הכוכב של אורה
אורה מיהרה במעלה הרחוב החשוך. הקור הדוקרני של שלהי נובמבר הסתנן דרך נקבוביות עורה עד לשד עצמותיה. ככה זה כשהעור שלך מתנהג כמו חיקוי עלוב, קליפה דקיקה וחסרת תועלת. לפחות בחסות האפילה לא ראו כמה קל לחדור בעדו.
ובכל מקרה, הרחוב היה כמעט ריק. החנויות ובתי הספר סגורים. רק הסניף של בני עקיבא עוד היה מואר, והמולת אדם בקעה ממנו. ממש פלא. יש אנשים שבוחרים לבלות את זמנם הפנוי במחיצת אנשים אחרים.
אמא שלה בטוח תבכה לה כשתחזור. היא תגיד שאורה "מחליאה את עצמה בכוונה", וש-"היא שוכחת כמה היא עדינה", ועוד כל מיני אמירות בסגנון הזה. אבא שלה יתפוס לה את הכתפיים, יטלטל אותה בספק דאגה ספק אלימות עצורה, ויגיד שהיא "מחסירה להם שנים מהחיים, והיא הבת היחידה שלהם, כל עולמם, ואיך אין לה מצפון, והוא לא גידל אותה ככה, ומה היא חושבת לעצמה כשהיא נעלמת ככה בערבים, בלי לומר כלום, בלי לקחת איתה פלאפון… "
אבל הם לא מבינים, הם מעולם לא הבינו.
אורה לא רצתה להסתובב עם אמצעי תקשורת שיאפשר להם לעקוב אחריה בכל רגע נתון. היא ויתרה על הקשר איתם כבר מזמן. למען האמת, היא ויתרה על יחסי קרבה עם האנושות באופן כללי. בסך הכל, כך הסתבר לה, בני האדם הם יצורים מסוכנים. ונמאס לה להיפגע מהם. נמאס לה לגמרי.
אבל היא כבר לא זקוקה לאף אחד מהם יותר. בשביל זה היא נפגשת איתו.
היא פנתה ימינה אל המגרש הריק, מכריחה את עצמה שלא להביט בטרקטורים ובדחפורים שהקיפו אותה. באפלת הלילה הם נראו מפלצתיים, עם הכפות העצומות שלהם שהזכירו פיות טורפים החושפים ניבים משוננים. ככה הוא החושך, חשבה לעצמה – אופף כל דבר בהילת סכנה, חושף את האמת על טבעו האכזרי של העולם. אבל למרות שפחדה, תמיד אהבה את הלילה. הוא סוכך על המוזרות שלה. הבליע את הצבע השונה של שערה, את העיניים הרגישות והעור השקוף. ויותר מהכל, היא הוקירה לו תודה משום שהוא פרש עבורה את הכוכבים.
ככל שהתקדמה, הקרקע תחת רגליה הפכה גולמית, והנוקשות של העיר התמוססה אל הפראיות של הטבע. היא התבוננה בצמרות העצים שהתנועעו ברוח, בנוף ירושלים הנפרש סביבה. היא נשמה אל קרביה אוויר צלול ונוקב, חסר רחמים, הרימה את שולי המכנסיים והתיישבה על האדמה. קור טיפס מישבנה עד קודקוד ראשה. היא רעדה, ושיניה נקשו – אבל זה לא הפריע לה. היא שמחה שהגיעה אליו סוף סוף. אורה הרימה עיניים, ואיתרה אותו מיד.
"אני כאן", היא אמרה לכוכב שלה, "חזרתי".
כשצמצמה את המבט, השמיים הפכו רכים. הוא נמס, התפשט לקראתה, כמו בציור המפורסם של ואן גוך.
"אז מה תרצה שנעשה היום? כתבתי שיר חדש, רוצה שאקריא לך אותו? אה!" היא טלטלה את ראשה, "שכחתי לגמרי. קרה משהו מוזר היום, אני חייבת לספר לך. אתה זוכר שסיפרתי לך על אמילי, התלמידה החדשה בכיתה? בזמן האחרון היא כל הזמן נדבקת אלי. מסתבר שהיא מציירת בעצמה, אתה יודע? היא אפילו חולמת להיות מאיירת כשתגדל. היא מחמיאה לי כל הזמן על האיורים שלי, ואתמול", אורה השתהתה לרגע, כלא מאמינה למה שעמדה לומר – "אתמול היא שאלה אם נוכל להיפגש אחרי בית הספר".
היא נעה באי נוחות על האדמה.
"אני חושבת שזאת פעם ראשונה ש… טוב, אתה מכיר אותי, אני כל כך… מוזרה. אף אחד, אף פעם לא חשב שאני מעניינת, או ניסה להתקרב אלי".
אורה לקחה ענף דק, והחלה משרטטת על האדמה קווים כעוסים.
"טוב, די מסמסתי את זה. בשביל מה להסתבך איתה בכלל? הרי תוך כמה חודשים, כשהיא תתאקלם, היא תבין שהחברות שלנו הורסת לה את המעמד החברתי. היא הרי תנטוש אותי בלי למצמץ. אז בשביל מה לנסות? אני רק אפגע מזה בסוף, כמו תמיד".
"אורה שלי", קול הבליח פתאום, "את כל כך יפה, כל כך מיוחדת. אני בטוח שיש עוד מי שרואה זאת, מלבדי".
היא כשלה לאחור. מה? מה זה היה?
האוויר הקפוא התנקז לתוכה, הקפיא את דמה. היער סגר עליה פתאום. היא הביטה לכל עבר, אבל לא ראתה אף אחד.
