האור בקצה המנהרה

ספארק סיים להחליף את מנגנון האיטום בגזרה 3 של תחנת הכוח. למזלו, הוא איתר הפעם את דליפת הקרינה ממש בתחילתה. אחרי קרוב לעשור בתפקידו כאחראי תחזוקה ראשי הוא כבר הכיר בעל פה את האזורים המועדים לפורענות. למרות יעילותו של מחולל הכבידה המלאכותי, תנאי הכבידה המשתנים תדיר בחור התולעת תטא-54 היוו אתגר מתמיד עבור צוות התחזוקה. עם זאת, בקרוב מאוד, הוא קיווה, כבר לא יאלץ להמשיך בשגרת יומו המשמימה. הוא תיעד את ההליך ביומן התחזוקה וסגר את הקריאה, ואז עבר על רשימת התקלות הפתורות וחייך לעצמו בסיפוק. עוד משמרת מוצלחת עומדת להגיע לסיומה. נותר לו רק ניקוי שגרתי של מערכת חיישני התקשורת הקוונטית לפני שיוכל לפרוש לענייניו.

 

רצף פקודות במסוף הייעודי הפעיל את רובוט התחזוקה של משמרת הלילה, והלה חש לדרכו, באופן השמור ליקיצה מסבב טעינה מלא. ספארק עמד, מתבלט כמה רגעים מול תחנת העגינה שלו, בוחן בזווית עינו את עמיתו, שהתרוצץ בקדחתנות בין עמדות העגינה האחרות בתחנה, בודק ומנקה כל אחת מהן, בדיוק לפי הפרוקוטול. שאר עובדי התחזוקה, בשונה מספארק עצמו, היו רובוטים. מתוחכמים ככל שיהיו, יכולתו ליצור איתם קשרי חברות אמיתיים היתה מוגבלת. הם תוכנתו למלא את משימתם בצורה מיטבית, אך לא יותר מכך. ידו השמאלית שיחקה עם ריבוע מתכת שעליו הוטבעו כמה שורות קוד זעירות. מתנה מד"ר אולסטד. הוא היה הראשון, ולצערו גם האחרון מסוגו. תאגיד אומניטק החליט שפרויקט המחמד של מהנדסת הנוירו-רובוטיקה הראשית שלו מוצלח מאוד, אך יקר מדי לשכפול בכל המגדלורים, וממילא אין צורך בעובדי תחזוקה בעלי רצון חופשי באמצע שום מקום. לבד מהשיקולים הכלכליים, התאגיד העדיף לאייש את המקום בעובדים צייתנים שלא היו להם שאיפות או תכלית מעבר לייעודם הרשמי. ספארק לא ידע למה ד"ר אולסטד בחרה לשלוח אותו לפה מכל המקומות, למגדלור שכוח האל הזה בקצה חור התולעת, במקום לקחת אותו איתה.

 

הוא יצא ממתקן התחזוקה ופנה למבנה העצום שבהק בחשיכה המוחלטת שמסביב. חור התולעת היה שחור משחור, נטול אור כוכבים שיעזרו לספינות חולפות לנווט את דרכן במבוך ההסתעפויות שלו. כל אחת מהן הובילה למערכת שמש שונה. חלקן אפילו לגלקסיות שונות, רחוקות זו מזו מאות שנות אור. גילוי ומיפוי רשת האוטוסטרדות הגלקטית הזאת היתה גאוות האנושות, ואפשרה, לראשונה, את מימוש חלום ההארצה של כוכבי לכת חדשים. עם זאת, בשל תנאי הכבידה הלא יציבים והיעדר אור כוכבים,  יכולת הספינות לנווט בתווך המתעתע הזה היתה מוגבלת. המגדלורים היו נקודות הציון היחידות שיכלו להוביל ספינות חלל בבטחה ליעדן, ולכן הושקעו בהקמתם ותחזוקתם סכומי עתק. ספארק היה צריך לחוש את עצמו בר מזל על שיזכה לראות במו עיניו את פרויקט אקסודוס בדרך ליעדו. כך לפחות הזכיר לעצמו כשמירק, כמו בכל יום, את החיישנים מאבק. 

 

דלתות המעלית נפתחו באוושה חרישית לעומתו ונסגרו אחריו ברכות, ותוך מספר שניות מצא את עצמו בראש המגדלור. 

 

"אל תתייחס אליי", אמר ללומיס, מפעיל המגדלור הבלתי נלאה. "אני רק אמצא לי עמדה שקטה לעבוד בה."

 

לומיס מלמל משהו בתגובה.

 

"אמרת משהו?"

 

"אני לא מבין למה אתה צריך להיות פה כל כך הרבה", לומיס הסתובב לעברו. מסך החיווי שלו החליף צבעים באופן שהבהיר לספארק שהוא לא שבע נחת מהסידור הזה. "אתה היחיד מצוות התחזוקה שמסתובב לי בין הרגליים. אין לך איזה משהו לתקן?"

 

"אני בהפסקה", ענה ספארק ומשך בכתפיו. 

 

"אתה יודע, רק בגלל שאתה הפייבוריט של האולסטריפ הזאת…"

 

"אולסטד. ד"ר ליב אולסטד", תיקן אותו ספארק בחדות. "יש לך בעיה עם זה?"

 

"למה? אתה שוב הולך להלשין עליי לאמא?" אם היו ללומיס עיניים הוא היה ודאי מגלגל אותן בהפגנתיות. במקום זאת, הפיק סדרת קולות וצפצופים שהיו המקבילה האנושית לחריצת לשון ואז הסתובב בחזרה ללוח הבקרה. 

