הלוטוס
תסתכל למעלה. תבחר כוכב. דמיין שאנחנו שם, נצנוץ אחד בשמיים, בתוך נחיל של כוכבים.
בוסטון
"אני אוהב אותך יותר מ… השמיים." מרטין אומר. אור הירח משתקף על משקף מרובע המונח ברישול על אפו המחודד. עיניו הירוקות כמעט וזוהרות על פני הפרצוף הרציני שלו.
"אני יודעת כמה אתה אוהב את השמיים." אני משיבה את התשובה הקבועה ומחייכת. אחרי שלוש שנים ביחד, אני יודעת מה לענות.
"ברור שאת יודעת." הוא פולט, ואז מפנה את מבטו אל על.
אני מחזיקה לו את היד שלא ימעד, במקום בו שיפולי הנחל מתחדדים, לא רחוק מסוף שדרת העצמאות. שלושים מטר ואנחנו בפארק. כיפת השמיים עוטפת אותנו בשמיכה מנצנצת. אני מצטרפת אליו להליכה לאורך שיפולי הנחל. רגלינו כמו מתחמקות מעצמן מקפלי מים הנשלחים לעברן, אולי מגאות רחוקה. ראשינו פונה אל החלל בין הצמרות המוארות קלות מפנסי הפארק הרחוקים. כתם שחור מלא בנקודות המסמלות תשוקה משותפת.
"מאיפה את חושבת שהוא הגיע?" הוא אומר ומחזיק את שתי ידיי בידיו.
"אני לא יודעת" אני בוחנת את הקמטים על מצחו. מרטין לא באמת מחכה לתשובה ממני. הוא כבר מאות שנות אור מפה. מוחו מרחף בין כוכבי לכת וגלקסיות זרות, שט במרחבים. "מאפייני המסלול שלו, …" אני מדקלמת שורה מאחת ההרצאות מלימודי הרדיו אסטרונומיה בקול עבה ככל שאני יכולה. "…כגון שינויי המהירות או הנטייה שלו ממישור המילקה, שונים מאלה של שאר האסטרואידים והשביטים המקיפים את מערכת השמש שלנו. לכן קשה לחזות את מוצאו," אני מדגישה וממשיכה "אך חישוב צורת מסלולו מראה שהוא בדרכו לחצות את מערכת השמש שלנו.. ולחלוף ממש לידנו."
מרטין מחייך בלי להסיט את עיניו.
את לימודי התואר התחלתי דווקא בפסיכולוגיה באוניברסיטה, תחום שעניין אותי בתור נערה, אולם העולם הפנימי של הנפש, קרץ לי הרבה פחות, אחרי שהתגלה העצם הזר. עברתי לבוסטון ללמוד אסטרופיזיקה ושם פגשתי את מרטין. אחרי שנה הוא החליף ליחסים בינלאומיים וממשל, המסלול המהיר לפוליטיקה, היכן שחשב שיוכל להשפיע יותר. שם הצעתי לו שכדאי לו להציע לי להתחתן איתו.
"זה הולך לשנות את הכל, שירה." הוא אומר, מביט אלי, אבל עדיין נמצא אי שם, רחוק ממני. אני מהנהנת להסכמה. זה לא סתם עצם. כולם דיברו על זה. צורה חרוטית כמעט מדוייקת, מסלול חוצה מערכות שמש ועובדה אחת מכריעה, לפי יחס פני השטח למסה המשוערת שלו, העצם שהתקרב אלינו במהירות, היה חלול.
אני מחבקת את מרטין והוא שב אלי מהמרחקים ומחזיר לי חיבוק.
אנחנו ממשיכים לאורך הפארק עד השביל שמחזיר אותנו אל הכביש ואל המציאות.
וושינגטון
"אתה מוכן? איך יכול להיות שלגבר לוקח יותר זמן להתארגן?" ממילא כל החולצות נראות עליו אותו דבר. הוא נשאר רזה וגבוה, לא משנה סוג, או כמות האוכל שהוא מכניס לתוך הגוף שלו.
"קצת סקסיסטי, הייתי אומר." הוא מפנה אלי מבט ממושקף וחיוך מתנשא.
"אני אראה לך סקסיסטי." אני אומרת ונשענת לאחור על המיטה. גם ככה אני מעדיפה להישאר בבית עם סרט טוב והאגן דאז, מאשר ללכת לכנס.
"במקרה כזה, אנחנו ממש נאחר." הוא סוגר את דלת ארון המקלחת. ההשתקפות שלו מגניבה אלי עוד מבט. אולי הוא מתלבט אם זה שווה את האיחור. חסר לו שהוא לא מתלבט. אבל אני יודעת מה הוא יחליט. הוא לא יסכים להגיע באיחור לאירוע עם הקולגות הפוליטיקאים שלו, אלא אם אני ממש ממש אתעקש.
"לדעתי זה קצת מטומטם." לא בטוחה שהתכוונתי לומר את זה בקול.
"הטוקסידו?" הוא צועד קדימה, כדי להסתכל על עצמו שוב, הפעם במראה שעל דלת ארון הבגדים.
"לא. החגיגה הזו. חג… לאסטרואיד."
"זה לא סתם אסטרואיד. זה העתיד." אני יודעת למה הוא מתכוון, אבל עדיין, יכולנו ללכת לראות את הזיקוקים מהגג של המלון או סתם לחגוג עם בקבוק יין טוב, כמו שנה שעברה. לא היינו צריכים להגיע עד וושינגטון.
