בתור התחלה – כרכרה
שלום לְךָ, שמי נִינְטוֹר. נעים מאוד. לא לדאוג ממנה – אקח אוֹתך לאן שאתה צריך ורק בשלושה שילושים ועשרה רבעונים. בניגוד לאוכלי השרף האלו, בטלנים משקשקי כרכרות… רק אל תסתכל על הבליטות בגב של דריאנה או על שיניה והיא לא תנסה לתלוש את רגלך. היא מאוד ביישנית יחסית לחוּגְט. אני יכולה להבין אותה, גם על הזנב שלי מסתכלים בצורה מוזרה. הנה, קח מושכה ונצא.
בדרך כלל אני נוסעת נסיעות קצרות בתוך ערים, אך כאשר מישהו מוכן לשלם לי מספיק, לפתע אני מסוגלת לעשות נסיעות בין ערים ויישובים. כמובן שמשלמים לי לפחות חלק בתחילת הנסיעה, שהבחור לא יברח לאנשהו.
קַד-שְׁלֶּן? כן, אל דאגה. עשיתי את הנסיעה הזו מספר פעמים. אני אפילו זוכרת אותה לא רע. כן.. שילוש יספיק לבינתיים. נדבר על השאר אחר כך, השמיים מתחילים להתמלא עננים, אולי ירד גשם בדרך.
אני זוכרת פעם אחת שמישהו רצה שאגיע מהכפר הקטן שבו נולד אל עיר גדולה. הוא האמין שיצליח בה, מכיוון שהייתה לו כמו שניסח – "פריצת דרך" בייצור טיפות קידום. כן, טיפות קידום. שמעת נכון.
ה'משכיל הדגול' חשב שהצבע לא תואם מספיק לצבעים בעולם הממשי. הרי ידוע שכאשר נבלעים ממקום למקום, הדבר החשוב ביותר הוא שהטיפות יהיו בצבע האהוב עלייך… בעא!
טוב, איני רשאית לשפוט אחרים על מנהגיהם המשונים. "כל עוד יש בזה כסף, אני מאחלת לך כל טוב" איחלתי לו אז.
אתה חושב שהוא היה לקוח משונה? הא! הלוואי. אחד כמותו נחשב משעמם. היו לי לקוחות שונים ומשונים בכל ארבעים ואחת השנים שאני רוכבת כרכרה. אה רגע אני מתנצלת, ארבעים ושתיים שנים, כן. התחלתי לעסוק בזה כאשר הייתי בת עשרים ואחת, וכיום אני בת שישים ושתיים עם ברכיים של בת שמונים ושלוש. אכן, אני מניחה שהתחלת לשאול – גם לקוּזוֹרִיקוּ כמוני יש ברכיים בדיוק כמו לאדם (אני רק מניחה שאתה בן אדם..) למרות שכיום הן נראות כמו עצמות תלויות על עורי..
אני זוכרת זוג ילדים בני עשרים וכמה עונות שעלו לכרכרה בוִוילְבּ ואחרי שעה בערך התחילו להתעסק אחת עם השני… מזל שבאותו יום הייתי עם הכרכרה הסגורה, אחרת זה היה בלתי אפשרי עבורי להתרכז בדרך בזמן שהם עושים טעויות ומשקשקים את הכרכרה…
פרישה אתה אומר? אני מניח שבקרוב. אומנם לא מרוויחים כמויות של רבעונים, אך אם תעבוד מספיק, תוכל ככל הנראה לפרוש לבית קטן עם חלקה קטנה בערך לאחר שבעים וקצת מעגלי עונות. חוץ מזה שאני עדיין מרגישה לא רע, למרות שבעונות השתילה והגדילה הברכיים הישנות האלו כבר מתחילות לחרוק ולהציק. טוב, אבל לא התחלנו לדבר בכדי שאתלונן על צרות של אישה מזדקנת.