כמה מביך! אם היא לא שם לבד, ואולי… מישהו ראה אותה מדברת לכוכב כמו ילדה קטנה, כמו משוגעת… בושה הלהיטה את לחייה הקרות. אולי זה מישהו מהכיתה שלה, מנסה למתוח אותה? לצחוק עליה? להפוך אותה לבדיחה עוד יותר גרוטסקית ממה שכבר הייתה? היא נעמדה, ורגליה התנודדו תחתיה. זה בטח מאור, היא חייבת לתפוס אותו. כמה מתאים לו, לעשות משהו מגעיל כמו זה. ואז לרוץ ולספר לכולם ש… ואם הוא הקליט אותה? איזו טיפשה. איך חשפה את עצמה ככה?!
היא החלה להתרוצץ לכאן ולשם, נושמת בקושי, מחפשת בעיניים קרועות.
"אם אתה כזה אמיץ", היא רצתה לצעוק אבל קולה רעד, "אז תראה את עצמך! נו, קדימה, נראה אותך!"
אולי אם תגרום לו לדבר שוב, תוכל לאתר את מקור הקול. כמה טיפשה הייתה, מטומטמת, מטומטמת מטומטמת… נכון שהחורשה נראית ריקה, אבל מי כמוה יודע שהחושך מחביא, מצניע, מסתיר? כל כך התרגלה להגיע לכאן ולשפוך את עצמה, עד ששכחה כמה חשוב להיזהר. הלב שלה דפק בעוצמה. אולי מוטב שתברח מכאן, שתחזור הביתה –
"אורה, אורה שלי, אני מצטער. כמה הפחדתי אותך", המה הקול, "חטאתי לך בכל, אבל כבר לא יכולתי לעצור בעצמי."
ואורה ידעה בוודאות גמורה, נוראית, בלתי נתפסת, שהקול הגיע מלמעלה. מהשמיים.
לאט לאט, כאילו פחדה שאם תביט תהפוך לנציב מלח, אורה הרימה מבט.
הכוכב שלה כבר לא היה רק אור בוהק בחשיכה. הוא היה שפתיים. פה קטן ורחוק, עד שבקושי אפשר היה להבחין בו. הוא הפיץ אור חיוור, שחייך אליה כירח זעיר בראשית החודש.
זהו זה. תמיד ידעה שתשתגע בסוף, והנה זה קורה לה.
"זה לא אמיתי, זה לא אמיתי", היא מלמלה לעצמה, "אני סתם מבולבלת… אני הוזה. זאת רק הזיה. התחלתי לדמיין דברים…"
"אורה?…"
"ששש! די! די! זה לא קורה, זה לא קורה, זה לא קורה!" היא שפשפה עיניים חזק בשתי אצבעות קפואות, אבל כששבה ופקחה אותן הוא עדיין היה שם. והאשליה רק הלכה והחמירה. מעל הפה, בהקו שתי עיניים זוהרות. אחת מהן קרצה אליה.
"בבקשה, אל תפחדי. אולי עשיתי טעות נוראה", אמר הכוכב בקול קטיפתי. "אני מצטער שאני מבלבל אותך כך. את לא משוגעת. אף אדם לא אמור לראות את מה שאת רואה, אסור לי לחשוף את עצמי בפניך, אבל כבר מאוחר מידי, אני חושש".
אורה אטמה את האוזניים בכפות ידיים קרות, עצמה את העיניים חזק ונענעה את הראש.
"די, אלוהים, תעשה שזה יפסיק, בבקשה תעשה שזה יפסיק!"
שקט השתרר. לאט לאט, הרעד בגופה שכח. היא שאפה אוויר ושחררה אותו בנשיפה איטית, ועם הנשימות המתח שנאגר בה התפוגג. כנראה שזה היה רק רגע של טירוף, ועכשיו היא בסדר. זהו, היא בסדר. חיוך של הקלה המס את תווי פניה המכווצים. הכתפיים שלה שבו לנוח ברכות במקומן.
אבל איך זה הגיוני? איך מהאימה שאחזה בה רק לפני רגע, הגיעה לתחושת שלווה כזו?
היא כל כך לא רצתה לפקוח את העיניים, אבל ידעה שמתישהו תצטרך לעשות זאת.
היא ספרה עד שלוש. לאט לאט פקחה עין מודאגת אחת לכדי חריץ, וכמעט הסתנוורה מאלומת האור שהכוכב שלח ממנו אליה.
לא, זה לא יתכן. הוא זה שגרם לה להירגע כך?
"אתה, אתה תפסיק עם זה!" היא צווחה בקול גבוה.
החום, האור, והשלווה גוועו באחת.
אם ככה נראה שיגעון, היא הבינה היטב איך אנשים טובעים בו. החושים שלה תעתעו בה לחלוטין. כל הטירוף הזה היה חי מידי, משכנע מידי. מוחשי עד אימה. שריריה נדרכו כמקודם. היא הייתה חייבת להירגע, לחשוב בבהירות. חלק ממנה כמה שהכוכב יעשה שוב את מה שעשה קודם, שישלח אליה אלומת אור, שיחמם אותה, שירגיע…
ובו זמנית המחשבה לבקש ממנו שיעשה זאת הייתה מחרידה, בלתי נתפשת.
משהו בחזה שלה התרחב והתכווץ בו זמנית.
"למה זה קורה לי?" היא מלמלה לעצמה, ואולי קצת לו. כאילו הוא יכול להקשיב לה, כאילו הוא והיא מסוגלים לשוחח.