"זה המקום להיות בחג הזה. וחוץ מזה," הוא אומר בטון מתנשא אבל מחוייך ומסדר את העניבה, "זה חג של ביחד."
"ביחד עם כל מיני פלצנים בחליפות ואוכל באלף דולר למנה." העקב שלי נוקש בקצב על רצפת העץ. הוא שם לב, אבל לא מגיב. גם ריב יגרום לאיחור.
"אולי יהיו גם ריקודים." הוא מציין ומזיז את האגן בתנועה לא חיננית, תנועה השאולה בחוסר הצלחה מופגן, מסרטון, אשר מופץ בכל מדייה אפשרית ברצף, כבר יומיים. ריקוד מרובה משתתפים, שהומצא לכבוד העצם.
הפעם האחרונה בה רקדנו היתה מסיבת הסיום של הפקולטה. גם אז נושא השיחה הנפוץ היה העצם הזר, אבל לפחות, זה לא היה פסטיבל. אם כי כולנו, כבר אז, היינו מודעים לעובדה שהוא היה הסיבה שבגינה הלכנו ללמוד.
"חג זה מסורת, זו משמעות." הוא אומר בטון לא משכנע מספיק. "וכל מה שאנחנו עושים עכשיו ישפיע על העתיד שלנו ושל הילדים שלנו. על האנושות כולה." הוא פונה אלי, "מעבר לאוצרות שאנחנו עשויים למצוא עליו ובתוכו, כימיה חדשה, פיזיקה חדשה, ידע…" הוא מצטט את הנאום של הנשיא ומוסיף קורטוב של ציניות. הרי צפינו בו ביחד.
אני מצטרפת לשורה האחרונה ואנחנו מצביעים כלפי מעלה, בדיוק כמו שהנשיא עשה בנאום "אבל יותר מהכול…" שנינו משתהים ביחד ובקושי משלימים את המשפט מרוב צחוק… "הידיעה המנחמת שאנחנו לא לבד."
"סוף סוף." אני פולטת בהגזמה מכוונת, כשהוא מתייצב ליד הדלת.
אנחנו נכנסים לרכב ומזינים את היעד.
האם מישהו הזין את היעד גם בעצם הזר? אני תוהה בזמן שהרכב פונה לכיוון הקפיטול. אני תוהה אם חוסר הידיעה הוא דבר המעצים את ההתרגשות לקראתו, או היא הייתה אפילו גדולה יותר, לו היינו מגלים את מוצאו.
אנחנו נכנסים לאולם ויש הרבה יותר אנשים ממה שציפיתי. מרחוק, אני מזהה את הארווי. הוא סיים שנה לפניי את הלימודים והתברג בסוכנות החלל. הוא מנפנף לשלום אל מרטין. אני לא מצטערת שהכרתי ביניהם. אין ספק שחלק מההתקדמות המהירה שלי בסוכנות, בזכותו של הארווי, אבל אני יודעת גם מהיכן נובעת ההתקדמות שלו, מהקשרים שמרטין שלי, מספק לו. 'זה די הוגן', אני מניחה. למרות שאני לא בטוחה ש'התקדמות מהירה' הייתה מה שאני חיפשתי.
אני מתנחמת בעובדה שהארווי איננו הסיבה היחידה. המחקר שלי 'דרכי פעולה אפשריות של המין האנושי במפגש עם עצם חייזרי' הוא היחיד המשלב אסטרופיזיקה ופסיכולוגיה. כמעט כל השאר התמקדו בתכולתו של העצם, כתוצאה מהגילויים שהתפרסמו על הרכבו המשוער ומראהו.
"אני חייבת קצת נוזל סוציאלי." אני אומרת למרטין. הוא משיב לי הנהון מחויך, אבל לא עושה סימן של התקדמות לעבר הבר. אני הולכת להביא לנו שתייה ועד שאני חוזרת עם שתי כוסות גבוהות של קוקטיילים אדומים עם מטריות סגולות שיביכו, אבל גם ישעשעו אותו, מרטין כבר עסוק בשיחה עם קבוצת אנשים לא רחוק מקיר האולם, המצופה פסי עץ בצבע אגוז.
אז אנחנו לא פה לחגוג, אני מפנימה באופן סופי. אני עוצרת באמצע הדרך וגומעת את שני המשקאות, אחד אחר השני וחוזרת לבר להביא עוד. אני אצטרך עוד לפחות שלושה או ארבעה, כי לפי הפרצופים הרציניים שלו ושלהם, אנחנו נישאר פה הרבה יותר ממה שתכננתי.
אני חוזרת עם עוד שני משקאות, מאחד מהם שתיתי כמעט חצי מבלי להרגיש. אני מנחשת את נושא השיחה גם מבלי להקשיב. כל מדינה עסוקה בתחרות מי תגיע אל העצם ראשונה. מרטין, ואני מעריצה אותו גם על זה, מנסה לאחד בין המאמצים כדי להגדיל את הסיכויים, וגם להקדים את רגע המגע הראשון.
מרטין מנפנף מרחוק וידו הימנית נשלחת לסדר את משקפיו. איכשהו, האכזבה והכעס מזה שזה הולך להיות אירוע משמים עוברים, כשהוא קורא לי להצטרף. אני לוגמת את שארית המשקה בשלוק אחד ארוך. חסר לו שיהיה לו מה להגיד לי. אני אענה לו ישר: 'במקום לחגוג ולרקוד, אנחנו למעשה בפגישת עבודה'.
בדרך הארווי מתייצב בדרכי. הוא לא מתאמץ להסתיר שזה לא במקרה.
