אלינור וגברת כוכב
בערב המדבר, אלינור התבוננה בכוכבים. היא לא תכננה ללכת להסתכל על הכוכבים, היא רק רצתה לברוח מבית הספר מספיק רחוק כדי להתחמק מהכנת ארוחת הערב עם השכבה. היא לקחה פנס, את תיק הגב והלכה משם, מקווה שאף אחד מהחברים שלה לא ילשין עליה ואף מורה לא ישים לב שהיא נעלמה. היא לא הלכה יותר מדי רחוק, היא עדיין ראתה את בית הספר שלה בבירור מוחלט. הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה עכשיו זה ללכת לאיבוד במדבר בחושך, הספיק לה המסלול הזוועתי של הבוקר והיא עדיין עיכלה שהיא עומדת לישון באוהל עם כל בנות השכבה. היא לא הבינה למה קשה כל כך לקחת אותם למלון, ברגע שהיא ראתה את אתר הלינה היא ישר התקשרה לאמא שלה והתחננה שהיא תבוא לקחת אותה, אבל כמובן שהיא לא הסכימה.
היא לא רצתה להעביר את הלילה בנדידה במדבר. ועכשיו, כשאין לה קליטה בטלפון, אלינור צפתה בכוכבי השמים.
היא הופתעה להבין כמה כוכבים ניתן לראות במדבר, כשאין שום אורות מלאכותיים. ביניהם, היה כוכב אחד שבלט לה במיוחד, כוכב שנראה לה גדול מן האחרים וזוהר יותר. הכוכב נהיה גדול ואורו התעצם יותר עם כל רגע שבהתה בו, עד שהבינה – הכוכב נופל!
היא מעולם לא חזתה בכוכב נופל. אלינור עצמה עיניים והביאה משאלה.
משאלות, ליתר דיוק. היא התחילה בלבקש בריאות ואושר לה ולמשפחתה כי היא שמעה שאלה הברכות המקובלות. היא ביקשה גם שלום עולמי, כי למה לא? היא ביקשה אוזניות חדשות כי שלה כבר לא טובות ושאמא שלה תיתן לה גם לטוס לאיטליה וגם לחגוג את בת המצווה שלה במועדון עם הכיתה.
היא הסיקה שכנראה יש הגבלה בכמות המשאלות שמותר לך לבקש מכוכב נופל, מכיוון שכאשר התחילה לבקש את הנעליים החדשות שהיא ראתה בחנות, נפל עליה משהו מלמעלה בחוזקה והיא נפלה על האדמה.
לאחר שאלינור בירכה את המדבר בקללות רבות על המכנס החדש שהתלכלך מהחול, היא הבינה שהדבר שנפל עליה, הוא הכוכב.
היא הופתעה. היא לא ידעה שכוכבים נופלים אל תוך כדור הארץ. היא שמעה על מקרים בהם מטאוריטים קטנים נפלו על פני כדור הארץ, אבל הכוכב הזה נראה כמו כוכב אמיתי, ישר מהשמיים.
היא התבוננה בכוכב, שהתגלגל מבטנה ונפל אל החול. הוא פלט מתוכו אנרגיה ועוצמה אדירה. כשהיא החזיקה את הכוכב בידיה היא נתקפה בתחושות של צער ופחד. החזה שלה התחיל לכאוב, היא הזיעה והתנשמה בכבדות.
מי זה? מי זה? היא שמעה קולות בראשה, מי זה? מי זה? הקולות המשיכו. היא הרגישה את הלב שלה פועם במהרה.
מי זאת? הקול זעף ולאט לאט נרגע קלות. כשגם אלינור נרגעה כמעט לגמרי, היא הבחינה בקול הממשיך לשאול אותה שאלות. היא קבעה שהקול היה בוודאות של אישה והוא היה זעוף וקשה. היא דיברה באיטיות ובבלבול.
אלינור נשמה עמוק, מנסה לגרום לגוף שלה להירגע ולנקות את פרץ הרגשות הזר שתקף אותה, ללא הצלחה רבה.