"אני מצטער", הוא פלט.
"אוף, פשוט… פשוט תשתוק כבר!"
לרגע השתררה שתיקה, וכשדיבר שוב, העלבון נצרב במילותיו. "אבל את… את זו שדיברת אלי כל השנים האלו".
"כן, אבל… אבל זה היה סתם!"
"סתם?!"
"לא בדיוק סתם, אבל לא… לא חשבתי שאתה שומע אותי, לעזאזל!"
"אז למה פנית אלי בכלל?" הוא נשמע פגוע, אבל היא הייתה נסערת מכדי שיהיה אכפת לה.
"אתה לא מבין? בדיוק בגלל שאתה לא באמת שומע! זה נוח… זה היה כל כך נוח לדבר עם משהו שלא שופט, ולא מעקם פרצוף, והוא לא אמור להבין אז אי אפשר להיות מאוכזבים ממנו! כי אתה סתם… דומם, בלי מוח ובלי רגשות ובלי ביקורת! ועכשיו הרסת. הרסת את כל זה!"
הכוכב שתק.
היא טלטלה את ראשה.
"אתה באמת עושה לי פרצו… אתה רואה? אתה רואה? והנה הכל מתחיל להסתבך! אני לא אשמה בזה, אוקי?! אני לא אמורה לשמוע אותך, אני לא אמורה לדעת ש… שאתה… ושאפשר בכלל לפגוע בך, ו… איך זה קרה לעזאזל שאתה מדבר איתי פתאום?!"
"משום שעשיתי מעשה אסור. בזה שפניתי אלייך, פרצתי את המחסום בין עולם הנגלה לעולם הנסתר".
אורה תפסה את ראשה בידיה. "עולם הנס.. על מה אתה מדבר?! אתה כוכב. אני אפילו לא יודעת איזה אחד! אני זוכרת שיש פלוטו, ונגה, ויש גם משהו עם חור שחור ואיזו דובה גדולה, לא?"
הוא… גיחך?
היא התנערה.
"אבל זה לא משנה. אתה לא פה ואתה לא אמיתי ואתה ממש לא יכול לדבר".
"ובכל זאת", הוא אמר בקול רך, "את מגיעה לכאן כל שבוע ומדברת איתי, דווקא איתי, על הסודות הכמוסים שלך. ומראה לי את היצירות שלך ומקריאה לי שירים ומספרת לי על בדידות וייאוש, ובכל זאת", עיני הסהר שלו הצטמצמו, עד שהיו לירחים דקיקים – " את משוחחת איתי עכשיו".
אורה חשה אפילו יותר עירומה מבדרך כלל.
"אין לזה שום ערך, אתה לא מבין? דיברתי איתך כמו שהייתי מדברת להשתקפות שלי. כמו… כמו שילדים קטנים משוחחים עם מראה".
"אבל אני אינני ההשתקפות שלך". בקולו היו ערגה וחמימות שגרמו לשערות הדקיקות שעל עורפה לסמור.
"את צודקת בזה ששנים רבות הייתי דומה לחפץ, ממש כפי שאמרת. קפוא, מרוחק. מלאך שממלא משימה כה חסרת ייחוד, עד שכמעט איבד את עצמו. אבל את… את הערת אותי. את דיברת אלי. מכל הכוכבים שבשמיים, בחרת דווקא בי. ולאט לאט משהו בי הפשיר, ולאט לאט נזכרתי ברצונות ובחלומות ובתחושות שבערו בי בעבר, לפני שהקדשתי את עצמי למשימה השמיימית שניתנה לי".
אורה שפשפה את פניה. למה היא בכלל מקשיבה לכל זה?
"ואני מאמין", הוא לחש, "אני מאמין שדיברת אלי כי באיזה שהוא מקום בתוכך ידעת שאני שם, מעבר למחסום, ושאני שותה בצמא כל פרט ופרט ממך, כל מה שגילית לי על עצמך. האם תתעלמי מקיומי, אורה? האם תעדיפי לשכוח מכל מה שאמרתי לך, ולהעמיד פנים שאיני אלא אור נוצץ במרחק?"
כתמים שחורים ריצדו מול עיניה של אורה.
"זה… זה משוגע מידי, זה חולה, ואני לא אשתף עם זה פעולה. אני חייבת ללכת מכאן".
ובלי להעיף בו עוד שבריר מבט, קרעה את החורשה בריצתה, חותכת את הרחוב, שועטת את הירידה עד הבית.
ובלילה לא עצמה עין.
בראשה רצו שוב ושוב, אינספור הביקורים שלה אצלו.
היא הייתה רק ילדה כשהכל התחיל. ילדה, אבל כבר שונה מהשאר. 'את לבקנית', הם הסבירו לה כשכבר גדלה מספיק כדי להבחין בשונות שלה. כן, היא הייתה בלונדינית, כפי שרצו כולן. אבל הבלונד שלה היה קר והעיניים כמעט לא אנושיות. וכבר בגן היו קוראים לה בשמות, מאחורי הגב וגם בפניה. ותמיד שנאה את הגוף החולני שלה, כאילו לא היה באמת שייך לה. כאילו שהחדירו אותה לתוכו בכוח. ומאז משהו לא מתכנס בו, כאילו הוא לא מספיק לכל הנפש שהיא. והעור לא ממש עור, וגם אין מספיק צבע, והעיניים רגישות, והכל לא נוח לגוף הזה. גם לא הבגדים ולא האוכל, כאילו לא נועדה לשכון בו בכלל.
