המתנה של אחותי

אני ואחותי רננה די שונות אחת מהשנייה. היא מאוד משקיענית, טובה בלימודים, מוצלחת כזאת. וזה לא שאני גרועה או משהו, גם אני בסדר, גם אני אוהבת לקרוא, וחוץ מזה אני ממש לא בתחרות איתה. היא בכל זאת גדולה ממני בשנתיים, אז מן הסתם היא עושה הכול לפניי. ובספורט נגיד אני יותר פעילה ממנה, ויש לי יותר חברות, אז לימודים זה לא הכול בחיים. כשהיינו קטנות יותר היינו רבות לא מעט. עכשיו לכל אחת יש את החדר שלה והעניינים שלה, ואנחנו לא כל כך מפריעות אחת לשנייה. אבל יש רגעים שקשה לי איתה, נורא. 

כשחגגו לרננה בת־מצווה היה רגע כזה של שפל. בגדול הייתי שותפה לשמחה ולחגיגה, אבל לא היה הכי כיף שכל תשומת הלב הייתה עליה וכל המתנות הגדולות והמושקעות שהיא קיבלה. במיוחד אני לא אשכח את הרגע ההוא כשאבא נכנס עם הקופסה הכי גדולה מכל המתנות עם עטיפה מחליפת צבעים, ואיך רננה התנפלה עליה בהתלהבות ותלשה את הנייר, אפילו עוד לפני שהצבע שלה הספיק להתחלף לסגול (והיא הכי אוהבת סגול), ובתוך הקופסה שהתגלתה בפנים היה משהו שבחיים לא ראיתי קודם, לפחות בחיים לא כל כך מקרוב, שבהתחלה לא קלטתי מה זה. זה נראה כמו כדור בדולח גדול כזה, כסוף ומבריק כמו מראה מעוותת. 

אבל רננה ישר הבינה מה זה, העיניים שלה התרחבו ובשיא ההתלהבות נפלטה לה צווחה קטנה, היא אף פעם לא מתלהבת ככה, והיא צעקה "אני לא מאמינה! קניתם לי כדור חלל!" והיא הניחה את הכדור בזהירות על הרצפה, וחיבקה את אמא ואת אבא, ואני מודה שעדיין לא בדיוק קלטתי, איך זה בדיוק כדור חלל? הוא לא אמור להיות כזה, שחור? אבל רננה כנראה ידעה מה היא עושה, בטח עוד מקייטנת קוסמולוגיה שהייתה לה בשנה שעברה. 

ואחרי שהיא סיימה לפתוח את כל המתנות, ואחרי שהמסיבה הסתיימה וכל האורחים הלכו, היא לקחה את הכדור ואת הערכה שבאה אתו אליה לחדר, וסגרה את הדלת. שאלתי את אמא ואבא אם גם אני אוכל מתישהו לקבל כדור חלל כזה, והם נתנו תשובה מתחמקת כזו, שהיא במקום להגיד לי לא אבל שאין להם כוח להתחיל להתווכח אתי, וגם אני לא רציתי להרוס את האווירה של המסיבה. אז ניצלתי את זה שרננה לא שמה לב לשאר המתנות שהיא פתחה, לקחתי את הגלשן אל־כבידה שהיא קיבלה מהבן־דוד שלנו שנראה שהיא פחות התחברה אליו והתאמנתי בלנסות לייצב את עצמי עליו. דווקא הלך לי לא רע, שזה לא נורא מפתיע כי אני טובה בדברים כאלה, וגם יצא לי כבר לנסות קצת כשהייתי אצל רעות על הגלשן שלה.

מאוחר יותר עברתי ליד החדר שלה. הדלת הייתה פתוחה והיא ישבה על המיטה שלה וקראה בריכוז את החוברת שהגיעה יחד עם הערכה של הכדור, אז הלכתי משם כדי לא להפריע לה. אבל בכל זאת סקרן אותי איך היא מתקדמת, אז מצאתי תירוצים לעבור ליד החדר שלה עוד כמה פעמים במהלך אחר הצהריים. ובאמת מפעם לפעם הייתה לה התקדמות, ועד ארוחת הערב היא כבר סידרה בשורה את הבקבוקונים שהגיעו בערכה. היו להם צבעים מעניינים כמו שחור סמיך, או גוונים של כסוף, או מערבולת בצבע אפור סגלגל. 

