איך פגשתי את נער הירח לראשונה

השמיים השחורים היו זרועי כוכבים בלילה ההוא. אור הירח היה קלוש הפעם, שלא כמו בימים אחרים.

כלבים נבחו מרחוק, וקריאתם נשמעה היטב ברחוב השומם.

הבניינים היו חשוכים ולא הייתה דרך לדעת שמישהו חי בהם.

ישבתי בחדרי כתמיד, דוממת, מחכה שוב למישהו שלא יבוא, או שאולי כן?

דף ריק היה מונח מולי, אך המילים סרבו לצאת מן העיפרון שאחזתי בידי.

אף פעם לא ידעתי למה, אבל משהו בלילות היה שונה, זר, לא רגיל.

הוריי הזהירו אותי שמישהו אורב בחשיכה ולכן עליי להישאר בבית ולא לצאת, מפחד שאותו אדם ייקח גם אותי, כמו שעשה לעוד הרבה נערים ונערות כמוני.

הרוח שרקה בחוץ, גורמת לאווירה להיות מפחידה אף יותר. 

קמתי מהכיסא ופתחתי את החלון לרווחה. כמו שחשבתי, גם הפעם הרחוב היה נראה כאילו שוכנות בו רוחות רפאים ולא בני אדם.

ידי שאחזה בעיפרון נקשה חלושות על אדן החלון, משהו שיסיח את דעתי מהחשש שהתגנב אט אט לליבי.

תהיתי לעצמי אם האדם שהזהירו אותי מפניו היה בן גילי או מבוגר יותר. האגדות רק אמרו ששיערו שחור כמו הלילה, שעיניו אדומות כדם ושבגדיו כהים אף הם.

בהחלטה של רגע, הסתובבתי לעבר דלת חדרי. אני רוצה לדעת מי הוא. לא, חייבת לדעת מי הוא!

לקחתי את הז'קט שנח על המיטה, ויצאתי בשקט מן החדר.

פסעתי בזהירות על קצות אצבעותיי, רק שלא ישמעו, שלא ידעו…

הידקתי את הז'קט לגופי, מקללת חרש שלא לקחתי גם מעיל. פתחתי את דלת הדירה ויצאתי החוצה.

משב רוח מקפיא קידם את פניי, כמאיים עלי לחזור למקום הבטוח, הרחק מהסכנה.

המשכתי להתקדם לאורך הרחוב, נותנת לחושך לעטוף אותי.

קולות הכלבים התגברו, כמנסות למנוע ממני להמשיך, אך הסקרנות משכה אותי, לוחשת מילים צפונות סוד שאיש לא ידע מלבדי.

המשכתי ללכת בשתיקה ורק קולותיהם של הכלבים והצרצרים נשמעו היטב.

רגליי לקחו אותי לעבר כיוון לא ברור. לא ידעתי אם אמצא אותו בכלל. ספקות התחילו להתגנב לליבי, לוחשות לי לחזור הביתה, למקום שבו הייתי מוגנת.

נעצרתי ליד אחד מפנסי הרחוב שהאירו באור קלוש את המקום שבו עמדתי.

"אני יודעת שאתה כאן. חשוף את עצמך." אמרתי לאוויר. הוא פה, אני יכולה להרגיש אותו.

בשלב הזה הרגשתי כמו משוגעת. אולי האדם הזה כלל לא קיים? 

לפתע ראיתי שובל של כוכבים שירדו מהשמיים ואחריהם דמות של אדם שהתקרב אליי. ידי נשלחה לפי, מופתעת מכך שהוא אכן קיים. הישות הזאת היא לא רק אגדה, סיפור שמספרים לילדים לפני השינה.

ככל שהתקדם לעברי, כך יכולתי להבחין בעיניו האדומות ובקווי מתאר של גופו. 

הקור או הפחד גרמו לי לרעוד במקומי. הוא לא יפגע בי, נכון?

האדם נעצר מולי. כעת, כשעמד מתחת לפנס, הצלחתי לראותו בבירור. שיערו השחור היה מבולגן כאילו רק התעורר משינה, עיניו שלא נראו מאיימות כשהבטתי בו. הוא לא היה המפלצת שממנה כולם פחדו.

הוא היה נראה בן גילי, אף על פי שתווי פניו נראו מבוגרות יותר.

