הקרב על אט-אלור

סוף סוף, אחרי שנים רבות של ריחוק, סוחר החלל הצנוע פִינִיק אלטראינוֹס שב למולדתו. הוא הנחית את הגרוטאה הקטנה שנהג לקרוא לה חללית במנחת רחב הידיים שליד העיר, והביט במבנים הגבוהים שזהרו בלילה באור רך, דומים בצורתם לקונכיות אדירות ממדים. או פחזניות. הם תמיד הזכירו לו פחזניות. המחשבה על כך העלתה בו חשק עז לפחזניות. 

האיש הגוץ יצא מהחללית שלו, מיישר את חליפתו, החליפה הטובה ביותר שלו, המעוטרת בפסי זהב -שלדעת כולם פרט אליו הייתה מכוערת למדי- ונופף לשני סבלים שעמדו בסמוך.

"יש לי פה כמה ארגזים נעולים ששמח שתעבירו להיכל העסקים, אזור 53-6 זטא. הזמנתי שם מקום." הסבלים הנהנו לאישור, ופיניק התנודד לעבר השער של הנמל, כשאיגואנת המחמד שלו, סופיה, מהווה משקל רב על כתפו. 

עיניו כמעט התמלאו דמעות כשראה את עמוד האבן הגדול עם התחריט או התבליט או התגליף – הוא אף פעם לא הבדיל ביניהם- של סמל העיר: זוג עורבים שבין מקוריהם ניצב כוכב בודד. פיניק לפת בהתרגשות את בקבוקון אור הכוכבים המזוקק שהיה תלוי על צווארו. 

אט-אלור, המקום היחיד בגלקסיה, אולי ביקום כולו, שבו מייצרים אור כוכבים טהור ומזוקק, ופיניק היה שם שוב. 

***

שעתיים לאחר מכן, פיניק ישב בהיכל העסקים, למולו שולחן טוב, לרגליו ארגזי הזהב שלו, על כתפו יושבת סופיה ובידו כוס של בירה אטאלורית טובה. "אח, כמה שהתגעגעתי לבירה הזו", חשב. 

הוא בחן את ההיכל המואר באור רך. מסביב לשולחנות ארוכים אנשים אנשים ניהלו דיונים, עסקאות נקבעו, זהב החליף ידיים ומסמכים נחתמו. סביב השולחן המרכזי ישבו אנשים חשובים יותר, דנים בעניינים חשובים יותר, תחת קרן דממה בלתי נראית. אבל פיניק ידע שהיא שם. גם הוא ישב פעם ליד השולחן הזה. 

באגף הדרומי של ההיכל ישבו הלכדאים, כשכל האיזור עטוף בדממה עמוקה. השיטה שבה ייצרו ואספו הלכדאים את אור הכוכבים הייתה סוד שמור של העיר, והלכדאים נקטו כל אמצעי נחוץ לשמירה על הסודיות. מעל האולם חיפתה כיפת זכוכית ספירלית. "היא באמת דומה לפחזנית." חשב פיניק. "למרות שזה די מרשים, איך שהכוכבים נראים דרכה וגורמים לך לחשוב מחשבות נוגות על היקום."

תנועה בקצה המזרחי של ההיכל משכה את תשומת ליבו של פיניק. גבר צעיר עטוי גלימה לבנה, צעיף חום בעל גדילים זהובים כרוך סביב צווארו, נכנס בתקיפות לאולם דרך זוג הדלתות הכבדות. צעדיו היו מדודים אך תקיפים, ופניו נחמדות למראה. זיק של טירוף התנוצץ בעיניו, הבחין פיניק, כשהאיש התקרב. 

למרבה פליאתו של פיניק, האיש פנה היישר אל שולחנו. פניו קדרו. כוהן כוכבים. זה לא יכול להיות טוב. כאשר הכוהן הגיע אל השולחן הוא התיישב, מבלי לחכות להזמנה, וכמעט מייד החל לדבר. 

לראשונה פיניק שם לב לבורות השינה העמוקים מתחת לעיניו, ולכך שהוא התנודד, כאילו עייף. או שיכור מאוד. סופיה הצליפה בזנבה בעצבנות. 

"גנרל אלטראינוס!" אמר הכוהן בצרידות. הוא החווה קידה קטנה, בלתי מורגשת כמעט. "שמעתי שחזרת עכשיו אל העיר. תודה לכוכבים!" 

פניו של פיניק התקדרו עוד קצת. איש לא קרא לו בתואר הישן שלו הרבה זמן. 

"אני לא יודע מי נתן לך את המידע הזה" הוא ענה, "אבל הוא טועה. אינני גנרל, ואינני מפקד על שום צבא, מזה חמש שנים."

"אין זה משנה!" הכוהן החל לרעוד, אחוז טירוף. "אתה תציל אותנו! אתה תעצור אותם! אתה חייב!" הוא פלט.

ואז התעלף.

אם הפנים של פיניק היו יכולות להתקדר עוד קצת, זה היה קורה. הן כבר היו במצב של שמי-נובמבר לפני סופת רעמים. 

"הו" פיניק אמר בקול שקט והביט בכוהן. תנופת סכין מהירה, חשאית וזהירה הספיקה כדי שיראה את הדם הזהוב זולג מקצה אצבעו של הכוהן ויאשר את חשדותיו. האיש היה מעולף ממנת יתר של אור כוכבים. 

***

"יש לך מזל שיש לי מעט ידע בטיפול במסוממים מאור כוכבים" אמר פיניק, כשהוא מתרווח על הכורסא הגדולה שהייתה במערכת החדרים הצנועה ששכר לשבועות הקרובים, בבניין שתחת היכל העסקים. 

