד כוח? אני לא אוכל לחיות עם עצמי."

"אולי אף אחד לא יוכל לחיות אם לא נעשה את זה. תחשבי על זה הרמוני." היא לא ענתה והוא יצא מהחדר, השאיר אותה למחשבותיה.

***

אני זוכרת את היום הזה, אולי היום הגרוע בחיי. ואני זוכרת מה החלטתי, בוודאות ההחלטה הגרועה ביותר שעשיתי. זה היה הרגע להתערב.

"הרמוני, באתי לעזור," אני אומרת. 

"מה זה? מי זה?" הרמוני קוראת לחלל ואז רואה אותי, קוסמית ויפיפייה, דמות זוהרת בפינת החדר.

"אני פה להדריך אותך במסע להצלת העולם, עניתי."

"זה עוד משחק של הנציג המואר? אני לא אקשיב לך, אני יודעת מה הדרך והיא תצליח."

"את רוצה לקדם את הניסוי שלך, להמיר את הנתונים לחגורה מעשית, ולשלוח אותה בשיגור לוויני פיראטי."

"איך את… לא אמרתי דבר מזה לאף אחד… אפילו לא סיימתי לחשוב על כל הפרטים. אני לא מבינה?"

"בשעות הקרובות את תסיימי לחשוב עליהם. ואז תתחילי במהלך שאין ממנו חזרה. והכל יתפוצץ לכולנו בפנים."

"לא אמרת לי מי את?"

"אני המצפון שלך, המבוגר האחראי, התגשמות החלום והסיוט שלך, אני היא הרמוני הקוסמית.”

"את זו… אני מהעתיד?"

"נכון הרמוני, זו את."

"אבל אם תעזרי לי, לא תפגעי בזמן? או בי? או בך…? אני לא מבינה."

"אל תנסי להבין את זרמי הזמן, את עוד צעירה מדי. אבל דעי רק זאת, זמני כבר נחרץ, הכוכב שלי ימות. אבל אוכל סוף סוף לנוח רק אם אדע שבזרם זמן אחר תיקנתי את טעויותיי, את טעויותייך. אם את תצילי את הכוכב שלך ולא תיכשלי בניסוי."

"אבל למה שאכשל? זה עובד!" אומרת הרמוני ומביטה במודל שלה.

"את פזיזה. ממהרת בגלל הלחץ ומפספסת את התמונה הגדולה. תבדקי את בקרת הזרימה שלך, הגז הקר מתפזר בצורה מושלמת במודל הזה ובכל מודל אחר. כך גם הקרינה הסולארית ונחיל המראות שפיזרתם," אני אומרת ומצביעה על הנקודות הקטנות בחגורה. "הבעיה היא שבכוכב האמיתי, זרמי ההסעה והשדות המגנטיים יסטו משמעותית תוך שנה מהיום וכשזה יקרה – ההתפזרות לא תהיה אחידה. ואז הכל יקרוס וכל הביקורת תופנה אלייך."

"אבל למה שיסטה? אין שום ממצא בניסויים שלי שמראה את זה."

"כי את לא מתחשבת בכוכב עצמו, ברצונות שלו. חושבת שרק המדע חשוב. אבל במציאות זאת טעות." אני מניעה את ידיי ותצוגה זוהרת של נתונים חדשים מופיעים מולה. "מה יקרה אם זה יהיה המצב?"

הרמוני ניגשת אל המציג שלה ומתקתקת את הנתונים שהצגתי לה. הכוכב המוקטן מתחיל לזהור ברמות שונות ואז צפצוף חד נשמע ועל הגרף של המודל יש קפיצה חדה. גיצים מתחילים לנתר מחגורת הריסון והכוכב מהבהב באור חזק. "אוי, מאור מקולל!" קוראת הרמוני ורגע לפני שהכול יוצא משליטה לוחצת על כפתור סגול גדול. האור נחלש, הגיצים נעלמים והכל כבה באחת, כמו גל שמתנפץ על החוף.

"אז הרמוני מהעתיד, עד כמה שקשה לי להאמין לזה, מה את מציעה?"

"אם תרימי את המסך השחור מעל העיניים שלך, תראי את התשובה. תצטרכי לגייס את הנציג המואר, את תעשיית מרקוואיי ואת המדע. רק בשילוב של כולם זה יעבוד."

"אני לא מבינה, איך הם קשורים למודל שלי?"

"הכל קשור. המדע שלך יהיה הגשר בין אמונת הדת לסביבה והכסף – חומריות הקריסטלים. כל המרכיבים מולך, ואת צריכה רק לסדר אותם נכון. טקס 'הנתינה בחזרה' והקריסטלים ישתלבו במודל שלך. ואז כל אנרגיה שהמאור הכחול משליך עלינו, המשאבים שנוצרים בזכותו, יוכלו לחזור אליו, למתן את התלהבותו ולשמר את חייו."

הרמוני מביטה בי, אך נראה שמוחה פועל בעשרות כיוונים שונים, כך אני הייתי חושבת. היא מבינה.

"הקריסטלים יודעים לשמר רמות אנרגיה. הם יכולים להשתלב במנגנון הריסון והזרימה. ולקראת סוף חייהם הם ימשיכו לעבר המאור הכחול, יותכו בו ויחזירו לו אנרגיה. הוא מצידו ימשיך להקרין עלינו את חייו וכך ייווצרו עוד קריסטלים בכוכב הלכת שלנו. ואנחנו נשלח אותם מחדש לחגורה. מחזור שלם – טקס דתי של נתינה בחזרה."

