אלפי עיניים זוהרות
עליתי לאט במדרגות שהתפוררו כמו עוגיות חמאה מתחת לרגליים שלי. הטלסקופים עוד היו שם במרפסת, שוכבים על הקרקע לאחר שנים ללא שימוש. העמדתי אחד מהם. אבק נדבק לי לקצות האצבעות. לפחות הוא לא היה שבור. קירבתי את העין לעינית. הסתכלתי לשמיים ולרגע הרגשתי כאילו התעוורתי. לא ראיתי כלום. רק שחור גדול וריק. הסטתי מבט כששמעתי רשרוש מאחורי. לא היה שם אף אחד. רק טיח מתפורר וטלסקופ נפול כמו ליצן חצר מגחך.
נכנסתי לחדר הפלנטריום עם התקרה הקמורה. פעם הקרינו פה תמונות של כיפת השמיים. אבל המקרן שבור ומזמן לא הקרינו פה שום דבר. תלתלי אבק התגלגלו בפינות החדר ופחיות מעוכות הציצו אליי מתחת לשורות כיסאות, עם ריח טחב ושאריות אוכל. העצמות הזקנות שלי היו צריכות לנוח. כיסא עם ידית שבורה קלט אותי לחיקו. החושך הגדול בחוץ שילב ידיים עם החושך הקטן בפנים. העלטה עדיין הכבידה עלי. למרות שעברו שנים כה רבות, עוד זכרתי את ניצוץ הכוכבים. מזמן, כשהייתי ילדה, הרמתי את הראש לשמיים בלילה, והם הביטו אליי בחזרה, באלפי עיניים זוהרות.
כל מצפי הכוכבים ננטשו מזמן. חלקם התפוררו, חלקם פינו מקום של חלקת נדל"ן מבוקשת למגדלי מגורים יוקרתיים. וחלקם עדיין עומדים בשממונם. כמו שלי, מצפה הכוכבים בגבעתיים. אני זוכרת שהוא נבנה על אחת משתי הגבעות של העיר, כשהיא עוד היתה קטנה ולא היה זיהום אור. מעניין איך זה להתבונן למעלה ולהרגיש שאנחנו לא לבד. את זה לא הצלחתי לזכור.
עצמתי עיניים רק לרגע.
צפתי בחלל.
בריכה עמוקה ואפלה.
הרִיק עירסל אותי.
לא היה למעלה ולא היה למטה.
צפתי בתוך החושך.
ובתוך החושך – לפתע, עין מצמצה.
כוכב אחד.
לרגע הוא היה מולי וברגע אחר צפתי והסתחררתי והסתובבתי והוא מאחוריי.
פיתלתי את הגוף, סובבתי את הראש והנה – מצמוץ נוסף.
כוכב מנצנץ.
פקחתי עיניים.
שמעתי שוב רשרוש מבחוץ. הצצתי מבעד לדלת כשנדחפתי בחזרה פנימה, "ששש! מהר! תהפכי ותסובבי את החולצה שלך. גם מאחורה-קדימה, וגם מבפנים החוצה. זה יספיק לבינתיים." אמרה מישהי בקול רועד.
"מה? מי את? מה את עושה פה?" מעדתי לאחור.
"אין לנו זמן. את לא מרגישה? הם באים."
"מי?" שאלתי, ותוך כדי השאלה הבנתי שאני באמת מרגישה את זה. פשטתי את הסוודר, רועדת בחולצה קצרה. לבשתי אותו בחזרה הפוך ומסובב, כמו שהיא אמרה.
"בואי!" יד מקומטת אחזה בשלי ומשכה אותי החוצה. במורד המדרגות המתפוררות ואל מחוץ למצפה. באור הפנסים שעל הגבעה הסתכלתי עליה היטב לראשונה וכמעט צחקתי. היה לה שיער אפור ארוך אסוף בקוקיות שנקשרו עם גרביים. היא לבשה מכנסיים על הידיים, וקשרה על העורף שמלה ארוכה, כשהרגליים שלה מבצבצות מהפתח של הראש. השרוולים השתוללו על הרצפה כאילו הם מזרזים אותנו להתקדם. ובכל זאת היתה לי הרגשה שאם אצחק, מאוד אצטער על זה.