מה איתך, יש לך משהו עם נוֹגְשְׁק בחיים? זה אומר משהו שמישהו ממש אוהב, נו…איך קוראים לזה.. הטִיגְווּל שלי חזקה מידיי בראשי במילים שאיני זוכרת כראוי… תשוקה, נכון! אם כך אה… יש לך?
לכתוב סיפורים? טוב…יש בזה כמה ישרונים או שילושים לפחות?
זה הכל? וגם זה לא בטוח? בסדר…
כל עוד יש בזה כסף, אני מאחלת לך כל טוב..
אנו במרחק כמה אילומים מהסוף. יש לך סיפור משלך לספר? נגוון מעט את הנסיעה הזו עם מעשייה קטנה ממך. כמה כבר אפשר לשמוע אישה מזדקנת מברברת?
כמעט התחתנת לפני חצי שנה..? טוב, זה משהו ששווה פרטים…
אל דאגה, איני רוצה לשמוע את הכל. במיוחד אם אינך רוצה לספר. אני מכירה את האהבה, ובזכות זאת אני יודעת גם מה הוא כאב. ולא כזה שמקבלים דרך מתכת בבטנך (ותאמין לי, גם כאלו קיבלתי מספיק בחיי) גם אני איבדתי…ובכן… אנשים…
שמש חלשה של יום ארור… שבוע לפני החתונה? אני מתפלאת שלא ברחת עוד באותו רגע. או לכל הפחות האכלת את היד שלה לאיזה חוגט (דריאנה הייתה שמחה למשימה כזו) אבל…אני מניחה שהיית כל כך עטוף באהבה שלך כלפיה, שהמשכת לשקר לעצמך..
אומפפ, אני מניחה שאני עדיין קצת זוכרת את ההרגשה. אם יורשה לי לשאול… מה קרה לאחר מכן אם לא התחתנתם בסופו של יום?
מכתב, פרח וחלוק נחל ממקום סודי שהייתם נפגשים. כן, אני מניחה שאני חושבת שאני מבינה. למרות שאיני מבינה..
ובכן, זוהי קד-שלן. זה סך הכל שני שילושים ו – 26 רבעונים. כן, אני יודעת שזה פחות ממה שאמרנו בתחילה, אבל אני מרגישה שאם אחייב אותך יותר, אגנוב ממך כסף. סיפור איכותי שווה לא מעט, כך שאם ישנו גנב כרגע – זוהי אני.
אני באמת מקווה שתמצא מה שאתה מחפש, או לכל הפחות – תהפוך למי שלא תהיה שאתה רוצה להפוך אליו. נשמע שיש בך מספיק עץ טוּק בשביל זה. למה אני מתכוונת? כן, זה משפט שעובד טוב יותר בטיגוול. אומרים זאת על אדם שנראה שהוא כמו עץ הטוק, סוג העץ שמכינים ממנו שרף לתרופות, מרקים ואפילו משתמשים לעישון. זהו סוג עץ שיכול לעמוד בסערות ואסונות טבע ועדיין לשרוד ואף למצוא דרך להוציא פירות מתוקים ושרף מוצלח לעונה שלמה..
קד שלן. מוּלׇק.
חתיכת נסיעה ארוכה… מי היה מאמין שקוזוריקית זקנה מייצרת כל כך הרבה מילים בנסיעה אחת?
נואש ככל שאהיה, בפעם הבאה – אשכור חוגט לעצמי, אפילו ללא כרכרה. כמה קשה כבר יכול להיות לרכב על הדברים האלו אם הזקנה יכלה לרכב על… דריאנה היא אמרה..? מי קורא לחוגט בשם? ועוד קוזוריקית…
שיממון אפור.. אני לא מאמין שהידרדרתי לכך. לזלזל באדם זר (טוב, לא בדיוק בת אדם) ועוד אחת שלא עשתה דבר, בטח שלא לי. למעשה, היה נעים למדיי להקשיב לדיבוריה. אני מתבייש מעט לומר שלא הטיתי את אוזניי לכל דבר ודבר שציינה בפניי. למרות זאת…היא לא נראית כמו טיפוס שתיעלב מכך.