הרמוני מחייכת לרגע, פניה קורנים אושר. אבל אז חיוכה נמחק ותובנה חדשה מגיעה, היא מבינה את המשמעות שלנו בתרחיש הזה. "אבל אין את הדרך שלי, של הרמוני, אין עקרונות. הדת תמשיך לשלוט, בעלי ההון ייקחו את הקרדיט."

"את צודקת. אבל העולם ינצל."

היא מביטה בי ושוב מבינה. "בשביל לשמור על אור הכוכב, אני צריכה לכבות את האור שלי."

***

עזבתי את הרמוני מהעבר, לתיקון דרכה, בזרם הזמן שלה.

"כוכב יקר שלי, אני מרגישה את רגעיך האחרונים," אני אומרת למאור הכחול. הבועה שעוטפת את כוכב הלכת מסיימת את סיבובה האחרון ואנחנו מגיעים לרגע האמת שלנו בתקופה הזו. "מה אתה אומר? תזמין אותי לריקוד אחרון?"

הכוכב עונה לי, הוא פועם לאט. ואז מהר יותר ומהר יותר. אני מניעה את ידיי ואת זנבי. רוקדת לקצב פעימותיו. מחזורי אור מתחילים לעבור דרכי ואני מסתובבת איתם, מאושרת.

שכבות של פלזמה קורסות לתוך הכוכב, אחריהם שדות מגנטיים ואז החומר כולו.

"מאור כחול שלי, אם ללכת, אז בגדול," אני אומרת. 

ואז הכל מתפרץ החוצה. 

הצבע הכחול הופך ללבן מסנוור וטהור ושוטף אותנו לתוך היקום השחור.

***

הצוות עבד במרץ, מראה הכוכב הכחול מול עיניהם המריץ אותם. למרות מרחק הביטחון והמגן האדיר שחצץ בין תחנת החלל באזור הביניים לחגורת הריסון והשמש, אף שוכן מים מעולם לא היה כל כך קרוב לגוף אור בוער אדיר כזה.

"הרמוני," קרא אחד הטכנאים שהסתכל על מסך לידה בחדר הבקרה באזור הביניים, "הקריסטלים שוגרו למקומות שלהם בחגורת הריסון."

"מעולה, זה היה השלב האחרון."

לאחר שווידאה שכולם חזרו למקומותיהם החלה את הספירה לאחור.

"שלוש, שתיים, אחת, הפעל!"

החגורה ההנדסית החלה לזהור בתכלת בוהק. למרות החשש, על שפתיה של הרמוני עלה חיוך קל וגאה, זה היה בדיוק כמו במודל שלה. ענן גז קר שנפלט מכל הנקודות בחגורת הריסון החל להתפזר לכיוון הכוכב. הקריסטלים החלו לזהור מכל מקום והפאנלים הסולאריים התכווננו.

"כל המערכות פועלות," נשמע קול בקשר. ואחריו המדדים לא איחרו להגיע, התהליך הוכתר בהצלחה.

הרמוני נאנחה ונשענה לאחור. החשש מכשלון בניסוי נעלם והיא הרשתה למעט שמחה להשתחרר, חיוכה התרחב.

התצוגות בתחנת החלל הראו את התשואות בחדר הבקרה הרחק בעולם המים. השליט הכריז על ההצלחה והם חזו במראה נדיר במיוחד, הנציג המואר לוחץ את ידו של מנהל תעשיות מרקוואיי.

עכשיו זה חלחל עמוק לתוך הרמוני. המראות האלו עמעמו את השמחה שלה, היא הבינה שנציגי הדת ואנשי העסקים לקחו את ההכרה. להרמוני לא נשאר כלום.

היא הסיטה את מבטה מהתצוגות ופנתה להסתכל על הכוכב.

זה היה שווה את זה, חשבה לבסוף. הכוכב שלי ניצל. העולם שלי נשאר בחיים.

אור סגול בחדר השליטה נדלק והקול חזר לקשר, "שימו לב, יש לנו התפרצות סולארית, מצב הגנה מוגבר!"

הרמוני התנערה ממחשבותיה, מביטה מסביב מעט בבלבול. רחשים של שוכני המים חזרו להישמע ברחבי תחנת החלל, כולם רצים וממלאים את נהלי הבטחון.

פאנלים עבים החלו לאטום את חדר השליטה. אטימה מלאה חוץ מחרך תקול אחד. ישירות מול הרמוני.

זה היה מדהים, פרץ אש כחול ומרוכז, שעבר דרך החרך, השתלב בקימורי גופה הרחב, שילח ציפורני אש דרך קווצות שיערה שהיו פעם שחורות וכעת נראו כזרמי אור בוערים, האש נצצה דרך עיניה שזהרו בטורקיז. אבל זה לא כאב, לא הפחיד. אנרגיה עצומה בערה בה מבפנים, היא צחקה והסתחררה, מרוגשת מהתפרצות הלהבות, מהחום, מאהבתו של הכוכב.

"הרמוני! איפה את?" נשמעו צעקות מסביב בחדר. אני פה לידכם, חשבה, אבל לא ראתה כלום, רק אור זוהר מול עיניה. והאור הזה דיבר. הכוכב שלה דיבר אליה.

"השגת את ייעודך. השגת את ייעודי. זוהי ה'נתינה בחזרה' המושלמת. ואני אשיב לך כגמולך. את היא הרמוני, הישות האנרגטית השלמה."