אושר
אושר מתבונן במוביילים המסתחררים מעל ראשו, ממלאים את החלל סביבו, לכל כיוון שיביטו עיניו. כדורי האור והצבע הקטנים תולים מעליו, נעים בסך, מסתחררים במחול צבעוני נפלא, מושלמים בתבניתם, בתנועתם החלקה, המדויקת, המתוזמנת. והם מנגנים לו, מתנגנים בנעימה עדינה ורכה, המענגת אותו מאד. מוביילים רבים מספור, לכל מובייל תבנית שונה, כדורים שונים, מנגינה משלו.
תבניות הכדורים הנעים הן ליבת חייו, המרכיב החשוב והמעניין ביותר בעולם הסובב אותו. המראה נעים לו עד מאד. הוא צופה שעות ארוכות במוביילים, מהופנט למראה נצנוצי האור והצבע, והתנועה האיטית, הקצובה. כמה הם יפים! וכה קרובים..
מכל המוביילים הוא אוהב אחד במיוחד. צבעי ואורות כדוריו, מחול תנועתם, המנגינה העריבה שהם מנגנים, מייחדת מובייל זה מאחרים. אחריו הוא עוקב, אותו הוא מחפש ראשון כשהוא פוקח את עיניו, אותו הוא חולם בשנתו. ומובייל זה כה קרוב, כדוריו כה זמינים וקרובים שבכוחו להושיט יד ולגעת, אך הוא נזהר, חרד להתערב, לשבש את הילוכם.
פעם אחת בלבד התפתה, פעם אחת לא נזהר, ומאז…משהו התקלקל, והוא שקלקל. הלקח נלמד, נצרב בזיכרונו, וכעת הוא זהיר יותר. באותה פעם, לא מזמן, לא התאפק ושלח ידו לגעת בכדור יפהפה, והכדור כמו ניתר לאחור, נמלט ממנו. מאז, כך נדמה לו, משהו השתנה בכדור, משהו לא מוגדר, אולי צבעו, אולי גודלו, אולי מיקומו ותפקידו בתבנית, ואולי לא רק הכדור השתנה, אולי זו התבנית שהשתבשה, והיא כבר פחות מושלמת, פחות הרמונית. כדור אחד סורר, פוצע את ההרמוניה. המנגינה שלו אחרת, צורמת מעט. הכדור הזה בו נגע, קרוב מדי, גדול מדי, נוצץ מדי, הוא חש שהכדור הזה מאיים עליו, מפחיד אותו באופן שאינו מסוגל להבין, צורב דקירות של חום וכאב במעמקי ראשו. לא נוח לו, והוא רוצה להתרחק ממנו, אך אינו יכול, הוא מרותק למקומו, גופו כה כבד…
אושר בוהה בחלל לפניו, פניו קמוטות צער, עיני האגם התכול שלו בוכיות. אימו ממהרת אליו. "מה קרה, אושר? מה קרה מלאך שלי?" אושר מביט לא מביט בה, באותו מבט שלו שאינו בר פענוח. ידיו הקטנות נקמצות לאגרופים, פניו מכורכמות, משהו גורם לו סבל. אמא מביטה בו בתסכול עמוק. תסכול, כאב וצער, תמצית קשת רגשותיה בשנה האחרונה. היא כה חסרת אונים נוכח סבלו ובכיו. היא מרימה אותו ומחבקת לגופה, עוברת בראשה על רשימת הצרכים הבסיסיים שצריך לוודא כי נמלאו: יציאה הייתה לא מזמן, הביגוד אינו לוחץ, לא חם מדי ולא קר מדי, אוכל…כבר אכל, אבל אולי לא הספיק לו… חום גופה וחיבוקה אינו מרגיע. הוא מוסיף לבכות, אפילו חזק יותר. היא מחזירה אותו לטרמפולינה וממהרת למטבח להכין בקבוק חלב.
תוך כדי עשייתה הנמרצת מתחילה חרדתה להתפוגג, והיא מתחילה להקשיב. היא מתחילה לתרגל את הכישור החדש שהיא מגלה בעצמה לאחרונה: היכולת לחוש את אושר בגופה. להירגע, היא דוברת לעצמה, להירגע, להיכנס למקום של שקט פנימי, להשקיט את הקולות הפנימיים והחיצוניים, ולהקשיב. לחוש מה גופה מספר לה. מה אושר חווה עכשיו. מה אושר צריך עכשיו. אושר יעביר לה את התחושה, והיא פשוט תדע. הכישור הזה, השריר החדש הזה המתפתח בה, מכניס לחייה תקווה חדשה, ואת האפשרות להתמודד, להילחם, על אושר שלה, על האושר שלה. ועדיין, זה כה קשה, כה קשה. למה דווקא אני? למה דווקא אושר שלי? למה לא יכול היה להיות קל יותר, פשוט יותר, נורמלי, כמו אצל מיליוני אימהות וילדים רגילים הסובבים אותה.