בערב היא עוד המשיכה להתעסק עם הערכה שלה, ולפני השינה כשעברתי ליד החדר שלה עוד פעם אחרונה, ראיתי איך היא מוציאה בעזרת טפטפת מהחומר הכסוף ומפזרת ממנו כמה טיפות אל תוך הכדור. מזל שהגעתי באותו רגע, כי יכולתי לראות איך שכל החדר זהר לרגע באור לבן מסנוור, ותוך כמה שניות האור דעך חזרה והפך לנקודה לבנה זוהרת במרכז של הכדור, ושאר הכדור נהיה בצבע שחור מתערבל כזה. קיוויתי שרננה יודעת מה היא עושה והלכתי למיטה להירדם עם פודקסטלפתיה.

 

בבוקר באתי שוב לבקר את רננה והכדור־חלל שלה. אני לא יודעת איך היא הצליחה להירדם עם הזוהר הזה, אבל הוא נראה יותר עמום בשלב הזה. שתינו התארגנו ויצאנו לבית הספר, וכשחזרנו בצהריים הכדור נהיה קצת יותר כהה, והכתם שבמרכז שלו כבר נהיה בגוון אדום־כתום, למרות שעדיין הייתה סביבו הילה זוהרת. ראיתי איך רננה נראית מרוצה, ועמדתי לידה כשהיא מדדה כמות מדויקת של חומר אטמוספירי מהבקבוקון עם הצבע האפור סגלגל אל תוך טפטפת, ויצקה ממנה אל תוך הכדור. החומר התפשט אבל נמשך כמו מגנט אל המרכז של הכדור, הסתחרר סביבו והקיף אותו. 

"צריך עוד שכבת בידוד," רננה אמרה לי או לעצמה, ומדדה חומר מבקבוקון נוסף בצבע כחול כהה ויצקה גם ממנו אל תוך הכדור, והוא התפשט כמו קודם ויצר שכבה סביב האטמוספירה. דרך השכבות האלה הכתם במרכז כבר נראה כמו גולה אדומה וגועשת. "ניתן לזה להתקרר," רננה סיכמה וגם רמזה לי שאין לי מה לחפש בחדר שלה כרגע, אז יצאתי משם והלכתי להסתובב עם הגלשן האל־כבידתי החדש. נראה לי שהוא לא יחסר לרננה יותר מדי.

בערב לפני השינה כמובן ששוב באתי לראות מה שלום הכוכב שהתבשל בתוך הכדור־חלל, ושמחתי לראות שהצבע האדום שלו נרגע והפך יותר לחום אדמדם. רננה, כבר בפיג'מה, הלכה למלא מזרק ארוך במים, וכשחזרה החדירה אותו עמוק לתוך הכדור, והזריקה את המים למרכז הכוכב. דרך השכבות החיצוניות שצפו מסביבו המים נראו כחולים, עם המון קצף לבן, בעיקר באזור של ההזרקה, ונראה כאילו הם הציפו את הכוכב ופוררו את הגוש החום שהרכיב אותו לגושים קטנים שהתערבבו ונסחפו ונדבקו אחד לשני במין ריקוד לא ברור. רננה שלפה את המזרק החוצה והכוכב המשיך להתערבב בתוך עצמו. רננה הרשתה לי להסתכל עוד קצת על התהליך ואז גירשה אותי מהחדר שלה, כי היו לה דברים אחרים לעשות. היה כבר מאוחר בכל מקרה אז גם אני הלכתי לחדר שלי, והראש שלי המשיך להריץ שוב ושוב את מה שראיתי. 

ותוך כדי זה, אני חושבת שהתחילה לצוף אצלי קנאה יותר חזקה. איך זה שרק לרננה יש כזה פלא אצלה בחדר? והאמת היא שראיתי מה שהיא עשתה, וזה לא נראה כל כך מסובך להכין כוכב. נכון, היא הייתה מאוד מדויקת במדידות שלה ואיך שהיא דגמה בזהירות כמה חומר לערבב בתוך הכדור מכל סוג, אבל אפשר לחשוב, גם אני יודעת למדוד כמה טיפות.

 

בימים שלאחר מכן אני אמרתי את זה גם לאמא, שנראה לי שגם אני הייתי יכולה לגדל לי כוכב משלי בכדור־חלל כזה אילו היה לי, והזכרתי לה שוב כמה שהייתי רוצה שיקנו לי גם אולי מתישהו. אבל אמא לא התרשמה, ואמרה לי כל מיני תירוצים, שזה המון אחריות, ודורש תשומת לב, ודיוק, והתמדה, והיא לא חושבת שאני מסוגלת לכל זה עם "האופי שלי", ככה היא אמרה. שהיה נמאס לי ממנו אחרי כמה ימים והוא היה נזנח והופך לערפילית של אבק, וסתם היו זורקים את זה למיחזורן. זה הרגיז אותי כי אני יודעת להיות אחראית, ובאמת ניסיתי לשכנע אותה עוד כמה פעמים, וגם הזכרתי לה איך הנבטנו עדשים בקיץ שעבר וכמה יפה הם צמחו, ושאם אני רוצה אני יכולה לשמור יפה מאוד על הדברים שלי וגם על מה שאני מגדלת. 