"הי, איזה יופי שבאת, שי-רה." הוא אומר ואני מזהה את הקמטים של החיוך המזויף והמבט הזחוח. "את נראית נפלא." אני ממש יכולה להרגיש פיזית את המבט שלו עובר על השמלה השחורה הצמודה. "השמלה מחמיאה לך. גורמת לך להיראות… רעבה."
"הייתי לובשת משהו אחר, אם הייתי יודעת מה בדיוק התוכנית של הערב." אני חורקת שיניים ומחפשת מעבר לכתפו את איליין, שתיקח אותו ממני. שאוכל להמשיך קדימה.
הוא מזהה את מבטי. "לצערי, נבצר מאיילין להגיע היום. היא אומרת שזה בגלל הלחץ של החג."
אני לא משתכנעת בצערו בכלל. אני חושבת שהיא, בניגוד אלי, זיהתה את המלכודת. אני מתאמצת להיות נחמדה ושולחת חיוך סימפטי, ככל שאני מצליחה. למרות שסיים לפני את הלימודים, הארווי עשה איתי את רוב התואר, אפילו יצאנו ביחד כמה שבועות בשנה הראשונה, אם ניתן לקרוא לזה כך, עד שהוא החליף אותי באיליין. העובדה שהוא חבר טוב של מרטין, מונעת ממני את הדחף הטבעי להיות לא נחמדה אליו. הארווי גבר מושך סך הכל, מלבד אולי קומתו. גם אשתו נחמדה, במיוחד אחרי שאחת מאיתנו אחרי כוס יין, או שלוש.
יד ארוכה עוטפת את מותני… "הי, הארווי." מרטין אומר מעבר לכתפי. "אני רואה שבכל זאת באת."
הארווי חוזר למבט הזחוח. "אמרתי לאשתך פה…" הוא מתאמץ להניח זרוע על כתפו הגבוהה של מרטין "…שמזמן לא ישבנו שלוש… ארבעתנו."
קשקשן. לפני שבועיים ישבנו ביחד ב'פמברוק' וזה גם היה יותר מדי. אולי זה היה ערב מהנה, אם הייתי שותה יותר. אני נצמדת אל מרטין שבא להציל אותי בזמן. אני אשתדל לזכור לו את זה, אם אני לא אהיה שפוכה לגמרי כשנחזור הביתה.
"נסגר ה… סיפור עם הסיני?" הארווי שואל בחצי חיוך. כאילו שזה סוד ביניהם.
אני סורקת אחר הקבוצה איתה עמד לפני מספר דקות ולא מתקשה למצוא אותו. הוא מבוגר יותר מהחבורה סביבו וקצת עגלגל. בטח מכל האוכל שמוגש בכנסים הללו.
"כן" מרטין עונה. "שר החוץ אישר את המסמך, אז אפשר לראות את זה סגור."
אז זה לא החג ואלו אינן אפילו 'סתם' פגישות עבודה. אני תוקעת את העיניים שלי באישונים הירוקים של מרטין. על פניו חיוך מבוייש של ילד, אשר נתפס בקלקלתו. ועידת פסגה שלמה הוא אירגן פה.
אני מפנה לו את הגב וצועדת היישר לעבר הבר. הערב, הוא לא יקבל ממני כלום.
אורלנדו
כל המסכים הגדולים בחדר הפיקוד של מרכז השיגור, מציגים כמעט את אותן תמונות. כולם עם כותרת זהה: היסטוריה מתהווה מול העיניים שלנו – נחיתה על גבי העצם.
"אני מתרגשת, כן." אני מסמסת למרטין כשהעצם נכנס למסך המצלמה של המעבורת. אני גם קצת מודאגת. אני מנסה לנתח ממה. הרי סוכנות החלל חשופה לכל חתיכת מידע מאז שנחתם ההסכם. אולי אלו הציפיות הגדולות מהרגע הזה. מסתבר לי בדיעבד, שהמפגש בוושינגטון היה רק אחד מסדרה. מרטין טוען בנחרצות שהוא עצמו אינו משמעותי, כפי שאני חושבת. אני בטוחה שהוא רק מצטנע, כי זה לא רק חוזה בינלאומי, אלא ראשון מסוגו. שיתוף פעולה ראשון בין כל אומות העולם.
המעבורת מתאימה את מהירותה ואז נצמדת אל דפנות הסלע. עבורנו הם עדיין ינועו במהירות גבוהה, אך עבור הצוות על המעבורת, ברגע שהמהירויות יושוו זה יהיה כאילו שהם עומדים במקום.
זה יותר קטע של טקס, בשביל הקהל. חל"טים (חלליות ללא טייס) שהסוכנות שלחה כשהעצם התקרב, גילו כבר שהעצם דומם. הוא לא טס, אינו פולט אנרגיה משום סוג, אלא צף בחלל. העובדה שהתייצב סביב ציר אחד עשויה להעיד שעשה דרך רבה לפני שהגיע אלינו, אולם בניגוד להשערות קודמות, האור שנבע ממנו לא היה מנוע רקטי כלשהו, אלא כנראה קרח שהתאדה כשעבר ליד השמש שלנו, מה שמסביר את ההאצה שלו.
עדיין, הוא לא נראה כמו אסטרואיד. עשרה חריצים היו סלולים במרחקים כמעט קבועים לרוחבו.
לצורך הקמת תחנת החלל החדשה במסלול יציב סביב האסטרואיד, נדרש מאמץ בינלאומי ראשון מסוגו. מיליארדים על מיליארדים נשפכו עליו. כל זה היה שווה, גם אם היה חסר חיים כפי שהסריקות שלנו אישרו, מכיוון שעדיין היה סיכוי שמדובר בשריד של ציוויליזציה אחרת.