"מי אתה?" שאלתי, מנסה שקולי לא יסגיר את הפחד שאחז בי. 

"מי את חושבת שאני?" הוא החזיר בשאלה.

"סיפרו לי שאתה מאין שד שמגיח בלילות, אבל אתה לא נראה כמו יצור מפחיד."

הוא חייך מעט. "זה מה שמספרים עליי? אני לא יודע אם לקחת את זה כמחמאה או כעלבון."

"תלוי איך אתה מסתכל על זה. אני לילי." הושטתי את ידי ללחיצת יד.

הוא המשיך להביט בי. "מה גורם לך לבטוח בי?" בקולו היה היסוס.

"אם היית רוצה לפגוע בי היית עושה את זה מזמן."

הוא לחץ ידי וחשתי שאצבעותיו קרות. 

"אתה המוות?" שאלתי.

"לא. אולי אחרים רואים כאחד שמביא אותו, אבל אין קשר ביני לבין המוות." הוא הביט לשמיים. "האמת, אני לא בטוח מה אני אמור להיות."

"יש לך שם?"

"בלייק."

הוא בחן אותי שוב. "אז אמרת שאני מסמל את הרוע פה. מוכנה להסביר למה התכוונת?"

נשמתי עמוק. "זאת אגדה ידועה שמספרים לילדים. האמנתי בה כשהייתי צעירה יותר, אבל יש לי תחושה שאתה לא מביא נערים ונערות למותם. אני לא יודעת למה, אבל הלילה קסם לי מאז ומתמיד."

"אני מבין." בלייק קימט את גבותיו. "עם כך, הגיע הזמן שלי לספר את הדבר מהצד שלי." הוא התיישב מתחת לפנס. "את לא טעית כשאמרת שאני מעין שד, למרות שזה לא בדיוק ההגדרה של התפקיד שלי. כפי שכבר ניחשת, אני לא בן אדם. בעולם הזה יש אנשים נטולי קסם ובעלי קסם." הוא עצר את שטף דיבורו. "בעלי הקסם נחשבים כמסוכנים. כוחותיהם חזקים והם מסוגלים להשמיד אם ירצו בכך. האנשים הללו מסתתרים בין האנשים שאין ביכולתם להפיק קסם מסוים. הזמן היחיד שבו אפשר להבחין בהם הוא בדרך כלל בשעות הלילה- בזמן שבו איש לא יכול לראותם. לכאן התפקיד שלי נכנס."

"אז אתה יכול לעשות קסמים?" התיישבתי לצידו.

"כן. אך בניגוד לאנשים שסיפרתי עליהם קודם, הכוחות שלי נועדו להגנה ולא לתקיפה. הסיבה שאמרו לכם להיזהר היא בגלל שבעלי הקסם נוטים לזרוע הרס רב. אני אמור ללכוד אותם בשביל לשמור על הסדר." 

הבטתי בו. "אין לי סיבה לא להאמין לך. האם אוכל להתלוות אליך?"

"להתלוות?" הוא חזר על מה ששאלתי. "את מודעת לכך שזהו עסק לא נעים כלל."

"למה? אתה הורג אותם?"

"אה… לא? אבל זה בכל זאת מסוכן! לפי מה שאני רואה כרגע אין לך את היכולת להגן על עצמך. מה יקרה אם תיפגעי?"

"יש לי את הדרכים לשמור על עצמי. חוץ מזה, אם קסמים באמת קיימים- אני רוצה לראות אותם!"

בלייק נאנח. "את תבואי אחריי כל מקרה, נכון? טוב. את יכולה להצטרף אליי, אבל תעשי את מה שאני אומר לך."

הוא קם, הבריש את האבק מבגדיו והביט לכיוון שממנו הגיע.

"אז… אנחנו מחכים להם פה?" שאלתי, קוטעת את הדממה.

בלייק, שהיה נראה כאילו קפא, הניד את ראשו לשלילה. "אני לא יודע. בדרך כלל אני מרגיש שהם כאן, אבל הפעם…" הוא נאנח. "אולי טעיתי? מה אם היום אין שום פעילות חריגה?"

"זה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה…"

"הי! זאת לא אשמתי שאין שום דבר!"