אבל אמא אמרה שלגדל כוכב זה לא כמו להנביט עדשים, זה תהליך הרבה יותר מורכב שדורש הרבה מחויבות והתעסקות יומיומית, והיא לא רואה אותי מתחייבת למשהו ברמה כזאת. אמרתי לה שאני אוכיח לה, שאני אראה לה שאני יודעת להתחייב לדברים, כמו למשל הגלשן אל־כבידה שהתחלתי להתאמן עליו. אמא אמרה שבואי נראה כמה מחויבות תהיה לי לגלשן הזה (היא גם שאלה אם הוא לא של רננה בכלל – הבטחתי לה שהוא בכלל לא מעניין אותה), אבל אני חושבת שהיא בעיקר שמחה שיש משהו אחר שיעסיק אותי ואני אשכח מהכדור־חלל של רננה. 

אז קבעתי עם רעות להיפגש אחרי בית־הספר כל אחת עם הגלשן שלה להתאמן בתרגילי ריחוף. אבל לפני שעמדתי לצאת, שמעתי צווחה קצרה מכיוון החדר של רננה, אז עזבתי הכול ורצתי לראות מה קרה. רננה הייתה רכונה מול הכדור־חלל שלה. היא הצמידה את העין לצינור שהודבק לדופן הכדור. "מה קרה?" שאלתי אותה. היא לא נראתה מודאגת אלא להפך, נראה שהיא מתרגשת ממשהו. 

"בואי תראי," היא אמרה לי ונתנה לי להסתכל דרך הצינור. זה היה טלסקופ זעיר, והיה אפשר לראות בעזרתו את הכוכב של רננה מקרוב. בימים האחרונים הכוכב התפתח מאוד. המים שהיא מילאה הגיבו עם החומר שהרכיב את הכוכב והתקרר, וגדלו מתוכו כל מיני צמחים עשביים שכיסו את הכוכב בכתמים ירוקים. אבל עדיין לא הבנתי מה גרם לה לצעוק ככה. כיווננתי את הטלסקופ לנסות לסרוק את השטח מסביב, עד שקלטתי אותו. מאחורי אחד השיחים היה שם יצור קטן, כתמתם ופלומתי שחיפש משהו בין העלים המחטניים, כנראה משהו לאכול. 

"וואו, יש לך שם יצור חי!" אמרתי בהתפעלות, והחזרתי את הטלסקופ לרננה שנראתה מאוד מרוצה מעצמה. 

"כן, פחדתי שזה לא יצליח, אבל בסוף הכול עבד לפי התוכנית, והצלחתי ממש ליצור חיים!" היא אמרה בסיפוק. 

טוב, זה באמת מרגש שמצליח לך כזה דבר. אמרתי לה "יופי, תשמרי עליו," והלכתי לפגוש את רעות.

 

רעות היא חברה שלי עוד מכיתה א'. תמיד היינו יחד בכיתה, והייתי אצלה המון בבית. גם לה יש אח גדול, יותר גדול מרננה. היום כשנפגשנו הראיתי לה את הגלשן החדש שהבאתי כדי לעשות תרגילי ריחוף ביחד והצעתי שהיא תלמד אותי כמה תמרונים שהיא למדה, וגם סיפרתי לה על כל הדברים המדהימים שהתרחשו בחדר של רננה. אבל רעות לא נראתה יותר מדי סקרנית לשמוע על ההישגים של אחותי עם הכדור־חלל שלה. זה דווקא הפתיע אותי, כי בסך הכול רננה חוללה שם דברים די מטורפים.

"זה… לא מעניין אותך?" שאלתי באיזה שלב, והיא ענתה, "כן, זה פשוט די מזכיר את מה שהיה עם נדב כשהוא קיבל את הכדור שלו."

"נדב, מה, לנדב גם היה כזה… גם יש לכם כדור חלל?" נדהמתי, רעות אף פעם לא הזכירה דבר כזה.

"אה, כן. די מזמן. הוא קיבל אותו לכבוד איזה משהו, והוא התעסק אתו קצת אבל… מהר מאוד נמאס לו מזה. הכול נהיה שם איזה מרק לא ברור ולא עניין אותו לנסות לתקן את זה."

"מה, אז איפה הוא עכשיו?" שאלתי.