אבל בתוכה פנימה, חי עולם מלא ושלם ודק מן הדק ועמוק עד התהום. ויום אחד היא כתבה שיר. והתחושה הייתה משכרת כמעט, איך הצליחה לשלוף חלק ממה שחי בה החוצה.
והשיר היה על הירח. כמה הוא לבן, וכמה הוא חסר, וגלמוד, כמוה. היא לעולם לא תשכח את ההבעה על פניה של אמה בזמן שקראה אותו. איך הגבות שלה התרוממו, והתקרבו, והשפתיים הצטמצמו, ואורה עצרה את נשימתה, עד שאמה אמרה לבסוף – 'אבל אי אפשר להבין כאן כלום!" ואיך אבא שלה חטף מאמא שלה את הדף. אורה הייתה בטוחה שלא קרא אפילו שתי שורות עד שאמר – "בשביל מה את מבזבזת את הזמן שלך על שטויות כאלו? כבר סיימת עם שיעורי הבית שלך?"
לבני כיתתה כבר לא הראתה. היא הבינה את המסר. כל גאוותה על כך שהצליחה לשרטט בכמה מילים חלקיק מנשמתה, באשה לכדי כאב נוראי, מכלה.
זו הייתה הפעם הראשונה שהגיעה לחירבה. הרי השיר נכתב עבור הלבנה, ומי אם לא היא תוכל להבין? היא נעמדה שם, חוששת, מתרגשת, המומה מעצמה. והחלה להקריא. אבל כבר אחרי שורה אחת, משום מה הרגישה שדווקא הכוכב ההוא מקשיב לה במיוחד. וסוף סוף למילים שלה היה מקום. וסוף סוף גם לה היה מקום. וכשסיימה להקריא לו, החלה לבכות, ולדבר אליו. וזו הייתה הפעם הראשונה מתוך… כמה? כנראה מאות ביקורים.
היא סיפרה לו על ההורים שלה. הציפיות שלהם ממנה התמצו בכך שתלמד טוב, ובסופו של דבר תקים משפחה ותיכנס לעסק. היא בכתה לו על ה"חברים" שלה, שתחומי העניין שלהם, כמו – התאהבויות, בגדים, כדורגל, דיאטות – היו זרים לה לגמרי. בתוכה, רחשו נופים רחוקים מספרים עבי כרס, שירים של משוררים מהארץ ומחו"ל, יצירות אומנות אימפרסיוניסטיות וחלומות על יצורים מיסטיים….
לפעמים הקריאה לו שירים של משוררים ידועים יותר או פחות. לפעמים שירים שלה. לפעמים חלקה איתו ציורים שאהבה, או קטעים נבחרים מספריו של הסופר הישראלי האהוב עליה. לעיתים שיתפה אותו בחוויות היום יום, או סיפרה לו על שמיים יפים ועל פרפרי לבנין הכרוב שגילתה בגינה הקרובה לביתה.
וכך, במשך שנים, אורה ציירה לכוכב את דיוקן נשמתה. מהקווים הכלליים ועד למשיחות המכחול העדינות ביותר. שטחה בפניו את תשוקותיה, כאביה, צרותיה…. את הכל, הכל סיפרה לכוכב הזה ש… שהיא לא יודעת עליו דבר.
על אף השמיכה, צמרמורת חלפה לאורך גווה.
"ידעתי שתחזרי, ובכל זאת פחדתי", אמר הכוכב כששבה לבסוף.
יומיים החזיקה מעמד עד שנשברה. הוא כבר לא היה רק פה. פנים קטנות זהרו סביבו. עיניים בוהקות, אף, ואפילו הילת שיער. הוא היה ניסי, ודמיוני, ויפהפה, עם ראשו הקטן המרחף, כמו החתול מארץ הפלאות.
"אני לא יודעת למה באתי", הודתה בפניו. "נדמה לי שצריך לאשפז אותי".
"ובכל זאת?"
"ובכל זאת… בינתיים… תסביר לי אותך. כי אתה מכיר את כל כולי, אבל אני לא מכירה אותך בכלל. וזה ממש לא הוגן. אני רוצה שזה יהיה שווה בשווה. כדי שהשיגעון הזה יהפוך קצת יותר הגיוני".
הפנים הזוהרות הנהנו. "אני מבין. אני אנסה להסביר לך, אבל זה לא יהיה פשוט".
"שום דבר לא פשוט בחיים שלי. נסה אותי".
הוא הנהן. "אני מלאך. וכמו כל מלאך, אני נושא תפקיד. נועדתי לגלם את השתקפות הכוכב בעיניים אנושיות".
"השתקפות ה… מה?".
"הרי בני אדם ייחסו לכוכבים מגוון תכונות עוד משחר ההיסטוריה. לאופן שבו אנו זוהרים בשמיים יש הסבר מדעי, אבל גם התכווננות שמיימית".
אורה עיקמה את אפה. "אני לא מבינה כלום".
"הזהרתי אותך. את לא אמורה להבין, ולא לדעת זאת, ולא לראות אותי כדמות או לשמוע אותי מדבר. הפרתי את החוק הראשון והקדום ביותר – פרמתי בפנייך את מעטפת המציאות כפי שבני האדם תופסים אותה, חלקתי איתך את הסוד הכמוס ביותר של הבריאה".
"טוב, אל תרגיש רע כל כך, כי ממילא לא הבנתי שום דבר".
הוא צחק, והעלים שעל צמרות העצים נרעדו.
"אז מה קרה פתאום?"