"אני לא מבין מה הם מצפים שיקרה," מרטין מסמס לי חזרה.
כשהנחתים יוצאים מהתא, היכן שעגנה חללית הגישה, הם נפרשים במבנה ראש חץ ומכוונים נשקים שיוצרו במיוחד, לעבר קצהו של העצם. יש לזה אותה תועלת כמו לכוון לכל מקום אחר על העצם, או בכלל. הכל הצגה.
"זה באמת מגוחך." אני מחזירה לו הודעה. אבל אני לא בטוחה. אנחנו לא יודעים מספיק.
מעט קורה בשעות הללו וגם בימים אחר כך. נחתים מתחלפים בצוותי המחקר של איגוד החלל העולמי, הארגון המשותף שמרטין עבד כל כך קשה להקים. שבועות וחודשים עוברים. שום מידע חדש לא מגיע. לא משהו חשוב ממש. אין שום סימן שאכן יצוץ, את זה אני כבר יודעת. סקוט וקנואה, חלק מהצוות שנמצא שם, שולחים לי את כל הנתונים לפני שאלו מתפרסמים.
ניתוח של החתימה המולקולרית של פנים העצם, קובע שהוא בנוי מכמה שכבות של ציפוי, גרמניום – מוליך למחצה ושילוב של אדי מים, מימן והליום. בינתיים, שום דבר שלא הכרנו כבר, כאן על כדור הארץ.
המחקר דווקא מתרחב, אולי כחלק מהצורך להצדיק את סכומי העתק שהושקעו ואני מנסה לא לטבוע בעבודה. היוזמה של מרטין מקבלת חיים משלה ולאור אופייה חוצה הגבולות, נראה שבמשרד עצמו הוא פחות נחוץ, אבל במקום לבלות יחד, כל זמנו מוקדש לנסיעות עבודה ולפגישות. את מעט סופי השבוע המשותפים אנחנו מבלים מול המסכים, מחכים שמשהו יקרה, שהטלפון הסלולרי ימסור לנו גילוי מרעיש, אך אין שום אות חיים או תנועה מתוך העצם.
אנחנו לא מוצאים טעם בלטייל או לצפות יחד בכוכבים. אין מה לתהות מה יש 'מעבר', אין מה לחשוב על ארוחה עתידית, כשיש סיכוי לסעודה מלכותית, פרוסה על השולחן לפנינו.
"אני בטוח שעוד לא גילינו הכל" מרטין אומר, אולי בניסיון לשכנע את עצמו. מבחינתו, חייב להיות שם משהו שישנה את חיינו ויתן להם משמעות.
נשארת נשגבת מבינתנו, הסיבה לכך שהעצם חלול.
ברשת יורדת כמות האיזכורים וגם ערוצי הטלוויזיה שעדיין מזכירים את העצם פה ושם, עסוקים בעיקר בהשערות חסרות ביסוס על צורת חיים שאולי הייתה בתוך העצם פעם ועד להשערה שהיה שם, צוות שלם, בדל סקרנות שנותר אולי ומחזיק חלק מהצופים שלהם. "אם היה שם צוות, אולי פשוט נטשו את ספינת החלל שלהם בשלב כלשהו." אומרת שדרנית טלוויזיה ומסדרת בתנועה אגבית שיער בלונדיני שנשפך על ז'קט כחול. בחירת המילים נשמעת לי טיפשית. לפי המחקרים, העצם נע עשרות שנים, אם לא מאות, במרחבי החלל. למרות שהגודל מזכיר נושאת מטוסים גדולה, אין שום ודאות שזו אכן היתה ספינת חלל. לא קיים שום סימן שמישהו גילה, המגבה את תאוריית ה"צוות". הסריקות שלנו היו מגלות עדויות לצוות כזה, אם אכן היה קיים.
העצם סתם שוכב שם, ממלא את המסך, אריזה של מתנה שאתה יודע שהיא ריקה אבל כשהיא עטופה יפה היא מסקרנת ומבטיחה. כמו החתול של שרדיגר, רק בלי חתול.
"אולי נמצא את השרידים שלהם בפנים." השדרנית אומרת בטון מתלהב, בנסיון למשוך את תשומת הלב של עקרת בית מוויסקונסין, על מנת שתצפה בעוד פרסומת ולא תעביר לערוץ המשדר חדשות אמיתיות.
אני חושבת שאין שום סיכוי שיש שם חיים ואולי מעולם לא היו. אני משערת שהצורה המחודדת היא תוצאה של מעבר דרך צבירי אסטרואידים, דרך אטמוספרות, תאורטית, היה עדיין סיכוי שהעצם נורה מאיזושהי פלנטה, אבל את הסיבה אני לא מצליחה לנחש.
וושינגטון
חודשים עוברים ואז יותר ואנחנו חוזרים לבירה. כבר לא נותר צורך בהימצאות קרוב למתקן השיגור באורלנדו, קרוב למשלחות השבות כל כמה ימים. אין מידע קריטי אותו חשוב לקבל ממקור ראשון, לפני כולם.