הכניסה להריון הייתה מפתיעה, לא מתוכננת, משבשת תוכניות עבודה וקריירה, פריו של ליל אהבה לא זהיר. אך מרגע שבדיקת ההיריון נצבעה ובישרה על חיים חדשים, לנועה היה ברור: ההיריון הזה ממשיך, התינוק הזה יבוא לעולם. זה התחיל כל כך פשוט וטבעי ומבטיח, היא מהרהרת, כמו שדברים צריכים להיות. הריון רגיל בתכלית, בדיקות שכולן תקינות, לידה כואבת כדרכן של לידות, אך רגילה בתכלית. דבר לא השתבש. דבר לא הכין אותה לעתיד לבוא.
לקראת הלידה שוחחה נועה עם אימה על שמות לילדים. היא חיפשה שם שיביע את שחשה באותם ימי ציפייה. היא חיפשה שם שיהיה טוב ונכון לבת או לבן. היא חיפשה שם שיאיר את חייו של הילד. אקרא לו אושר, אמרה, זה שם שיזכיר לו כל יום מה באמת חשוב בחיים. אימה, לאה, התבוננה בה מוטרדת: אני לא אוהבת שמות עם משמעות כזו גדולה, כזו מחייבת, השם הזה נושא יותר מדי ציפיות, זה שם שמושך את עין-הרע. מה רע בשם כמו נועה, או דוד? נועה צחקה. את והאמונות הטפלות שלך.
כמעט כל שם נושא משמעות, התמקחה נועה עם לאה אימה, ואז, לפי הגיון החשיבה המאגית שלך, איתן פסול, נועם פסול, יפה פסולה, שחר פסול, חדווה פסולה.. את רוצה שאמשיך? אני מסרבת לתת לאמונות כאלה מקום בחיים שלי. העולם התקדם קצת מאז. וגם, למה שימשוך את עין-הרע? אולי ימשוך מהקוסמוס דווקא את האנרגיות הטובות שמתקשרות עם אושר? אולי ימשוך אושר? סבתא לאה הנהנה ולא הוסיפה דבר.
איך תחושות הבטן של המבוגרים האלה יודעות לקרוא משהו מובחן מתוך ערפילי אי הודאות, לזהות סימנים ואותות שהשכל הרציונלי עיוור להם. איך היא ידעה? אושר… איזה שם אירוני…איך עולמך הנינוח והבטוח מתהפך ברגע.
ואז, ההתרגשות הגדולה. והאהבה. כל כך הרבה אהבה בבת אחת. מרגע שראתה אותו, את פניו הקטנות, עודן רטובות בנוזלי רחמה, מרגע שפקח את עיניו הכחולות הגדולות, היא ידעה שהתאהבה ללא תקנה. נועה ידעה שחייה השתנו לתמיד. עבודה, חברים.. כל אלה יחכו. הם בהשעיה. עכשיו היא חיה ונושמת למענו. שבויה מרצון.
השנה הראשונה הייתה קשה אך מרגשת, מלאה סיפוקים קטנים. כל תנועה, כל מבט, כל בדל חיוך שלו, היו כה חדשים, מלהיבים, מיוחדים. איזה ימים מופלאים. היא ספגה באהבה את לילות חוסר השינה, ואת אובדן הזמן הפנוי שקודם היה כה יקר לליבה. תחושת הקרבה כשהניקה, התחושה שהפכו לאחד, פיצתה על אי הנעימות בשדיה הדוויים. הוא מילא אותה בכוחות שלא האמינה שהיו בה, ברצון לנתינה אינסופית, חסרת כל אנוכיות. הוא מילא את ליבה, ונפשה ומחשבותיה. ריחו המתוק. חמימותו. רכותו. אושר!
אותות הקלקול היו בתחילה זעירים, אקראיים, קלים להכחשה ושכחה. פה מבט פזור, שם פניה שלא נענתה, הפרעות חולפות בחלום העולם המושלם, הפרעות שקל ליחסן לגילו הצעיר, או להסיחן מדעתך. אך ההפרעות חזרו. התרבו. והסתמנו בהן דפוס ותבנית. ועדיין נועה הכחישה הכחשה גמורה. מה רב כוח ההכחשה והאשליה, כוח הרמייה העצמית, המדמה לילה ליום ותהום למישור. צריך היה מישהו שיעמיד מראה מול פניה, מישהו שיפזר את ענן צמר הגפן הסוכרי, המשכר ומשקר, בו נעטפה כמגן.