"מי את? ואיך את יודעת…?" עצרתי באמצע השביל היורד מהגבעה. האור השתנה. לא ראיתי אף אחד אבל לפתע ידעתי שהם קרובים. "הנה הם באים," היא אמרה ונעמדה צעד לפניי.
הם התגבשו מהאוויר, שכאילו נהפך מגז למוצק. הם היו שקופים אבל כהים. כאילו הם שואבים את האור לתוכם. ראיתי אותם אבל לא הבנתי מה אני רואה.
"שתי נשים זקנות ונואשות…" המשפט עבר ביניהם כמו בסטריאו, מתחיל אצל אחד שמוסר לשני, שמכדרר לשלישי.
"תשתקו." היא התיזה לעברם.
"אתן חושבות שתרגישו פחות בודדות ככה?" משפט מכודרר נוסף הגיע מהם.
הרגליים שלי רעדו. הם צודקים. זה מה שכולם חושבים עלי. השיחה הארוכה ביותר שלי השבוע היתה עם המוכרת במכולת. אם אעלם, לא אחסר לאיש. כמעט והתמוטטתי לקרקע, כשהיא משכה בידי, "אל תקשיבי להם!" קרטענו במורד הגבעה, מזגזגות ביניהם. היא נזהרה לא לגעת בהם, ואני בעקבותיה.
הגענו לרחוב בן גוריון שהמה וזמזם ונזל לכל הכיוונים. נעצרתי, מתנשמת. שנים שלא הלכתי מהר כל כך. העצמות שלי חרקו במחאה.
"קדימה! לאן?" היא זירזה אותי.
"מה? לאן את…?"
"הביתה!"
הבנתי. הנהנתי והובלתי אותה אחריי לרחוב גולומב. הוא היה ריק ושקט כמו תמיד, עם הפארק בצידו האחד. אבל השקט לא היה שליו. עקפנו בזריזות את העבודות במדרכה ועלינו במדרגות. פתחתי את הדלת במפתח ששקשק לי ביד.
"אני אכין תה," השארתי אותה ליד השולחן ונכנסתי למטבח. ידעתי מה היא רואה. דירה של סבתא. אורלוגין על הקיר ואהיל סרוג במסרגה אחת.
הנחתי שני ספלים ליד הקומקום וחיכיתי שהמים ירתחו. נשענתי על השיש. מזמן לא הכנתי שני ספלי תה. אדי המים הסתחררו כמו גלקסיות מהקומקום. הרגעתי את הרעד בידיים, את הנשימה המהירה. מזמן לא ביקרו אותי פה. לא ידעתי כמה זה חסר לי. אולי לא העזתי לדעת.
התיישבתי מולה עם תה מנטה חזק ועוגיות חמאה. היא פיזרה את השיער, ונראתה פחות מוזרה, אבל גם פחות מסוכנת. פחות חזקה.
"מה זה היה – " התחלתי, כשהיא בדיוק אמרה, "חיכינו לך, איילת."
"מי את?" התפשרתי.
"אני נור. ואת מספר שתיים-עשרה. עכשיו אנחנו מלאים. את נולדת בין ה-21 במרץ ל-20 באפריל, נכון? מזל טלה?"
"כן. ב-1 באפריל. תמיד צחקו עלי על זה. איך ידעת?"
"כי זה מה שהיה חסר לנו."
"מי אתם?"
אנחנו הקבוצה." היא זקפה את סנטרה, "הקבוצה הראשונה שהצליחה להישאר ביחד מאז…"
"מאז שהם נעלמו?" שאלתי.
היא הנהנה, סיימה את התה ונעמדה, "טוב, אני אתפוס את הספה. יש לך שמיכה בשבילי?"
"אני לא מבינה…" מלמלתי אבל הלכתי להביא לה שמיכה, כרית וסדין.
נכנסתי למיטה והרגשתי כאילו אני נשאבת לחור שחור.
עצמתי עיניים.
שטתי בסירה בנהר אפל אינסופי.
נסחפתי בלי לדעת לאן.
לא היה כיוון לנהר. לא היו מים והם לא זרמו לשום מקום.
שום דבר לא ריחף מעל המים.
מאחוריי, הרגשתי מצמוץ.
