הכוכב האפל

הפרופסור רץ אל תוך ספינת החלל, מתנשף. הוא טרק מאחוריו את הדלת, מותיר את צעקות החיילים המעומעמות מאחוריו. "אקו, פרוטוקול איטום מלא." פקד במהירות.

המבנה כולו התעורר לחיים בזמזום, אורות בוהקים נדלקים והדלתות נאטמות בצליל יניקה. דמות אישה הולוגרפית בוהקת התממשה לצד הפרופסור. "שאכין-" הצעתה של אקו נקטעה כשהחללית כולה נרעדה. "אני מבינה שאנחנו מפוטרים. שאתכונן לשיגור?"

"אני חושש שהפעם זאת אשמתי." הודה הפרופסור בחיוך נבוך. "את מבינה, הגנרל לא שמח לגלות שהסתרתי ממנו פיתוחים."

"הוא תמיד חשב שמגיע לו יותר מדי," העירה אקו. "המנועים מוכנים לשיגור. כדאי שתחזיק חזק."

הפרופסור נאחז בידית הנעילה של הדלת כשהמנועים התעוררו לחיים והחללית כולה התנערה. "את באמת חייבת לעשות כל כך הרבה בלגן?" רטן כששמע את מדפי חדר האחסון קורסים בקול שהזכיר מפולת סלעים קטנה.

"אולי אם מישהו היה מתכנן בריחה לפני שהוא עצבן את הגנרל היה לי יותר זמן להפעיל את המייצבים," עקצה אקו בעליזות. החללית התרוממה לאוויר, מותירה אחריה אינספור יריות לייזר צבעוניות שהתפוגגו כשפגעו במגניה. "כדאי שיהיה לך עוד טריק בשרוול. אני מהירה, אבל אפילו אני לא יכולה לעמוד במהירות של הספינות החדשות של הצי." 

הפרופסור חייך בשובבות, מתחיל לצוף באוויר החללית כשיצאו מכבידת הכוכב. "לספינות החדשות האלה אין טיפה של נשמה." אמר בעיניים נוצצות. "אני לא אפסיד להן."

"אני מפעילה את הכבידה המלאכותית, פרופסור," נזפה אקו. "תפסיק עם השטויות ותתחיל במה שזה לא יהיה."

הפרופסור פתח את פיו במחאה, אבל לפני שהספיק לומר מילה בטנו התהפכה והכבידה השליכה אותו לרצפה. "אני שונא כבידה." רטן ומיהר אל גשר הפיקוד. מסך גדול התעורר לחיים, להק של חלליות צי קטנות הוצגו עליו, מפגיזות את הספינה הנמלטת.

 "תפני כמה שיותר כוח למגנים," פקד הפרופסור. "אני אדאג להיפטר מהם."

דמותה הזוהרת של אקו ריצדה לרגע ואז כבתה. "מגנים על שישים אחוז." דיווח קולה חסר הגוף.

הפרופסור שלף מכיסו עצם מתכתי קטן. הוא השליך אותו באוויר, וכדור של אור ירוק בהיר הופיע סביבו, סמלים מורכבים מרצדים על פניו. הפרופסור מיהר אל הכדור, גורר סמלים על גבי האור ומרכיב תבניות סבוכות. הוא נשך את שפתיו בריכוז, מהמהם תוך כדי מחשבה.

 "מגנים על שלושים אחוז." הזהירה אקו.

"אני עובד על זה!" צעק הפרופסור, אצבעותיו מחליקות בתזזיות סביב הכדור הזוהר."רק עוד כמה שורות." מלמל לעצמו.

"מגנים על עשרה אחוזים," דיווחה אקו. "אני לא עומדת להחזיק מעמד עוד הרבה זמן."

"סיימתי!" קרא הפרופסור, מניף בידו כדור מסתחרר של סמלים זוהרים. הספינה כולה הטלטלה לפני שהספיק להשליך את הכדור על לוח הבקרה. "זה יספיק עד שהם יוותרו." אמר בסיפוק והביט בצי התוקפני מתפזר לכל עבר כשהחללית הקטנה נעלמה בבת אחת מחיישניהם.

דמותה של אקו הופיעה שוב, בוהקת באור כחול. "ולא יכולת לסיים לפני שהמנוע הראשי נהרס?" רטנה.

"עבדתי הכי מהר שיכולתי. מצטער." אמר הפרופסור במבוכה.