"לא יודעת. שנים לא ראיתי אותו. בטח זרוק איפשהו. את יודעת מה, בטח שמו אותו במחסן." לא האמנתי שאני שומעת דבר כזה. כבר יש להם דבר מדהים כמו כדור חלל והם זורקים אותו במחסן? איך זה נראה להם הגיוני? ורגע, אם הם לא צריכים אותו… 

"את חושבת שאפשר למצוא אותו שם? אני מתה שיהיה לי כדור חלל, ואם הוא סתם שוכב שם…"

"לא נראה לי שיש בעיה, גם למצוא אותו שם. זה ארכיווצן, הכול מסודר שם," רעות אמרה, והיה ברור לשתינו שהגלישה תחכה לפעם אחרת. 

רעות הובילה אותי לחדר האחורי בבית שלהם, למשהו שנראה כמו ארון עם דלת מיוחדת, כבדה ומתכתית ועם צג. לנו אין ארכיווצן בבית אז לא ידעתי איך מתפעלים דבר כזה. רעות לחצה על כפתור בפינה של הצג והוא התעורר והציג לנו את התפריט. רעות תקתקה "כדור חלל" על צג המגע, והוא באמת נמצא במאגר. רעות לחצה על אישור, והדלת נפתחה לקראתנו, חושפת מה שנראה כמו סדרה ארוכה של תיקיות שהתקדמה ונפרשה יחד עם המגירה, עד שהכול עצר, כשתיקייה אחת במרכז השורה, קרוב אלינו, נעצרה נשענת לאחור כדי להדגיש שהיא מחזיקה את מה שביקשנו. רעות שלפה את התיקייה, פרשה את הקיפולים שלה עד שהייתה באורך וברוחב שהיו במימדים דומים למה שהכרתי מהכדור של רננה, ואז, כשפתחה את התיקייה, נפרש מתוכה הכדור בגודלו המקורי. 

הוא נראה מאוד שונה ממה שהלך בתוך הכדור של רננה. לא היה בו כוכב, וגם לא ראו בו חלל או שמים או שום דבר בעצם, הכול היה מין דייסה חומה אפרפרה, כמו סופת חול אינסופית שכלואה בצנצנת.

"הנה," רעות אמרה. "אולי אצל רננה זה נראה יותר מרשים, כאן זה פשוט… זה." והיא הרימה את הכדור וקירבה אליי. "את רוצה את זה?"

"כן, ברור! זה מה שאני הכי רוצה כבר כמה זמן," עניתי וקיבלתי ממנה את הכדור. "תגידי, זה בא עם איזושהי ערכה?"

"אני חושבת שכן, אבל לא נראה לי ששמרנו אותה, אפילו לא במחסן. נדב פשוט זרק הכול, רק את הכדור לא הרשו לו כי אמרו שהוא נורא יקר. אבל את כל החומרים שהגיעו הוא כבר ערבב בפנים, אז הכלים היו ריקים. ואז כשהוא לא ידע מה לעשות עם מה שיצא לו, כבר לא היה לו מה להכניס או על מה להסתכל, הכול נראה פשוט… ככה," היא החוותה על הבלאגן חסר הצורה שהיה בכדור. "בהצלחה, מה שנקרא."

התאפקתי לא לרוץ משם עם הכדור ה"חדש" שלי, גם כמעט שכחתי שם את הגלשן. לא שכחתי להגיד המון תודה לרעות והבטחתי שמתישהו בטוח נעשה את התוכנית המקורית עם הגלישה. חזרתי עם הכדור הביתה (ועם הגלשן מתחת לזרוע) וישר נכנסתי אתו לחדר שלי, הצבתי אותו על השולחן והתחלתי לחשוב מה עושים עם הכדור הזה במצבו.

 

חוברת הוראות לא הייתה לי, וגם לא כל כך מושג מה עושים. שיחקתי עם הכדור באצבעות והתמסרתי לתחושה שלו, כמו מין בלון מים שאיכשהו עשוי מזכוכית או איזו מתכת מאוד גמישה. היה מעניין לראות איך המערבולות של החול איכשהו הגיבו למגע כף היד שלי, כאילו האצבעות שלי הראו להן סביב איפה להסתחרר. שיחקתי קצת בלהסיע את המערבולות סביב הכדור, עם אצבע אחת, ואז עם כמה אצבעות, ואז עם כל כף היד, ועם שתי הידיים, ואחרי כמה דקות כאלה הרגשתי כאילו אני מצליחה לכוון או ממש להסיע קצת את הערבוביה הזאת באיזושהי צורה. זאת אומרת, המערבולת עדיין התערבלה, אבל לאט לאט ראיתי שיש חלקים בכדור שמתחילים להיות יותר ריקים, ושמשהו בתנועות שלי מושך את המערבולת רחוק מהם. 

