המשוגעת מרחוב כוכבים

בחיי שהאישה הזו ריתקה אותי. הייתי מסתכלת עליה ארוכות שהתהלכה במעלה הרחוב בהליכת שנדמתה כהליכת כלב נטול גפה. 

 

הייתי קטנה. אולי בת 8 . הייתי מתבוננת בה כך סתם בחמלה עת שהייתה צועדת לצידי הכביש עם הבגדים המשונים שלה. כשהייתי קצת יותר גדולה בערך בת  אולי11 , העניין שלי בה מצא ביטוי מכוער במיוחד. חמדתי לצון  על חשבונה ולא לבד. ככה זה ילדים משועממים. היינו  אני וחבורת הילדים מהשכונה חוגגים על חשבונה . כן על חשבונה. בלי נקיפות מצפון. זאת האמת הפשוטה. איזה דוחים היינו. היא הייתה סך הכל אישה. לא ממש מבוגרת. אישה טובה. בת ארבעים בערך . כך היה נדמה לי. מוזנחת להחריד. היום קוראים לזה פגועת נפש ואז פשוט קראנו לה המשוגעת או כוכבה  כריות. למה כריות תשאלו. טוב זה הסבר פשוט. היה לה זוג ישבנים ענקיים שנראו כי דחפה לשם שתי כריות שינה.

 

האימהות הדאגניות שלנו, היו אומרות לנ לא להתקרב ולהתעסק אתה, כי היא "קצת לא בסדר". "מה זה לא בסדר?!" אתגרתי את אמא שלי פעם . "תגידי אמא " אתגרתי  " .. דודה רבקה מאשדוד. זאת עם המטפחות הצבעוניות שלה כאילו הייתה דיילת באל על . כן , כן רחל. עם ריח השום הכבד שנדף לה מהבגדים. ההיא שהיו לה התפרצויות זעם מפחידות על מאיר הבן הקטן שלה. תגידי דודה רחל , היא כן בסדר?!". כעסתי.

 

חוץ מזה, שכוכבה הייתה אישה כל כך צנועה ושקטה. משוגעות אמיתיות כך חשבתי, עושות הרבה יותר רעש והיא- כוכבה, פחדה כל כך מהצל של עצמה. איך תפגע אישה חלשה זו שמפלסת את צעדיה המוזרים, השבריריים בזהירות רבה, בילד ,או, בפרח או סתם.  

                                                                                     –

כוכבה זו, הייתה מתגוררת בדירת חדר מעופשת בדירות עמידר, עם אמה הזקנה. אני כמעט בטוחה  שהן היו נשים דתיות או מאמינות , או, איך שקוראים לזה. כי לפעמים היא הייתה מתעטפת במטפחת ראש והולכת בחצאית ארוכה וכבדה בייחוד סמוך לחגים . היא הייתה מסתובבת ליד בית הכנסת הקטן ברחוב . מי יודע, אולי למצוא שידוך טוב. כך שמעתי שהשכנות מרכלות. אבל היא לא מצאה כמובן. היא הייתה משוגעת- ואנשים לא אוהבים אנשים משוגעים ובטח לא מתחתנים איתם.  למה ?!, אולי כי השיגעון מדבק- זה כתוב בכוכבים .

 

כוכבה. אנשים סלדו מכוכבה. פשוט  כי היא הזכירה להם לפעמים את עצמם  ולא תמיד עצמך זה דבר כל כך נעים להיזכר בו.

 

כוכבה דווקא די אהבה אותי, למרות שדי ניצלתי את יחס הקרבה שלה להרוויח נקודות פופולריות אצל החבר'ה ולספק להם רגע מפוקפק של נחת. כוכבה כמובן לא ממש הבינה את זה ,או, לפחות לא הייתה מודעת לזה. היא הייתה צוחקת אתנו, בעוד אנחנו היינו פשוט צוחקים עליה.  

 לעיתים, הייתי צופה בה מחלון הקומה השלישית של דירת הילדות שגדלתי בה בראשון לציון, כאשר היא עולה בהליכתה המשונה במעלה הרחוב. כל האימהות שלנו, היו נשים עובדות ועסוקות. הן היו מתלבשות בסגנון הנשי של שנות ה – 80. הן היו דופקות הופעה בשמלות גופייה פרחוניות ומטיילות ביום שבת בערב ,עם הילדים וקונות פיצה ואילו כוכבה. היא הייתה מסתובבת רק עד המכולת של אמציה לבין הבית שלה בבגדים מרופטים וגם לא היו לה שום ילדים לקנות להם פיצה. 