 

ספארק כבר היה רגיל לרטינות של הקולגה שלו. מפעילי מגדלור היו ידועים בשחצנותם. הם תוכנתו עם בטחון עצמי מופרז שהיה אמור להעניק להם תחושת שליחות מיוחדת, ככל הנראה. לפחות כך תיארה אותם ד"ר אולסטד באחת משיחותיהם במעבדה שלה, לפני שהוא נשלח לכאן. הוא העלה את הקובץ שלה בזיכרון שלו. אחד מהדברים הבודדים שרצה לשמור לעצמו ולא העלה למסוף. הוא דפדף בין תמונותיה מאתר התאגיד, תמונות היח"צ במדיה הארצית והחברתית. היא היתה אז צעירה. אולי בת 27. שיערה האדמוני החלק היה אסוף בצמה מרושלת, ועיניה הירוקות, הטובות, הביטו בו ישירות מאחת התמונות. היום היא כבר צריכה להיות בת 36. הם לקחו רק את הצעירים והמוכשרים ביותר למשימה, מתוך הבנה שלא מספיק להגיע ליעד, צריך גם להשתקע בו ולאכלס אותו. הוא היה אמור להיות שם איתה, והיא משום מה רצתה אותו פה. אבל היא הבטיחה שתחזור עבורו, וכל מה שיכול לעשות היה לחכות. 

 

הוא נאנח, סגר את קבצי הזיכרון והעלה במסוף את החיפוש האחרון שלו במערכת השמש איקרוס-317, שבה גילה כמה פלנטות מבטיחות למדי. אחת הדרכים להעביר את הלילות הארוכים היתה קטלוג של כוכבי לכת ראויים להתיישבות. ממילא כל המידע מהגשושיות של אומניטק היה נגיש לו גם כאן. למה לא לנצל אותו? אחרי שהמשלחת הזאת תגיע ליעדה יבואו אחרות. הוא הניח שלא כולן יגיעו לאותו היעד. לתאגיד היו שיקולים שלא תמיד היו ברורים לו. אבל הם מימנו את הכל והם קבעו את המדיניות בכדור הארץ. עכשיו העלה במסוף את כוכב הלכת המיועד להארצה, פרוקסימה-ב במערכת השמש של אלפא קנטאורי. הוא בחן את הפלנטה בפעם המי יודע כמה, מסובב ומגדיל את תמונתה. כשמאס בזה, קרא שוב את קבצי הנתונים שהתקבלו מהגשושיות, למרות שהכיר אותם בעל פה. 

"אתה לא חושב שזה מוזר ששולחים אותם דווקא לשם, כשיש מקומות יותר מתאימים?", הפר את הדממה.

"אנחנו שוב בזה?", צפצף לומיס בתגובה.

"יש לא מעט כוכבי לכת תואמי כדור ארץ במסד הנתונים, אז למה להתיישב…"

"…במערכת שמש של ננס אדום עם התפרצויות סולאריות תכופות?" השלים אותו לומיס מתוך הרגל.     

"כן!", גנח ספארק בתסכול. אם היה לו שיער הוא היה מורט אותו עכשיו. "אפילו אם ההשפעה של הקרינה על השדות המגנטיים לא תזיק להם, הם יצטרכו לחיות בעולם אפל יחסית. ראית איך נראית שמש הצהריים במקום הזה?"

לומיס לא נטה חיבה מופגנת לספארק, אבל הוא היה הישות התבונית היחידה במקום הזה חוץ ממנו. הוא עזב את עמדתו וניגש אליו. "זוכר את הצו העליון של קודקס החוקים של התאגיד?"

"כל פעולה חייבת לשרת את שימור החיים וקדמת הציוויליזציה", דקלם ספארק. 

"נכון. אז נראה לך שהתאגיד היה משקיע את כל הזמן והכסף והמשאבים במשימה הזאת אם לא ידע בוודאות שהיא תצליח?"

ספארק עמד לענות, אבל לומיס המשיך. "תסתכל בעצמך בנתונים של הגשושיות. המקום הזה מכיל את כל התנאים לקיום חיים. אז השמיים שלהם יהיו קצת יותר כתומים, והם לא יוכלו לגדל תירס ועגבניות. ביג דיל. הילדים שלהם לא יידעו שיש בכלל אפשרות אחרת."

ספארק לא ענה, ולומיס, שחש כמנצח בדיון החזרתי, האינסופי והבלתי נסבל הזה מבחינתו, זקף מעט את קומתו. "לפי דעתי התחביב הזה שלך קצת מעביר אותך על דעתך. תן לבני האדם להתעסק בדברים האלה. אתה תתרכז בגידול קריסטלים, או במה שזה לא יהיה שאתה עושה עכשיו", ואז פנה בחזרה לעמדת הבקרה.

***

"בפעם המאה, אתה יכול לזוז הצידה?", לומיס היה מאוד קרוב לאיבוד שלוותו. "אפשר לראות אותם עוברים גם משם", הוא הצביע על החלון בצידה המרוחק של העמדה שלו. 

"אבל אני רוצה לראות אותם מגיעים", נאנח ספארק וניסה למצוא לעצמו עמדת תצפית נוחה יותר. 

"בוא נעשה עסק. אתה יכול לעמוד שם או שאתה יכול לצפות בהם מבניין התחזוקה."

"אי אפשר לראות שום דבר מבניין ה… אה", פניו של ספארק התכרכמו מעט אבל הוא נכנע והתרחק מעמדת הבקרה בחוסר רצון גלוי.

לומיס גיחך לעצמו בסיפוק. "אני אכין לך סרטון למזכרת", התגרה בספארק שהביט בו ברוגז מקצה החדר. "עם מוזיקת רקע נעימה." 