סובבתי את הסירה.
עין נפקחה ונעצמה.
כוכב נצץ במרחק, יחיד בתוך השחור הגדול.
היישרתי אליו מבט.
העין ראתה אותי.
ולפתע,
ראיתי את עצמי דרך העין.
הייתי העין.
הייתי כוכב.
ראיתי את עצמי קטנה כגרגיר חול.
צפה בחלל בודדה כמו באוקיינוס שחור.
פקחתי עיניים.
קרני השמש הסתדרו מבעד לתריסים בטור של עיגולים כתומים על הקיר.
נור החזיקה את היד שלי, "את בסדר?"
התיישבתי במיטה, מושכת את השמיכה עד הסנטר כמו שריון.
"שוב פגשת אותו, נכון?" היא שאלה והסתכלה לי בעיניים.
לא הבנתי, אבל הבנתי. הנהנתי. זה נכון.
"ומה קרה הפעם?"
הסבתי מבט לחלון, "אני לא יודעת איך להסביר את זה."
"תנסי." היא אמרה בעדינות מפתיעה.
"ראיתי… ראינו… זו את זה?"
היא הנהנה. היא הקשיבה לי. היא הבינה אותי.
"קומי ותתלבשי," היא נעמדה והוסיפה, "הפוך ומסובב."
נאנחתי. הייתי עייפה מידי בשביל עוד התרוצצויות. אבל בכל זאת עשיתי כדבריה.
מצאתי אותה ליד השולחן עם ריח מעורבב של קפה וגבינה נמסה. למרות כל מה שהתרחש, חייכתי. ארוחת בוקר לשתיים. התיישבתי והרגשתי שנוספו לי כוחות שכבר שנים לא היו לי. הרגשתי כמו שלא הרגשתי שנים. חזקה.
"תאכלי מהר, אנחנו הולכות לפגוש את כולם."
"את מי? אני רוצה להבין." נגסתי בטוסט.
"אני לא יכולה להסביר עכשיו הכל, אבל בינתיים את יכולה לדעת שאנחנו אחד-עשר אנשים שמרגישים… מה שאת הרגשת. ומצאנו זה את זה. וחיכינו. חיכינו להשלים את המעגל. כל אחד מאיתנו נולד במזל אחר. ואת המזל האחרון שהיה חסר לנו."
"אבל מה אתם עושים?"
"ששש… כשנהיה ביחד נוכל לדבר על זה. קדימה, בואי נצא. ותנעלי שתי נעליים שונות."
נעלתי את הדלת כשנזכרתי לשאול, "לאן אנחנו הולכות?"
"למזרקה." היא כבר התחילה לרדת במדרגות.
פארק גבעתיים היה שומם כרגיל. ילדים לא שיחקו על המדשאות. זוגות לא טיילו בשבילים. הלכתי עם נור עד שהגענו למזרקה, שכמובן לא פעלה. היא היתה יותר זיכרון של מזרקה. זיכרון של ילדים שהיו באים לכאן, פעם כשעוד שיחקו ביחד.
ליד המזרקה עמדו עשרה אנשים שהתקבצו בשלשות כשהתקרבנו אליהם.
"איילת, תכירי – אלה הם זוהר, סטאר ויאיר," נור אמרה. לשלושתם היה שיער לבן ובגדים הפוכים. חצי מזקנם היה מגולח, והם נראו קצת מאיימים כשהם הנהנו אלי לשלום.
"אלה סווטה, זהרה ואסטרלה," נור המשיכה. לשלושתן היה שיער ארוך בגוונים שונים של אפור ובגדים ישנים ומוזרים. לאחת מקטורן, לשנייה עניבת פפיון ולשלישית מחוך. הן נעצו בי עיניים.
"אלה נִגְ׳מֵה, סינסין וטרה," נור החוותה לקבוצה השלישית. הם היו מסוג הזקנים שנראו טוב לא משנה מה לבשו. הבגדים שלהם היו הפוכים אבל איכשהו זה נראה יפה עליהם. הם הרימו סנטרים אלי באישור.
"ואחרונה, לונה." נור אמרה. לונה נופפה לי נפנוף ביישני. היה לה שיער לבן קצוץ ושמלה לבנה ארוכה והפוכה.