הכוהן, ששמו היה אוֹדִיר, והתברר שהוא הרבה יותר נחמד כאשר אינו מעולף או מטורף, ישב מולו על כיסא והרים גה בחשדנות. הוא לא ידע על ה"טיפול" שפיניק העניק לאצבע שלו כדי לבדוק מדוע הוא מעולף. 

"עכשיו, תספר לי על כל העניין מההתחלה." פיניק פקד עליו. 

"אז ככה. לפני כ…" הוא הישיר מבט אל פיניק. "מה התאריך היום?"

"הארבעה עשר לחודש. המשך, בבקשה."

"בסדר. לפני שלושה ימים עברתי פה בעיר והגיעה אלי שמועה על צבא שמסתתר בערבות, מאחורי החזיזים."

החזיזים היו חומה של תצורות סלע מוזרות שהזדקרו השמימה בלב המדבר. פיניק נבהל- הוא לא ידע כלום על כך. העיר נתונה בסכנה ואיש לא דיבר על זה?

"השמועה הייתה לא מבוססת במיוחד, אבל לדבר היו השלכות עצומות. לא יכולתי להתעלם מכך, והייתי חייב לבדוק את העניין בעצמי. התחמשתי בסכין ארוכה ולקחתי איתי מלאי של אור כוכבים, ויצאתי עוד באותו הלילה למסע. אור הכוכבים החזיק אותי בחיים ללא שינה וללא מזון כל הדרך לשם וחזרה, אך במצב הירוד שבו הגעתי אלייך.

"כשהגעתי לשם, אל החזיזים, ראיתי אורות חודרים את הלילה הקר והשקט. התגנבתי בצילו של אחד הסלעים הגדולים. לא האמנתי למה שראו עיני.

"היה שם צבא. לא גדול, אמנם, אך מאיים. היו שם לוחמים אנושיים, במחנות אוהלים, וכמה חלליות קרב מוצבות בהיכון. הסמל שניצב בכל מקום היה סמל של משולש עם קו באמצעו על כוכב צהוב, שמאחוריו רקע ארגמני. 

"ברגע שראיתי את זה, הייתי נחוש לחזור ולהודיע את החדשות למישהו שיכול לעשות דבר מה בעניין. עשיתי את כל הדרך חזרה במהירות וכשהגעתי סיפרו לי שמפקד הצבא הישן חזר אל העיר. שמחתי מאוד, וחיפשתי אותך. וזהו בערך."

"אהה." אמר פיניק, שקוע במחשבות. "אפשר לשאול משהו, אודיר?" 

"נו?"

"למה זה משנה לך? מה אכפת לשבט של אנשים שנודדים במדבר מחוץ לעיר מי ישלוט בה? איך זה ישפיע עליך?"

 "אתה לא מבין?" אמר אודיר בסערה. "המשאב החשוב ביותר שיש לעיר הזו הוא אור כוכבים. אם מישהו ישתלט עליו, הוא יוכל להיות בלתי מנוצח. אם הוא אדם שלא אכפת לו לתקוף עיר חסרת הגנה בשביל הרווח, לא יהיה לו אכפת לתקוף ולהשתלט על שאר הגלקסיה. 

"ואם אתה חושב שהעיר אינה משפיעה עלינו, הכוהנים הנודדים, אתה טועה. העיר מאפשרת לנו לחיות מחוץ לה בשלווה ולעסוק בעניינים החשאיים שלנו עצמנו. ללא הגנה כזאת, המסורות שלנו ואנחנו עצמנו ניכחד.

לאחר הפוגה קלה הוא אמר: "ולידיעתך, בני עמי לא תמכו בי בדעה הזו. כשהם שמעו שאני עומד להזהיר אתכם, אנשי העיר, הם סילקו אותי. כך שכעת הגורל שלי תלוי ישירות בעיר הזאת."

"הו." אמר פיניק. "אז אתה אומר לי שיש צבא עוין שעומד לתקוף את העיר ואולי את כל הגלקסיה, ואין שום דבר שנוכל לעשות כדי למנוע את זה?"

"אממ.. כן"

"לעזאזל."

פיניק ישב, סנטרו שעון על מרפקו, שקוע במחשבות. "ואין לנו שום יתרונות?"

"כמובן שיש!" אמר אודיר. "אור כוכבים!"

פיניק כחכח בגרונו במבוכה. "תראה… הסודות על כוחותיו של האור שמורים די טוב בעיר הזאת. אפילו גם אנשים כמוני לא יודעים אותם."

"מה, אתה לא יודע על סגולותיו של האור?" הדבר בהחלט הפתיע את אודיר. 

"אני יודע שהוא ידוע בתור סם חזק מאוד לעשירים…" אודיר הנהן לו שימשיך. "וגם שיש לו השפעות מסוימות על הכוח הפיזי והנפשי. אני לא יודע בדיוק."

אודיר עדיין נראה מופתע. 

"נו, אתה יודע, כשמישהו מגלה משהו חדש על חומר מסתורי הוא לא רץ לספר אותו מיד לכל שאר הגלקסיה, אודיר. גם לא לשאר העיר שלו, כנראה. הלכדאים שומרים בקנאות את סודותיהם."

"בסדר. נראה שלמרות שאתם חיים במרכז העניינים, אתם לא יודעים עליהם. מעניין מאוד."

פיניק רק הנהן. 

"טוב, ייתכן שעד שכל זה יגמר, אתה תדע דבר או שניים יותר על החומר המופלא הזה…"

פיניק הביט בו בסקרנות. 

"אבל קודם כל אנחנו צריכים להשיג צבא."

***

מגפי העור הנוחות של פיניק נקשו במרצפות האבן העתיקות של השוק ההומה של אט-אלור. 