אושר היה בן שנה וחצי כאשר לאה החלה לזהות את הסימנים. לרשותה עמד הניסיון האימהי שצברה עם ילדיה, אותו מצבור חוויות והתנהגויות שאם מנוסה מכירה. לפיכך, למרות ששעות החשיפה שלה לנכדה היו מעטות מאלה של בתה, תקופת ההכחשה שלה הייתה קצרה. בחושיה האימהיים היא זיהתה את אותות השבר, וככל שהצטברו, גברה חרדתה ומצוקתה.
בתחילה ניסתה להסתיר מבתה את חששותיה, לגונן על בועת החלום שנועה יצרה, אך ככל שהתבהרה והתחדדה התמונה, הבינה שאינה יכולה עוד לחיות עם הסוד, הבינה שזו אחריותה לשתף את נועה באותו ענן אפל של חששות שהלך והתקדר מעל לראשיהם.
עד סוף ימיה לא תשכח את הרגע בו נתנה ממשות לאימה הכמוסה בה, ושאלה בקול רועד: "נועה, מותק, נראה לי שיש איזו בעיה עם אושר. כדאי שנבדוק את זה".
כשפרטה את אבחנותיה וחששותיה, ראתה בעיניה של נועה, בעיניה הפעורות באימה, שהדברים לא הפתיעו אותה, שנועה זיהתה בעצמה את מרביתם, אך בחרה באלחוש של אי ידיעה. כעת, משנאמרו הדברים בקול רם, משפרחו דבריה כעורבים שחורים לאוויר העולם, לא ניתן עוד להשיבם אחור, והחיים שהכירו השתנו באחת.
לאחר אותה שיחה, והבכי המשותף, המטהר, של שבירת השתיקה, באה הפניה לרופאת הילדים. הרופאה עודדה אותן בתחילה, כשאמרה שילדים שונים באופן התפתחותם, ולעיתים יש עיכובים התפתחותיים שמסתדרים בהמשך. אסור, אמרה, להיכנס לפאניקה, אולם צריך להיכנס לסדרת בדיקות הדרגתית, סבלנית, המלווה במעקב התפתחותי צמוד.
ואכן, חציה השני של שנתו השניה של אושר הייתה רצופת סדרת בדיקות התפתחות ואבחונים. סדרה ממושכת, רבת ציפיות, רבת תקוות ואכזבות. בעיקר אכזבות. ככל שאושר התבגר, ככל שנשללו גורמים ארעיים ואקראיים, ככל שרצף הבדיקות והאבחונים הוסיף להצביע בעקשנות לאותו כיוון, הלכו והתעננו פניה ותחזיותיה של הרופאה.
הסימנים, ההתנהגויות המדאיגות, התחברו לכיוון מוגדר, לתמונה כוללת אחת, מבהילה בנחרצותה: אושר לא מתקשר עם הסביבה. גם כשהסתכל לכיוונך, מבטו היה פזור, לא ממוקד. הוא לא באמת ראה אותך. הוא לא באמת הבחין בקיומך, ולא גילה סימן של זיהוי מוכרות משקרבת אליו. הניסיונות החוזרים ונשנים לעורר בו תגובה מובחנת לגירוי, בעוויות פנים, בתנועה מהירה או איטית מול עיניו, בצבעים ותמונות וחפצים וצלילים, בכל אותן הצגות "קו-קו" שמסתתר ונגלה, וכל אותם משחקים ושעשועים שמבוגרים משתטים בהם למראה תינוק, עלו כולם בתוהו. נדמה היה שאושר אינו שומע אותך כשניסית לתקשר אתו. ראשו לא נפנה לכיוון של צליל דיבור, או מוזיקה, או קולות קרקור וקשקוש. אפילו מחיאת כף פתאומית, חזקה, ליד אוזנו, לא גרמה להפניית מבט או קשב. עם זאת, בבדיקות שמיעה לא אובחנה בעיה פיזיולוגית. תדיר היה חיוך מאיר את פניו הקטנות החמודות, אך היה זה חיוך פרטי, שבינו לעצמו, כמחייך לבדיחה פרטית שטיילה במחשבותיו. לפעמים נדמה היה שעיניו מתמקדות בדבר מה, אך אותו דבר מה לא היה אובייקט מוגדר בסביבה, לא פנים, לא חפץ, נקודה ריקה בחלל. גירויים תחושתיים עוררו תגובות דלות, חלקיות, ולעיתים מבלבלות. אושר הגיב בבכי לתחושת כאב, אך לא תמיד. פעם נפל וראשו נחבט במסעד המיטה בעוצמה שהותירה אחר כך "גולה" אדומה ונפוחה, אך בעת שנחבט רק חייך. אולם במקרים אחרים, כאב, או אי נוחות שנראו פחותי ערך יחסית, יכלו לעורר בו פרץ בכי ממושך.