"אני אלינור. אני חושבת שנפלת עליי". היא לא ידעה איך היא ציפתה שהכוכב יגיב, היא עדיין הייתה המומה מכך שהכוכב דיבר מלכתחילה.
למה את עומדת היכן שאני אמורה ליפול? הכוכב רטן בראשה.
אלינור הרפתה את אחיזתה בכוכב. היא לא רצתה לעזוב אותו, הייתה לו תחושה חמימה. היא הרגישה שהיא אוחזת באור, מספיק מעומעם כדי שתוכל להביט בו בלי שהעיניים שלה יישרפו ומספיק מואר כדי להאיר את כל הסביבה שלה. התחושה של הכוכב בידיה עמעמה את הזעם, הצער והכאב שמילאו את כל גופה עם נפילת הכוכב. היא הפילה אותו על הקרקע. "מרוצה?" אלינור הרימה גבה, מתענגת על תחושות הצער הכבדות שעוזבות אותה עם הפלת הכוכב.
הקול לא היה מרוצה. ילדה טיפשה! לא ככה! אני צריכה מקום גבוה. הקול שתק לרגע. שם! תעלי אותי אל פסגת הגבעה הגבוהה שם. זה אמור לעשות את העבודה. משם תפילי אותי.
אלינור לא ענתה, היא הרימה את הכוכב שוב בידיה, נתקפת שוב בתחושות הכאב. החזה שלה לחץ והיא הרגישה מועקה עזה עוברת בכל גופה.
את פה? הקול היה טורדני, מחכה לתשובה. עני לי ילדה.
"אני פה," אלינור ענתה. הבנת מה עליך לעשות? הקול שאל.
"לא ממש…" הקול קטע את אלינור מלהמשיך במשפט.
הילדים של היום לא מבינים כלום, קחי אותי אל ראש הגבעה הנמצאת מולך, וזרקי אותי משם. הכוכב דיבר בקצב איטי מאוד, מחכה כמה שניות לאחר כל מילה, כאילו מדבר עם תינוק.
"למה את רוצה ליפול?" אלינור הסתקרנה.
אויש ילדה, אין לי בשביל מה להיות למעלה. הקול ענה לה.
אלינור לא הבינה את התשובה. "למה?" היא ניסתה ללחוץ.
תפסיקי לשאול שאלות.
אלינור הביטה בגבעה, היא הייתה די גבוהה. לא גבוהה כמו ההרים שטיפסה עליהם עם הכיתה בבוקר וגם לא תלולה כמו שהם היו, אבל היא מעולם לא הייתה בן אדם של טיולים. היא תמיד העדיפה ללכת לקניון עם חברות וכרטיס האשראי של אמא שלה.
אלינור בכלל לא רצתה לברוח מבית הספר שלה בשביל לטפס על גבעה בחושך המדברי עם כוכב חצוף. היא לא רצתה לעזור לה, היא רצתה לחזור לבית ספרה ולהשאיר אותה לבדה ולתת לה להתגלגל אל פסגת הגבעה בעצמה. היא העדיפה אפילו לעזור לחתוך סלט מאשר לבלות עם הכוכב הזה ולטפס בשבילו על גבעה.
אבל לא כל יום נופל עליך כוכב ומבקש ממך משאלה (או במקרה של הכוכב הזה, דורש ממך לעבוד בשבילו). הסקרנות גברה על המועקה שלה. "אני אעזור לך, אבל רק אם תעני על השאלות שלי," אמרה בהחלטיות.
אלינור שמעה בראשה אנחה כבדה. היא הייתה בטוחה שאם הכוכב היה יכול לגלגל עיניים, הוא היה עושה את זה.
בסדר, תתחילי ללכת.
אלינור ראתה את המאהל של בית הספר שלה במטושטש, היא כבר התרחקה. לפני שהתחילו בהליכה היא שמה את הכוכב בתיק הגב שלה. היא קיוותה שאם היא לא תחזיק את הכוכב בידיה היא לא תרגיש רע כל כך, אבל היא הרגישה את התחושות למרות זאת.
עד עכשיו, אם לא מחשיבים את המרמורים והתלונות של אלינור כל כמה צעדים וצווחת שתקי! בתוך הראש שלה כל דקה-שתיים, הן הלכו בשתיקה.