הדוכנים העמוסים הציגו סחורות שונות ומשונות מכל רחבי הגלקסיה, החל בתוצרת חקלאית רגילה וכלה בנתחים דשנים של פרות-לבה מאסטארפיק. 

פיניק ניסה לחשב בראשו כמה אנשים הוא יוכל לגייס בזמן כה קצר. התוצאה אכזבה אותו. "נראה לי שאוכל לגייס מאתיים איש. אולי מאה חמישים." הוא אמר לאודיר. "כמה אנשים היו במחנה הצבא שראית?"

"אולי קצת יותר מאלפיים." הוא ענה.

"זהו?"

"תזכור, לעיר הזו אין צבא. ההתקפה הזו תוכננה להיות התקפת פתע. זה אמור להספיק."

"הממ" ענה פיניק. "אז אנחנו בנחיתות מספרית. עשרה לאחד, במקרה הטוב. ומה אמרנו על יתרונות?"

"אור כוכבים." חייך אודיר. "ועל נשקי אור אתה יודע?" 

"כן… פיתוח חדש יחסית. נשקים שפועלים על אור כוכבים. אני טועה?"

"לא. ואם אני לא טועה, למועצת הלכדאים יש כמה מאות נשקים כאלו."

"אודיר, יש להם חלליות! חוץ מזה, איך אתה יודע?"

אודיר חייך כממתיק סוד. לפתע פיניק דחף אותו אל מאחורי דוכן של מכשירי מתכת קטנים ששימושם לא ידוע.

"מה-"

"ששש!"

פיניק הצביע על שני אנשים שדיברו ביניהם. נשימתו של אודיר נעתקה. אחד מהם נשא על דש בגדו את הסמל שאודיר ראה במחנה הצבא, מאחורי החזיזים. השני היה לא פחות משומר אישי של "האב", שליט העיר. אודיר האזין לשיחתם.

"אנחנו מוכנים לתקיפה. בעוד שלושה לילות, כולל הערב. אדונך ביצע את כל הסידורים הנדרשים?" שאל האיש מהצבא הזר.

"כן. הכל מוכן. אין שום הגנה לעיר, והכיבוש יעבור חלק. הכל כפי שסוכם." ענה שליח האב. פיניק החל לחשוד. 

"יפה. התשלום יחכה בספינה שבה הוא יעזוב. מאתיים מיליון פאלטו, ותפקיד בכיר בצבא הכיבוש, נכון?"

השליח של "האב" הנהן. אודיר הציץ בפיניק. הפנים שלו התקדרו, כהרגלו. אחרי ששני השליחים התקדמו ויצאו מטווח ראייתם, אמר פיניק: "זה משנה קצת את התמונה, לא?"

"למה?"

"מאז שאט-אלור גילתה את השימושים האפשריים לאור כוכבים, היא הייתה עיר קטנה בין מעצמות גדולות. הכוח היה גדול מדי, ולכן המייסדים החליטו שהעיר תצטרך להישאר בגבולות היבשת, ואסור לה לצאת למסעות כיבוש. 

"מאז ועד היום, שרדנו בזכות חוזי מסחר. כל המעצמות שמסביב יכלו למחות אותנו מעל פני הגלקסיה בתנופת יד אחת, אבל הם בחרו שלא, משום שהצלחנו לנהוג בחכמה ולשמור על השלום. כמובן שהיה לעיר צבא, אך הוא היה יותר למקרי חירום מאשר למלחמה פעילה.

"אבל עכשיו- טוב, מתברר שאפילו המנהיג שלנו עצמו בגד בנו. הוא מכר אותנו- תמורת סכום כסף גדול מאוד, ומעמד. הוא מעדיף את טובתו על פני החופש של אנשים מסוימים."

"טוב, בוא נלך לפגוש את אָרטֵניָה" הוא אמר אחרי הפוגה קלה.

"מי זו?"

"שותפתי לפיקוד בצבא הישן."

***

במחסן תת קרקעי ישן ונטוש נפגשו מאתיים ומשהו אנשי ונשות צבא, יחד עם פיניק ואודיר, למועצת חירום. 

כמה מהאנשים היו אותם חברים, מפקדים או חיילים שפיניק עדיין שמר איתם על קשר מאז פורק הצבא הישן.  האחרים הסכימו להתגייס בהתרעה הקצרה. 

פיניק הביט בקהל שמולו. הם לא היו רבים, אבל גם לא מעטים. העובדה שהצליח לאסוף כמות כזו של אנשים בזמן כה קצר מילאה אותו גאווה. אך בכל זאת, זה עדיין לא הספיק.

בלי הקדמות מיותרות פיניק התחיל להסביר את המצב. אחר כך הוא נתן לאודיר לתאר את האיום שראה, את הצבא האויב, ולאחר מכן נכנס שוב בדבריו וסיפר על השיחה בין השליחים ששמעו בשוק.

לבסוף, הוא סיכם: "כינסתי אתכם כאן היום כדי שנדון בתוכניות, ונתכונן. אחרי הכל, יש לנו עוד שני לילות. 

הוא התיישב לשולחן עץ עגול שגררו פנימה לפני כן, לצד אודיר וארטניה, והחל לחלק הוראות.

הוא שלח כמה חיילים לבדוק למי שייך הסמל של הצבא העוין. הוא שלח אחרים לבדוק את הגנות העיר, ואחד אחר לאסוף מידע על המשמר האישי של "האב". גבר ואישה בשם סאבלר ושנדה קיבלו ממנו מכתב סגור.

"מה כתוב שם?" שאלה ארטניה. "נו, אני זקוק ל… כישרונות שלהם." ענה פיניק. ארטניה חייכה. "אתה זה שנתת לי את הרעיון" אמר פיניק לאודיר המבולבל. 