ובכן, לאן עכשיו? בזכות החיסכון הקטן מן המחיר המוזל של הכרכרה, נשארו אצלי מעט שילושים ואולי תריסר רבעונים.
אולי משקה…לא! בחייך מולק, לא העבירו אותך טוהר בכדי שתחזור למנהגייך הישנים נושנים. וחוץ מזה, זה פשוט נקמה בגופך. אמרת שתהיה טוב מזה, הבטחת.
לאכול! לאכול זה תמיד טוב. עשרה רבעונים אמורים להספיק למעט לחם וכוס שיכר.. כלומר מים!
בחיי… מה חשבת לעצמך שסיפרת לה על אֲנַכּוֹ? גם אם לא סיפרת את שמה. זה עדיין נחשב.
אל תעסיק את עצמך ברוכבת השוטה ההיא, אתה צריך למצוא את הכושפת.
היא כאן, בקד – שלן. אמא סיפרה עליה תמיד.
אמא… אל תחשוב עליה! לא.
היא הייתה חלק מזה, גם אם היא לא שיקרה, גם אם היא לא יכולה לשקר.
לפחות היה לי נוח איתה. להיות בן למנודה כמוה בהחלט שיבש עליי את דעתי.
לא. אני מגזים. אסור לי להשתעשע במחשבות כאלו. אִמְּתוּם זה לא משעשע. לא צוחקים על מחלה. פשוט… פשוט…
מתעלמים אני מניח. מעמידים פנים שזה לא קרה, כמו שכולם עשו!
שיזיזו כרכרה עם עצמם, כבר לא אכפת לי אם אני מגדף כך. זה לא שהיא תגיד לי לשתוק כי לא מדברים ככה. היא אומרת דברים גרועים יותר כבר תקופה ארוכה…
מספיק…פשוט מספיק, מתי כבר יעזבו אותנו בשקט?
קדימה, לישון ולאכול כמו שצריך ואחזור לדרך ברגע שזה יסתיים. כמו כל שנה.
נינטור:
חזרת! איך הלך העניין ההוא שעדיף שלא אשאל?
לא מוצלח במיוחד אני מבינה? אתה נראה יותר קודר מעונה חשוכה.. סליחה אני מתנצלת, תחזור בבקשה. לפעמים הראש לא מצליח לעבוד עם הדברים שהפה אחראי עליו. אחי תמיד צחק עליי בגלל זה. סיפרתי לך על אחי? ובכן.. אם תרצה לחזור באותה הדרך, אתה מוזמן לעלות לכרכרה של דריאנה ואספר לך. היא כמעט בוודאות זוכרת אותך , היא רגישה מאוד ומזהה לקוחות חוזרים למרות הזיכרון החוגטי שלה.
לאן הפעם? אם לומר את האמת אני מקווה שלא רחוק מידיי, איני מחבבת מסעות בלילות. אני נוהגת לומר ללקוחות שהכוכבים מסיחים את דעתי. למעשה – אני מעט חוששת מלטעות בדרך ולהישדד…בכל זאת, כדאי לשמור על מעט מראה קשוח כשאת בעסק כזה.
לכפר אָרְקוֹב? אין שום בעיה, זה אפילו לא חצי מן הדרך שעברנו בדרך לכאן ובמפתיע הם יודעים להתעסק עם חוגטים, כל עוד דריאנה תישן כראוי הלילה.
מולק:
היא שוב מברברת על החוגט שלה.
לא נמאס לה? כל יום אותם מסעות, אותן דרכים, אותם נוסע.. טוב, אולי לא אותם נוסעים. הסיפור על הזוג באמת נחמד.
חסרי דאגות מספיק כדי לשקשק כרכרה של אדם זר. מי לא היה רוצה חיים כאלו?