"אולי התכנית שלך לא הייתה טובה כמו שחשבת," נחרה בבוז. "לפחות אנחנו עדיין חיים." 

"אני אשמח עכשיו לתה שהצעת מקודם." אמר הפרופסור.

"אני פלא טכנולוגי, לא איזו משרתת." רטנה אקו.

"אני יודע, יקירתי." אקו גלגלה עיניים, כוס קטנה מלאה תה רותח ריחפה אל ידו של הפרופסור. "תודה אקו." אמר בנימוס.

"מה עכשיו?" שאלה אקו. "אנחנו לא יכולים לחזור לאימפריה, ואין פלנטה שלווה שתקבל אותך."

הפרופסור חייך קלות. "ובכן, אם אין מקום שיקבל אותנו אני מניח שאין לנו ברירה אלא למצוא מקום משלנו."

"מושבה צריכה תושבים." הזכירה אקו בעדינות.

הפרופסור פלט קללה כשהתה הלוהט צרב את לשונו. "זה לא שיש לנו מקום ללכת אליו, לא? נצטרך למצוא דרך להסתדר." אמר במרירות.

"מה אם נחזור לארץ?" הציעה אקו. "אף אחד לא יחשוב לחפש אותך שם, ואנחנו יכולים להתמודד עם מה שנשאר מהקרינה."

הפרופסור צחק. "המולדת העתיקה של האנושות? זאת בהחלט הרפתקה ראויה לסיים איתה." אמר בחיוך.

אקו חייכה בסיפוק. "מחשבת מסלול לכדור הארץ." הכריזה. פניה נפלו. "זמן מסע משוער שלוש שנים."

הפרופסור נאנח. "המנועים?" שאל.

"המנוע הראשי נהרס, והמנועים המשניים נועדו לייצוב, לא למסעות ארוכים." אמרה במבוכה.

"כמה רע המצב?"

"קשה מדי לתיקון שדה," אמרה אקו. "אולי אם נצליח להגיע לתחנת עגינה."

"זה מסוכן מדי." קבע הפרופסור. "לכמה זמן תספיק האספקה?"

"רק המנועים נפגעו. הכור פועל בהספק מלא. אולי לא תהנה מאוד מהאוכל אבל עם קצת עזרה מהרצף שלך נוכל לשרוד מסע לארץ." הודיעה אקו.

"אז ממשיכים." קבע הפרופסור. "אני יכול לעמוד בקצת נסיעה."

"אתה בטוח?" שאלה אקו בדאגה. "שלוש שנים בלי מגע אנושי זה המון זמן בשביל בני אדם."

"עבדתי עם הגנרל עשרים שנה. ויש לי אותך. אני אסתדר." התעקש הפרופסור.

אקו המהמה לרגע. "תבטיח לי שתגיד אם תתחיל לאבד את השפיות." ביקשה בשקט.

הפרופסור צחק. "אני אדאג להזהיר אותך אם המוח שלי לא עומד בזה."

פניה של אקו התכווצו בעלבון. "אני לא רוצה להיות כאן שלוש שנים עם זקן משוגע." רטנה.

פניו של הפרופסור הרצינו. "אני מצטער. לפעמים אני שוכח שאת לא אנושית. במקרה שאני אצא מדעתי יש לך אישור מלא לזרוק אותי החוצה."

"פקודה מאושרת." אמרה אקו. "שלא תעז להשתגע לי."

הפרופסור חייך. "אני אעשה כמיטב יכולתי. תודה לך, אקו." הבטיח.

"אני יודעת שהשימוש ברצף שלך יכול להיות מתיש," שינתה נושא. "אתה רוצה שאכין את החדר?"

"אני אשמח לישון קצת עכשיו." הודה הפרופסור בהקלה, פוסע במסדרנות המתכתיים אל חדר השינה. הוא נשכב על המיטה המסודרת ומהר מאוד התשישות הכריעה אותו והוא שקע בשינה עמוקה.

 

 

 

טלטול עז העיר את הפרופסור משנתו השלווה. אורות החללית הבהבו וריצדו. "מה קרה?" הוא צעק בבהלה.

אקו הופיעה לידו, "נראה כאילו ההסוואה שלנו נכשלה. הצי מצא אותנו." דיווחה.

הפרופסור קילל בשקט. "לא חשבתי שהם ימשיכו לחפש אותנו כל כך הרבה זמן. מה מצב המגנים?" שאל.