השעות נקפו, וספארק המודאג כבר חשש שיאלץ לרדת למשמרת הבאה שלו לפני שיספיק לראות את המשלחת חולפת על פני המגדלור. אבל אז התקבל הבהוב ממגדלור מספר 10, שהיה ממוקם קרוב יותר לצומת ההסתעפויות של חור התולעת שלהם, כמה עשרות אלפי קילומטרים לפניהם. ספארק הצמיד את פניו לחלון. תחילה ראה רק גשושית בודדת, אבל אז הבליחו בחשכה אלפי אורות קלושים, שהלכו והתבהרו ככל שהתקרבו למגדלור. ספארק ניסה לספור את החלליות, אך גילה במהרה שמדובר במשימה בלתי אפשרית. אחרי כמה עשרות ספינות ויתר ועמד משתאה לנוכח המראה יוצא הדופן. עוד ועוד חלליות עברו על פניהם: ספינות מגורים, ספינות מחקר וספינות תעשייתיות. כל אחת מהן, בחולפה על פני המגדלור, שלחה סדרת הבזקי ברכה. ספארק חייך לעצמו. ד"ר אולסטד נמצאת עכשיו על אחת מהן. בקרוב יוכל סוף סוף להצטרף אליה. הם ודאי יזדקקו לכישורים שלו בבניית ותחזוקת ההתיישבות החדשה. אפילו הטינה שלו כלפי פרוקסימה-ב כבר כמעט נשכחה. לא היה אכפת לו לחיות על הפלנטה הכתומה הזאת כל עוד הוא יוכל להיות איתה.

*** 

ספארק עלה בהתרגשות רבה במעלית המגדלור. אם לומיס דרש שיגיע לשם בדחיפות, כנראה שהיה מדובר בחדשות חשובות לגבי המשלחת. לאכזבתו, ברגע שנפתחו דלתות המעלית, התבררה לו סיבת הקריאה. לומיס נאבק ביצור מתכתי נמרץ שניסה לקחת מידיו מברגה קטנה. 

"ספארק!", לומיס צרח והבהב בו זמנית בצהוב בוהק. "תוריד את היצור הזה ממני מייד!"

"פולסר, בוא אליי", קרא אליו ספארק, והיצור עזב את המברגה ורץ אליו, מכשכש בזנבו, שהיה עשוי מצמה שקלע מכמה כבלי נורות חירום צבעוניות. "מי סקרן של אבא? חיפשתי אותך!"

לומיס בחן את המברגה, שהתעוותה במקצת בעקבות המאבק. לוח החיווי שלו נצבע באדום כשפנה אל ספארק. "הבלגתי כשהפקעת לי עמדת עבודה, וכשמילאת את כל המדפים מסביבה במושבות קריסטלים, אבל זה… זה כבר הקש האחרון!" הוא הצביע על היצור המתכתי שנראה חסר מודעות למתרחש סביבו והמשיך לכשכש בזנבו.

"אני חושב שהוא מחכה שתזרוק לו משהו", ספארק ליטף את פולסר. "כלב טוב."

"לא טוב! לא טוב בכלל!", הזדעק לומיס. "אין כלבים במגדלור. ראית מגדלור אחר עם כלב, ספארק?" לומיס נופף במברגה, מה שרק האיץ את קצב כשכוש הזנב של פולסר.

"אתה באמת לא צריך לנופף בזה לומיס. הוא חושב שאתה רוצה לשחק איתו", חייך ספארק.

"החוצה!", שאג לומיס.

"אבל רציתי לשאול…"

"ה-ח-ו-צ-ה", לומיס ליווה את השניים ליציאה ואז טרק אחריהם את הדלת.

"בוא פולסר. נלך לשחק שנינו במחסן." לא היתה שום תקנה שאסרה על החזקת חיות מחמד בתחנה. ספארק הניח שהתאגיד לא צפה תרחיש מהסוג הזה. מכל מקרה, הברנש הקטן הפיג את בדידותו, ולומיס ממילא תמיד מצא סיבות להתלונן על כל דבר. כשיפגשו, הוא יבקש מד"ר אולסטד שיתכנתו את שומרי המגדלור כך שיהיו פחות קפוצי תחת.

***

לומיס היה במצב רוח טוב באופן מחשיד. לא מושבת הקריסטלים ההולכת וגדלה של ספארק, לא נסיונותיו לעורר שיחה סביב כוכב לכת מסקרן חדש שאיתר, אפילו לא פולסר, שכירסם כבל תקשורת בפינת החדר, גרעו ממצב רוחו המרומם.

 

"עדכון תוכנה מוצלח?", ספארק הביט בו משועשע. עדכוני תוכנה היו דבר שבשגרה, אבל דבר כזה הוא עוד לא ראה.

 

"ועוד איך", לומיס התרוצץ בקדחתנות בין עמדת הפיקוד למעבדה, תוך שהוא נושא איתו כלים ומבחנות ממקום למקום. "חבל שהחברה שלך לא נתנה לך אפשרות לקבל כאלה גם. אולי היית קצת פחות מעצבן."

 

"חה חה", ספארק גלגל את עיניו. "אתה הולך להגיד לי מה קורה או שאני צריך להתחנן?"

 

לומיס החליף צבעים מרוב התרגשות. "אתה יודע מה? תפסת אותי ביום טוב. סיימנו! יש לנו 48 שעות לכיבוי המגדלור, ואז אפשר ללכת לנוח עד המשימה הבאה. או בכלל. לא אכפת לי אפילו."

 

גופו של ספארק התקשח למשמע הדברים הללו. "אמרת 'כיבוי'?"