"אתה אומר שזאת אשמתי?" הבטתי בו בכעס. "רק בגלל שאתה לא יודע איך לפעול פה, לא אומר ש-"

"תשתקי." הוא קטע אותי בגסות.

"תסלח לי?"

"אני חושב ששמעתי משהו. נוכל להתווכח אחר כך." הוא הושיט את ידו לתוך הגלימה שלבש. "תעמדי מאחוריי. יש לי תחושה לא טובה."

עשיתי כפי שאמר מבלי לשאול שאלות. הפחד שאחז בי קודם לכן החל לשוב.

בלייק שלף חרב, מתכונן לקראת משהו לא נודע.

"אתה בטוח שיש כאן מישהו? אני לא שומעת שום-" משהו קטע את שאלתי.

"אז… אני רואה שאנחנו נפגשים שוב נער ירח." גבר יצא מבין הצללים. הוא חייך ברוע, מתקדם לעבר בלייק ואליי. "אולי הגיע הזמן שתוותר. שנינו יודעים שאין לך סיכוי לנצח בקרב הזה."

"בפעם הקודמת הייתי חלש." בלייק סינן מבין שפתיו. "אני לא אתן לך להרוג עוד אנשים." הוא רץ לכיוון הגבר הזר עם החרב שלופה לפנים.

הזר לא נותר חייב. הוא יצר באמצעות ידיו כדור אש גדול והשליך אותו לעבר בלייק.

"תיזהר!" צעקה נפלטה מפי. בלייק הצליח במזל להתחמק מהכדור הלוהט. הוא עדיין אחז בחרב, מחפש אחר התזמון המדויק ביותר.

"נו, פעם פחדן תמיד פחדן." הזר צחק. הוא המשיך לירות כדורי אש. אחד מהם פגע בבלייק.

הוא נאנק מכאב. לא היה לו שום יתרון. 

הזר התקרב אליו, מרים את בלייק מן הרצפה. "זה הזמן להחזיר אותך למקום שממנו הגעת." הוא הידק את אחיזתו.

"ולמה אתה חושב שתצליח? נכון, בפעם הקודמת לא הצלחתי להביס אותך, אבל היה לי יתרון עליך." בלייק ניסה לחייך לעברי, לסמן שהכל בסדר.

דמעות של כעס התחילו לעלות בעיניי. לא הכרתי אותו, אבל משהו בי לא יכל לעמוד מן הצד. "תעזוב אותו." לחשתי.

הגבר הביט בי. "יש לך שומרת ראש. מה אמרת? אני לא חושב ששמעתי אותך." הוא אמר בלעג.

"תעזוב אותו!" הרמתי את קולי. 

"את מוכנה לסכן את עצמך למען מישהו שאת לא מכירה?" הזר הרפה מבלייק, שנחת בחוזקה על הבטון הקשה. "את לא יודעת מול אילו כוחות את עומדת."

"לא. אבל אני יודעת שאתה לא מהאנשים הטובים." עשיתי צעד מאיים קדימה.

"אל תתקרבי!" בלייק צעק. הוא ניסה להתרומם, אך היה אפשר לראות שהמאמץ הכביד עליו מאוד.

התעלמתי מדבריו והמשכתי להתקדם לעבר הזר. "אני גם יודעת שבעלי הקסם זורעים הרס בכל מקום שבו הם נמצאים."

הגבר צחק. "אולי. אבל הנער לא סיפר לך את כל האמת."

"לילי, אל תאמיני לו! הוא משקר!" בלייק התרומם ונעמד ביני לבין הגבר. 

"את זה אני אקבע בעצמי." פניתי למכשף. "בלייק סיפר לי שהוא לוכד אתכם."

הזר צחק. "טוב, הוא לא טעה לגמרי. אבל האם הוא סיפר לך מה בני מינו עושים אם בעלי הקסם מסרבים להצטרף אליהם?" הוא לא חיכה לתשובה. "הם הורגים אותנו, אחד אחרי השני ללא רחמים."

"זה נכון?" הפעם פניתי לבלייק. 

הוא נשם עמוק. "כן, אבל רק בגלל שהם מאיימים עלינו! את באמת חושבת שאני מסוגל להרוג?" בלייק הביט בי. "את חייבת להאמין לי!"