גירויים נעימים דוגמת ליטוף, וחיבוק ונשיקה ועיסוי, והרמתו "על הידיים", הותירו את אושר בדרך כלל אדיש, מנותק. דומה שזו ההתנהגות שאפיינה את אושר באופן המדויק והממצה ביותר: מנותק, נבדל, לא מתקשר. הגירויים היחידים שעוררו בו תגובה מיידית, מכוונת, היו גירויים תחושתיים הקשורים בסיפוק צורך מיידי: מגע פטמת השד, ומאוחר יותר מגע פטמת בקבוק, בשפתיו היה מעורר בו תגובת מציצה. הרחקת גורם אי נוחות או כאב, דוגמת גזים או יציאה קשה, היה גורם תגובת הקלה ורגיעה. אולם מראה הבקבוק בלבד, ללא המגע בשפתיו, או ניסיונות לגרותו להגיב כלפי הבקבוק שמול עיניו, בדרך של תנועת יד או הפניית העיניים, הותירו אותו אדיש ולא מעוניין.
בבוקר לא בהיר של חודש נובמבר, חודש לאחר שחגגו את יום הולדתו השני של אושר, בחגיגה עצובה בה חתן השמחה היה נוכח נפקד, נקראה נועה לרופאה. הרופאה קבלה את תוצאות האבחון האחרון, צרפה את הממצאים המצטברים של תוצאות הבדיקות והמבחנים מהחודשים האחרונים, והגיעה למסקנה שלא יהיה נכון להוסיף להשהות ולהשלות את המשפחה החרדה. נועה ישבה מולה, קמלה, עצובה, כנידון למוות שערעורו האחרון נדחה, בעת שהרופאה נתנה גושפנקה רפואית לאבחנה שריחפה באוויר כל אותה שנה: אני מצטערת לאשר את מה שחשדנו בו כל הזמן. אושר מגלה אוסף סימפטומים שמתאימים לאבחנה של אוטיזם. זה סוג משונה וחריג של אוטיזם, אבל אוטיזם".
אם בוכייה מערסלת את תינוקה בזרועותיה, חובקת בכוח, סופגת אל קרבה את חום גופו וריחו, עוטפת את הגוף הזעיר בחמלה רבה, ברחמים עליו, עליה, על האושר שנפגם. "יהיה בסדר, אושר, יהיה טוב, תראה שיהיה טוב, אנחנו ביחד, ותמיד נהיה ביחד. אני לעולם לא אעזוב אותך." פניה קרובות לפניו, עיניה מחפשות את עיניו, מבקשות בהן ניצוץ של היכרות, של הבנה, של תגובה לסערת הנפש שהיא נתונה בה. "אושר, נשמה שלי, איפה אתה? על מה אתה חושב, תסתכל עלי, זאת אמא…" היא מנסה בפעם האלף.
אושר מתבונן בפליאה בעולם הסובב אותו, העולם הזה שאינו חדל להפתיע. ככל שמתעצבת דעתו ומתגבשת תפיסתו, הוא מצליח יותר ויותר למצוא סדר, לזהות איזו חוקיות ומשמעות ויחס בינו ובין הסובב אותו. הוא מבחין עכשיו יותר ויותר בין מה שהוא "אני" ומה שאינו "אני", בין מה שפנימי ומה שחיצוני. בעולם הסובב אותו, הוא כבר מבדיל בין מה שהוא קרוב, רלוונטי, שיש בו חשיבות ומשמעות עבורו, ובין מה שאינו קרוב, שאינו רלוונטי, שאין בו עניין ומשמעות. המוביילים, הכדורים הקטנים למשל, נגינתם הלוחשת, משחק האורות והצבעים והצללים שהם משחקים עימו, קרובים אליו. קרובים עד שהוא כמעט יכול לגעת בהם, אך חשוב מזאת, הם קרובים בחשיבותם, מקופלים בהם משמעות ועניין עבורו, הם גורמים לו לשמוח או לצחוק, הם חלק מה"פנימי", מהעולם הממשי שלו.
מנגד, יש את הרקע, הסביבה הרחוקה, שהוא תופס במטושטש כמסגרת צללים סביבו. תמונות, חפצים, דמויות, שחלקן נעות ומשתנות וחלקן קבועות. הן הרחוק, החיצוני לו, הצללים שמעבר למסך, הצלליות שעל הקיר, אותם דברים שהוא מודע לקיומם המרוחק, אך שאינם מעניינים ומשמעותיים דיים כדי שיתמקד בהם, כדי שיכנסו עולמו הפנימי והקרוב.