האומות שהשתתפו במבצע ההובלה, ממשיכות את המחקר. לא כולם, חלק כבר איבדו עניין, או את הרזרבות התקציביות. מתקיימים דיונים אם כמאמץ אחרון, יש טעם לקדוח בעצם או לפרק ממנו חתיכות ולחלקן למדינות שהשתתפו במחקר, אבל גם הדיונים מגיעים למבוי סתום, כיוון שאף אחד לא מוכן לשאת בעלויות האלו, ללא הבטחה לערך בקצה הדרך. גם התקשורת מאבדת עניין לגמרי. הכותרות מתחלפות בגירושים של נסיך אנגלי ואשתו השחקנית, בכוכבת ילדים שהפכת לנשיאה של מדינה בבלקן, או כלב המגיב ל-73 פקודות שונות ובזה שובר את השיא הקודם של 68.
מגוחך.
אנחנו באמצע מריבה נוספת על שום דבר, כשהסלולרי שלי מצלצל. "הארווי, אני באמצע משהו, אני אחזור אליך." אני מנתקת לו בפנים ואנחנו ממשיכים להתווכח במרץ, עד הרגע שגם הטלפון של מרטין מתחיל לצלצל.
"לא מעניין אותי מי, תנתק לו עכשיו." אני דורשת ומרטין לא עונה, אלא רק מציג לי את מסך הטלפון. הארווי שוב. אני מהנהנת למרטין לענות. בכל מקרה, אני כבר לא זוכרת על מה לעזאזל רבנו.
"הוא זז" מרטין אומר.
תנועות מיקרוסקופיות מתוך העצם, מתחזקות בימים הבאים, עד למספר סנטימטרים כל יום ואז יותר. התנועה מתרחבת, שכבה אחר שכבה, לאורך כמה שבועות. מזכיר לוחות טקטוניים המונעים מתנועת לבה תת קרקעית. כוח מגיע מתוך העצם, כמו הר געש המתעורר לחיים, דוחף עלי אבן ענקיים בצורה מעגלית. הסרטון המועבר ברזולוציה גבוהה למדי, מציג את כל העצם נפתח. מרקם הלוחות הפנימיים שלו זורח, מואר, כאילו היה טעון באנרגיה. מזכיר לי גחלילית או חומר זרחני שנמצא בצמחים או דגים, אבל בוהק פי מאה. האור החזק יוצא מתוך רשת דקיקה בתוך הסלע עצמו. משהו שהמכשירים שלנו לא הראו בחתימה המולקולרית. מניפות ענקיות נפרשות במעגלים סביב מבנה החרוט.
"זה כמו פרח." מרטין אומר, בזמן שאנחנו צופים בשידור החוזר מאחת ממאות המצלמות שהותקנו לפני יותר משנה. אם הן היו יצור חי, המצלמות ודאי היו מאושרות מתשומת לב העולם, אשר שבה אליהן. אותה שדרנית מחוייטת, מכנה אותו "לוטוס." אני יכולה להבין את הדמיון, אם כי לי הוא הזכיר ארטישוק.
"המין האנושי הלך ארבעים אלף שנה במדבר ופתאום מצא פרח בשרני יפהפה, חי ופועם. סימן לעוד חיים. לנווה מדבר. לא רק נווה מדבר, אלא עולם שלם מלא בכל טוב, המחכה לנו, אי שם." ממשיכה השדרנית. היא בטוח לא כתבה את זה.
"הי, שירה. הכל בסדר?", מרטין מניח את היד על כתפי ואני שמה לב שאני צופה בפתיחת העצם בפעם המאה. אולי יותר. אני אוחזת בידו והוא מעסה לרגע את צווארי.
"אני מכין לך משהו לאכול." הוא מתנתק ומשאיר אותי לסיים לצפות בסרטון בו אצפה, סביר להניח, עוד אלף פעמים לפחות. השידור מואץ פי כמה, כך שאפשר יהיה לעקוב אחר התנועה הסיבובית של "העלים" לאורך החריצים, אודות סיבת קיומם תהינו, עד לא מזמן. דמויות בחליפות חולפות מול המסך שוב ושוב, נעצרות, מזיזות את ידיהן ורגליהן במהירות ונעלמות כמו זבוב על שמשה.
"זה מטורף" אני אומרת כשאני קמה לבסוף ומתקרבת למטבח.
"סתם לזניה." הוא קורץ לי וזוכה בנשיקה ממושכת.
ה'לוטוס', שם שמהר מאוד מחליף את השמות האחרים שניתנו לעצם, הברקה של אותה מגישת חדשות, או של מי שכתב לה את הטקסטים, חוזר לכסות את כל מהדורות החדשות ואת כל כותרות העיתונים. העלים ממשיכים להיפתח ועל פני העלים מופיעים תאים זרחניים נוספים, כמו של צמח, כאילו היה הסלע יצור חי. התאים קולטים אור מפנסי המצלמות, מן הזרקורים, ומכל התאורות, על תחנת החלל. הם מאירים את העורקים של הסלע בפעימות איטיות וקבועות.
סוכנות החלל פותחת ערוץ חדשות מיוחד המשודר בכל פלטפורמה אפשרית. החלטה טובה בהתחשב בעליה העיקבית בכמות התגובות והצופים, הבוחרים בו על פני הכותרות הגרנדיוזיות וכתבות ה'עומק' בערוצים האחרים.
קצב הפתיחה של העלים מואט לבסוף ובשלב האחרון, לאחר חודשיים, קצת לפני שהלוטוס, מפסיק לזוז לגמרי, ולפחות מבחוץ, חוזר להיות גוש אבן אפורה, נפער פתח בקצה החרוט.