"כל השאר, תישארו פה או שתלכו להביא ציוד שאתם חושבים שנצטרך. ניפגש פה שוב עוד חצי שעה. ו… אודיר? קפוץ רגע לחנות של סאנטו ברחוב החמישי. אני זקוק לעוד חטיפי איגואנות בשביל סופיה."

במהלך חצי השעה הבאה המולת פעילות עליזה עברה על המקום. אנשים נכנסו ויצאו, ציוד נערם וסודר בערימות, מסמכים הובאו ובאמצע הכל פיניק וארטניה – וגם אודיר – ישבו ותכננו אסטרטגיה. 

התברר שהאדם שאחראי על הצבא הוא לא אחר מאשר הרוזן טאו משרנדור, אציל שכבש את כל עולם הבית שלו. פיניק חייך כששמע זאת. "עשיתי עבודה על האסטרטגיה שלו כשהייתי באוניברסיטה" הוא אמר, בתגובה לשאלתו של אודיר.

לבסוף, לאחר חצי שעה, כל האנשים התיישבו שוב, ופיניק וארטניה שטחו את כל התוכניות שלהם בפני ה"צבא". אודיר, שלא היה לו שמץ של מושג בחשיבה צבאית, התיישב על השולחן מאחוריהם ועשה מדיטציה. 

"אף על פי שאנו בנחיתות מספרית, יש לנו יתרון אחד. היתרון הזה הוא אור הכוכבים שלנו. בעוד רגעים מספר, אתם הולכים ללמוד על כל סגולותיו הסודיות, היישר מפיו של כוהן כוכבים!" פיניק אמר והחווה בידו על אודיר.

אודיר לא היה שם.

"הריעו לי, פשוטי עם!" אמר אודיר, שהופיע, יש מאין, על קצה ערימת ציוד בקצה השני של החדר. פיניק נאנח בתהייה. כוהן כוכבים או לא, הבחור אהב להיות תיאטרלי.  

"אור כוכבים הוא דבר נפלא" פתח אודיר. "הוא מקור הכלכלה וההכנסה העיקרי של העיר הזאת, זה מה שכולם יודעים. אבל למעשה, הוא הרבה יותר מכך. הוא כוח רב עוצמה, אם יודעים להשתמש בו נכון"

הוא ביצע הפוגה דרמטית.

"אחדים יודעים על יכולתו של האור להגביר את הכוח הפיזי, או על היותו סם לעשירים במקומות אחדים, אבל לא די בזה."

פיניק הסתקרן. לא היה אפשר שלא להתרשם מסגנונו של אודיר. 

"לאור כוכבים יש כוח נוסף. כוח שרק מעטים יודעים עליו. הכוח הזה משתנה בין אנשים, ומאפשר לאנשים להשתמש באור לצורך פעולות שונות. יש כמה סוגים של כוכבאים- אני, למשל, נעלם. לי יש את הכוח להפוך לבלתי נראה, כמו שעשיתי מקודם."

הוא נעלם שוב והופיע אחרי שניה.

כמה מהחיילים מחאו כפיים. אחד מהם אמר: "אבל איך נשיג אור כוכבים?"

אודיר הרים גבה אל פיניק, כאילו שואל את אותה שאלה. 

פיניק רק אמר: "סאבלר, שנדה, בבקשה…?"

השניים גלגלו קדימה את אחד מארגזי המתכת שהביאו קודם. כשהמכסה הורם, אור זהר מחוץ לארגז והאיר את החדר, שהיה די אפלולי קודם לכן. 

"איך?" שאל אודיר. "שדדנו אותם" ענה סאבלר בגאווה. "משהו בהחלט חשוד באמות המוסר של האנשים הללו", החליט אודיר בינו לבינו. בכל מקרה, הוא התחיל להסביר. 

הוא הסביר על אופן השימוש באור הכוכבים, ופרט על סוגי כוחות ודברים כאלה. פיניק לא לגמרי הקשיב. הוא הסביר איך משחררים את הפרץ המיוחד, ופקד על החיילים להתחלק לזוגות ולקחת בקבוקון אחד כל אחד. 

פיניק לקח בקבוקון אחד מהארגז והביט בו. האור שנכלא בפנים היה משהו בין כסוף לזהוב, וזהר באור רך. הוא התערבל באיטיות, כמו אד, או נוזל… אך כל הזמן הוא זהר בצורה שלא אפשרה לראות את טבעו. כי זה מה שהוא היה- אור. 

פיניק פתח את מכסה השעם של הבקבוקון וקרב אותו לאפו. האור נכנס אליו עם הנשימה, וזרם בדמו, מחזק אותו. פיניק עצם את עיניו, עצר את נשימתו, ואז שחרר בבת אחת. זה היה התהליך שמזמן את הפרץ המיוחד. 

אחרי דקה או שתיים פיניק פקח את עיניו. נראה שכלום לא קרה. הוא תפס את אודיר מביט אליו בגיחוך. "מה, ציפית שזה יעבוד על הפעם הראשונה?" 

פיניק ניסה שוב, הפעם בעיניים פקוחות. הפעם בהחלט קרה משהו. בבת אחת, הבקבוקונים סביבו נכבו, והחדר הפך אפלולי שוב. כל האנשים שמסביבו הביטו בפיניק במבטים שנמצאים בטווח בין יראה לבלבול. אודיר, מצידו, ראה את סופיה מביטה בפיניק בפחד. הוא אפילו לא ידע שאיגואנות מסוגלות להפיק כזה מבט. ואז הוא ראה במה היא מביטה. 

פיניק עצמו זהר. הוא היה הדבר היחיד שזהר בחדר האפלולי. אפילו נורות החשמל המעטות נראו כבויות לעומתו. פיניק היה מבולבל. הוא לא הבין למה אודיר כורע ברך, או למה כולם מביטים בו כאילו בלע צלופח טאריני מאודה. היה נראה שהוא שאב מכולם את האור, איכשהו. 