"פעם, לפני אלפי שנים, בטרם קיבלתי את הייעוד לייצג את הכוכב בפני העולם האנושי, הייתי מלאך חי. היה לי שם, וכוח מחשבה, ואפילו רצון ומטרה. אבל לאט לאט נכביתי. עם הזמן, שכחתי כיצד לחוש, לחשוב, לדבר. התאבנתי. נעשיתי הכוכב ותו לו. אבל אז את הגעת".
אורה בלעה את רוקה. "ומה קרה?"
"את דיברת אלי. והקול שלך, המילים, התחושות והמחשבות שלך, חצבו עוד קצת מגוש השיש שהפכתי להיות. אבל אני חושב…" נחשי הגבות הזוהרים שלו התקרבו זה לזה, "אני חושב שקרה יותר מזה… הערת אותי, אבל גם גילפת אותי מחדש, באזמל המחשבות שלך, התשוקות, הפחדים. את אומרת שאת לא מכירה אותי, אבל זה לא נכון. את עיצבת אותי, שינית אותי. ועכשיו אני רוצה עוד ועוד ממך. בלילות שאינך באה, אני… אני כוסף אלייך. כשאת לא מגיעה, הלילה מרגיש קר ומרוקן".
כוסף?…. האם הוא?… הדופק פעם באוזניה של אורה ובבטנה, כאילו כל גופה הצמיח אלפי לבבות קטנים. לפני יומיים גילתה שהכוכב שלה חי ומדבר, ועכשיו נראה שהוא… אבל זה לא יכול להיות. אף פעם, אף אחד לא התאהב בה. ועכשיו זה… היא פלטה נחרת צחוק. מה יותר מוזר ממה, שמישהו יתאהב בה, או שאותו מישהו יהיה כוכב?
"מה קרה", הוא עטה ארשת נעלבת. "הרגשות שלי מגוחכים בעינייך?"
"מה? לא, לא", היא נענעה בראשה במרץ. "זה פשוט… מפתיע, ומוזר, כי לא חשבתי שאני בכלל אוכל להיות אי פעם… מושא לאהבה".
הוא צמצם את עיניו. "את מופלאה, אורה. את אינסופית, כמו השמיים. ואני עומד לרדת אל האדמה, אלייך".
סחרחורת הרקידה את העולם סביבה. "לרדת אל האדמה? מה זה אומר?"
"זה אומר שלאט לאט, ככל שניפגש ונשוחח, הגוף שלי יהפוך גשמי יותר. ואז אוכל לרדת אלייך, לפגוש אותך".
"לרדת? אני… " אורה לא ידעה מה לומר. כמיהה ודפיקות לב וחרדה געשו בה בערבוביה שגרמה לדמה לבעבע.
"אבל יהיה לזה מחיר", הוא הוסיף ברחש.
"מה זאת אומרת, מחיר?"
הכוכב הרכין ראש. שני שבילים חדשים הבהיקו תחתיו, ושרטטו צוואר שהתחבר לפניו הזוהרות. "ברגע שארד, אני דן את עצמי לכליה. תוך כמה רגעים, אולי שעות – אתמוסס ואעלם".
"תעלם?!" אורה נענעה בראשה בחוזקה. "לא לא לא, אני לא רוצה בזה. אתה… אתה תמשיך להיות רחוק וחי", מבעד לאימה שהחניקה את גרונה היא לחשה, "אני זקוקה לך".
הכוכב נאנח. "אני לא יודע אם יש דרך לעצור את מה שכבר החל. ככל שאני הופך חי יותר, ומשתוקק יותר אלייך – הגוף שלי הולך ומקבל צורה. הגעגוע רוקם לי איברים, הכמיהה שלי מציירת אותי מחדש. בעוד זמן לא רב, אלבש גוף. ואז אהיה מלאך שלא מממש את ייעודו. נפיל".
"אז – אז אני אפסיק לבוא לכאן", השתנקה אורה, "ואתה תשכח ממני ותחיה".
הכוכב הביט בה. "אשכח? אני אשתגע מעצב".
"אבל… אבל בשביל מה? היה לנו טוב ככה, למה להרוס את זה?"
"כי אני לא יכול לוותר עלייך".
אורה נשכה את שפתה. רק גילתה אותו, וכבר הוא ייעלם לה? למה העולם חייב תמיד להיות בוגדני כל כך? הקור חדר מבעד לחולצה השחורה שהייתה גדולה עליה בכמה מידות. פתאום שמה לב כמה היא קפואה ורועדת. איך שכחה להביא סוודר? היא חיבקה את עצמה. משכה באפה.
"אתה זוכר את האור החם ההוא ששלחת אלי בפעם הראשונה שדיברת אלי?" היא לחשה, "אולי אתה יכול לעשות את זה שוב?"
תוך רגע, החום התפשט אל הכתפיים שלה, אל הצוואר והחזה. פעם ראשונה מזה זמן רב שאורה הרגישה בנוח בתוך עצמה, כאילו העור שלה נתפר בדיוק למידותיה.
"בואי לכאן בכל ערב, אורה. בבקשה. בואי נחבק את הזמן שעוד נותר".
היא שתקה. ופחדה. והשתוקקה. ולמחרת באה.
ובכל פעם שבאה, ראתה כנבואת חורבן איך עוד מהגוף שלו מתגשם קצת יותר. בלילה הבא, לאחר שסיפרה לו זיכרון ילדות, גידל כתפיים וחזה.
"האם עוד מישהו יכול לראות את הגוף שלך חוץ ממני?"
"לא. אני חושף את הגוף השמיימי שלי רק בפנייך. אבל אחרי שאפול, תוך זמן מה כולם יראו שהכוכב שייצגתי נעלם".