"שמונים אחוז. אנחנו מוקפים."

הם מיהרו אל גשר הפיקוד, הפרופסור לוחץ על כמה כפתורים. המסך הבזיק לרגע ואז הציג את ספינתם הקטנה, מוקפת בעשרות חלליות צי שהפגיזו אותה בתותחיהם. "תמרוני התחמקות?" הציע הפרופסור.

"בלי מנוע ראשי אנחנו לא מהירים מספיק." 

"אולי לא נתחמק אבל לפחות ניפגע קצת פחות." אמר הפרופסור וזימן את כדור הרצף שלו. "ואני אספיק לחזק את המנועים בינתיים."

"מתחילה בתמרוני התחמקות." אמרה אקו ונעלמה.

הפרופסור החל לעבוד, נאבק להרכיב אינספור סמלים לתבנית סבוכה על אף טלטולי החללית. שפתיו נעו בריכוז כשחישב את המערך הנדרש. "מגנים בשלושים אחוזים." הפריע לו קולה חסר הגוף של אקו. החללית הקטנה הסתחררה והתהפכה, נאבקת לחמוק מהתופת שהמטיר הצי. 

"מה לעזאזל אתה עושה, גנרל?" מלמל הפרופסור בייאוש כשסיים להרכיב את המערך. "אתה צריך אותנו בחיים!" 

הוא הפעיל את המערך, ואור ירוק עטף את החללית כולה כשזגזגה בין היריות הבוהקות. הם האיצו הרחק משם, הצי נאבק לעמוד במהירות הלא טבעית שזימנו. 

"אם אנחנו מתרסקים זאת אשמתך!" קראה אקו. "אני לא בנויה לעמוד במהירות כזאת בלי מנועים!"

"אבל זה עובד, לא?" אמר הפרופסור בחיוך מתגרה.

"אנחנו עדיין לא מתים, אם לזה אתה מתכוון. רק הגענו לפינה שכוחת אל בחלל והצי עדיין רודף אחרינו. אבל אני מעריכה שהמנועים יתחממו מדי עוד כמה דקות, ואז שנינו נמות." אמרה אקו בעליזות מעושה.

"אנחנו נהיה בסדר." החזיר הפרופסור באותה עליצות, מביט בכוכב שאליו התקרבו. כדור עצום של חושך משונה ניצב מולם, האפלה נשפכת ממנו בגלים כמו אור שנשפך משמש. "אף אחד לא טיפש מספיק בשביל להתקרב לכוכב האפל, נכון?"

"אנחנו לא אמורים להיות טיפשים מספיק כדי להתקרב לכאן. אם זה היה תלוי בי כבר הייתי מסגירה אותנו לצי." ציינה אקו.

"אנחנו נהיה בסדר. יש לי רעיון."

"אני לא מתקרבת לדבר הזה. האור המוזר שלו משבש לי את כל החיישנים."

"תסמכי עליי לרגע," אמר הפרופסור. "אני מבטיח שזה יעבוד."

"אתה בטוח?" שאלה אקו בחשש. "החיישנים שלי אף פעם לא נכבו."

"אני אדאג שנהיה בסדר," הבטיח הפרופסור. "אנחנו בכלל לא יודעים אם הכוכב הזה מסוכן. עד כמה שאפשר לדעת האור הוא האנומליה היחידה שלו."

" 'עד כמה שאפשר לדעת'," אמרה אקו במרירות. "זה לא שיש נתונים על הדבר הארור הזה."

"אני חושב שזה פשוט אחד הפלאים של היקום. כוכב שלם שפועל הפוך ממה שאנחנו חושבים שהוא אמור. זה מראה לנו כמה אנחנו עדיין לא יודעים כלום." התרשם הפרופסור.

"אני חושבת שלהתקרב למקום שאין לנו מושג מה יש בו ומה הוא עלול לגרום זה הדבר הכי מטופש שאפשר לעשות." אמרה אקו.

הפרופסור צחק. "כולנו מפחדים ממה שאנחנו לא מבינים. הסוד הוא-" הפרופסור נקטע כשהחללית כולה התנערה. "מה קרה?" נבהל.

"א- אני לא יודעת." גמגמה אקו בפחד. "החיישנים לא מזהים שום דבר חריג."