  צר היה לה בדירת החדר של עמידר עם האימא הזקנה שלה. וכשרצתה לנער עצמה מריח הזקנה והנפטלין שאפף את ביתם הייתה יוצאת החוצה .לטייל ,לנשום. הילדים הריחו  מייד כמו דם טרי שניגר בנחירי כריש רעב, שהיא מסתובבת בחוץ והעבירו מסר מאחד לשני . הם היו מייד מתקבצים להרוויח כמה רגעי בידור חינם על חשבונה. בידור זמין. כמו  סוכר זמין מסוכריית טופי ,להפיג בו את שגרת היום המשעממת והחמה .לפעמים, כשהיא הבינה כי היא אובייקט לצחוק ולקלס, היא הייתה מנסה בכוחותיה המעטים לצעוק עליהם ולפזר את ההפגנה שנוצרה סביבה. המחזה הזה היה פתטי כמו  לראות פינצ'ר קטן מיילל בנביחות צווחניות מול רוטווילר זקוף ומאיים בלילה מלא כוכבים . הפחד והניסיון שלה להתגונן רק העלו  את מפלס הצחוק לילדים . בהיעדר מבוגר שיעבור באקראי ויכבה את האירוע, הילדים גנבו רגע של הנאה סדיסטית על חשבון אישה שהגורל הטוב פסח עליה. לגמרי.

כך חלפו להם השנים. אני עדיין המשכתי לעקוב אחריה עולה בשביל הנשקף מהמרפסת. היא נראתה מבוגרת למרות שלא ידעתי מהו גילה האמיתי. היא פשוט הייתה אישה טבעית. כזו שאינה צובעת את השיער. משנה לשנה התכסה השיער שלה לבן  כמו הר חרמון בחורף טוב.  טבעית כך שבעמידה במרחק סביר, ניתן היה להבחין בבירור בחתימת זקן ושפמפם על פניה חרושות הקמטים. היא מעולם לא ביקרה בסלוני היופי כמו האימהות כוכבות הקולנוע שלנו. טבעית כך שכשהייתה מחייכת לעברך חשף החיוך, שיניים תותבות. כאלה שהדבק הרעוע שלהן שיווה להם תנועתיות מוזרה בתוך הפה שלה עת דיברה .לעיתים חששתי שיום אחד הם פשוט יצאו מהפה שלה תוך כדי דיבור מהיר ויפלו עליי. איכסה.

–

  כשהייתי בערך בת 14 , שנתיים לפני שעזבנו את ראשון ועברנו למושב גן שורק, הייתי מדברת אתה יותר באריכות. היא הייתה מאד ילדותית והרגשתי כאילו אני מדברת אל ילדה קטנה. טון הדיבור שלי מייד התגייס ונהיה אימהי סבלני ואפילו מורתי קצת . כיוון שחסר היה לה יחס אנושי, היא הייתה מחכה בצימאון רב לשיחות הקטנות האלה בינינו. היא הייתה קוראת לי ממרחקים ורצה אליי ברגע שזיהתה אותי מרחוק . אפילו הייתה מרימה ראשה בעודה עולה בעליית הרחוב, לכיוון המרפסת שלנו, לבדוק אולי אני שם. לדעתי היא הרגישה שאני מהטובים. איכשהו. למרות שהייתי מעדיפה למחוק  מהפרוטוקול כמה סצנות שהייתי שותפה להן.

 כמה מסכנה היא תהיה שאמא שלה תסתלק מן העולם. חשבתי לעצמי. 

כמו בית שנפלה לו החומה. חשופה. פרוצה. מופקרת לעולם האכזר. כך תהיה כוכבה . 

 

אמא שלה נראתה אישה אפורה קרה ומרירה כמו שוקולד פג תוקף. אבל הייתה אמא, בכל זאת.  היות לה אמא היא כשלעצמה הגנה .היא טיפלה בה והלכה אתה לפעמים לטייל ברחובות העיר. כשהיא טיילה עם אמה ברחוב, שמתי לב שהיא לא הייתה חשופה לקונדסי והתעללויות הילדים, אלא, זכתה אף לשלום מנומס מסוג  "שלום כוכבה מה שלומך,  איפה את, לא רואים אותך כבר?". כשילדה מסתובבת עם אמא שלה, היא מוגנת. גם אם הבת בת 100 ואמא שלה בת 200. הם תמיד אמא ובת. מגינה ומוגנת.