"אבל כוכבים כמוך לא אמורים ליפול, לא? רק מטאורים וכאלה".
"כוכבים כמוני לא אמורים להתאהב".
לאחר שבועיים כבר ראתה את הגוף כולו. "מחר זה יקרה", הוא אמר לה. "אני אגיע אלייך".
"אני לא רוצה שתיפול", היא מלמלה, "אני לא רוצה שתלך לי".
"גם אני, ומצד שני – " הוא חייך – "אני בוער מציפייה".
בלילה הבא הרגליים של אורה רעדו בעלייה אל החירבה. בקושי הצליחה לאלץ אותן להמשיך. ומה יקרה אם לא תלך? האם תוכל למנוע ממנו ליפול?
אבל כשהרימה ראש לשמיים, הוא כבר לא היה שם.
על האדמה ישב נער, עשוי הילה ואור כסוף. כשראה אותה, נעמד מיד. הוא היה גבוה ממנה בראש, דק, חיוור אפילו ממנה. עטור תלתלי כסף. פניו יפות יותר מכל הרמוניה המוגבלת לתווים אנושיים.
הוא התקדם לעברה במהירות, בקלילות. הוא נעמד מולה. לא מתנשף. אולי אפילו לא נושם. גם היא לא נשמה.
"אתה, אתה הכוכב?"
"אורה", הוא התנשם פתאום, בבת אחת, "את כל כך יפה, ככה מקרוב".
הוא הניח יד על הלחי שלה. והיד הייתה קרן שמש בחושך ובקור. מוחשית וערפילית, נוגעת וגם מרפרפת, פלאית. זרם חמים עבר בה, והיא עצמה את עיניה. כשפקחה אותן, הוא הביט בה, הרחיק את ידו ולטש בה מבט המום.
"מה קרה"?"
"זו פעם ראשונה ש…", הוא מלמל, "העור שלך, הוא… " הכוכב נענע בראשו בתדהמה, כלא מאמין.
אורה חייכה, והביטה בעיניים שלו, בריסים הכסופים. דמעות גדשו את עיניה.
"לא, אל תחשבי על הסוף", הוא התחנן. "אלו הרגעים האחרונים שלי, ואני מאושר לחוות אותם איתך."
היא הנהנה, אבל הדמעות בכל זאת זלגו על לחייה. הכוכב מחה אותן, בזו אחר זו.
"אתה תדע לפני ש… אתה תרגיש לפני שאתה… "
"אני לא יודע, אבל בבקשה, תהיי איתי. שבי איתי, כאן. עכשיו".
וללא מילים, הם התיישבו על האדמה החשופה. ובכל פעם, שדמעה זלגה על לחייה של אורה, הוא מחה אותה באצבעו. הוא ליטף את שערה הבהיר, הכסוף.
"תבטיחי לי שלא תישארי עם הכאב הזה לבד", הוא אמר פתאום.
היא משכה באפה. "איך אבטיח לך אם אין לי למי לספר?"
"את יודעת", הכוכב היטה את ראשו, "שום אהבה לא מושלמת. שום אהבה לא חפה מפגמים, כאבים, או נמשכת לנצח. וזה עדיין לא אומר שהיא לא שווה את מה שהיא יכולה להעניק לך".
"אבל אתה חף מפגמים", היא אמרה.
הוא חפן את לחייה. "אבל תראי אותי – אני לא יכול להתקיים במציאות". ואז הוא חייך. "את קצת דומה לי, את יודעת?"
"כי אני לא יכולה להתקיים במציאות?"
"לא", הוא צחק, "בגלל השיער, והעור. את ממש בוהקת. היית יכולה להיות כוכב נפלא בעצמך!"
ובפעם הראשונה היא לא הייתה אורה המוזרה, החייזרית. היא הייתה אורה, בת דמותו של כוכב.
הוא דרבן אותה לספר לו זיכרונות, ולשיר לו. פניו מלאו פליאה כשגילה איך אצבעותיו יכולות לגרום לה להתנשף, או להתגלגל מצחוק. והיא גילתה את עצמה מחדש איתו, ובד בבד ראתה כיצד האור שלו הולך ונמוג, מצטמצם ודועך. היא לא רצתה לחשוב על זה, אז היא שאלה אותו שאלות וניסתה להבין את הפלא שהוא. היא השמיעה לו בפלאפון את השיר האהוב עליה של דון מקליין, והוא שאל, וצחק, וחייך, ודהה.
עד שלחש באוזנה, "אני חושב שזה קרוב".
הצער שרף את כולה פנימה והחוצה, אבל היא בלעה את הדמעות, ואמרה לו – "אני רוצה ללמד אותך משהו", משהו שמעולם לא למדה בעצמה.
והיא התקרבה אליו, לאט. הוא הביט בה, מבולבל. היא מעולם לא הייתה כה אמיצה, אבל עכשיו, כשהכל עמד על הסף…
ככל שרכנה כלפיו, ראתה יותר ויותר ממנו. מעיניו הבוהקות, מעורו הזוהר, מתלתליו הכסופים. משפתיו המשוחות חוטי כסף.
היא עצמה עיניים, והניחה את שפתיה על שפתיו.
היא הרגישה איך הוא נרעד בהפתעה. עיניו נפקחו ואז נרעדו ועפעפיו נעצמו. הוא הניח ידיים סביבה, וקירב את שפתיו אליה עוד. והן היו אור שזרם לתוכה, חמימות סמיכה שמילא אותה בביטחון ובשלווה כמו שלא ידעה מעולם. ובפעם הראשונה בחייה, היא חשה שלמה.