ואז, לא יודעת מאיפה עלה לי הרעיון, אבל התחלתי בעצמי לעשות מערבולת משלי. שפשפתי את הכדור בתנופה של הזרועות בתנועה מעגלית, יד רודפת יד, וראיתי איך החומר החולי רודף אחרי הידיים שלי, מסתחרר סביב העיגול שיצרתי. הלב שלי דפק חזק מהתרגשות, לא העזתי לנוח לרגע. המשכתי עוד ועוד במעגל שיצרתי. הידיים שלי כבר התחילו לכאוב, אבל ראיתי איך המעגל הולך ונבנה, הולך ומתהדק, עד שנוצרה מערבולת יפה ועגולה ואחידה ישר מולי. 

הסתכלתי ישר לתוך עין הסערה שאני הובלתי, לחור השחור שבמרכז של החומר שהסתחרר סביבי בתוך הכדור. הרגשתי שאני חייבת לעצור, לא יכולתי להמשיך יותר, אבל גם לא יכולתי להרשות לחומר להתפזר חזרה. באינסטינקט של הרגע, תפסתי את הכדור משני צדדיו ודחפתי את האף והפה לעבר עין הסערה, ושאפתי שאיפה ארוכה. 

החומר הגיב מיידית לפעולה. מכל ההיקף של המערבולת החומר נשאב והתקרב לכיוון שלי. החור שבאמצע המערבולת נסתם והצטבר סביב הנקודה שבה הפה שלי היה. שאיפה אחת שלי והחומר התגבש לערימה אחידה של חומר חולי בוצי עפרי שכיסה את כל שדה הראייה המופתעת שלי. 

הריאות שלי כבר התפקעו מרוב שאיפה, ובלית ברירה נשפתי בכוח את האוויר שהצטבר אצלי. גם לזה היה אפקט מיידי. הערימה המגובשת נורתה מדופן הכדור לעבר המרכז, עדיין בצורתה האחידה, והתחילה להסתחרר במרכז הכדור. לאט לאט הגוש חסר הצורה התחיל להיות מושפע מהסיבובים, והתחיל להיראות כמו משהו שאולי מזכיר איזה גרם שמימי. חסר צורה, עם גוון בהיר ולא מחמיא של חום אפרפר, אבל לגמרי שלי. כוכב משלי!

 

זה היה השלב שבו קראו לנו לארוחת ערב, אז עזבתי את הכדור שלי בחוסר חשק והלכתי לשולחן, לספר לרננה מה הצלחתי לעשות. רננה הקשיבה בהבעה מרוחקת, כאילו אני חייזרית שמתחזה לאחותה שהיא פוגשת בפעם הראשונה. היא אמרה בסוף שמי שלא עובד לפי ההוראות לא יכול לצפות שייצא לו משהו מוצלח. ואז היא גם הסבירה לי שעם הידיים והפה אני יכולה רק להזיז ולשלוט על התנועה של החומר שבתוך הכדור, אבל אני לא יכולה להכניס חומר חדש לתוכו, ובשביל זה צריך כלים מיוחדים כמו אלה שמגיעים בערכה. היא הסכימה לתרום לי את אחד המזרקים שלה כדי שאני אוכל להמשיך לשחק, ככה היא קראה לזה. ואולי זה באמת משחק, אבל באותו רגע הרגשתי שזה משהו יותר גדול מזה, וקצת נעלבתי. אבל שמחתי שהיא משתפת אתי פעולה ונותנת לי מזרק.

לפני השינה, עם המזרק שרננה נתנה לי, רכנתי שוב מעל הכדור שלי, והסתכלתי על הגוש שבמרכז שעדיין הסתובב סביב עצמו, ונראה עכשיו יותר בדרך להיות בצורה של כדור, אבל יותר כמו תפוח אדמה. החלטתי לתת לו להמשיך לקבל צורה לפני שאנסה להוסיף לו משהו חדש, אז הלכתי להירדם עם הפודקסטלפתיה שלי.

בבוקר אחרי שצחצחתי שיניים הסתכלתי שוב על הכדור שלי, והגוש בתוכו גם הוא נראה עכשיו די כמו כדור בעצמו, אפור וצחיח כמו איזה ירח. הצחצוח נתן לי רעיון. הבאתי את כוס השטיפה עם קצת מים ולקחתי את המזרק. מזגתי לתוכו את המים שבכוס, והזרקתי לתוך הכדור. המים השתבללו לעבר המרכז של הכדור ונספגו באדמה של הכוכב שלי. חזרתי על הפעולה עוד כמה פעמים ובכולן המים פשוט נבלעו בתוך הכוכב בלי להראות סימן שזה עושה משהו. אולי באמת חייבים חומר מיוחד כמו שמגיע בערכה של רננה כדי שיקרה משהו מעניין. חבל, לפחות ניסיתי. עזבתי את הכדור והלכתי להתלבש ולהתארגן לבית הספר.