                                                                            –

אני לא זוכרת מהו האירוע האחרון בחלק זה של חיי, שבו ראיתי את כוכבה. תמיד עניין אותי מה עלה בגורלה. האם היא עדיין, משמשת כליצן החצר לילדי הדור החדש של הרחוב האפרורי  ?!. או שמא היא בכלל לא שם,. אולי אימא שלה מתה והיא הייתה חייבת להתאשפז באיזה מוסד.

 

יש בעולם בטח המון כוכבות. הרהרתי. אנשים שמטיילים להם בין עולם של שפיות לתעתועי מציאות. כאשר אישה כמו כוכבה עטופה בגוף אישה קוראים לזה "משוגעת". אבל כוכבה לא הייתה כזו שהתאימה למוסדות של חולי נפש שעושים קולות משונים. בעיני היא הייתה פשוט מוזרה. יותר נכון מוזרה מעניינת.

בעולם משוגע כזה. בעולם שהחדשות עשויות טוב יותר מסרט אימה הוליוודי, בעולם  כזה אתה פשוט מפחד. מפחד מהכל. מסתגר ושומר בפורמלין על מה שיש לך. שלא ייקחו לך. שומר קרוב ללב שגם ככה מנסה לשרוד תחת עומס דפיקותיו.

בעולם כזה, סוגרים אנשים כמו כוכבה . כי אין לנו כוח להתמודד. אין לנו זמן . אנחנו נועלים אותן מאחורי דלתות אפלות במפתח חד כיווני. נעילה שנועלת את עצמנו מעצמנו.  

–

שהשתחררתי מהצבא חיפשתי לעצמי כיוון שיפתור לי כמה שאלות.

אז החלטתי ללמוד.

פסיכולוגיה. אלא, מה?!. 

ההחלטה הייתה לשביעות רצונם המלא של הורי הגאים, שאף שברו קופת חיסכון כדי לאפשר לי לגור במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. 

–

 אווירת הקמפוס הייתה מלחיצה ומהנה באותה מידה. מסלול הפסיכולוגיה דרש ממני כוחות ומשאבים רגשיים רבים. מאחר ותמיד הייתי אחת שלא יודעת ל"שבת על התחת" כמו שאומרים , הייתי תמיד בפיגור מה ובנחיתות מול אותן סטודנטיות נמרצות ומסודרות שהמחברות שלהן נראו  כמו תבניות ביצים מסודרות על מדף במכולת. ירושלים הייתה עיר מעניינת וקרה . קרה ובלי ים. עיר בלי ים חשבתי. המצאה מוזרה . חיפשתי נחמה חמה בקור הירושלמי הזה. באחד מלילות ינואר של חורף 85 , מצאתי עצמי בקולנוע סמדר, בסרט חדש של פיליני, יושבת מצונפת בתוך צעיף הפשמינה שלי. לבד. כמעט כרגיל.

עת החשיך האור בדרמטיות עם התרוממות המסך, הכיסא הריק שלידי התמלא בחום פתאומי משתעל ומהביל. ברקע נשמע מלמול מלחשש של "הופסס סליחה..". אך ההפרעה הזו, הייתה לי די חמימה וניסיתי להתקרב אל התחושה הזו עוד עד כמה שניתן . עם סוף המחצית הראשונה של הסרט העלה המסך את הכתובית הכחולה של ההפסקה והאור שהבזיק אילץ אותי לצאת מהתנוחה העוברית שאימצתי על הכסא .

"מצטער אם הפרעתי לך, פשוט  מיהרתי להגיע בזמן ". הקול שלידי פנה  אליי.

"לא, לא.  זה בסדר גמור " עניתי בנימוס.

 "אני כל-כך חיכיתי לסרט הזה של פיליני. אני מעריץ שלו.  סרט גדול לא ?! " סינן בנחרצות . " הא, דרך אגב אורן, נעים מאד!". הושטתי את ידי מוקסמת מהמראה החמים והמלטף של הבחור הקסום הזה. "דפנה" עניתי בקול קצת מצחיק וצרוד. "היי, את סטודנטית פה לא?!".  "כן. מה?  גם אתה?!,  לא זוכרת שראיתי אותך. מאיזה חוג אתה  תן לי לנחש .. משפטים?". ניסיתי להראות מנתחת אישיות מדופלמת. שנתיים בחוג לפסיכולוגיה צריכות להועיל במשהו.