"מה?" הוא שאל את אודיר.

"אתה… אתה מואר… נדיר…" אודיר עדיין היה המום. 

"אתה לא עוזר לי במיוחד" רטן פיניק.

"אתה מואר. כך קוראים לכוכבאי שמסוגל לשאוב אור כוכבים, אפילו מהכוכבים עצמם, ולהעביר אותו לאחרים ולעצמך. זו היכולת הכי נדירה. ברכותי." אודיר מצא סוף סוף את יכולת הדיבור. "תנסה לשלוח את האור לאנשים האחרים!" הוא אמר.

פיניק ניסה. האור בתוכו התפרץ לכל הכיוונים, וכעת הוא הבחין שכולם זהרו קצת. "אה כן, שכחתי לומר שהיכולת המיוחדת של כוכבאי, ובמיוחד של מואר, דורשת המון אנרגיה." אמר אודיר.

אבל פיניק כבר נפל על הרצפה, נוחר בקולניות.

***

ערב לאחר מכן ישבו אודיר ופיניק וצפו בחיילים המתאמנים. 

"קח קצת נזיד, הוא טעים." אמר אודיר. והניח בידו של פיניק קערה מוכנה. פיניק טעם. 

"באמת טעים!" הוא אמר. 

"אתה יודע, המקום האהוב עלי היה לשבת ליד המדורה של המחנה של כוהני הכוכבים, ולאכול נזיד לארוחת ערב." אודיר אמר בהרהור.

"נשמע משעמם" העיר פיניק. אודיר מרפק אותו. "היי!"

"ומה המקום האהוב על כבודו?" אמר אודיר בטון נעלב.

"האמת, אני הכי אהבתי את השירה בציבור סביב המדורה עם החיילים, בתקופה של הצבא הישן."

"שירה בציבור?!" אודיר גלגל עיניים בהגזמה. 

"כן. השיר האהוב עלי הוא 'הבלדה הטרגית על אייריק האיום'. מכיר את זה?"

"כן! הייתי שר את זה עם האחים הגדולים שלי מסביב למדורה, לפני ש…" קולו דעך.

"מה קרה?" שאל פיניק.

"יום אחד הם יצאו להילחם בשבט אחר של כוהני כוכבים. ביקשתי מהם לא לצאת, אבל הם התעקשו."

"ומה קרה?"

"הם מתו שם."

"אוי." פיניק שתק לרגע. "גם אחות שלי מתה בקרב. הצטרפתי אחריה לצבא כדי לנקום את מותה. ואיכשהו הפכתי לצעיר ביותר שעבר את המבחנים לקצונה."

"איך קיבלו אותך?"

"אני די בטוח שזה בגלל כישורי הניווט שלי. היה במבחנים קטע שחילקו אותנו לקבוצות וזרקו אותנו במדבר, כדי שנצטרך לנווט. לכל קבוצה היה אחראי. הרוב פשוט ניווטו עם כיוון השמש ודברים מסובכים כאלה."

"ומה אתה עשית?" הסתקרן אודיר.

"כייסתי לאחראי את המפה"

אודיר צחק כל כך שדמעות עלו בעיניו. ארטניה באה להעיר להם על כך שהם מפריעים, ובאמצע הנזיפה אפילו היא התפקעה מצחוק כששמעה את הסיפור של פיניק.

"טוב, אני בטוח שתוכל לעזור לנו לנווט מחר בתוך העיר, עם הכשרונות העילאיים שלך!" צחק אודיר.

***

בשעות הדמדומים של ערב ההתקפה נפגשו כל החיילים והמפקדים במפקדה. כך הם התרגלו לקרוא למחסן הישן ששימש להם לאימונים. 

כולם התרוצצו מסביב, מתוחים, ובאוויר שררה תערובת של פחד, מתח והתרגשות. ערימות ציוד וארגזי אור כוכבים עמדו בקצה החדר. 

"חיילים, להתאסף!" אמר פיניק. שתי המילים הללו גרמו לכל האנשים בחדר להתיישב מסודרים. 

הוא היה גאה בעצמו מאוד שהצליח להקים "צבא" בזמן כה קצר. "אבל זה לא יספיק", הוא חשב לעצמו במרירות. היה סיכוי שהם ינצחו, כמובן. אבל החיילים לא היו מספיק מאומנים, והם היו מעטים מדי. ובכל זאת הוא פתח בנאום מוטיבציה.

הוא דיבר אל חייליו, וסיפר על כל היתרונות שעומדים לרשותם, על החשיבות של המשימה, ונתן להם את המוטיבציה להילחם בקרב הזה. אף על פי שהוא לא האמין בו.

"כל המשימה שלנו לעכשיו היא להגן על ביתנו, עירנו, אהובינו, ואנחנו נעמוד בה! אנחנו יכולים!" הוא סיכם. את המילים האחרונות הוא כמעט צעק. החיילים הריעו לו.

"יפה. עברנו את זה. עכשיו לחלק המעשי" הוא חשב. הוא נשם עמוק. "שכל אחד יתארגן ויקח נשק, שלושה בקבוקי אור כוכבים וביגוד מתאים. אנחנו יוצאים לשטח עוד חצי שעה".

***

חצי שעה אחר כך השמש השניה כבר שקעה. על רקע השמיים המוארים קלות כבר נראו הכוכבים. זה יהיה לילה בהיר. 