בתוך העצם מתקיים שיכוך מלא. שום אות לא מצליח לחדור את המעטפת שלו. גשושים אוטונומיים נשלחים דרך הפתח והם מקליטים עבורנו את הנעשה בפנים, לוקחים דגימות מתוך העצם ומחזירים מידע לנקודת המוצא. הדגימות מגיעות למרכז המחקר, היישר אל המעבדות ואל הצוות שלי.
החלל הפנימי גדול ממה שתיארנו, מצופה בחומר לבן העשוי מתרכובות שונות של חלבון, כמו פרי. הדגימות נבדקות, הציפוי אינו רעיל. הסברה המדעית היא שגודל החלל הפנימי של העצם, בכל זאת מאפשר את תיזת ה'צוות', אך אותם יצורים נטשו או התפרקו מזמן. אנחנו לא מוצאים עדות להימצאותם, בתוך החומר הלבן.
שדרנית מודיעה בגאווה שהגיע הזמן לשלוח פנימה אנשים. כאילו שהרעיון לא עולה בכל ישיבת מחקר כמעט. אני תוהה אם הארווי בכלל הזכיר את ההתנגדות שלי, בזמן שקידם את זה בהנהלה.
"שירה, קומי."
"זה יום ראשון, בחייך."
"אני מקנא בך שאת מצליחה להתנתק, גם אם זה רק לכמה שעות."
אני פורשת ידיים מזמינות לכיוונו, ללא הועיל.
"את חייבת לראות את זה. רוסיה הודיעה בשידור חי שהיא מתכוונת לשלוח קוסמונאוט פנימה." זה מספיק כדי להקפיץ אותי מהמיטה.
אחרי כמה שיחות אנחנו מגלים שזה אכן היה פתאומי, אך מרטין מעדכן שהממשלה שלנו לא מתכוונת להישאר מאחור. גם ראש ממשלת סין אומר שאם ארה"ב שולחת, גם היא תשלח. כמובן.
זה הולך לקרות. אני מגיעה למשרד ומגלה שהארווי ציין בדיון שאני לגמרי תומכת בהצעה שלו. לפחות הזכיר אותי.
אחרי כמה ימים של דיונים, מוסכם שרק הרוסי ייכנס לזמן מועט ואז ייצא, אחר כך יחליטו. על המסכים שידור חי של ההכנות, במקביל לכל ערוץ טלוויזיה ורשת חברתית, המנסים למצוץ כל טיפת רייטינג אפשרית מהאירוע הזה. מעבר לערוץ של הסוכנות, רוב הידיעות מתמקדות באשתו הדוגמנית של הרוסי ובדרישותיה המוזרות, סביב הנוכחות שלה בארה"ב.
האיש המרובע יחסית, או שזו החליפה הרוסית שבנויה כמו האדריכלות שלהם, זוויות חדות וקווים ישרים, יוצא מהעצם מחייך. אומר שהוא מתגעגע לאשתו, אני מגחכת. הוא לא היה בתוך הלוטוס יותר מכמה שעות. בצילום האחרון לפני שהוא מוכנס לבידוד, הוא מישיר מבט למצלמה ומצהיר שאין ממה לדאוג.
ארבעה קוסמונאוטים סך הכל, נכנסים בשלב הזה. אחרי תקופה של בדיקות בתחנת החלל וגם מאוחר יותר, על הארץ, כולם מקבלים ביטחון. חוקרים מכל הסוגים נבחרים בקפידה, פיזיקאים, גאולוגים, מדעני גרעין, ביולוגים, וביוכימאים נשלחים לבקר בעצם. כל כמה שבועות, עולות השערות ותיאוריות, תזות שלמות. הדמיון האנושי הקולקטיבי מתפוצץ, מתרחב, מתפרע – מעולם עשוי פרחי אבן, לחרקי ענק הטסים בחלל ועד לכוח סיור שעזב את העצם לפני שגילינו אותו והוא כבר נחת על כדור הארץ והשתלט על מספר אושיות מפתח, במטרה להחליש את ההגנות של כדור הארץ, טרם פלישה. אפילו על הנשיא טראמפ ג'וניור.
אורלנדו
העניין הציבורי יורד שוב, כפי שעלה, אבל אצלנו זה לא מורגש. אנחנו עוברים לאורלנדו שוב, הפעם בגלל התפקיד שלי, אחראית על כל המחקר הקרקעי הבינלאומי. גם מרטין מתקדם לתפקיד ראש ועדת המדע והטכנולוגיה של בית הנבחרים והוא אורח כבוד כמעט בכל ועדה רלוונטית לעצם, כך שהוא עדיין נוסע לוושינגטון בתכיפות גבוהה. אני שמחה שהוא מצליח לעשות חלק מעבודתו מהבית שלנו באורלנדו. למרות שזו אני הקבורה בעבודה, אני שוב מרגישה שאני יותר מדי זמן לבד. אני קובעת לנו סוף שבוע בהרים ושם הוא מספר לי.
אני מתקשה לנשום.
"אבל אתה פוליטיקאי. לא חוקר."
"אז מה?"
הוא נעלב. אני יודעת לפי הזווית בקצה הגבות שלו והמבט בעיניים.
"חוץ מזה, הנשיא מתעקש." הוא מדגיש. "כל כך הרבה כסף שפכנו," הוא אומר 'שפכנו' כאילו שזה מהכיס שלו. הוא יכול לספר לי סיפורים עד מחר, אבל אני יודעת שזה לא בגלל ההשקעה הכספית של הסנאט ואני גם לא בטוחה שזה בגלל שהנשיא עצמו מתעקש. החלום הוא של מרטין. שלו. היה כזה עוד לפני שהכרתי אותו. אני יודעת שאין מה שאני אוכל לומר, אשר יוריד אותו מזה. אולי אפילו מגיע לו. למרות שאני לא מצליחה אפילו לדמיין את הגוף הגמלוני שלו נכנס לחליפת חלל ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי כמה שבועות בלעדיו. מרטין שלי עם המשקפיים והגיבנת, אסטרונאוט.