הפרופסור מיהר אל חלון גשר הפיקוד, אקו מאחוריו. הם הביטו יחד החוצה, מנסים לאתר את מקור ההפרעה. לסתו של הפרופסור נשמטה, עיניו פעורות. כוכב לכת עצום מימדים עמד בחלל שהיה ריק לחלוטין רגע לפני כן. שטח פניו היה שחור, וסביבו קרן אור סגול משונה. אף אחד מהחיישנים לא זיהה את קיומו.

 "מאיפה הדבר הזה הגיע?" נחרדה אקו. "אין לי תיעוד על שום דבר שמקיף את הכוכב האפל, בטח שלא כוכב לכת שלם."

הפרופסור לא הגיב.

"כדאי שתפסיק לעמוד ולבהות כמו אידיוט." רטנה אקו.

"ממתי את כל כך עצבנית?"

"מאז שכוכב לכת שלם התגנב מאחורי הגב שאין לי!"

"אני מודה שלא ציפינו שדבר כזה יקרה, אבל הכל בסדר, לא? אנחנו לא במסלול התנגשות."

"אני מצליחה לייצב אותנו במקום כרגע," הודתה אקו. "עוד מעט נצא מהקפה."

"אז נישאר כאן עד שהצי ישכח מאיתנו." קבע הפרופסור.

"אנחנו לא נשארים כאן דקה אחת יותר ממה שאנחנו חייבים-" טלטלה נוספת קטעה את כעסה. 

"מה הפעם?" אמר הפרופסור בתסכול.

"א- אני לא יודעת," גמגמה אקו. "המנועים הפסיקו לפעול. אני לא יודעת מה קרה-"

"מה המצב שלנו?" תפס הפרופסור פיקוד.

"אף חיישן לא עובד. כל מה שיש לי הוא תמונה חיצונית." אמרה אקו. "אנחנו נכנסים למסלול התנגשות עם הכוכב."

"תנתבי את כל הכוח למנועים. אנחנו עומדים לצאת מפה."

אקו הנהנה, דמותה נעלמת שוב, אורות החללית ריצדו והחשיכו. זמזום עז מילא את גשר הפיקוד. "המנועים לא מגיבים!" דיווחה אקו. "אנחנו עומדים להתרסק בכל רגע!"

הספינה הטלטלה שוב, משליכה את הפרופסור אל הרצפה. "בטוח יש משהו שאתה יכול לעשות, נכון?" נחרדה אקו.

הפרופסור שתק, מחשבותיו דוהרות.

 "אתה חייב להיות מסוגל לעשות משהו!" זעקה אקו. "אנחנו לא יכולים לשרוד התרסקות כזאת בלי הנעה!"

"אני יכול לקיים את מה שהבטחתי." אמר הפרופסור והצמיד את ידיו, הילה ירוקה מקיפה אותו. "אמרתי שנהיה בסדר ואנחנו נהיה בסדר." מצחו התכווץ בריכוז כשהניע את ידיו באיטיות, ברקים ריצדו בחשיכה סביבו. כדור של אור ירוק זרחני הבהב בין ידיו, אינספור סמלים הסתחררו כשזימן את חוקי הטבע עצמם בכוח נשמתו. שפתיו לחשו בריכוז תהומי כשהחל לסדר אותם בתבנית זוהרת. אורות עלו מתוך גשר הפיקוד, נשאבים למערך האותיות הצפוף. המערך שינה את צבעו לתכלת בוהק עם כל ניצוץ שנטמע בו וכל אות ששובצה במקומה. סירנה הדהדה במרחק כשהחללית החלה לצנוח מטה. ברקים כחולים הקיפו את הפרופסור, מותירים צלקות של מתכת מלובנת על רצפת החללית.

"מה אתה עושה?" זעקה אקו, קולה מתעוות כשעצם ישותה נעקר ממחשב החללית.

"מקיים את ההבטחה שלי!" קרא הפרופסור. 

הוא הצמיד את המערך שיצר אל חזהו, רסיסי מתכת השתוללו באוויר כשהכבידה איבדה את אחיזתה במציאות. 

לרגע אחד השתררה דממה ואז החללית כולה נקרעה בקול מחריד. הפרופסור הושלך אל האדמה בזעקה מיוסרת רגע לפני שאיבד את הכרתו. 

אור כחול הקיף אותו, זורם בורידיו וזורח בעיניו, ואז כבה באחת. שקט משונה השתרר כשגופו חסר התנועה נותר שרוע על האדמה המצולקת.