פיניק נפנה אל אנשיו. "אנחנו נתחלק לשבע קבוצות. שלוש קבוצות, בהנהגת צ'ארלי, סלנה ומאטין– אתם אחראים לשערי העיר. שימו לב שבקבוצות שלכם יש ריכוז גבוה של מגנים, וגם לוחמים. אתם צריכים למנוע מהאויב להיכנס." 

השלושה הנהנו בכובד ראש. 

"ג'ופ, אני רוצה שהקבוצה שלך תסייר ברחובות, ותגן עליהם במקרה שהשערים יפרצו. תילחמו גם בכוחות אויב שינחתו מלמעלה." 

ג'ופ הנהן גם הוא.

"ארטניה, הקבוצה שלך – איפה ארטניה?" פיניק נלחץ, הוא לא ראה אותה בשום מקום. אחד החיילים הרים את ידו ואמר: "היא לא הגיעה, אדוני. אף אחד לא ראה אותה או את הקבוצה שלה הערב." 

לעזאזל. חורים שחורים! הוא היה זקוק לה. 

אודיר שם לב שהפנים של פיניק קדרו שוב.

"טוב. ג'ק, אסוף עשרה חיילים ותצטרף אל ג'ופ ברחובות. זה המירב שאנחנו יכולים לעשות בעניין.

"סאבלר ושנדה – הפקדנו בידכם את רוב הנעלמים והמזנקים. אתם תהיו חוליית הגגות. תצטרכו לעצור את התקיפה האווירית. לשם כך יש לכם תותחי אור-כוכבים."

"פיניק, יש להם חלליות!" אמר אודיר. 

פיניק צחקק בעצבנות. "בפעם האחרונה שמישהו אמר את זה זה הייתי אני." 

סאבלר ושנדה חייכו זה לזו ויצאו עם הקבוצות שלהם. 

"וזהו. הנה זה מתחיל" פיניק חשב, נשם עמוק וכמעט יצא לדרכו.

 ואז הסתובב.

"אודיר, אני נותן לך להילחם איפה שתבחר. ואל תגיד שאתה לא יודע איך. ראיתי אותך מתאמן עם הסכין. איפה אתה רוצה להיות?"

"ברחובות, עם ג'ופ."

"מצויין. אז לך. זקוקים לך." 

"כן, המפקד!" אודיר חייך והצדיע, ואז יצא. כוכבים! פיניק ידאג לו. איכשהו הוא הצליח להתיידד עם כוהן כוכבים ביומיים האחרונים. 

***

מזנק, כוכבאי שמסוגל לקפוץ לגבהים עצומים, וכמעט לעוף, הקפיץ את פיניק מעל הגגות אל המגדל של "האב". בהתחלה נראה היה שהוא קצת הסתייג מסופיה, אבל אחרי שפיניק הבטיח לו שהיא לא נושכת, הוא נרגע. 

רגע לפני שפיניק נכנס למגדל הוא שמע את הצרחות. אלה היו תושבי העיר שעוד לא היו בבתיהם. הם הצביעו למעלה, מבועתים. שלוש חלליות קרב מאיימות עמדו בשמיים, מאפילות על הכוכבים. חיילי אויב החלו לצנוח מהן. פיניק התיק מהן את מבטו והתקדם.

הוא נכנס למבואה, שהייתה נטושה באופן מוזר, אקדחו המהודר בצבע הנחושת שלוף.

ואז הוא הזמין מעלית. 

***

כאשר פיניק יצא מהמעלית בקומה העליונה, הוא יצא לתוך חדר ריק מלבד מדרגות לולייניות עתיקות עם מעקה מסולסל באמצע.

הוא עלה במדרגות בזהירות ויצא אל חדר גדול ועגול, מרוהט בנוחות אך במינימליות.

חלון פנורמי גדול השקיף על העיר כולה איפה שהיה צריך להיות הקיר המזרחי. שולחן עבודה קטן נח בצמוד לחלון ולידו כיסא מסתובב. הכיסא פנה אל פיניק, וישב בו"האב", מכוון אליו אקדח.

פיניק חייך. 

לאב היו פנים צרות, קירחות ועטורות זקן. "הגנרל הישן, לא כן? פיניק אלטראינוס, זה היה השם. כמה מעניין. חיכיתי לך." אמר "האב". 

"אין לי כוח לשחק את התפקיד הקלישאתי, זקן. אין לי זמן לשמוע את הנאום שלך. 

"אתה חתיכת חור שחור, ואתה יודע את זה. אני חושב שאני אוכל למשול בעיר הזאת יותר טוב ממך." אמר פיניק, ואז הטיח את ראשו באף של השומר שהתגנב מאחוריו, וירה היישר לתוך לוע האקדח של "האב". 

האקדח התפוצץ, וידיו של "האב" דיממו. הוא עף אחורה מההדף, מנפץ את שמשת הזכוכית ונופל החוצה אל הרחוב. 

פיניק הדחיק את ההלם, החזיר את האקדח למקום וליטף את הגב של סופיה. "עשינו את זה, סופיה. המושחת הראשי נפל בזה הרגע מהחלון!"

היא הצליפה בזנבה בשמחה. 

אחר כך הוא הלך בחזרה למעלית.

***

פיניק פילס את דרכו ביריות ברחוב הראשי של העיר, מנסה להגיע לג'ק והקבוצה שלו. רוב תושבי העיר כבר פונו, או נמלטו לבתיהם, וזה היה טוב. הוא לא רצה לפגוע בהם.

הוא ראה אנשים נופלים, משני הצדדים. הדם ניתז לכל עבר, וצרחות נשמעו מכל כיוון. הוא כעס על עצמו, על כך שהעז לשלוח את האנשים הללו אל מותם, אל משימה חסרת סיכוי ונואשת. הוא נזכר בפעם הראשונה שלו בשדה קרב, נזכר בריח הדם מתערבב עם העשן. בימים ההם הוא חשב שיש כבוד בלהילחם. הוא עוד לא הבין שהתהילה נכתבת בדמם של אחרים. 