אני מנסה לפרגן. בכל זאת הוא הקדיש את כל הקריירה שלו לעצם. ניתן לומר שאת כל חייו. אבל הקריירה שלו אינה חקר חלל. גם אם העצם דומם שוב, יש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים. למה לקחת סיכון?
"אנחנו לא עולים כדי לעשות סלפי." הוא אומר, כאילו קורא את המחשבות שלי.
אז בשביל מה כן, לעזאזל? מה יש לחבורת פוליטיקאים לעשות בחלל? מה יתן להם לראות אותו מקרוב בעצמם? לא מצליחה להבין את זה.
—
אני צופה בטלוויזיה לבד. מגלגלת בידיי את תוצאות הבדיקה.
בשבוע הבא זהו יום ההולדת של מרטין. תכננתי לומר לו אז. אולי לא הייתי צריכה לחכות.
אני צופה בסרטונים בשידור חי. קבוצה של פוליטיקאים לבושים חליפות חלל, נכנסים אחד אחד אל הפתח הצר בקצה הלוטוס. אף פעם לא נכנסו לעצם יותר משלושה ארבעה אנשים באותה עת, אבל אף אחד מהם לא רוצה להישאר בחוץ. כיוון שאי אפשר לשדר החוצה מהעצם, ציוד צילום מתעד ואז מובל פיזית החוצה לסוכנויות השונות ומשודר לכל העולם כמעט בצורתו הגולמית. מרטין נראה מאושר. אני גאה בו, אבל מודאגת.
אמצע הלילה. אני עדיין יושבת עם המחשב ביד, על קצה המיטה, לבושה בבגדי עבודה.
לפי האומדן שלי, המשלחת שנכנסת לעצם, מונה כשלושים איש, צלמים, מאבטחים. הכי הרבה שהיו אי פעם בתוך הלוטוס. אולי זה מה שמפעיל אותו.
הוא כמו מתעורר לחיים וכל העורקים נדלקים בבת אחת ומזרימים פעימות של אור בתנועה סיבובית לכיוון המרכז. אצבעותי אוחזות בחוזקה בצידי המסך ואני בוהה באימה, כאשר הדבר הבא שהלוטוס עושה, הוא להיסגר. לא כולו. רק השכבות הפנימיות. קודם הפתח ואחריו שכבה שניה ושלישית של עלי הכותרת, המכסות כל דרך להגיע אל החלל הפנימי.
כל הזמן שהעצם היה לא פעיל, חשבנו שהוא מת. ואז הוא נסגר כולו בבת אחת. שום ציוד שקיים בתחנה לא מצליח לחדור את העצם מרגע שנסגר. ציוד קידוח מיוחד מועמס על חלליות שאנחנו לא מספיקים לשגר, לפני שהלוטוס קורע את עצמו מהחיבור עם תחנת החלל וממריא.
מה עובר בראש של מרטין ברגע כזה? איך אפשר להתמודד עם חוסר האונים? אני מנסה להדחיק את המחשבות אבל הן מוצאות את הדרך אל החלל הריק שנפער בתוך הנשמה שלי.
מרכז השיגור מלא עד אפס מקום. אף אחד לא מוכן לוותר וללכת לביתו. אף אחד לא נח. עד שמעבורות החלל של המעצמות מוכנות, העצם צובר מהירות כזו שהוא נהיה בלתי ניתן להשגה. אנחנו מנסים לצפות את המסלול שלו, אבל הוא משנה כיוון, כאילו שהוא בעל הנעה פנימית. המעבורת האמריקאית, שהיא המהירה ביותר, נשלחת לדלוק אחרי העצם, אבל היא נוטשת את המרדף, כשהוא נעלם מהמכשירים שלנו. אהובי נלקח מהחיים שלי, אבל משאיר לי אותך.
וושינגטון
"אתה לא נותן את זה לסקוט." הארווי הבן זונה הזה. הוא הבטיח לי כבר לפני שנתיים ועכשיו הוא מתקפל. "אתה יודע שזה מגיע לי." בשביל הדבר הזה עבדתי קשה יותר מכל אחד אחר, את כל החיים שלי נתתי. הוא יושב לו במשרד הפינתי בסוכנות החלל, משרד שהוא קיבל בזכות עבודה קשה לא שלו ובזכות המחקרים שלי על העצם הזר. החוצפן הזה מניח את המרפקים על השולחן שעליו שכבנו ברגע של חולשה, רק בשביל להגיד לי שהתפקיד הזה שעבדתי בשבילו כל כך קשה, לא יהיה שלי. הוא חייב לי את זה ואין סיכוי שאני נותנת לזה לקרות.
"אני מצטער, ניסיתי. כבר אמרתי לסקוט שזה הוא." הוא משפיל את המבט שלו.
אני מזיזה את הראש עד שאני מצליחה להינעל על המבט שלו "שבוע שעבר ידעת להסתכל לי בעיניים."
הוא נהיה אדום.
"הארווי. אני נשבעת שאני הולכת ישר לאשתך ואחר כך לוועדה ואחר כך לעיתונות, יא בן זונה."
"תרגעי שירה, את לא תעשי זה. את יודעת שזה יהיה הסוף של הקריירה שלך פה." הוא מנסה להיראות משוכנע. לא עובד עליי.