"אז, למה את רוצה ליפול?" הקול לא ענה. "אם לא תעני אשאיר אותך פה ואחזור לבית הספר שלי," אלינור איימה.
כמו שאמרתי, אין לי בשביל מה להיות למעלה יותר. שתיקה, כאשר לנו, הכוכבים, אין על מי לצפות יותר, מורשה ומקובל עלינו ליפול, עוד שתיקה, לנוח.
אלינור הסתקרנה, "מה הכוונה?" היא שאלה, "כשאת אומרת לנו, את מתכוונת שכל הכוכבים הם כמוך? ומה הכוונה בלצפות? הכוכבים מסתכלים על בני האדם כמו שבני האדם מתבוננים בכוכבים? ולמה אין לך על מי לצפות יותר? ומה הכוונה במקובל ליפול ולנוח? את עומדת למות? אני לא מבינה."
יש לך הרבה שאלות ילדה, אני מעריכה את זה. גם כשאני הייתי ילדה כמוך התעניינתי בהכול. הייתי הולכת בעיר ושואלת את ההורים שליּ על כל דבר שאני רואה. תחושת נוסטלגיה חמימה מילאה את אלינור לרגע, אך תחושת האבל והצער חזרה והציפה אותה במהירות.
קול הכוכב התרכך. כשבני האדם מתים, חלק מהם עולה למעלה ונהפך למה שאנחנו קוראים לו – כוכב. אנחנו בעיקר רגשות, תחושות ולפעמים גם מחשבות. אנחנו מקבלים את האפשרות להתבונן, להסתכל על מי שאנחנו בוחרים. כשאין לנו על מי להסתכל יותר, מותר לנו ליפול ובכך להגיע למנוחה סופית.
אלינור לא ידעה איך היא אמורה להגיב, "את רוצה שאעזור לך להתאבד?" היא שאלה שאלה מטומטמת, מתחרטת עליה ברגע שסיימה לשאול.
אני כבר מתה ילדה, אני רק רוצה לישון. קולה חזר להיות קר ואלינור המשיכה ללכת.
לאחר עוד תלונות רבות, אלינור חזרה לשאול שאלות. היא ניסתה להישמע הכי מנומסת שהיא מסוגלת, היא קיוותה שזה יגרום לכוכב לענות לה, "גברת כוכב," היא אלתרה והופתעה לשמוע מהקול המריר, אהבתי, שמי הוא אסתר.
"אסתר, מה הכוונה שאין לך במי לצפות יותר?" אלינור שאלה, מקווה לשמוע ממנה תשובה מלאה ומובנת.
בעלי נפטר קצת אחרי שביתנו היחידה נולדה, חוץ ממנה לא היה לי אף אחד אחר בחיי.
אלינור לא הייתה צריכה לשאול עוד שאלות, היא הבינה מהן התחושות שהיא מרגישה מאז שנפל עליה הכוכב – אבל. אבל צער ובדידות. היא החליטה לנסות לשאול עוד שאלות, להתעניין, היא שמעה שזה יכול לעזור ואלינור הייתה נחושה להפסיק להרגיש כאב עז שכזה. "אני מצטערת, את רוצה לספר לי איך היא הייתה?"
אלינור שמעה הכול על הילדה המיוחדת מיכל – המופלאה, היפה והחכמה. היא שמעה סיפורים רבים עליה: על מקרים שקרו כשהיא הייתה קטנה שגרמו לאסתר לרצות לזרוק את הילדה מצוק, על הפעם הראשונה שהיא הביאה גבר לבית, על היום שבו גילו שמיכל לעולם לא תצליח להביא ילדים משלה ועד ליום החתונה שלה.
בזמן כה קצר אלינור שמעה סיפורים רבים, מצחיקים, עצובים ומרגשים שגרמו לרגשות הגעגוע של אסתר להתערבב עם רגשות הגעגוע שיצאו מאלינור עצמה, אל אדם שהיא מעולם לא הכירה.