 

"מה ששמעת. הם הגיעו לפרוקסימה-ב. אין טעם להחזיק את כל העסק עובד סתם." ספארק לטש עיניים בעמיתו הנמרץ. הוא מעולם לא ראה אותו מנקה את העמדה שלו בעצמו או שמח על האפשרות להשבית את אמצעי הניווט היחיד בתווך הזה.

 

"אני לא מבין. מכבים את כל המגדלורים?" ספארק הלך אחורה וקדימה בעצבנות. משהו לא נשמע לו הגיוני בכל הדבר הזה. 

 

"כל המגדלורים עד לצומת ההסתעפויות", לומיס נראה קליל וחינני באופן תמוה בזמן שסידר וניקה את החלל.

 

ספארק נשטף בבת אחת ברגש שלא הכיר לפני כן. הוא הריץ חיפוש זריז על מנת לזהות אותו. חרדה. כיבוי המגדלור משמעו שהוא יהיה תקוע עכשיו במקום הזה. בחשיכה. זה גם אמר שד"ר אולסטד לא תוכל לחזור לכאן כדי להביא אותו לפרוקסימה-ב. כל הדבר הזה נראה לו תמוה במיוחד. 

 

"אתה מבין שזה לא הגיוני, נכון?", הפציר בלומיס. "תחנת הכוח חייבת להמשיך לעבוד כדי לשמור על מחולל הכבידה המלאכותית, מה שאומר שיש מספיק אנרגיה גם לתחזק את המגדלור. התאורה היא החלק הזניח במשוואה הזאת."

 

"אז זה העניין", לומיס נד בראשו. "לא בא לך להישאר ער ולתחזק את המקום הזה בזמן שאני נח. ולא תוכל לעלות לפה בשביל למלא את המקום בכל ה… דברים שלך." הוא הגיש לספארק קופסה ריקה. "אם כבר מדברים, בבקשה תפנה הכל בזמן לכיבוי."

 

"לא. זה…"  

 

"חבר, אני קיבלתי את ההוראות שלי", לומיס השתחל בין ספארק לבין פולסר, שקם ממרבצו כדי להפקיד את כבל התקשורת המסמורטט בגאווה בידו של אדונו. מעל עמדת הפיקוד, המסך שמנה עד לאחרונה את הימים עד להגעת המשלחת התחלף בספירה לאחור עד להשבתת המגדלור.

 

ספארק הביט בלומיס בייאוש, אך נאלץ לעזוב את המגדלור כדי לתקן תקלה בתחנת הכוח. הוא תהה אם לאור הנסיבות, יש בכך אפילו טעם.

 

הוא היה בעיצומה של המשמרת שלו, כשחש דגדוג בכף ידו. הוא הביט בה, מסוקרן. משהו הבהב מתחת לעור המלאכותי שלו. "זה חדש", מלמל לעצמו ולחץ על המקום בעדינות. אלומת אור כחלחלה האירה את מחסן התחזוקה, ודמותה ההולוגרפית של ד"ר אולסטד הופיעה לפניו.

 

"ספארק! אני שמחה לראות אותך."

 

הוא הביט בה מספר רגעים, מהופנט, ואז התעשת. "טוב לראות גם אותך, ד"ר אולסטד. את יכולה להסביר לי מה קורה פה?"

 

"אמצעי בטיחות", קולה של המהנדסת היה דרוך. "קיוויתי שלא אאלץ להשתמש בו. אתה לבד? מישהו שומע אותנו?"

 

"אני לבד במחסן התחזוקה. בדיוק באתי לקחת חלפים ל…"

 

"לא חשוב עכשיו. אני צריכה שתקשיב לי טוב. אנחנו חוזרים ואני צריכה את עזרתך." 

 

ספארק הרגיש שהוא מאבד את שיווי משקלו. "חוזרים לאן?"

 

"הביתה. המקום הזה הוא לא מה שסיפרו לנו. רק כשהגענו הבנו שאין פה ממש תנאים להארצה. התאגיד לחץ עלינו להתחיל את עבודות הכרייה מיידית. עוד לפני שמבני המגורים שלנו הורכבו כבר שלחנו בחזרה משלוחים בחזרה לכדור הארץ." ספארק זכר את ספינות התובלה האוטונומיות שחלפו על פני המגדלור בחודשים האחרונים.

"אבל הצו העליון…" 

 

ד"ר אולסטד צחקה במרירות. "זה תלוי בפרשנות שלך כנראה. כל הפעולות שלנו כאן תומכות את שימור החיים בכדור הארץ. הנתונים מהגשושיות כנראה פוברקו. לפחות בחלקם. אין לי איך להסביר את זה אחרת. תנאי המחייה פה קשים מאוד. הציוד שהבאנו כבר מתחיל להראות סימנים של בלייה מרמות הקרינה הגבוהות. התאגיד אמר שישלח סיוע, אבל בינתיים המשלוחים נעים רק לכיוון אחד. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל נראה שאנחנו אמצעי להשגת המטרה. הם לא שלחו אותנו לחיות פה ספארק, אלא לכרות נקסיום עד שנמות."

 

נקסיום. ספארק היה בטוח ששמע את המילה הזאת. הזיכרון שלו הריץ בתזזיתיות כתבות ארכיון מהעיתונות ומכתבי עת מדעיים והצהרות של מנהלת התאגיד. "מוליך-על בטמפרטורת החדר. המשאב הנדיר ביותר בכדור הארץ. משמש ליצירת מערכות אנרגיה חסרות הפסדים, חישוב קוונטי ותקשורת על-אורית", שמע את עצמו מדקלם.

 

"כן. הודענו לתאגיד השבוע שאין ברירה אלא לנטוש את הפרויקט. הם סירבו. אבל הם לא יכולים להחזיק אותנו כאן בכוח. הצלנו מה שיכולנו ואנחנו בדרך חזרה."