"אני נשבעת שאם אתה לא מתקשר לסקוט עכשיו ומוצא דרך להוריד אותו מזה, אני נוסעת מפה ישר לאיילין שלך עם הציצים הקטנים ואני לא אסיים שם. אני אספר לבת שלך איך אתה מזיין מהצד, ולחברים שלך ואז לכל הקהילה של סוכנות החלל. תנסה אותי הארווי, כי אם אני לא בתפקיד הזה, אז לא אכפת לי מהסוכנות. אותך אישית אני לוקחת עד למטה. אשתך תתגרש ממך ואתה תהיה בדיחה. שמרתי את כל התכתובות שלנו ואני אפיץ אותם בכל היקום. לא יהיה ילד בגן ילדים באיזה כוכב חייזרי שלא ישמע עליך."
"את לא נורמלית. מרטין היה מתבייש באיך שאת מתנהגת."
"מעניין מה מרטין היה אומר," אני מרימה את הקול שישמעו במשרדים הסמוכים, "אם הוא היה יודע איפה החבר הכי טוב שלו דחף את-"
"בסדר בסדר." הוא נכנע. "אני אדאג לזה. רק תרגעי."
אני מחכה עד שאני שומעת את המילים "הי, סקוט…" ואז מסתובבת והולכת.
אורלנדו
תסתכל למעלה. תבחר כוכב אחד. ותדמיין שאנחנו שם. נצנוץ אחד בשמיים, בתוך נחיל של כוכבים.
"איפה אבא?" אני שואלת.
אתה לא עונה. אלא מצביע אלעל.
אני מסבירה לך מה עומד לקרות ואתה מחייך ומהנהן. בכל זאת, גם אם לא תוכל להבין אף פעם, חשוב לי שתהיה לך ההקלטה הזו, לפחות תוכל לזכור. אני מקווה שתזכור גם את הרגעים שאנחנו מבלים, אני ואתה, עם בני המשפחה שלנו. שלך. אצל סבא וסבתא שלך במיוחד. אני אומרת במיוחד, כי אני יודעת כמה הם אוהבים אותך. וכמה הם ידאגו לך.
המהומות נמשכות. אלו שהתחילו קצת אחרי שנולדת, כמעט שנה אחרי שהלוטוס נעלם ולקח איתו כמעט את כל צמרת הפוליטיקאים העולמית ויחד איתם את התקווה של המין האנושי למשהו חדש. למגע. התקופה החשוכה הזו נמשכת כמה שנים. כל כך הרבה זמן, שאנשים שוכחים כבר את הסיבות. אבל אני לא שוכחת.
אני מוודאת שגם סוכנות החלל לא. אני עושה מה שצריך ומעבר, מקבלת את תפקיד ראש מחלקת קשר עם חיים תבוניים אחרים, תפקיד שבו אני מסוגלת לקבוע מדיניות. אנחנו מקימים מערך איתור עצמים בינלאומי. נתח נכבד מהתקציב של הסוכנות מושקע בו.
החיפושים שלנו מניבים פרי. כשאתה מגיע לגיל חמש אנחנו מוצאים עוד ניצן, ככה אנחנו קוראים ללוטוס בסוכנות החלל. 'יחידות איסוף מודיעין של האויב', היא ההגדרה האמיתית יותר.
בנינו מראש פלטפורמות ניידות. התכוננו ליום הזה. אנחנו רק מחכים שהוא יפתח.
אתה מבין, הוא באמת כמו פרח. כמו עלי כותרת הנפתחים לפי כמות הגשם, אור, או טמפרטורה, הניצנים נפתחים למטען ביולוגי. הלוטוס מתחיל להיפתח כשהוא מזהה יצורים חיים בסביבתו ונסגר כמו צמח טורף, כשהוא מלא. ואנחנו ממלאים אותו.
אני אמסור את ההקלטה הזו לידי הצוות שמלווה אותי אל פתח העצם, אבל כשאכנס אני לא באמת יודעת מה יקרה בזמן שהעצם יטיס אותנו בחלל. בפעם הקודמת, לא שמענו מהם דבר.
אולי אנחנו מקריבים את חיינו, או אולי החלבון הלבן המצפה את הקירות יכסה אותי. לפי חלק מהמחקרים זה חלבון חכם היודע לשנות את המבנה שלו בתנאים מסויימים, אולי במגע עם חלבון אחר. אנחנו לא מצאנו את המפתח איך להפעיל אותו.
אני לא מצפה לפגוש את אבא שלך פתאום. אני גם לא יודעת לאן נגיע. האם לכוכב שלהם או לנמל חלל מרוחק.
אין לי מושג אם החייזרים ששלחו את הניצנים הינם יצורים אינטליגנטים או סתם חארות, אם זה אקט של מלחמה או שהם שוחרי שלום וכל כוונתם היתה בכלל לעזור לנו. זה לא משנה.
כשהכל יהיה מוכן, נצדיע לחברינו שיישארו מאחור. אלו המסייעים לנו בהכנת המסע הזה. 'נקמת הארץ' אנחנו קוראים לו. ניכנס אל הפרח אחד אחד, עד שהוא ייסגר. אנחנו, נשק כימי וביולוגי וארבעים אלף טונות של חומר שיבוש גרעיני. כמות שיכולה להשמיד שמש.
אז תסתכל למעלה. ותבחר כוכב אחד. תדמיין שאנחנו ביחד. נצנוץ אחד בשמיים. אולי זה ביקוע גרעיני.