אחרי הצהריים חזרתי ישר לחדר לראות מה עוד אפשר לעשות לכוכב שלי. ישבתי והסתכלתי עליו מסתובב סביב עצמו, עגול וחום אפרפר עם כל מיני כתמים ופסים בהירים שהוא צבר במהלך הסיבוב, והתחלתי לחשוב שהוא דווקא די אסתטי ככה, כשפתאום ראיתי שם איזה נצנוץ. גלגלתי את הכדור בזהירות לחפש מאיפה הוא הגיע, ואחרי כמה דקות של סיבובים מבפנים ומבחוץ איתרתי אותו. זאת הייתה גומה שנוצרה איפשהו על הכוכב שלי שמתוכה בקע אגם לא גדול, אבל ברגע שידעתי איפה לחפש אותו הצלחתי לזהות אותו בכל סיבוב של הכוכב. 

בלי לחשוב פעמיים, הלכתי ומילאתי בקבוק גדול מלא במים, ולאט לאט הזרקתי את כולו לעבר הכוכב שלי. ההשפעה של המים עדיין לא הייתה מרשימה, ותהיתי איך זה שאצל רננה הספיקו כמה טיפות מדודות כדי לחולל כל כך הרבה השפעה. אולי החומר שהגיע בערכה שלה הרבה יותר מרוכז ומגיב טוב יותר עם מים. אולי החומר שנדב פיזר כאן יש לו הרכב אחר. אולי יש הרבה יותר ממנו. אולי זה פשוט חומר שסופג המון מים. מילאתי עוד בקבוק והזרקתי גם אותו, ועוד אחד, ועוד אחד. ואז התעייפתי ממנו והלכתי לעשות משהו אחר. 

נזרקתי קצת במציאות מדומה. מצאתי שם כמה בנות מהכיתה ועשינו תחרות רכיבה על חדי קרן. זה לא היה ממש כוחות, כי לשוהם היה אוכף זהב שעשה את החד קרן שלה הרבה יותר מהיר, אבל בסך הכול היה כיף. יותר כיף מלהכין שיעורים בכל מקרה. פתאום המחברת החכמה שלי התחילה לצפצף, ואחרי כמה זמן הפסקתי להתעלם ממנה ופתחתי אותה. התכתבתי איתה על הנושאים שנתנו לנו לתרגל בבית בחשבון ובהיסטוריה, עד שסוף סוף היא הואילה בטובה להסכים שתרגלתי מספיק ושהבנתי את הגורמים וההשלכות של מהפכת הגרעין השנייה. מרתק.

 

חזרתי לבדוק מה שלום הכוכב שלי, וראיתי שהוא שינה לגמרי את הצבע. מהקצף והגלים הבנתי שהכוכב מוצף במים, אבל הם לא היו כחולים אלא מין גוון כהה נוטה לשחור. למה הים שלי לא כחול? טוב, מים הם בכלל שקופים. השמים כחולים, והים כחול כי הוא משקף את הצבע של השמים. חסרים לי שמים! ואטמוספירה. ועכשיו גם יבשה, אבל בזה אני אטפל יותר מאוחר. הייתי חייבת להשיג איכשהו שמים, אוויר, אוויר… זה נתן לי עוד רעיון. לקחתי את המזרק, פירקתי את הבוכנה שלו, שמתי את השפתיים על הגליל, הצמדתי את החוד לכדור, ונשפתי. ונשפתי. ונשפתי. הכוכב שוב יצא משיווי משקל והתחיל להסתחרר במסלול שיכור ולעשות שמיניות סביב המרכז. המשכתי לנשוף. דמיינתי שאני מנפחת בלונים כדי לפזר סביב כל האולם שבו חגגו לרננה בת מצווה. בסוף לא יכולתי יותר, והלכתי להתקלח, ואז גם הלכנו לאכול ארוחת ערב. לפני השינה הכוכב התאפס על עצמו וחזר להסתובב במרכז הכדור שלי. הלכתי לישון. בלילה חלמתי שאני מרחפת בחלל בתוך כדור החלל שלי ומשקיפה מלמעלה ורואה דווקא את הכוכב של רננה, ירוק ומלבלב ומלא יצורים חיים.