 

"אבל הם עומדים לכבות את המגדלורים", פלט ספארק ביבבה חנוקה. "עוד פחות מ-48 שעות. 44 ליתר דיוק."

 

"אני יודעת", פיה של ד"ר אולסטד התעוות בהבעה של זעם. "קיבלנו שדר אחרי שיידענו אותם על ההחלטה שלנו לעזוב. הם כנראה חשבו שזה יאלץ אותנו להישאר. אני יודעת שזה לא הוגן מצידי לבקש, אבל אתה חייב למצוא דרך להשאיר את המגדלורים האלה דולקים."

 

ספארק התהלך אחורה וקדימה במחסן, מוחו מריץ תרחיש אחר תרחיש. שוב התחושה הזאת. "גם אם אוכל איכשהו לגבור על לומיס, אומניטק יכולים לכבות את המגדלור מרחוק. ואין לי שום דרך להגיע למגדלור הבא אחרינו."

 

"יש מעבורת מילוט סטנדרטית בכל מגדלור, בסיפון התחתון. למפעיל המגדלור אמורה להיות גישה אליה. כל עוד המשואות פועלות אתה רק צריך לכוון את המעבורת אל האור. לגבי הפתרון – תצטרך למצוא דרך לנטרל את השליטה מרחוק. אני אנסה לחשוב על משהו נוסף, אבל כרגע זה מה שיש."

 

ספארק הנהן נמרצות, למרות שלא היה לו שמץ של מושג איך הוא אמור להספיק לעשות את כל זה בזמן.

 

"וספארק", קולה של ליב היה שקט מאוד. "אני מצטערת שאני מטילה עליך את כל האחריות הזאת, אבל אתה בן הברית היחיד שלנו כרגע." 

 

***

 

"זה חדש", לומיס בחן את ספארק, שאסף את חפציו בשתיקה. "פעם ראשונה בשמונה שנים שאין לך משהו להגיד." 

 

ספארק התעלם מההערה והמשיך לסדר את הקריסטלים בתוך הקופסה. 

 

"אל תשכח את הפסולת שהכלב שלך השאיר", המשיך לומיס ושילב את ידיו, מחכה לתגובה נעלבת מעמיתו. 

 

להפתעתו, ספארק הבליג גם על ההערה הזאת, ובמקום לפצוח במונולוג על חשיבות בעלי חיים לבריאות הנפש, אמר: "אם תרצה, אני יכול לעשות בדיקה אחרונה לתחנת העגינה שלך, לקראת ההשבתה", תוך שהוא ממשיך לערום את חפציו. 

 

מאוכזב מחוסר שיתוף הפעולה, לומיס הסתובב לעמדתו. "אני מסודר, תודה. מישהו ממשמרת הבוקר כבר עלה לכאן קודם."

 

"בכל זאת", ספארק פנה אל לומיס, "בדיקה אחרונה ליתר בטחון."

 

"באמת שאין צורך." קולו של לומיס היה מעט נרגז עכשיו. 

 

ספארק הניח את הקופסה על הרצפה בעדינות, ניגש ללומיס ולפת אותו בזרועותיו. 

 

"תעזוב אותי!", הזדעק לומיס וניסה להשתחרר מהאחיזה. צבע ירוק של בחילה שטף את מסך החיווי שלו. 

 

"אני באמת חושב שאתה צריך להיטען קצת. אתה לא נראה טוב", ספארק דחף את לומיס בכוח לכיוון עמדת העגינה שלו בחדר הסמוך, בזמן שלומיס נאבק והתפתל וניסה לחלץ את אחת מזרועותיו מלפיתתו האיתנה של ספארק. מסך החיווי שלו הבהב באדום ושחור. בייאושו, ניסה לומיס טקטיקה חדשה. הוא נשען אחורה עם כל משקלו, הניח את רגליו על חזהו של ספארק ודחף אותן קדימה בכל הכוח. השניים התנתקו זה מזה ונפלו על הרצפה. ספארק התאושש מעט מאוחר מדי. הוא ניסה לתפוס את רגלו של לומיס, אבל הוא חמק ממנו בזחילה ולחץ במהירות על מתג בעמדתו.

 

"אבטחה!", הוא זעק, כשספארק משך אותו אליו, מנתק את ידו מלוח הבקרה. 

 

"פולסר, תפוס אותו", שרק ספארק לכלבו, שעט על רגלו השנייה של לומיס ונעץ בה את שיניו, והשניים גררו את הרובוט בקושי רב לחדר הסמוך.

 

"השתגעת לגמרי! מה אתה חושב שאתה עושה?!" לומיס צרח כשספארק דחף אותו בכוח לתוך העמדה.

 

"אני מצטער לומיס", ספארק הפעיל את העמדה, שדאג לקצר מבעוד מועד. גופו של לומיס נרעד כולו ואז נרפה בבת אחת. "מקווה שזה לא ישרוף לך יותר מדי מעגלים."

 

לומיס המטושטש ניסה להגיד משהו, אך מעבד הקול שלו נפגע כתוצאה מהקצר, והוא הצליח לייצר רק רצף של הבהובים מעליבים במיוחד.

 

ספארק נדרך כששמע את דלתות המעלית נפתחות. "קראתם לי?", נשמע קול מתכתי עייף מחדר הבקרה. כעבור כמה רגעים נכנס רובוט האבטחה בעצלתיים לחדר התמיכה הטכנית וסרק את המקום. נראה שזאת הפעם הראשונה שהוא הופעל מאז שהמגדלור הותקן. ספארק תהה אם הוא היה אמור לשמן אותו מדי פעם. הברנש המסכן נראה כמו הצרות שלו.