למשל, אותה דמות גדולה, נעה, רועשת, שהיא הבולטת והעקשנית מקרב דמויות הצל. פניה מתקרבות אליו עד שהיא ממלאת כמעט את כל מסך הראות. היא רבת הבעות, רבת העוויות. היא תמיד שם, חגה סביבו, מזמזמת, מהמהמת, היא נוגעת בגופו ובפניו. אושר יודע, באיזו ידיעה פנימית שאינה ברורה די עומקה, שהיא דורשת טובתו, שהיא טורחת עבורו. היא ספק הצרכים שלו, או מכל מקום, צרכיו נמלאים באורח פלא כשהיא בקרבתו. אולם גם היותה ספק צרכים אינו מקנה לה ממשות. כי גם הצרכים, ככל שיהיו דחופים וזועקים לעיתים, אף הם חיצוניים לו. גם בהם אין ממשות. הם שייכים לגופו, הוא יודע, הם יכולים לגרום לו כאב ומצוקה רבה, אך עדיין הינם חיצוניים לו, שייכים לחולף, לחיצון. הם תחושות. אם ימתין די זמן, התחושות יחלפו וייעלמו. הצרכים, כמו גם הדמות המספקת צרכים, שייכים ל"חוץ", לרחוק, לשולי, לא ל"פנים" שלו.
הוא גם יודע, באותה הבנה אינטואיטיבית שלו, שהדמות מנסה לתקשר עמו, מייחלת לתגובה שלו, מבקשת להעביר לו איזה מסר נסתר, איזה רגש עלום, לספר לו דבר מה אשר מרגש אותה מאד. אבל היא כה רחוקה, והמסך ביניהם כה מוחלט ולא עביר. היא צללית, היא לא ממשית, לא מוחשית, אין בקיומה כל משמעות ופשר שיעוררו בו סקרנות או רצון לחקור ולהכיר אותה. הוויה מוזרה וזרה.
פעם אחת, ברגע של רוך והכרת תודה כלפי אותה צללית גדולה הטורחת סביבו, קם בו הרצון לשתפה, להציג בפניה את הפלא הסובב אותו, להכיר לה את היופי המושלם הזה, שאולי ירגיע אותה מטרחנותה וזמזומה הלא הרמוני. כשקרבה אליו, הוא הפנה מבטו אל המובייל האהוב עליו, ובידו הצביע עליו, כאומר לה: הביטי. הקשיבי. הרגישי את היופי. לא הייתה כל תגובה מצידה.
כעת הצללית שוב הייתה מרוגשת, תזזיתית, צרה עליו, אופפת אותו, מהמהמת קולות מוזרים וזרים. אך באותה דרך פלאית שלה, היא הפיגה את הכאב, הרגיעה את המצוקה. אותו כדור זהוב בוער ששרף בתוכו נרגע מעט, שקט. גופו רפה, כוחו שב.
נועה רואה מיד, אך יותר מכך, היא חשה, בגופה, בקרביה, שרווח לאושר, וגם גופה נרגע ורפה. לעיתים נדמה לה שאת אשר היא חסרה ביכולת לתקשר עם אושר בדרכים המקובלות, בכוחה למלא בתחושות פנימיות, נפשיות וגופניות, המתעוררות בה כל אימת שאושר נזקק לה. התפתחה בה מן אינטואיציה עזה שמעולם לא הייתה בה, אינטואיציה הצפה בסמוך לפני המים, על סף ההכרה, כמעט מודעת. היא מתעוררת משנתה כשאושר צועק באלם קול, היא חשה התכווצויות בבטנה כשאושר צמא או רעב, או מתייסר בכאבי עצירות וגזים. היא חשה אותו. ואותה יכולת לחוש אותו, יכולת שאינה מבינה את מהותה, ומעולם לא חוותה כמותה, קושרת אותה אל אושר בקשר עמוק מיוחד, סימביוטי, כחבל טבור עבה, תת-מימי, שאיש אינו רואה, כבל ההופך אותם לאחד, לישות מחוברת. וגם אם שני החצאים של אותה ישות הם לכאורה נפרדים, גם אם למראית עין הם גופים נבדלים, וגם אם אינם מסוגלים לתקשר באותו אופן שאנשים מתקשרים, באותה שפה שאימהות וילדים מדברים בה, אולי זה משום שאין להם צורך בשפה, כי אימהות רגילות וילדים רגילים הם ישויות נפרדות, ואילו היא ואושר הוויה אחת, נשמה אחת, המתקיימת בשני גופים.