כשקמתי בבוקר ראיתי שהאוויר שנשפתי עשה איזה שינוי. על אפקט החממה וההתחממות הגלובלית למדנו בהיסטוריה אקולוגית בשנה שעברה, אז ידעתי לזהות את תהליך האידוי שהכוכב שלי התחיל לעשות. עוד ועוד מים הצטברו לשכבת עננים שעכשיו שייטה מסביב לכוכב שלי, והים התחיל להתייבש בכל מיני מקומות. אני בעצם נשפתי פחמן דו־חמצני, שזה מה שהצמחים נושמים, אז קיוויתי שהחומר שנדב ערבב והתגבש לכוכב שלי מכיל גם זרעים של צמחים. קמתי להתארגן ללכת לבית הספר ונתתי לכוכב שלי לעשות את שלו.

 

בסוף קרה מה שקיוויתי, כי החומר הזה בכל זאת יצא מתישהו מתוך ערכה מסודרת של כדורי חלל, אז היו בו תנאים ליצירת חיים אם רק לא מתעללים בו כמו שנדב עשה. בימים ובשבועות שחלפו מאז הכוכב שלי לאט לאט הצמיח עשב, והעשב גדל לשיחים, והשיחים לעצים. מדי פעם שיתפתי את רננה בהישגים של הכוכב שלי והיא הראתה לי את שלה. היו אצלה שם הרבה יצורים חיים מכל מיני סוגים, שבעיקר נראו כמו לטאות גדולות, חלקן פלומתיות, חלקן מעופפות, חלקן גדלו לממדים ממש מפלצתיים. אצלי היו רק עלים וצמחים. לא הצלחתי לראות שום יצור, גם כשרננה השאילה לי את הטלסקופ שלה.

גם רעות לא הבינה למה לא גדלים אצלי יצורים. היא אמרה שאולי הכדור של נדב מקולקל, או שהוא הרס שם משהו. אמרתי לה שזה אולי קשור לזה שלא היו לי חומרים כמו בערכה ואלתרתי עם דברים שהיו לי, אז בטח אני אשמה בזה. היא כבר שמעה ממני את הסיפור על איך הזרקתי מים מבקבוקים ואיך נשפתי את החיים שלי. ישבנו אצלה באחר הצהריים ההוא, אחרי שסיימנו לגלוש באנטי כבידה ונמאס לנו לשחק טניס במציאות מדומה, ואכלנו תפוחים שאמא שלה הגישה לנו. "דברים שהיו לי," חשבתי בקול רם והסתכלתי על ליבת התפוח שסיימתי. "תגידי, איך עובד הארכיווצן שלכם?"

 

רעות לקחה אותי שוב למחסן שבקצה הדירה שלהם, ולחצה על כפתור "חדש" על מסך ההפעלה של הדלת. מתוך חריץ, שעד עכשיו לא שמתי לב אליו כי הוא השתלב בעיצוב של הדלת, נשלפה תיקייה ריקה. רעות לקחה אותה ופתחה אותה מולי. "זאת תיקייה אירכווץ," היא הסבירה. "כשאת נגיד שמה משהו בתוכה, כאילו לא משנה כמה גדול, אז היא יודעת לשטח אותו כשהיא נסגרת עליו. את יכולה עכשיו לפרוש אותה לאיזה גודל שאת צריכה, ואז את שמה מה שאת צריכה בפנים וסוגרת, ואז את יכולה לקפל אותה בחזרה לגודל הזה."

"וזה ממש מקטין את מה שהכנסת אליה?"

"זה… מכווץ," רעות היססה. "כאילו, את לא רואה בדיוק מה קורה למה שאת שמה בפנים, זה בתוך התיקייה. וכשאת פותחת אותה אז מה ששמת הוא גדל חזרה. אז את לא רואה אותו קטן בפנים, או איך הוא שטוח כמו פיתה."

"ואפשר לקפל את התיקייה… עוד?"

"אה… נראה לי, אולי. זה הגיוני שאם מקפלים אותה עד לגודל הזה, אז שיהיה אפשר להמשיך עוד, זה פשוט הגודל של המגירה אז אנחנו לא צריכים יותר."

"הבנתי… אני יכולה תיקייה אחת כזאת?"

רעות הייתה צריכה לברר עם אמא שלה, והיא הרשתה לי לקחת תיקייה אחת. לקחתי את הליבה של התפוח שלי ואת של רעות ושמתי בתיקייה.

בימים הבאים כל פעם שראיתי מישהו אוכל איזה פרי ביקשתי שישמור לי את החרצן, ואספתי בתוך התיקייה שלי את כל החרצנים והגלעינים והגרעינים שהצלחתי לאסוף. בבית הספר הצבתי "פח לקומפוסט" וביקשתי מהמורה לעודד תלמידים לזרוק את השאריות של הפירות שלהם לפח שלי. היא כמובן מאוד התרגשה מהמודעות האקולוגית שלי, ותוך שבוע היה לי שק מלא. 