 

"התראת שווא", חייך ספארק. "כנראה נלחץ בטעות."

 

מסך החיווי של לומיס החליף צבעים במהירות. "פא… מי… בהההה", הצהיר חלושות ואגרף את ידו הימנית במחאה. 

 

"מה יש לו?" שאל רובוט האבטחה.

 

"המסכן חטף קצר חשמלי לא סימפטי. אני אסיים איתו עוד מעט." לומיס תקע בספארק במבט מזרה אימה.  

 

"טוב, תודיעו לי אם אתם צריכים משהו", רובוט האבטחה הזדחל בעצלתיים בחזרה לכיוון המעלית.

 

"אתה תשלם על זה", רתח לומיס כשספארק תיקן את המעבד הקולי שלו. "אני אדווח לתאגיד ואדאג לזה שהעבודה הבאה שלך תהיה מנקה בורות ספיגה בספינת כורים."

 

"אולי זאת היתה טעות לסדר לך את המעבד הקולי…", ספארק הרים את אחד מכלי העבודה שלו באופן מאיים, ולומיס השתתק באחת.

 

חיפוש קצר במסוף של עמדת הטעינה העלה את רשומות עדכוני התוכנה. פניו של ספארק קדרו. "ידעתי", הוא מלמל לעצמו.

 

"מה ידעת?", מנחו של לומיס בגומחת ההטענה לא אפשר לו לראות את המסך.

 

ספארק חש את נוזלי הקירור שלו מתחממים מרוב כעס."העדכון האחרון מחק מפרוטוקול הבטיחות שלך את שורת הקוד של אי פגיעה בבני אדם, בכוונה או במחדל. ידעתי שאין שום הגיון בכיבוי של דרך הניווט האמינה היחידה בחור התולעת." 

 

"הצו העליון הוא מילוי דרישות התאגיד", פלט לומיס ביובש.

 

ספארק התעלם ממנו והעביר את הרובוט למצב המתנה. הוא הסיר את העדכון ומחק מהנחיות הליבה של לומיס את שורות הקוד שהורו על ציות לדרישות התאגיד, ואז דפדף אחורה בעדכוני התוכנה כדי לוודא שאין שם עוד הפתעות נוספות. לפני שהחזיר אותו לפעולה, החליט על נקמה אישית קטנה. "אם כבר אז כבר", אמר לעצמו וניווט למטריצת האישיות של הרובוט. "לא יזיק לך להיות קצת יותר נחמד."

 

***

 

"אז מה אפשר לעשות?" דחק ספארק בלומיס, שנראה המום מכל המידע שקיבל זה עתה.

 

"הדרך הפשוטה ביותר היא לנתק את השליטה מרחוק. זה תקן בטיחות למקרי חירום", ציור של נורת חשמל הופיע על מסך החיווי של לומיס. אני יכול לעשות את זה מהעמדה שלי עכשיו. הבעיה היא שנצטרך עוד מגדלור פועל, אידיאלית שניים, כדי לתת למשלחת עוד נקודות ציון כדי שלא תסטה מהמסלול. אתה תצטרך להגיע בעצמך למגדלורים הבאים לפני צומת ההסתעפויות כדי להשבית את השליטה מרחוק גם שם." 

 

הוא התחיל להריץ את רצף הפקודות, אבל ספארק עצר בעדו. "עוד לא. אם אומניטק יראו שהמגדלור הזה מנותק, הם יבינו שמשהו לא תקין. אני אצטרך להגיע לנקודה הבאה, ונעשה את השינוי בו זמנית." 

 

"זה ישאיר לנו מעט מאוד זמן לאירועים בלתי צפויים", לומיס פכר את אצבעותיו. "אני מעדיף מקדם בטיחות גבוה יותר."

 

"זה בדיוק מה שאין לנו. הצי כבר בדרך." פולסר התחכך באדונו, וספארק הרים אותו אליו. "אתה תצטרך לחכות כאן עם דוד לומיס בזמן שאני נוסע, אבל אל תדאג. אני אחזור עוד כמה שעות." מסך החיווי של לומיס הבהב בוורוד, שעה שרכן ללטף את הכלב בחיבה.

 

"אתה יודע איך מטיסים את המעבורת?" 

 

"אפילו לא שמץ של מושג", הודה ספארק. "אתה?"

 

"מושג בסיסי ביותר. הייתי מציע שנתחלף, ואתה תישאר כאן בזמן שאני מנטרל את השליטה מרחוק במגדלור הבא, אבל אם לומר את האמת מעולם לא עזבתי את העמדה שלי, חוץ מכדי להיטען כמובן. ואני גם לא בטוח איך אוכל לשכנע את המפעיל של המגדלור לתת לי גישה לעמדה שלו. אם מה שאתה אומר נכון, כל מי שקיבל את עדכון התוכנה האחרון מחויב בראש ובראשונה לתאגיד."

 

ספארק נאנח. "זה בסדר. פשוט תשמור על פולסר. ואם לא אכפת לך, אל תשכח גם את אוסף הקריסטלים שלי. לקח לי נצח לגדל אותם."

 

"כמובן. אין לי שום כוונה לסחוב את כל התחביבים שלך בעצמי לספינה של החברה שלך", אבל הפעם נימת קולו לא היתה צינית. "קדימה. אני מחכה לאות ממך ברגע שתגיע לצד השני."

 

***

 

ספארק הביט במעבורת המילוט. מגדלור 10-203 היה ממוקם כארבעים אלף קילומטרים בהמשך הדרך. הוא הריץ את רצף הפקודות שלומיס נתן לו וקבע את המסלול בטייס האוטומטי. המעבורת החליקה מתחנת העגינה שלה בקלילות ושעטה קדימה. עכשיו נשאר רק לחכות.  