"זהו. המעגל הושלם." הסתכלנו זה על זה. נראינו כמו חבורה של מוזרים. אבל הרגשתי הרגשה שלא ידעתי איך לקרוא לה. מאז שהייתי ילדה לא הרגשתי ככה. מאז שהכוכבים נעלמו. אולי גם אני הייתי מוזרה כמוהם. אבל זה לא משנה. היינו ביחד.
"אממ… היי." חיוך קטן נוצר לי כאילו מעצמו, "אני עדיין לא בטוחה מה אני עושה פה…"
"איילת השחר…" לונה חייכה, וכולם חייכו בעקבותיה. איך היא ידעה מה השם השני שלי?
"תנו ידיים," נור קטעה אותנו. "תכף תביני הכל."
הם מיד הסתדרו במעגל. הושטתי ידיים ומיד הרגשתי זרם עובר ביננו. כמו במעגל חשמלי.
הכל השחיר.
ניתקתי את הידיים שלי.
נור הסתכלה עליי, "איילת, זה לא הזמן…" אבל בדיוק אז האור השתנה. כמו אתמול בגבעה של מצפה הכוכבים. ראיתי על הפנים של כולם שגם הם רואים את זה. הסתכלנו לכיוון הדשא. היצורים החשוכים התגבשו שם מהאוויר והתקדמו לעברינו. עכשיו ראיתי אותם קצת יותר ברור. הם עדיין היו שקופים, אבל הצלחתי להבחין בפרטים. הם היו גוצים, היו להם ראשים קרחים, אוזניים גדולות ומחודדות ושיניים ארוכות וחדות. אור השמש לא האיר אותם, אלא כאילו נשאב לתוכם. הם גיחכו אלינו, "זקנים מסכנים ובודדים. אתם לא שונים מכל השאר."
הסתכלתי על האנשים שאיתי. היצורים האלה צודקים. כולנו היינו סתם זקנים טיפשים. מה חשבנו לעצמנו? למה שאנחנו נצליח לשנות משהו? אבל אז נור תפסה לי את היד וצעקה, "בואו!"
הלכתי עם כולם בהליכה נמרצת לכיוון רחוב הכנסת. היצורים חשפו שיניים ונהמו והתקדמו אחרינו.
ידעתי שזה מגוחך. חבורת זקנים שאפילו לא מסוגלים לרוץ. אם מישהו יראה אותנו הוא יצחק עלינו. אבל ההרגשה לא עזבה אותי. אולי הייתי מגוחכת, אבל היינו מגוחכים ביחד.
פנינו ברחוב גולומב, וחלפנו על פני הבית שלי. עזרנו זה לזו להתקדם, ועלינו לגבעת קוזלובסקי המובילה למצפה. הצצתי לאחור. היצורים העוו את פניהם וממש יכולתי לשמוע אותם חורקים שיניים כל פעם שסייענו בדחיפה או נתנו יד אחד לשניה.
כולנו התנשפנו כשהגענו למדרגות המתפוררות, אבל לא עצרנו. היצורים החשוכים היו ממש מאחורינו. אחד מהם תפס את קצה המקטורן ההפוך של זהרה. "לא!" היא צעקה. היא ניערה אותו בתנועות מבוהלות עד שהוא נפל עליו. אני ונור תפסנו לה את היד, ונור צעקה, "את איתנו! את לא לבד, קדימה!"
היצורים הושיטו אלינו ידיים שנראו כאילו הן מתארכות ותכף יגיעו אלינו וינעצו בנו ציפורניים. כמעט יכולתי להרגיש שריטות על הגב שלי. אבל הצלחנו להגיע לפלנטריום, ונכנסנו כולנו פנימה. במאמץ משותף דחפנו את הדלת הכבדה, שהיתה תקועה משנים ללא שימוש. היא נסגרה על האצבעות של אחד היצורים והוא הצליח למשוך אותן החוצה שניה לפני שהן נתפסו.
הצלחנו לברוח, אבל היינו תקועים. ריח הטחב שבחדר התערבב בריח הזיעה שלנו. הפלנטריום דימה בדיוק את שמי הלילה. שחור לחלוטין.
"מה הם רוצים מאיתנו?" שאלתי.