ישבתי בחצר עם השק, ופרשתי את התיקייה לגודל ענק, פי ארבעה מהגודל של השק, ואז רוקנתי אותו לתוך התיקייה. היה ריח מעניין, אבל הוא עבר ברגע שסגרתי את התיקייה על התכולה. קיפלתי שוב ושוב ושוב עד שהתיקייה הייתה בגודל של מחברת, ואז נכנסתי איתה הביתה לחדר שלי. ליד כדור החלל המשכתי לקפל את התיקייה עוד ועוד. הקיפולים הבאים היו יותר קשים כי התיקייה התחילה להתנגד. קיפלתי אותה לגודל של כף היד שלי, במאמץ מסוים לגודל של אגרוף, ועוד שלוש פעמים אחר כך היו כבר ממש קשות. הייתי עכשיו עם תיקייה בגודל של קצה האצבע שלי, וזה כבר היה גודל שאפשר להשחיל לבוכנה של המזרק. לחצתי על הבוכנה בכל הכוח, ושמחתי שהוא לא התפרק. הלחץ הצליח לתת לתיקייה עוד קיפול אחרון ואז היא נורתה מתוך השפיץ של המזרק פנימה אל תוך הכדור. לא ראיתי מה קרה לה, היא בטח התרסקה לתוך הקרקע של הכדור ונטמנה באדמה שלו. עכשיו נשאר רק לחכות.

 

מזל שהתהליכים בתוך כדור־חלל קורים מהר. בשבועות שעברו אחר כך התיקייה כנראה נרקבה באדמה ופיזרה את כל הטוב שהיה בה, כי התחילו לנבוט באדמה עצי פרי. תוך כמה חודשים הכוכב שלי נראה כמו גן פראי וקסום שמלא בפירות ודשא. גם אבא ואמא התרשמו ממה שהצלחתי לגדל, לגמרי בעצמי, בכדור־חלל שלי. כשהזכרתי לאמא איך היא חשבה שאני לא מספיק אחראית כדי לגדל כוכב משלי, היא ליטפה לי את הראש ואמרה שהיא טעתה, ושהוכחתי שאם אני באמת רוצה משהו אני יודעת לעבוד קשה כדי להשיג אותו. 

עכשיו הבת־מצווה שלי התקרבה, וההורים שלי ידעו מה אני הכי רוצה בעולם שהם יקנו לי לכבוד האירוע. לא כדור־חלל, זה כבר היה לי. בעצם היו לי עכשיו שניים. לרננה כבר קצת נמאס מהכדור שלה והיא מסרה לי אותו שאני אשמור לה עליו.

 

וכשאבא נכנס עם הקופסה הצבעונית והבינונית, הסתכלתי בחיוך ענק איך הצבעים מתחלפים בין צבעי הקשת, וכשהם הגיעו לאזור שבין ורוד לסגול, תלשתי את העטיפה ופתחתי את מה שידעתי שמחכה לי בפנים. חיבקתי את אבא ואת אמא ואמרתי להם שאני אוהבת אותם.

בסוף המסיבה הוצאתי את ערכת הדימיות מקופסת המתנה ולקחתי אותה לחדר. הוצאתי את חליפת המציאות המדומה מהארון וחיברתי את שבב הדימיות לקסדה, ואז לבשתי אותה בזהירות. לקחתי מתוך הערכה את הרובוטית הזעירה בשתי אצבעות, והכנסתי אותה למזרק עבה. לחצתי על הבוכנה והרגשתי איך הקישור נכנס לפעולה. 

הסתכלתי מסביב וראיתי איך אני מרחפת, עפה בחלל הסמיך שמעל הכוכב שלי. הצבע השחור של החלל התערבל סביבי ומרחוק ראיתי את הגולה הכחולה־ירוקה שאני מרחפת לכיוונה. ככל שהתקרבתי הגוש הירוק התחיל לקבל צורה של עצים קטנים שהלכו וגדלו מרגע לרגע. הכבידה שהתחילה לפעול עליי הפעילה את מנגנון ההגנה של הרובוטית ומדחפים קטנים בידיים שלי התחילו לפעול כדי להאט את הצניחה שלי למטה למטה עד שנחתתי בין העצים. 

הרגשתי בסיפוק את הדשא מתחת לכפות הרגליים שלי, עברתי וליטפתי את העצים שגידלתי, וקטפתי לי תפוח מאחד העצים, גדול ואדום ועסיסי, ושאני לא מסוגלת לאכול. שלום, גן העדן הפרטי שלי. קוראים לי גאיה, אבל אתה יכול לקרוא לי חוה.