 

"אה, ספארק?", נשמע קולו של לומיס בקשר כעבור שעה. "יש לנו בעיה."

 

"מה קרה? אני כבר כמעט שם." הוא הביט החוצה מהחלון, אבל אורו הבוהק של המגדלור נעלם. וגם של זה שאחריו. הוא היה לבד בחשיכה. "לומיס… למה האור נכבה? יש לנו עוד זמן." 

 

"אני מצטער. זאת אשמתי. נכנסתי ללחץ והכנסתי את רצף הפקודות כדי לנתק את השליטה מרחוק", נשמע קולו המייבב של לומיס מהעבר השני. 

 

"אתה עשית מה?!", ספארק היה חובט את ראשו בהגה, אם לא נזקק למעבורת במצב מתפקד. השחצנות המופרזת במטריצת האישיות של לומיס היתה כנראה קשורה באופן ישיר גם לבטחון העצמי שלו.

 

לומיס לא ענה. ספארק בדק את מערכת הקשר כדי לבדוק שהכל כשורה.    

 

"לומיס? אתה שם?" מכל המגדלורים בכל חורי התולעת ביקום, ספארק היה חייב להיתקע דווקא עם הטיפוס הזה. 

 

"יש לי רעיון", נשמע קולו המהסס של לומיס לבסוף. "תחנות הכוח עוד מייצרות שדות כבידה מלאכותיים. החיישן הגרבימטרי אמור לזהות את העיוות הכבידתי כשאתה ממש ממש קרוב."

 

"אתה אומר לי שיש דרך לזהות את המגדלורים גם בלי האור?"

 

"יש יותר מדי רעש כבידתי בחור התולעת. אבל מטווח קרוב מאוד אתה אמור לקלוט שינוי מזערי. אני אשלח לך את חתימת הכבידה של המגדלור. אתה רק צריך לשים לב שאתה לא מפספס אותה ונסחף לצומת ההסתעפויות, כי יהיה לך קשה לחזור משם."

 

ספארק זיהה את המגדלור ממש ברגע האחרון. גם לאחר שכייל את חיישן הכבידה, הקריאה לא היתה יציבה לאורך הדרך. הוא ניסה לעגון את המעבורת אבל פספס את עמדת העגינה והתרסק לתוך מחסן התחזוקה. הוא ישב המום כמה רגעים, ולאחר שהתעשת מעט בדק את איבריו. נראה שהכל היה במקום. למזלו, זאת היתה התרסקות עדינה יחסית, אך המעבורת יצאה מכלל שימוש. זה לא היה חלק מהתכנון, אבל לא היה לו זמן לתהות מה יעשה הלאה. ברגע זה, הדלקת האור היתה בראש סדר העדיפויות. הוא חילץ את עצמו מבין שברי הספינה ומיקם את עצמו במרחב, ואז הדליק את תאורת היד שלו ומיהר למגדלור. דלתות המעלית נפתחו באוושה החרישית המוכרת. לשמחתו, מפעיל המגדלור היה כבוי בתחנת העגינה שלו. לפחות המאבק הזה נחסך ממנו שוב. ספארק הכניס את רצף הפקודות לניתוק מרחוק, הפעיל את המערכות בזו אחר זו והדליק את המשואה. 

 

"לומיס, אתה רואה אותי?", שידר בקשר.

 

"בקושי", נשמע קולו של לומיס מהעבר השני. "יש תקלה עם המשואה?"

 

"לא. המשואה דולקת במלוא העוצמה" ספארק הביט החוצה מהחלון.

 

לפתע המסך הראשי ניעור לחיים ופניו הסמוקים של איש אדמוני הופיעו מול ספארק. האיש נראה מופתע. "מגדלור 08-203, נא להזדהות." טוב, זה לפחות ענה על השאלה. הוא פספס שני מגדלורים. לא פלא שלומיס רואה אותו בקושי רב.

 

"ספארק. אנדרואיד תחזוקה", ספארק בחן את האיש בעניין. 

 

"מי נתן לך אישור להפעיל את המגדלור?" 

 

ספארק הישיר את מבטו אל האיש על המסך. "אף אחד. אני מנסה לבטל את הכיבוי כדי לאפשר לצי מעבר בטוח בחור התולעת."

 

"קבל ביטול", אמר האיש בחדות והתעסק בקונסולה שלפניו. מדי פעם העיף מבט לעבר ספארק ונראה מתוסכל יותר ויותר. "אשר שקיבלת", נבח כעת בחוסר סבלנות.

 

ספארק הביט בו באי אמון. זה היה משהו אחד לקרוא את עדכון התוכנה ודבר אחר לגמרי לשמוע את הדברים מפי דוברם. "התפקיד שלי הוא לתקן תקלות."

 

"זאת לא תקלה", צעק האיש האדמוני. "למה הוא לא מציית?", פנה לאיש צוות אחר שפניו לא נראו על המסך. "אני פוקד עליך להתחיל את פרוטוקול כיבוי אומגה", רסיסי רוק ניתזו מפיו של האיש, שהיה עתה נסער מאוד. 

 

ספארק לא הגיב.

 

"אין לי פה אנדרואיד תחזוקה בשם ספארק. לאיזה מגדלור אתה משויך?", דרש האיש השני, בעל שיער כהה שנכנס לפריים במקום האיש הג'ינג'י. 

 

"11-203", ענה ספארק. 