רק כשמשב קור צינן את שפתיה פקחה את העיניים שוב. מולה ראתה עצים ואדמה ואבנים, אבל הוא, הוא…
*
"אורה, אורה, תפתחי לי".
"נו, עד מתי תינעלי פה בחדר? רמי, רמי, בוא הנה תשכנע אותה שתצא!"
"נו כבר, ילדה! את מגזימה לגמרי! תפתחי או שאני אשבור את הדלת בבעיטות!"
אורה שכבה במיטה. השמיכה האפורה המדובללת כיסתה את כל גופה. על אוזניה נחו אוזניות גדולות, שניגנו באוזנייה פלייליסט כוכבים שהרכיבה לעצמה בספוטיפיי. בפעם האלף שמעה את 'כוכב אחד לבד' ו -' כל הכוכבים נופלים', ו'הכוכב של מחוז גוש דן', ואת השיר האהוב עליה של דון מקליין…
לא הצליחה לאכול.
לא רצתה לצאת מהחדר.
לא הייתה מסוגלת לישון.
למה זה קרה לה, למה?! למה הוא היה חייב להתעורר פתאום, ולעורר בה משהו שוויתרה עליו כבר מזמן? אילו רק היה נשאר שותק, ומרוחק, ובלתי מושג…
צמרמורת אחזה בה. לו רק הייתה יכולה שוב לחוש את קרן האור החמימה שלו, להביט בו, אפילו רק לדבר, כמו שעשתה במשך שנים. לדבר ולספר ולהרגיש שמישהו מקשיב…
ראשה פעם בכאב, ופתאום הבינה שלא שתתה ולא אכלה דבר מהבוקר. היא נאנחה חרישית. מה עדיף, שאלה את עצמה, לכאוב את היופי שהיה, או לא לכאוב בכלל? באותם רגעים, רק רצתה שמישהו ייקח ממנה את הסבל שנכרך סביבה, התלפף בה, נדבק לעצמותיה. אילו רק הייתה יכולה לשכוח ממנו. מהכל.
זמזום טורדני נע במעגלים קרבים ומתרחקים ממנה. יתוש. מה אכפת לה, שיבוא. שישתה. היא תפקיר את דמה לתאבונו. כבר לא אכפת לה מכלום…
"אחחחח!" היא עצמה את עינה בכאב, "אוף, יתוש מעצבן!"
היא סיננה ומיששה את העקיצה שהלכה ותפחה לה ליד העפעף. לעזאזל.
היא התרוממה לאט, מייצבת עצמה כנגד הסחרחורת, הסיטה את השמיכה וגררה את עצמה עד לחדר האמבטיה. היא הביטה במראה וראתה אדמומיות מתפשטת סמוך לעין, וצל מעורפל של עצמה.
כמה כחושה הפכה. ועד כמה, למרות הכל, עדיין קיימת. ועדיין לבד.
שום מזכרת לא השאיר לה. לא תמונה, לא מכתב, לא קווצת שיער. רק חלום מופלא, ערפילי זיכרון, שיתפוגגו עם הזמן.
היא לעולם לא תחווה דבר שישווה למה שחוותה עם הכוכב. אף אדם לא יאהב אותה ככה. אף אהבה לא תתאים עצמה לאורה בתיאום שמיימי, על טבעי שכזה. אבל פתאום היא ידעה, היכן ישנו מקום שבו אפשר לברוא משהו גדול מהחיים עצמם. איפה תוכל למצוא אותו, להפוך אותו לנצחי.
אורה יצאה במהירות מהאמבטיה, כמעט רצה לחדר, פתחה את המגירה, שלפה דפים, הוציאה עיפרון מקופסת העץ שעל שולחן הכתיבה שלה, והתיישבה על הכיסא. וכמעט ללא היסוס, אותיות ומילים החלו להופיע על הדף. היא כתבה וכתבה וכתבה, ואז הנידה בראשה, קימטה את הדף, השליכה אותו על הרצפה והניחה מולה אחד חדש. היא החלה לשרבט. קוו ליד קוו ומחיקה וכתם, ופתאום קפאה. היא הרימה את העיפרון בבת אחת.
אבל כשתסיים, חשבה לעצמה, למי… למי היא תראה את מה שיצא?
היא נענעה את ראשה בחוזקה, ואחזה בעט עד שכריות אצבעותיה הלבינו. זה לא משנה, זה לא משנה, היא מלמלה לעצמה שוב ושוב, והכריחה יד רועדת לצייר שמיים אפלים וכוכב נופל.
כשסיימה, היא הביטה באיור רגע ארוך. היא צקצקה בלשונה. זה לא בדיוק מה שרצתה. משהו בציור צרם לה, אבל היא לא ידעה מה. אוף, שום דבר לא יכול להיות מושלם בחיים האלו?
רק כשהדמעות הרוו את הדף הבחינה שהיא בוכה. לרגע התחלחלה, אבל משום מה לא הזיזה את הציור. במעין רפיון של ייאוש, נתנה להן להשחית אותו.
גשם ירד על הציור שלה, והשאיר בו נקודות רטובות, גליות. אורה קימטה את מצחה. לכאורה הדמעות היו פגם, טעות. כתם שפלש ליצירה שלה. אבל איכשהו, בזכותן הציור הפך מדויק. כאילו הכוכבים בו רכים, כמו כשהייתה מביטה מעלה ומצמצמת את העיניים. קצת כמו אצל ואן גוך.
היא הרימה יד כדי למחות את דמעותיה, וזיכרון ידו המלטפת אותה התעורר בה מיד.