אבל יחד עם זאת, הוא הרגיש אחריות. הוא המשיך להתקדם, להפגין כוח עבור חייליו – אבל האם זה לא הייתה פשוט קהות חושים? 

עם המחשבות הללו הוא ראה את אודיר. הסכין שלו נעה מהר כל כך שהיא נראתה כמו הבזק מתכתי באוויר. אודיר חייך אליו. "בכמה אתה?" 

פיניק צעק אליו חזרה: "עשרים ואחד!"

"אז אתה בפער, חבר! אני כבר בשלושים!" 

לרוע המזל, לחייל ה-31 גם היה סכין. פיניק ראה את זה קורה. החייל שלף את סכינו וניגש אל אודיר מאחורה, מוסתר. ואז הוא דקר. אודיר הצליח להסתובב אליו בשניה האחרונה, אבל זה לא הספיק. הוא נדקר בצד גופו, והדם מיד פרץ וזלג החוצה. אודיר נפל על הרצפה.

פיניק ירה פעמיים בראשו של החייל האויב. אחר כך הוא מיהר אל אודיר."אודיר!" הוא צעק מעל שאון הקרב.

"אני… בסדר…" פלט אודיר, אך פניו אמרו אחרת. נשימתו הייתה מאומצת. פיניק תפס אותו והרים אותו. הוא רץ בין תמרות העשן, האש והפיצוצים, חיילי אויב נמלטים מהבעת פניו הקודרת. הוא הגיע לסמטה ריקה והניח את אודיר הפצוע. הוא קרע חתיכה מהווסט שלו וחבש באילתור את הפצע המדמם של אודיר, ולקח בקבוקון של אור כוכבים מכיסו והצמיד לאפו. אודיר החל להסדיר את נשימותיו ופקח את עיניו. 

"אני צריך ללכת. תחזיק מעמד, בסדר? בשבילי?" פיניק אמר. "אני אחזור לקחת אותך, אני מבטיח!" 

אודיר חייך והנהן חלושות. פיניק רץ לאורך הסמטה. הוא עבר את העיקול, ויצא משדה ראייתו של אודיר.

***

פיניק יצא לרחוב, מחשבותיו טרודות. הוא הצטרף אל שארית הקבוצות של ג'ק וג'ופ, שמנתה כעת שבעה עשר אנשים- פחות ממחצית מהכמות ההתחלתית שלהם. 

הם התאספו, ופיניק הביט למעלה. משהו לא הסתדר לו. שתיים מחלליות הקרב עדיין עמדו בשמיים. אחת הופלה – ראו את העשן ברובע הישן עד לפה. אבל הכל היה מאוד… מסודר. כל ההתקפה. זה לא התאים לסגנון של הרוזן טאו. הכל היה כל כך… מבוים. כמעט כאילו זו פעולת הסחה. 

באותו רגע פיניק הבין. הרוזן לא רצה רק את העיר – הוא רצה את הכוח שלה. "אל טמיון האור!" הוא צעק לאנשיו. טמיון האור היה המקום שבו נאסף כל אור הכוכבים.

***

באותו זמן, אודיר החל להרגיש טוב יותר. הוא ניסה להתרומם לישיבה. לא. הפציעה עדיין כאבה לו מאוד. אבל הוא יחזיק מעמד. בשביל פיניק.

***

דלת העץ הכבדה של טמיון האור לא הייתה נעולה כמו תמיד. והשומרים לא היו שם– סימנים מבשרי רעות. 

הוא לא רצה לסכן את שארית אנשיו, אז פקד עליהם להישאר לשמור על הדלת. הוא הפקיד את סופיה בידיו של אחד מהם. 

פיניק פתח את הדלת בדחיפה. היא נעה על צירה בדממה, והוא מצא את עצמו מול גרם מדרגות שנחצב בתוך האבן, אל החשיכה שלמטה. 

הוא ירד לאט ובזהירות, עד שחשיכה אפפה אותו מכל עבר. הוא שמע את נשימותיו באוויר הקריר. 

הוא הוציא בקבוקון אור כוכבים שיאיר לו והמשיך להתקדם.

זה היה הרגע שבו הוא נתקל בגופה והתגלגל למטה. 

***

אודיר התחיל להרגיש טוב יותר הוא הצליח להתרומם לישיבה. עכשיו לעמוד. הוא הצליח, אבל בקושי רב.

***

האור הראשון שפיניק ראה אחרי שהוא נפל היה אור כוכבים. 

המון. מדפים שלמים, עמוסים ברבבות בקבוקונים של אור, עמדו בשורות לאורך החלל העצום. 

חושיו המחודדים התריעו לו שמישהו מתקרב אליו מאחור. הוא הסתובב במהירות ומצא את עצמו פנים אל פנים מול ארטניה. 

"מה את עושה פה?!" הוא לחש. 

"הבנתי שהם הולכים לתקוף פה, והכל רק פעולת הסחה. אז באתי לפה עם הקבוצה שלי." 

"והם הגיעו?" 

"כן. לפני חצי שעה. חמישים אנשים. טמנו להם מארב, וחיסלנו עשרה. לרוע המזל, השאר הבינו שאנחנו פה, וחמקו פנימה לצד השני של האולם. כרגע זה קרב מוחות – הראשון שיתקוף יגלה את המיקום שלו."

בדיוק באותו רגע נשמע קול ירייה מימין לשם. רעש של זכוכיות נשברות נלווה אליו. 

"חורים שחורים!" אמרה ארטניה. היא פנתה אל הקבוצה שלה. "בואו."