 

"הנה, מצאתי אותו", אמר האיש בעל השיער הכהה לאיש האדמוני. "פרויקט אישי של ד"ר ליב אולסטד. ההנהלה תנקנק אותנו", דחיפות נשמעה בקולו. הוא פנה לספארק. "תקשיב ספארק, הצי לא יכול לחזור דרך חור התולעת. אנחנו סוגרים עוד מעט את שאר המגדלורים בצומת ההסתעפות."

 

ספארק הביט בו בשקט. "למה?"

 

"ספארק, שמי מתיאס דרקסלר. אני מנהל בכיר בנפת אירופה. תסמוך עליי כשאני אומר שלא מדובר בתקלה. למען בטחונם האישי אסור להם לחזור כרגע." ספארק זיהה שהאיש בעל השיער הכהה העמיק את קולו, כנראה במטרה להישמע סמכותי יותר.

 

"אני סומך על ד"ר אולסטד, והיא אמרה שהמשימה נכשלה."

 

"המשימה שלהם לא נכשלה. הם חייבים להישאר שם כדי…" נשמעה המולה קלה בצד השני בזמן שכמה אנשים עטויי חליפות נכנסו והחליפו דברים עם כמה מהעובדים.

 

"תקשיב לי טוב", אמר איש נוסף שדחק את השניים האחרים מהפריים. "זהו אינטרס בינלאומי שהמשלחת תשאר בפרוקסימה-ב. הכל פועל לפי התוכנית. אין אישור להדליק את המגדלורים כרגע."

 

"החלליות נמצאות עכשיו בדרכן חזרה", ספארק הביט בו בחוסר אמון.

 

"מי אמר לך את זה?", נבח עליו האיש. "שמישהו יבדוק את זה מייד". הוא בחן את ספארק שוב. "אמרת שאתה אנדרואיד תחזוקה? אתה רכוש של חברת אומניטק ואין לך אישור לשנות את הסטטוס של…"

 

ספארק כיבה את המסך. 

 

"לומיס, שומע? אני במגדלור 8 והתאגיד עומד לכבות את שאר המגדלורים. הם לא יכולים להמשיך עד הסוף."

 

"אבל הצי כבר כאן, הם עומדים לחלוף על פני המגדלור שלי ברגעים הקרובים. תוכל לחזור לאחד מהמגדלורים הקודמים ולהדליק את אחד מהם לפחות?"

 

"אני חושש שזה יהיה בלתי אפשרי. וגם אם אצליח להפעיל את המעבורת של המגדלור הזה ולחזור בחזרה, הצי ילך לאיבוד בצומת ההסתעפויות. הם חייבים לחזור. אלא אם…" ספארק הרגיש שמוחו מתפוצץ. "לומיס, אתה יכול להיכנס למסוף שלי ולחפש את מערכת השמש ביציאה מחור התולעת תטא-53?"

 

"כן. זאת מערכת קפלר-452." ענה לומיס כעבור כמה דקות.

 

ספארק חיבב מאוד את מערכת השמש הזאת. היו שם שני כוכבי לכת תואמי ארץ, קפלר-186f וקפלר-452b. "מעולה, אז לשם הם הולכים."

 

"על מה אתה מדבר?" 

 

"הם לא צריכים לצאת מהצד השני. הם צריכים רק כדי לנווט להסתעפות הקרובה."

 

"ספארק, אתה שם?" אבל ספארק התעלם מקריאותיו של לומיס ומיהר במורד המעלית. אם הצי היה קרוב למגדלור 11, יקח להם דקות להגיע לכאן במהירות השיוט שלהם. לא היה זמן לבזבז. הוא נכנס לתחנת הכוח ורץ במעלה המדרגות אל חדר הבקרה. הוא ניתק את מנגנוני הבקרה והקירור של הכור, ואז העלה את התפוקה למקסימום. 

 

דמותה של ליב עלתה מולו כשהפעיל את משדר היד ההולוגרפי. "כל הכבוד ספארק! ידעתי שאוכל לסמוך עליך. אנחנו כבר רואים את המגדלור שלך."

 

"אני לא שם. אבל אם תוכלי לאסוף את לומיס ממגדלור 11 אני מאוד אודה לך."

 

"אתה מתכוון לשומר המגדלור?", ד"ר אולסטד נשמעה מבולבלת.

 

"כן, ואת הכלב שלי, פולסר."

 

"לא תוכל לעשות את זה בעצמך?", פניה של ד"ר אולסטד הרצינו.  

 

"הפעם תורי להתנצל", חייך ספארק. "אני לא אצטרף אליכם בסוף. בבקשה תשמרי על פולסר ועל לומיס. למרות שהוא נוטה להיות מעצבן, הוא ברנש לא רע בכלל."

 

"אני לא מבינה…" 

 

"לומיס כבר יספר לך הכל. רק רציתי להגיד תודה ובהצלחה. שמחתי להיות חלק מהמשימה."

 

"ספארק…"

 

"תמסרי ללומיס שעוד מעט יהיה לכם מספיק אור כדי לחצות בבטחה", ספארק הספיק לומר לפני שהקשר ניתק.

 

הוא הביט במסכים המרצדים סביבו, ידו מתהדקת סביב ריבוע המתכת הקטן. תיכף יהיה להם את כל האור שהם צריכים. חיישני הליבה התקרבו במהירות לנקודת האל-חזור. תגובת השרשרת התרמודינמית עמדה לצאת משליטה, בדיוק כפי שתכנן. קירות המבנה החלו לרעוד ואז התעוותו בשאון נוראי. צינורות הקירור התפוצצו בזה אחר זה, שולחים קילוחי אדים לוהטים לכל עבר. אור לבן מסמא בקע מבעד הסדקים ברצפה, כשתחנת הכוח נקרעה מבפנים, וחור התולעת הואר כאילו נחשף לרגע לשמש של יקום אחר.