"הם לא סובלים כשאנחנו מתאספים ביחד," לונה אמרה.
"הם מפחדים מאיתנו," נור אמרה באותו זמן.
"הם מזכירים לנו שאנחנו לבד," סטאר הוסיף אחרי רגע של שתיקה.
גיששתי את הדרך לכיסא שישבתי עליו רק אתמול. זה נראה מזמן כל כך. נתתי לרגליים שלי את מבוקשן. קרסתי לישיבה. כולם דיברו בקולות שקטים, וניסיתי לעקוב אחר חוט השיחה, אבל הוא הסתבך ונקשר ונקרע.
"אין טעם…"
"איילת לא שינתה כלום…"
"אז אנחנו מלאים, מה עכשיו?"
עצמתי עיניים.
נפלתי.
למטה למטה.
בתוך שום דבר.
הסתחררתי כמו חישוק מתגלגל ומסתובב.
בחלל שחור.
ואז הופיע המצמוץ.
העין.
שוב היא נפקחה.
שוב היא צפתה בי.
המשכתי ליפול.
הבטתי בה בחזרה.
ושוב, התחלפנו,
הייתי העין.
הסתכלתי על עצמי נופלת.
לא יכולתי לעצור.
נפלתי ונפלתי ולא יכולתי לעשות כלום.
ואז פתאום, לא הייתי לבד.
ראיתי את נור נופלת לידי.
הרגשתי במרחק שנות אור, יד מחזיקה את ידי.
ואז זוהר, יאיר וסטאר הצטרפו.
יד נוספת החזיקה את ידי השנייה.
וסווטה, זהרה ואסטרלה.
ונִגְ׳מֵה, סינסין וטרה.
ואחרונה, לונה.
המעגל הושלם.
ואני כבר לא הייתי העין.
חזרתי ליפול.
אבל לא נפלתי לבד.
נפלנו כולנו, ביחד.
ואז נזכרתי.
נזכרתי איך הרגשתי בלילה כשהייתי ילדה.
הסתכלתי על העין בעודי נופלת.
היא מצמצה, ורעד עבר בכולנו.
עד שהתנפצנו.
הפכנו לעיניים.
הפכנו לכוכבים.
זוהר, יאיר וסטאר – שור, תאומים וסרטן.
אלה סווטה, זהרה ואסטרלה – אריה, בתולה ומאזניים.
אלה נִגְ׳מֵה, סינסין וטרה – עקרב, קשת וגדי.
לונה נור ואני – דלי, דגים וטלה.
נצצנו בחשכה.
מצמצנו.
והעין מצמצה בחזרה.
פקחתי עיניים.
היינו באותו מקום. סגורים בחדר הפלנטריום החשוך.
אבל הכל השתנה.
הצלחנו.
נשארנו ביחד.
הסתכלנו זה על זו.
"סוף סוף פגשנו אותו," נור אמרה.
"היקום," הנהנתי.
קמתי ובעזרת נור ולונה פתחנו בדחיפה את הדלת.
היצורים עוד חיכו לנו מהעבר השני. אבל הם כבר לא היו חשוכים.
הם היו זוהרים.
כמו כוכבים.
יצאנו כולנו מהפלנטריום ועמדנו מולם.
הם אמרו בקול שנשמע כמו מוזיקה שמימית שנוגנה מאחד לשני, "אתם האנשים שכחתם שאתם לא לבד כאן. הפסקתם להסתכל עלינו. הבטתם בלי לראות. לכן הפסקנו אנחנו להסתכל עליכם." הם הסתובבו וסימנו לנו לבוא בעקבותיהם.
"לא רע בשביל חבורה של זקנים, הא?" לונה חייכה אלי.
"בעצם," חייכתי בחזרה, "נדמה לי שרק חבורה כמו שלנו יכלה להצליח. רק אנחנו יכולנו להיזכר."
יצאנו למרפסת מצפה הכוכבים. אחד אחד היצורים הזוהרים התרוממו למעלה ושרו, "עכשיו אתם רואים אותנו. תגרמו לכל השאר לראות."
הרמנו את הראש לשמיים. הלילה היה חשוך. ובפעם הראשונה מזה שנים, השמיים הביטו בנו בחזרה, באלפי עיניים זוהרות.