"אני לא יודעת במה להאמין, אבל כרגע אתה בעמדת נחיתות ולפי איך שאני רואה את הדברים בעל הקסם או המכשף או איך שתקרא לו יהרוג אותך די מהר." ציינתי. 

בלייק הנהן. "כן, נכון. את צודקת. אנחנו צריכים תוכנית."

הזר צחק. "אתה לא מצליח לשרוט אותי ולה אין כוחות. איך אתם מתכוונים לנצח פה?"

המשכתי להתקרב לעבר בלייק. כשהגעתי בלייק רכן לעברי.

"תסיחי את דעתו, אני אדאג לכל השאר." הוא לחש.

"מובן."

הזר המשיך לצחוק. "אני לא יודע מה אתם מתכננים, אבל זה לא יעבוד." 

בלייק, שהיה כמעט מאחוריו קפא על מקומו. הוא עדיין אחז בחרב בחוזקה. ידעתי מה המחשבה שעלתה בראשו, ועדיין זה היה מסוכן מידי.

האיש תפס אותו שוב. "כפי שאמרתי קודם, אין לך סיכוי לנצח."

הרמתי מעט אבנים. זה לא יביס אותו, אבל לפחות בלייק יוכל לפעול.

זרקתי אחת בחוזקה. האבן פספסה את הזר, מה שגרם לו לחזור לו להביט בי. "את חושבת שזה מה שיעצור אותי?" הוא שמט את בלייק על האדמה. "חבל. לא רציתי לפגוע בך." הוא ירה לעברי כדור אש.

הפחד שיתק אותי למקומי. רגליי סרבו לנוע. האם כך הקרב הזה יסתיים?

עצמתי את עיניי בחוזקה. שמעתי צרחה ברקע. פקחתי אותן באיטיות. מולי שכב בלייק. הוא נשם בכבדות. לא רחוק ממנו עמד הזר.

הרגשתי בדמעות של כעס שהחלו לרדת. התכופפתי מעט ליד הנער שהכרתי לפני דקות בודדות. האש השאירה את חותמה בעורו. החרב שכבה על האדמה.

המכשף צחק ברוע. "אתה הפסדת נער ירח."

ידי הושטה לעבר החרב, אך בלייק עצר בעדי.

"אין טעם. הפסדתי." הוא אמר בקול חלוש. "הסיכוי הכי טוב שלך לשרוד עכשיו זה לברוח."

"לא בלעדיך!" 

הוא הביט בי. "זה היה נגמר בצורה הזאת בכל מקרה… בין אם הייתי מנצח ובין אם הייתי מפסיד…"

הדמעות המשיכו לרדת בשטף. האם זה באמת צריך להסתיים כך? בטוח יש איזו דרך…

הזר התקרב לעברינו. "הנער לא טועה." הוא המשיך לצחוק ברוע. "הגורל שלו נקבע מראש. האם את יודעת מה יקרה בסוף?"

אחיזתי בבלייק התהדקה. "בבקשה… תגיד לי שזה שקר…"

"בעוד מספר שעות- לא, בעוד מספר דקות הוא יעלם." הזר ענה במקומו.

בלייק חייך באילוץ. "זה לא כזה נורא."

ניסיתי למחות את דמעותיי. "אני לא מוותרת עליך!" העמדתי אותו על רגליו והתחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן, אבל היינו חייבים להתרחק מהמכשף כמה שיותר מהר.

עצרתי רק כשהייתי בטוחה שאנו בטוחים מספיק. עזרתי לבלייק להתיישב על אחד הספסלים שהיו ברחוב החשוך. 

"תודה." הוא לחש, משחרר את אחיזתו ממני. "את צריכה לחזור לביתך לפני שהוא יפגע בך."

הנדתי את ראשי לשלילה. "כמה זמן עוד נותר לך?"

"לא הרבה." בלייק חייך בעייפות. שמתי לב שיש הילה בהירה סביב ידו שאחזה בי עד לפני כמה דקות. "את לא צריכה לחשוב על זה בתור מוות, אלא בתור חזרה למקום שממנו הגעתי."

"שזה איפה?"

הוא הצביע לשמיים. "אמרתי לך, אני לא בדיוק בן אדם."

"אז אתה סוג של חייזר אם ככה." לא יכולתי שלא לצחוק מהמחשבה.