בשבועות הראשונים לאחר שקיבלה את אבחנת הרופאה, נועה שקעה בדיכאון עמוק. מוטרפת ייאוש, היא חדלה מלטפל בעצמה, וכמעט חדלה לטפל באושר. נועה הסתגרה בביתה, מבקשת נפשה למות. למזלה, לאה אימה נרתמה מלוא כוחה, טיפלה באושר ודחפה אותה בכוח לעזרה פסיכיאטרית. הכדורים עשו את העבודה. כעבור זמן לא רב חזרה אל בין החיים, והחלה לתפקד מחדש. תחילה באופן מכאני, חסר רגש, אחר כך בתפקוד מתחזק והולך. כעת נבטה בה תקווה ואמונה חדשה. היכולת לחוות בגופה ובנפשה את צרכיו של אושר ריפאה וחיזקה אותה. כי גם אם אושר שלה מנוכר ונסתר מכל העולם כולו, יש בה חלק מסתורי שבדרך נס יכול להקשיב לו, לחוות ולהבין אותו. ואם כך, לא הכול אבוד, הוא לא לבד. היא תעמוד לצידו, היא תקרע עבורו את דלתות העולם מציריהן. כעת החלה פועמת בה איזו אמונה עקשנית, לא הגיונית, שבסוף דברים יסתדרו, יבואו בדרך פלאית על תיקונם, גם אם לא ידעה איך יתרחש הנס.
אושר, בשקט בוטח, בכוחות מתחזקים, מעריך כעת את מצבו ואת סביבתו האמיתית. הוא ממקד קשב במובייל האהוב עליו, בכדורים, צבעם, תנועתם, נגינתם. התבנית חזרה ליופייה הסדור, צליליה שוב ערבים לאוזן, הם רוקדים מולו את ריקודם הנפלא, אך הכדור הסורר עדיין שם. השפעתו המשבשת, הרעילה, כמו פחתה, אך הוא כשלעצמו עדיין אינו בריא. אושר חש, בגופו, שכדור זה, בעצם מהותו החדשה, השונה, המשונה, מפר את הסדר הטבעי והנכון, מקלקל את ההרמוניה.
אושר מהרהר, מהסס. הוא כבר הבין: כל עוד הכדור הרע משולב בתבנית, משחק הכדורים לא ישוב לניקיונו, למושלמותו, ולא ימלא אותו אושר כפי שמילא קודם. הוא יכול לעשות מעשה. הוא יכול להרחיק את הכדור הרע מהתבנית, אך קול שני בתוכו מזהיר ומזכיר: זכור מה קרה בפעם הקודמת שניסית לגעת, זכור איך קלקלת את התבנית. הוא מתלבט משהה החלטתו, ובינתיים מבטו ממוקד בכדור הרע, בוחן בזהירות את האויב, מקרב ידו אליו, מקרב, אך לא נוגע.
מקרוב, הוא חש ביתר שאת בחומו הצורב, במופרעותו. אושר מבין, בבהירות חדה, שהכדור הרע לא יירגע, לא ישוב לתלם, לעולם יפר את השלווה ויפגום ביופי. ברגע זה גומלת בו החלטה. ידו נעה עוד קדימה, ונסגרת ללכוד בכפה את הכדור החולה.
תחושת הכדור בכף ידו משונה. הוא חם, חלקלק, מרקמו צמיגי, רטוב, לא נעים למגע, דוחה אפילו. הכדור פועם, רוטט בכף ידו, מנסה להשתחרר מאחיזתו, לברוח. אושר אינו מרפה. הוא מהדק את אחיזתו, לוחץ את הכדור, כף ידו סוגרת עליו, נקמצת לאגרוף.
אושר מרגיש שהוא מנצח. סימני החיות וההתנגדות, ניסיונות החמיקה של הכדור הלפות בכף ידו הולכים ורפים. יריבו הולך ונכנע. אושר מתגייס כל כולו למאמץ נוסף, אחרון, כולו ממוקד, גופו הקטן רועד בעת שכל משאבי כוחו מרוכזים באגרופו, לוחץ וסוגר ולוחץ על הכדור, וזה מתכווץ ונדחס ונמעך בכף ידו הקפוצה, וככל שהכדור הולך וקטן כך הוא מתלהט, כווה את כף ידו. אושר אינו מרפה. הכדור הצטמצם לגולה זעירה שעוד מעט קט תעלם.