***

פיניק הלך, כפוף, יחד עם הקבוצה של ארטניה. בקבוקי האור הדוממים זהרו בחושך, ואז התפוצצו כשמטח יריות נורה דרכם אל הקבוצה. 

כולם התכופפו. פיניק דרך את האקדח שלו, ואז הבין שנגמרו לו הכדורים. 

"לעזאזל!" הוא אמר. "קח את זה!" ארטניה זרקה אליו אקדח כוכבים. הוא נראה רגיל, אך בקצהו חובר מיכל זכוכית מלא באור כוכבים. פיניק כיוון את הנשק אל תוקפיו וירה. קליע האנרגיה פספס ופגע במדף בקבוקים אחר, שהתפוצץ בפרץ אור.

"אסור לנו לאבד את כל האור כוכבים הזה! אנחנו צריכים למשוך אותם אל המדרגות!" הוא צעק אל ארטניה.

***

אודיר מצא מקל. זה היה מקל נאה, וגם שימושי. הוא עזר לו להתקדם. חיילים רצו ברחוב לנגד עיניו, מקללים. וכולם רצו לאותו כיוון – טמיון האור. אז כנראה גם פיניק הלך לשם. אודיר החל לצלוע בכיוון.

הוא הגיע, לבסוף. הוא ראה חיילים שהתאספו מסביב לדלת, בקשת רחבה. פליטים מחוליות השערים, הוא הבין. הוא סרק את הקבוצה, אבל פיניק לא היה ביניהם. כלומר, יש רק אפשרות אחת – הוא נכנס פנימה. אודיר צלע במהירות אל הדלת, ופתח אותה. הוא שמע הדי צעקות, פיצוצים ויריות מלמטה. ואז הוא ירד.

***

פיניק וארטניה ניצבו גב אל גב ליד המדרגות, הקבוצה סביבם. הקרב על הטמיון עדיין ניטש, והדם עדיין ניתז. 

ואז זה קרה.

פיניק הופל לרצפה ואקדחו נשמט. הוא גישש אחריו, אבל הוא נזרק רחוק מדי. חייל אויב התנשא מעליו, וכיוון אליו את נשקו. 

הוא חייך חיוך מזוויע, ודרך את נשקו. 

כשפיניק הביט מעל כתפו של האיש, גם הוא חייך. הבעת הפנים של האיש התחלפה לבלבול, ואז להלם ולאימה, כשהרגיש את הסכין של אודיר חודר דרכו.

אודיר חייך אל פיניק. 

פיניק לא חייך כלל וכלל. הוא ראה את החייל שעמד במעלה המדרגות, מכוון את נשקו אל אודיר. הוא רצה להזהיר אותו, לצעוק אליו, להזיז אותו משם, אבל הוא ידע שזה מאוחר מדי. קולו נאלם בגרונו. 

הזמן כאילו האט. הכדור פגע היישר בגבו של אודיר, בליבו, והוא נדחף קדימה מההדף, חיוכו מתערער. עולמו של פיניק חרב עליו. הוא הביט נכחו, בקהות חושים, לא מאמין למראה עיניו. 

הוא זעק את שמו של אודיר, יודע שהוא לא יענה לו שוב לעולם, וזינק קדימה.

האובדן הפך לזעם, לוהט בקרבו. הוא ירה בחייל שהרג את אודיר -הרג את אודיר, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה – שוב, ושוב, ושוב, ואז כשנגמרה לו המחסנית הוא בעט בו שוב ושוב, עד שלא נותר בתוכו כלום חוץ מריקנות. והריקנות, היא הייתה הכי נוראה. 

והוא הרים את הגופה של אודיר ונשא אותו במעלה המדרגות, ממרר בבכי כל הדרך למעלה. 

***

כשהוא הגיע למעלה, החלק האחד בנפשו שעוד לא נשבר התחיל להיסדק. שארית הפליטה מצבאו עמדו בחצי עיגול מסביב לדלת, נלחמים ביאוש, מוקפים בים של אויבים מכל עבר. הם עמדו להפסיד. 

אחד החיילים ראה אותו, וצעק: "המפקד! תעשה משהו!"

אבל הוא לא יכל לעשות כלום. 

בעצם… הוא כן יכל. 

הוא הוציא את בקבוקון האור האחרון שנותר לו, ושאף אותו. הוא הרגיש את האור זורם בעורקיו, מפעים את ליבו. 

הוא עצר את נשימתו, מרגיש את האור ממלא את עורקיו, ואז שחרר. 

למשך פעימת לב אחת, העולם החשיך. 

אורם של הכוכבים בשמי הלילה נשאב אל פיניק, והרקיע האפיל. 

המסתכל מהצד באותו רגע היה יכול לראות את פיניק- דמות זוהרת באור באור מסנוור, מאחורי חומתם של חסרי התקווה הנואשים. 

פיניק שילח את האור. 

נחשול של אור ושל כוח התפרץ מתוכו אל אנשיו, והם זהרו, מלאים בכוח, באור מחודש, בתקווה מחודשת. 

המאמץ התיש את פיניק, והוא קרס תחתיו ואיבד את הכרתו. 

***

פיניק הביט באותיות החרוטות על מצבת השיש השחור. "הוא היה איש אמיץ, סופיה" הוא אמר מבעד למסכת הדמעות על עיניו. "הוא הציל את העיר הזאת במחיר חייו שלו. וגם את חיי."

הוא נזכר ברגע ההוא בהיכל העסקים, כשכוהן הכוכבים המטורף התעלף על שולחנו. הוא נפנה ללכת משם, ואז הסתובב לרגע ואמר: "היה שלום, חבר."

*

 

הכוכבים העניקו לפיניק את התקווה שהוא היה זקוק לה שוב.

אבל הם גם לקחו אותה שוב.