אֲנַכּוֹ כנראה. האווילה ההיא.
אולי אפילו אמא, כל דבר עדיף מלומר את האמת לכל מי שבמקרה בסביבה לקבל אותה, בין אם ירצה או בין אם לא.
ובכן…אני צריך להתרכז. היא אמרה שכדי לבצע את התהליך אני מוכרח להיות ליד באר שהפכה למורעלת לפחות בשבע העונות האחרונות. אני באמת מקווה שמישהו מארקוב יידע על מה אני מדבר. לפחות להם הייתה עוד באר בכדי לא למות מצמא, רוב הכפרים בדרך כלל אינם ברי מזל כל כך..
תראה את עצמך, חושב על טובת אחרים. זה בהחלט לא קרה לאחרונה. מה השתנה לפתע?
נינטור? מגוחך. אני לא מכיר אותה אפילו מלבד הסיפורים המגוחכים שלה.. לא! מספיק, לא! אתה עושה זאת שוב. הפסיק לזלזל כך באנשים, ועוד באישה פשוטה ואדיבה כל כך.
למי אכפת שהיא אדיבה? זה המקצוע שלה. מי רוצה לרכב עם נהג כרכרה חצוף, או יותר גרוע – שתקן ומביך?
מספיק. אתה צריך להפסיק לחשוב על אחרים. לפחות עד שאגיע לבאר. שם…הכל ישתנה.
הכאב יפסיק, הראש יתנקה ואהיה חופשי שוב.
נינטור:
הוא שותק שוב. אניח לו לנפשו. אָרְקוֹב מכל המקומות? הדבר היחיד שנמצא שם אלו כוורות דבש ואיזו באר עתיקה.. שנים שלא אכלתי דבש. קַיְּיט אהב דבש.
מספיק. לא.
לא קייט. עבודה, כרכרה, לקוח, כסף להתפרנס.
אני צריכה את הכסף כדי לתקן את הגלגל ההוא לקראת העונות הבאות. דריאנה לא נהית צעירה יותר, ומי יודע אם אמצא חוגט טוב כמוה בשוק המשומש.
לפחות השמש יצאה היום.
מולק:
הגענו. החלטתי סופית, לפני שהכל נגמר – אני שונא שתיקות מביכות.
כלומר, לפחות עכשיו, איתה. השקט ההוא היה בלתי נסבל. למרות שארקוב הוא ככל הנראה מקום שקט. כל הכפרים הם ככה, וטוב שכך. איני צריך קהל.
מה הכושפת אמרה..? טפיחות מהירות על היד החזקה, עמידה מול קרן שמש ישירה בפניי, וחשיבה מרוכזת על… הכל. ואז לחזור על כך כמספר הימים שהכרנו.
קדימה מולק, פעם אחת אחרונה שאתה נכנס לזה וכל מה שקרה כבר לא משנה… לא תזכור אותה אפילו אם תפגשו.
ומזה…רק טוב יכול לבוא, לא?
נינטור:
'חכי לי כאן, אשוב בקרוב?' מה הוא חושב לעצמו? איני משרתת או האישה שלו. שלא ילך לאיבוד… הוא לא סיים לשלם.
כסף אה… הכל מסתכם בשילושים מצידך, אה נינטור? את גאה בעצמך?
מולק:
ובכן… זה המקום. כאן אסיים את זה. אני, ולא אף אחד אחר. לא אמא או…היא. אז, טפיחות מהירות…
נינטור:
טוב, איפה הוא ואיפה הכסף?
אומנם הוא אמר שישלם רק חצי אם אלך לפני שיחזור, אבל כך לפחות אקבל משהו.
מולק:
אני מרגיש את זה…היא כמעט נמח.. רגע מי? לא משנה, אני צריך על אמא עכשיו..
נינטור:
מה הוא עושה שם ליד הבאר? מה זה התנועות האלו? מה הוא מחז…
לא
לא
לא
ירח ארור…לא! תפסיק! שוטה! תפסיק!