"אני נראה לך כמו מישהו שיכול להיות עורך דין? , עם האיחורים שלי, כבוד בית המשפט לא היה משלים לעולם .." אמר ופיזר חיוך מושלג . צחקתי . " נו אז מאחר כרוני שכמוך ,אתה יכול להיות רק מהחוג להיסטוריה ? שם לזמן, יש משמעות לגמרי אחרת ". ניסיתי את מזלי בשנית פלוס שנינות.  

"טוב , תני לי לעזור לך קצת.  תראי, בחור כמוני ששרוף על פיליני רועד מהיצ'קוק ויודע מראש מתי צריך להגיע כל סרט לקולנוע סמדר יכול להיות רק מהחוג ל…".

"קולנוע ??!"  השלמתי אותו ונמסתי ברגע. סוף-סוף, חתיך אמיתי מהסרטים! . החיוך המושלג שהתפשט לו גרמו לי לרצות להיות אתו כרגע בסצנה האחרונה של חלף עם הרוח.

"לא הייתי מנחשת בחיי… האמת אני די מקנאה ". אמרתי בשקט . אורן הרים גבותיו ושאל  "למה?! ..  מה את לומדת גברת גשש בלש שכמותך?"  השפלתי את עיניי ועניתי בהתנצלות. " האמת שפעם חשבתי שזה יהיה הדבר הכי מרתק בעולם והכי נכון מבחינתי. חשבתי, שכאחת שאוהבת לחקור ומבינה בנפש האדם אין דבר שיוכל להתאים לי יותר מללמוד פסיכולוגיה.. אבל היום, אני לא כבר לא ממש סגורה על עצמי והאמת לאחרונה אני לא מרגישה מאושרת. חסר לי משהו בתהליך הזה ואני כבר לגמרי לא בטוחה לגבי הבחירה שלי." לא יודעת למה מצאתי את עצמי משתפכת כך פתאום בפני בחור שהכרתי זה עתה. העיניים הגדולות שלו כמו בלעו בשקיקה את הסיפור שלי והשיבו בכנות גמורה. "האמת דפנה, שאני חייב להתוודות שפעם פסיכולוגיה הייתה גם החלום שלי. תמיד הבנתי הכל יותר מכולם. הייתי החבר הכי טוב.  כזה שנשפכים עליו עם כל שיחות הנפש והלבטים הפילוסופיים. הייתי כזה שאוהב לצפות יותר מאשר לחיות ..   ". מרותקת להמשך הסיפור ולחוצה מכך שעוד שנייה יכבו האורות והמחצית השנייה תתחיל, סיננתי. "נו ו… איך הגעת לקולנוע? ". . "טוב ,זה יראה לך אולי קצת מוזר הקשר, אבל הבנתי שאת הכישרון הזה שלי באנשים ובהבנת נפש האדם אני יכול לבטא בצורה פחות מייסרת מאשר פסיכולוגיה .בדרך אומנותית. דרך הקולנוע." הופתעתי מהתשובה " וואו .. יש משהו בזה..". 

"את מבינה?.." הוא המשיך בדרמטיות. " ..  תראי, כמו הדמות הזאת של הזקן בסרט. האופן שבו פליני מטפל בכל ההיבטים הפסיכולוגיים שלו ולמה הוא חלה במחלה שבגללה הוא לא יוצא מהמיטה החוצה בכלל .זה פסיכולוגיה פרסה. נכון?! . מסכימה איתי?!".  

הצלצול המתריע על תחילת הסרט, נשמע. היינו חייבים להחליף עוד כמה משפטים בלחישות רטובות באוזן , כדי להשלים את השיחה שהתחלנו.

מעולם לא רציתי שסרט של פליני, יסתיים. פשוט חיכיתי לרגע שבו עיניו החומות ימלאו שוב את עיני בחמימות המתפשטת הזו. החמימות שכל כך חיכיתי לה בחורף הירושלמי.

הרגע הזה הגיע. אורן ואני יצאנו מאולם הקולנוע לקור המקפיא של ירושלים.