הסיפורים הסתיימו כשאסתר צחקקה, אני גאה בך ילדה, לא התלוננת כבר חמש עשרה דקות.
הן הגיעו אל פסגת ההר, ואלינור עמדה בקצה. היא הייתה מסוגלת לראות מרחוק את חבריה מבית הספר. הם אכלו ונראה שעוד מעט האחרונים מבניהם יסיימו. היא הבינה שבטח כבר שמו לב שהיא נעלמה ועליה לחשוב על הסבר משכנע למעשיה.
על מה את חושבת? אסתר שאלה. קולה היה איטי ועדיין קצת ממורמר, אבל אלינור שמה לב שהוא הרבה פחות צרוד וקשה. כנראה השיחה עזרה לה. אלינור עדיין הרגישה בצער הרב של אסתר, אבל החזה שלה כבר לא כאב.
היא הניחה שכשאתה כוכב, והדבר היחיד שאתה עושה זה להתבונן בכדור הארץ ובאנשים שבו, אין לך הרבה עם מי לדבר ואת מי לשתף בחייך.
אלינור הרגישה טוב שהיא עזרה לה, היא רצתה להמשיך לדבר איתה, לעודד אותה ולהפחית את הסבל שלה, גם אם רק לרגע. היא לא ידעה שאדם מסוגל להרגיש כל כך הרבה כאב.
"אני מסתכלת על בית הספר שלי. אנחנו בטיול שנתי עכשיו, מחר נחזור לעיר," ענתה לשאלתה.
בת כמה את? שאלה, "עוד מעט 12," אלינור הופתעה מההתעניינות הפתאומית של אסתר.
בת מצווה! אני זוכרת את בת המצווה שלי עד היום! לא היה לנו הרבה כסף אבל זה לא עצר את ההורים שלי מלחגוג לי. הזמינו כמה מחבריי הקרובים ואת המשפחה, אנחנו משפחה קטנה, רק כמה בודדים שעלו לארץ, אז כולנו נכנסו בדירה הקטנה.
אסתר המשיכה לדבר ואלינור נתנה לה לדבר, היא הקשיבה לסיפורי בת המצווה שלה מתפשטים לסיפורי ילדות שונים. אלינור שמחה, היא הקשיבה לסיפורים וצפתה בגופים המטושטשים של בני השכבה שלה מסיימים לאכול את ארוחת הערב מרחוק. נהנית מהרגע, מתענגת על הרוגע הנובע מהכוכב ומן עצמה.
לבסוף, אסתר פנתה אל אלינור, מה את עושה לכבוד הבת מצווה? אלינור לא הייתה בטוחה מה לענות, היא נזכרה בריב הטיפשי שהיה לה עם אמא שלה לפני היציאה לטיול. היא נזכרה כמה כעסה כשאמא שלה הכריזה שהיא לא מקבלת גם טיסה וגם מסיבה עם הכיתה במועדון, לאחר חפירות לא פוסקות של אלינור בשבועות האחרונים.
"עדיין לא החלטתי, או שאטוס או שאעשה מסיבה עם הכיתה." היא לא שיקרה.
לאחר כמה רגעים, אלינור פנתה אל אסתר, "מה עכשיו?" שאלה.
שתיקה. עכשיו, את מפילה אותי. אסתר דיברה באיטיות, שוקלת את מילותיה בכבדות.
אלינור לא הגיבה, ההרהורים שלה נקטעו על ידי הכוכב, נו? אסתר דחקה בה, נשמעת מרוצה.
אלינור נשמה עמוק ושחררה את אחיזתה מן הכוכב.
להפתעתה, הכוכב לא נפל.
להפך.
הוא ריחף, עלה למעלה.
"את לא אמורה ליפול?" נדהמה אלינור.
אני לא חושבת שאפול, מצאתי סיבה להיות למעלה. הקול היה חמים ואלינור הבינה, היא תצפה בה. היא לא יכלה להסתיר את החיוך.
היא צפתה בכוכב עולה באיטיות למעלה, מתרחק ממנה.
"ביי אסתר," היא צעקה לכוכב שריחף בחזרה אל השמים.
ביי אלינור, היא שמעה בתוך ראשה.