פיצוץ. הכדור המעונה, הדחוס, מתפצח בכף ידו, משמיע קול פצפוץ מחליא, וחומר נוזלי חם, מוגלתי, פורץ מתוכו, נשפך ומלכלך את ידו. ענן מאובק ולוהט שריחו חריף ורע מכה בכוח בנחיריו ובפניו, גורם לעיניו לדמוע. אושר נרתע בתדהמה לאחור, מביט באי אמון בידו הכוויה ששיירי עיסת חומר זהוב-חום דבקים וניגרים ממנה, מנסה לפלוט מקרבו חלקיקי אבק לוהטים שחדרו לפיו ואפו. אושר משתעל, מתעטש, מבוהל, פורץ בבכי מר.
ברקע הרחוק, החיצוני לו, מתרחשות תזוזות. הצללית הגדולה קרבה וממלאת את המסך. היא זיהתה את תנוחת גופו המאומץ, את אדמומית פניו, את בכיו, ובקולה הרועם היא מחרישה בגסות את מנגינת הצליל העדין של תנועת הכדורים: "אושר, חמודי, מה כואב לך? גזים? בוא לאמא, בוא".
הידיעה הראשונה התפרסמה בעמוד פנימי, מצטנעת בין דיווח על רצח והתאבדות במשפחה בדרום העיר, ובין האמרת מחיר הבשר. הקוראים שרפרפו על הכותרת הקטנה, בדרכם לסיפור העסיסי אודות הטרגדיה המשפחתית, התבשרו, בסגנון הקוריוזי של מדע להמונים, על סטייה תמוהה, בלתי מוסברת, של כוכב רחוק ממסלולו. על פי אותה ידיעה משועשעת למחצה, אסטרונומים במכון האסטרונומי של אוניברסיטת הבירה גילו להפתעתם כי הכוכב אלפא קנטאורי איי, כוכב דמוי שמש במערכת הכוכבים אלפא קנטאורי, מערכת הכוכבים הקרובה ביותר למערכת השמש, סטה ממסלולו. כוכב שבת זה, שמיקומו ותנועתו במפת השמיים מתועדים ומוכרים מקדמת דנא, קפץ למסלול אחר, סטיה שאין לה גורם חיצוני מובחן או הסבר מדעי.
הממצא היה כה תמוה עד שהחוקרים עיכבו את פרסומו לקהילייה המדעית מחשש שמא נפלה טעות במכשיריהם וממצאיהם, והם יהפכו ללעג וקלס בקרב הקהילייה המדעית אם יחטאו בפרסום פזיז ושגוי. במהלך אותו עיכוב, חזרו ובדקו עד שווידאו את תקפות ומהימנות ממצאיהם, ורק אז יצאו בפרסום. לאחר ההפתעה, ואי האמון הראשוני, החלו לזרום תוצאות דומות ממכוני מחקר ומדענים נוספים, והתגלית המשונה הייתה לעובדה. אלפא קנטאורי איי הוא כוכב קרוב במונחים אסטרונומיים. על פי מידת ריחוקו בשנות אור הסיקו המדענים שאירוע ההסטה ממסלול התרחש לפני כארבע ושליש שנים.
לאחר התדהמה הראשונית, למראה האירוע הלא מוסבר, פרץ עד מהרה ויכוח ער ונמרץ בקהילייה המדעית. קבוצת מדענים אחת טענה כי ההסטה היא אכן אירוע ממשי, פיזיקלי, שגם אם אינו מוכר בהיסטוריה המדעית, וגם אם גורמיו אינם מובנים כרגע למדע, עדיין יש להתייחס אליו כאל עובדה קיימת, מציאות אובייקטיבית שיש לחקור אותה. קבוצת מדענים שניה, קטנה, אך נועזת וקולנית יותר, טענה שתחת חוקי המדע הקיימים התרחשות מעין זו, קפיצת מסלול של כוכב, ללא דחיפה חיצונית, אינה אפשרית כלל, וסותרת את חוקי המדע, ולפיכך אפשר שכלל לא התקיימה. אותה קבוצה סברה שיש לחפש את הסבר התופעה הנצפית בתחומי המדידה, התפיסה והאשליה ולא בתחומי הממשות הפיזיקלית. ההסבר בו תמכה קבוצה זו היה שאי שם בדרך מאלפא קנטאורי איי לכדור הארץ האור נשבר ומתעוות בעוברו דרך עדשת כבידה, מה שנתפס בעין הצופה כאפקט של סטיית הכוכב ממסלולו ומיקומו.
הדי הממצא המפתיע, והדי הוויכוח המדעי הנלווה לו, פרצו עד מהרה ממסגרת העולם המדעי והפכו לידיעה חדשותית. ככל שגבר והתעורר העניין הציבורי בתופעה, הופיעו עוד ועוד ידיעות, הכותרות תפחו, וכמות המלל גדלה והלכה.