"טרמפ למעונות ?" שאל. " אתה בדרך לשם? אתה גר במעונות?" תחקרתי. "לא יקירתי, אני ירושלמי . מה? לא רואים עליי? "

 נעלבתי קצת על חוסר הפירגון המקצועי  והשבתי בהתקפה.  "כאילו, איך אני אמורה לזהות בדיוק ירושלמי, הא ?". "תראי..". אמר, בנחרצות " זה פשוט . את עטופה בכל הגרדרובה החורפית הזאת כאילו החזאי צפה מינוס 10 מעלות בעוד אני עומד פה עם סוודר דקיק בלבד.  זה סממן ירושלמי " לא נשארתי חייבת,  "הא… ואני חשבתי שזה בגלל שלגברים אף פעם לא קר..".  שוב התגלה החיוך ההורס הזה, עם הזווית הנוטה שמאלה ולמעלה. "נו, אז את באה לקורטינה שלי?". " מה זה?". הרמתי גבה. " זה כינוי חיבה לפיאט הירוקה והחורקת שלי." ניסיתי לשמור על פסדת האדישות הקלה. " אם זה בסדר מבחינתך אז אחלה. ניסע?".

–

הרומן ביני לבין אורן , היה מסוג הסרטים שצמרת במאי עולם, לא יכלה לביים.

התסריט התפאורה הלוקיישן, הכל היה פשוט במקום. אורן, האיר לי את כל מה שהתלבטתי בעצמי ועזר לי לפתור המון שאלות. הוא ליווה הקשיב אהב ותמך. אורן עזר לי להגיע למסקנה שאני צריכה לעזוב את הפסיכולוגיה וללמוד קולנוע וטלוויזיה. "זה  הכיוון בו תהיי מאושרת" כך אמר.  אמר וצדק.  

להוריי זה היה בבחינת בשורת איוב. עזיבה של החוג היוקרתי לפסיכולוגיה, לאחר שלוש שנים של לימודים  ועוד לטובת מה?!. לעתיד הרפתקני ולא ידוע שבדרך כלל מתאים לבוהמיינים מיוסרים, שיושבים בקפה כסית בתל אביב ??… 

אבל אני, חצי מסוחררת מהרומן שלי עם אורן וחצי מיואשת מהלימודים שדיכאו כל פינה יצירתית בנשמתי הייתי נחושה לעזוב הכל ומייד. וכך היה.

–

   7 שנים אחרי שעלו הכתוביות של הסרט של פיליני בקולנוע סמדר, אני יושבת עם אורן בסלון ביתנו ברמת גן.  השמיים  זרועי כוכבים . הורדנו לצפייה סרט ישן של פיליני. על השולחן יש בקבוק מרלו צ'יליאני וכמה כעכים מלוחים מפוזרים בקערה ליד מטבל גבינה חמצמץ.

בקבוק החלב של יאיר התינוק , מחכה בדממה בוטחת ליד בקבוק המרלו.. אני שוכבת עם ראשי על ברכיו של אורן, בעלי היקר ודמעות מלחלחות את פניי העייפות.

"דפנוש… " קולו המתוק של אורן מלטף לי את האוזן . "מה?.. מותק."  הוא ממשיך .התכווצתי לתוך גופו המקופל ואמרתי "אורן.. זוכר שסיפרתי לך שנתנו לי לערוך כתבה לערוץ 2 ..  נו זאת על בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ ועל השערורייה של אשפוז של חולים בכפייה. חולים שלא נזקקו כלל לטיפול והיו קורבן של בורות ניכור ואזלת יד של הרשויות" .  אורן העביר ידו על פניי ומחה את הדמעות שהתרבו בינתיים. "כן דפנוש, אני יודע שזה כואב, אבל מה קרה ? זו  לא פעם ראשונה שאת עושה כתבות על עוולות של אנשים מוכי גורל." 

 המשכתי, כשקולי דועך "נכון ממי, אבל היום כשנתבקשתי לתחקר לטובת הכתבה, את אחת הנשים שסבלה מהתעללות טיפולית פושעת באחד מהמוסדות… ". הדמעות תפסו חירות וירדו ברצף מבולי. "כן ממי, אני מקשיב..".  " ..אז לקח לי כמה דקות להבחין שהחיוך של הקשישה מולי  עם השיניים שיש להם תנועתיות משלהן ,כי הדבק של התותבות עשוי ברישול ,שייך לכוכבה. כוכבה "המשוגעת" מהרחוב שלי"

הבכי של יאיר שבקע מן החדר הסמוך התערבב עם הבכי שלי. בכינו בסימפוניית יבבות מוזרה. הלכתי עם בקבוק החלב לחדר החשוך לאור הכוכבים המנצנץ , כדי שאוכל לבכות שם בסביבה תומכת בכי .רק עוד קצת….בכי עם צליל כוכבים משוגע.

 

סוף