מולק:
מי מדבר שם? זה לא הקול שלי…לא משנה, להמשיך על… אמא, כן…
נינטור:
אתה! תעיף את זה ממך! זה יהרוס אותך! בבקשה…לא…
מולק:
אני…כן, אני זוכר… מישהו…
נינטור?
הכל הושתק. נראה שאף הציפורים הבינו מה האסון שכמעט התרחש..
"מה קרה לי.. מה…נינטור? מה את עושה פה? אני.." מולק מלמלה.
"אתה יודע למה כמעט גרמת?!" צעקה בפחד נינטור, " השרף הזה הוא מוות, מוות!"
"מה…" התחיל מולק להשיב בעוד מנסה להשיב לעצמו את שווי משקלו ולאזן את ראשו הכאוב. "למה את… " ואז הבין על מה דיברה. הוא הוריד מבטו אל החפץ התמים למראה שבידו. קופסא קטנה, ובתוכה…
"שרף 'סְמוֹרְט' או 'סְמוֹרְט נָסֶּא בֵּסי'. זה אומר בטיגוול – מוות של עצמך. לא לעצמך, של עצמך" רעדה נינטור.
"אז מה?!" מולק אמר בכעס "מה כל כך רע בלהרוג את מה שאתה לא רוצה? זה מה שכולם רוצים לעשות! זה מה שאמא ניסתה.." והשתתק. להמשיך את המשפט היה מעבר ליכולתו כרגע..
"אני מכירה את התחושה" נינטור המשיכה אחרי כמה רגעי שקט מייגעים. "לרצות לשרוף את עצמך מספיק כדי שלא תרגיש יותר כלום… נשמע כמו חלום. לפחות לא כמו עוד סיוט"
"אז מה עושים?? מה אמורים לעשות עם כל מה שמתרחש בראשי?" אמר מולק בזמן שהמים הכואבים עברו מתוך העיניים שראו יותר מידיי.
נינטור התחילה לומר דבר מה, נעצרה, נשמה ונשפה כמה פעמים וענתה "אומרים על אנשים מסוימים, אנשים מאוד מיוחדים, שנראים כמו עץ הטוק…"
"עץ השרף" אמר מולק בגרון חנוק.
"עץ השרף" הנהנה נינטור, " אומרים על אדם כזה שנראה שהוא כמו עץ הטוק, שהוא יכול לעמוד בסערות ואסונות טבע ועדיין לשרוד ואף למצוא דרך להוציא פירות מתוקים ושרף מוצלח לעונה שלמה. אך מה שלא אומרים עליו, זה שהוא מת צעיר.
עץ מופלא שכזה יכול להתקיים אך לזמן קצר. אין אף עץ בעולם שיוכל לעבור זוועות ואסונות רבים כל כך, וגם להמשיך להוציא פירות כמו שעשה בעבר."
"אם כך כירתי אותי" אמר מולק בכאב המכיל עידני כאב מעבר לשנותיו, "לעולם לא אוציא פירות. לעולם לא אוציא אף לא פריחה ארורה…אין בי כלום להוציא מלבד…"
"פרי אחד? שרף לעונה בודדת?" שאלה נינטור, "האם תכרות עץ שלם, עץ בעל היסטוריה, אישיות, עם צל להגן מפני השמש, למעשה את העץ היחידי שיש לנו. כל זה לכרות למרות שיש מה להוציא, גם אם מדובר במעט?"
"אני לא עץ, אני אולי…"
"שרף? ובכן, אני חושבת שזו התחלה לא רעה. משרף אפשר להכין לא רק סוף לאדם, אלא גם מרק או תרופה לילד חולה. אתה כותב סיפורים הרי…"
"וכיצד זה קשור?" שאל מולק, עם מעט אור בעיניו.
"אולי יש בתוכנו לא רק סוף. גם מרפא. אולי אפילו קצת נוֹגְשְׁק לחיים…"