"לא בדיוק. המכשף תיאר אותי די נכון. אני לא מגיע מהירח עצמו, אלא יותר מקושר לכוכבים. בכל פעם שאני משלים את המשימה שהוטלה עליי, אני חוזר לשם. אפשר לומר שאני חוזר לחיים בכל לילה." קולו נשמע יותר חלש הפעם.

"האם אוכל להצטרף אליך?" שאלתי. 

"המקום שלך הוא כאן, בכדור הארץ." בלייק אחזי בידי. "את לא רוצה לחיות ככה, תאמיני לי." כעת ההילה הבהירה הקיפה כמעט את רוב גופו.

"ומה אם הוא לא?" קולי רעד. מה אם יש משהו מעבר למה שראיתי?

הוא שתק לרגע. "אנחנו עוד ניפגש, אני בטוח." בלייק אמר לבסוף. ידו נשמטה ממני. 

גופו התרומם באוויר, מחזיר אותו לביתו האמיתי.

"מתי?" שאלתי, נחושה לראות אותו שוב, שזאת לא תהיה הפעם האחרונה.

"בקרוב." שפתיו אמרו ללא קול.

ההילה נהייתה מסנוורת יותר ונאלצתי להסית את מבטי הצידה.

כשהעזתי להסתכל, לא נותר דבר. בלייק נעלם כלא היה.

האם זה חלום? או שמא המציאות?

עייפות כבדה נחתה עליי ועצמתי את עיניי.

כשהתעוררתי ביום למחרת, נותרתי עם הרבה שאלות לא פתורות.

לא יכולתי לשאול את הוריי כי הם לא היו מאמינים לי או שהיו כועסים על שיצאתי בלילה.

העפתי מבט מהר בסביבתי, רק בשביל לגלות ששכבתי במיטה. מתי חזרתי לפה?

נקישה נשמעה על הדלת. "לילי?" אימי שאלה מעברה השני.

הזדקפתי לישיבה ולא עניתי. עליי למצוא שקר סביר שיגרום לה להאמין שהייתי כאן כל הזמן.

היא לא חיכתה לתשובתי ונכנסה פנימה. פניה לא נראו מודאגות, כך שיכולתי לנשום לרווחה. היא לא יודעת. 

"אתם סיפרתם לי במשך שנים על השד שחוטף אנשים, אבל אתמול חבר סיפר לי שבעולם הזה יש קסם, זה נכון?"

אימי היססה לרגע. "ממי שמעת את זה?"

"זה משנה?" החזרתי בשאלה.

היא נאנחה. "את היית מגלה את זה בעצמך בכל מקרה, אז להסתיר ממך לא יהיה צעד חכם." היא נשמה עמוק. "הקסם היה קיים תמיד. במקור בעלי היכולת היו אמורים להשתמש בכוכם על מנת להגן, אך הכל השתנה כשחלקם התחילו להיות צמאים לכוח. הייתה מלחמה עקובה מדם בין שני הצדדים, מה שהוביל להרס רב. היו הפסדים כבדים, אך ידם של הקומץ הייתה על העליונה. הם דחקו את חבריהם לפינה למרות שהיו מעטים." אימי עצרה לרגע את שטף דיבורה. 

"ומה קרה אחרי?"

"המכשפים האחרים נאלצו להסכים עם הצד המנצח. לא הייתה להם ברירה. אך הם הקימו בסתר מחתרת שהגנה על חסרי היכולת. האגדות מספרות שמקור כוחותיה של קבוצת העילית הזאת הגיעה מגרמי שמיים."

"הם היו משתמשים בחרבות?"

"לא שידוע לי." אימי הנידה בראשה. "למה?"

"…מה אם אומר לך שראיתי מישהו עם חרב שטען שהוא אמור להגן על נטולי היכולת?" שאלתי בלחש. האם בלייק שיקר לי? אם הוא לא חלק מיחידת העילית, אז מי הוא?

"אמרת משהו מתוקה?" היא רכנה לעברי.

"לא. זה כלום." ניסיתי לשוות לקולי טון תמים, תוך התבוננות מבעד לחלון ושמתי לב לכוכב בהיר שעוד נשאר בשמיים וכביכול קרץ לי מרחוק.

מי דובר האמת? האם בלייק, או שמא אימי?