"שום אהבה לא מושלמת", הוא אמר לה אז, לפני שנעלם, "שום אהבה לא חפה מפגמים, כאבים, או נמשכת לנצח. וזה עדיין לא אומר שהיא לא שווה את מה שהיא יכולה להעניק לך".
היא הרימה את הדף הרטוב ולטשה בו מבט. ומה אם הפגמים יכולים להפוך את האהבה לנפלאה עוד יותר?
היא נשכה את השפה, הקישה באצבע על השולחן, נעמדה, הלכה אל השידה שלצד המיטה ולקחה את הפלאפון. התקשרה, התחרטה ומיהרה לנתק אחרי צלצול אחד.
אבל אז הפלאפון צלצל. כבר אין לה איך לברוח. היא נאנחה וענתה.
*
"קפוא לי", סיננה אמילי כשהלכו במעלה הרחוב. "חתיכת משוגעת שכמוך, מי יוצא במזג האוויר המחורבן הזה החוצה? ועוד לטבע? לא יכולנו להיפגש בבית שלי או משהו?"
אורה משכה בכתפיה בעצבנות. "אני אוהבת את הטבע".
טיפות קטנות של גשם ניקדו בנגיעות קפואות את אפה. היא ניגבה אותן בתנועת יד לחוצה, החזירה את הידיים לכיסים, והתפללה שהזרזיף לא יהפוך למבול.
אבל הגשם לא התחזק.
כשעברו בין הטרקטורים, אמילי תפסה פתאום את ידה. "הם מפחידים אותי", התנצלה.
כך, הן התקדמו בדרכן אל החירבה. אורה לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה מישהו הלך איתה יד ביד.
כשהגיעו, הן נעמדו באמצע החורשה. רועדות, מחבקות את עצמן. כל נשימה מתאבכת לכדי ענן לבן קטן שנמוג אל החושך.
"אוקקקי", המילה קרקשה את דרכה החוצה מתוך שיניה הנוקשות של אמילי. "אז עכשיו אולי תתתתואילי בטובך לללומר לי סוף סוף למה גררת אותי לכככאן?"
אורה לא אמרה כלום, ורק הרימה מבט אל השמיים. העננים כיסו את השמיים, ולא הניחו לה לפגוש את מה שנעדר, ולהתאבל. זו הייתה הפעם הראשונה ששבה לכאן מאז ש… והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה לבד. אבל מאיפה האומץ לבקש מאמילי להגיע איתה דווקא לפה, ועוד במזג אויר שכזה? כמה טיפשי. מה חשבה לעצמה?
אמילי נשאה גם היא עיניים. היא שרקה בהתפעלות.
"כל כך יפים, אה? העננים השמנים האלו שזזים ברוח". אמילי חיבקה את עצמה, וזרקה מבט אל אורה. "חרא, שיט. את בסדר?"
יפחת בכי טלטלה את אורה. היא הניחה ידיים מופתעות על פיה כאילו כך תוכל לפקוק את הכאב שלה בחזרה. אבל זה לא עזר. הבכי שטף אותה, מטלטל, מרעיד, משתולל.
"אורה, אורה?… חרא, זה קשור אלי? זה בגלל שבכיתי לך על זה שיצאנו החוצה? אני מה זה מטומטמת, אל תתייחסי -"
"לא, לא. זה ממש לא קשור. אבל אני…", קולה רעד, "אני לא מסוגלת להסביר את זה".
אמילי שלפה טישיו מעוך מכיס המעיל שלה והגישה אותו לאורה, שתהתה לעצמה האם הוא לא משומש. למרות זאת, היא לקחה אותו וניגבה את עיניה.
אמילי הנהנה בידענות. "זה בסדר, גם אני בוכה כל הזמן. בסרטים, ספרים, אפילו כשאני נפרדת מהכלב שלי בבוקר. ומאחר שאני כזאת מומחית לדמעות", היא זקפה אצבע שעליה ענדה ארבע טבעות כסופות, "אני יודעת מה התרופה הכי טובה במצבים כמו אלו". היא פרשה בדרמטיות שתי זרועות לצידי גופה.
אורה פלטה צחוק חנוק ומעט נזלת. כמה מוזרה האמילי הזאת! בקושי הן מכירות, וכבר היא מציעה לחבק אותה?
אורה הכניסה יד לכיס, שם היה מקופל ציור הכוכב שלה. קצת לח, אבל עדיין ממתין. היא שאפה אוויר אל ליבת הכאב שבתוכה. איך תצליח להקיא אותו החוצה?
"אני… " היא אמרה אבל אפילו הניסיון גרם לה להירתע, כאילו התקרבה לאש ונכוותה. היא נענעה בראשה שוב. זה לא ילך. הכל טרי מידי. אולי יום אחד, אם הן יצליחו להתקרב, היא תעז להראות לה. לספר לה.
אבל לא עכשיו.
"אז… חיבוק?" אמילי הפצירה בה.
"זה בסדר", אורה שאלה לבסוף, "אם פשוט אניח עלייך ראש כמה רגעים?"
אמילי מצמצה. "ברור".
אורה התקרבה אל אמילי, עד שכתף נשקה לכתף. היא הניחה ראש על הכתף הלחה של אמילי. אנחה עמוקה עברה מגוף לגוף.
שתי פקעות של אי נחת, חשבה אורה לעצמה. בקושי מכירות, וכבר מוצאות את עצמן במין קרבה מוזרה ומבלבלת שכזאת.
אבל גם מנחמת.