אולם, ההתרחשות השמיימית הלא מוסברת הייתה רק פתיח צנוע לאירוע הבא.
נקודת האור הקטנה, המהבהבת, שייצגה את אלפא קנטאורי איי, תפחה והתרחבה בבת אחת, במהירות ובפתאומיות, מאירה וצובעת בארגמן דמי את הרקיע המשחיר. כתם אדום גדול, מבשר רע, כמו ירח ארגמני, צץ יש מאין בשמי הלילה השקטים. למרות המרחק הרב, הכתם נראה היטב בעין בלתי מזוינת, פוער פצע משונה וכעור בכיפת הכוכבים.
הסערה המדעית והתקשורתית הייתה הפעם מיידית ונרעשת. הכותרות נמרחו באותיות ענק על הדף הראשון, ופתחו את מהדורות החדשות בכל אמצעי ואתרי התקשורת. הכוכב התפוצץ, זעקו הכותרות. סופר נובה! צרחו הכותרות בתקשורת הצהובה, הפחות מדעית. מדענים ופרשנים הוזמנו לתוכניות אירוח לתווך לציבור את האירוע ומשמעותו.
העובדות היו ברורות: כוכב שסטה ללא הסבר ממסלולו, כוכב שהידע האסטרונומי המתועד לגביו חזה לו עוד מיליארדי שנות חיים, התפוצץ במפתיע, פולט בעוצמה אדירה את תוכנו הבוער אל החלל. המסה הלוהטת של קרבי הכוכב המרוטש מאיצה עכשיו, גומעת מרחקים, יוצרת כדור אש המתרחב וגדל במהירות עצומה. זה לא אמור היה לקרות, אמרו המדענים. זה לא יכול היה לקרות. המידע האסטרונומי, האנליזות הספקטרליות לגבי כוכב זה, היו יציבות בתכלית. יש פרמטרים מובחנים וברורים של התקרבות כוכב להתפוצצות. אין הסבר מדעי להתפוצצותו הפתאומית של כוכב זה. אבל, בעובדה, האירוע קרה.
עד מהרה עלתה שאלת הסיכון לכדור הארץ ויושביו. ההגדרה הפופולרית בתקשורת, של הכוכב המתפוצץ כ"כוכב השבת הקרוב ביותר למערכת השמש", עוררה חששות. אין סכנה לאנושות בעתיד הנראה לעין. השיבו מדעני האולפנים. גודל הכוכב ועוצמת הפיצוץ אומנם אדירים, אולם הכוכב מרוחק מאיתנו. האור, קרינת הרקע של הפיצוץ, כבר הגיעו לכדור הארץ, ולא ניכרות השפעות מזיקות שלהם. אשר לגל ההדף, או שברי הכוכב, או ענני חומר, לבה, אפר, גז ולהבה, אלה עלולים לזרוע חורבן והרס בכדור הארץ, אך הגעתם, אם בכלל יגיעו, צפויה רק בעוד עידן ועידנים.
התמזל מזלנו, כתב אחד המדענים, שהרולטה הרוסית הזו, האירוע הקוסמי הזה, התרחש בכוכב מרוחק מאיתנו. שערו בנפשכם את האימה והזוועה אם הייתה זו השמש שלנו. דמיינו את תושביו של כוכב לכת, דמוי כדור הארץ, שאולי התקיים שם, שאולי חג סביב השמש אלפא קנטאורי איי, מה הרגישו וחוו כשהשמש שלהם התפוצצה פתאום, לפני ארבע שנים וקצת.
נועה מחזיקה את אושר, מחבקת ומערסלת אותו ברכות, לוחשת מילות אהבה והרגעה שרק אימהות יודעות כמותן. אושר מתייפח. הוא כאוב ומבוהל. משהו החריד אותו עד עמקי נשמתו. נועה אינה יודעת מה אירע לו, אך היא יודעת, באותו אינסטינקט אימהי עתיק, להעניק לו את החום והרכות המעלים ארוכה לכל כאב ופגע. "שששש", היא לוחשת לו, "אושר, אוצר שלי". היא לוקחת אותו אל החלון המשקיף לים. הערב רד. כוכבים מנצנצים ברקיע המשחיר והולך. להבה אדומה משונה ניצתה באפלת האופק הרחוק. אושר מבחין בה, וחדל מבכיו. ידו מושטת קדימה, והוא מצביע לכיוון אבוקת האור הארגמנית. פניו הדומעות מוארות בחיוך, והוא משמיע גרגור עולץ של גאוות ניצחון.
