אד אסטרה

רוב האנשים, כשנאלצו להתמודד עם הרעיון של מרחביו מעוררי הפלצות של היקום ודרכים לצלוח אותם העדיפו לחשוב על עצמם, אם בכלל חלמו לעשות משהו כזה, חוצים את המרחב באחת משתי דרכים: בחיות מושהה, מכורבלים בחמימות תא סגור, בתנוחה עוברית, כשהמיית מכונות משמשת להם שיר ערש או שחשבו על מסע ארוך, כמו מסעותיהם של בני האדם הראשונים, חוצים את המרחב כחלק מקהילה ענקית בה הפרטים מתחלפים עם השנים ורק צאצאיהם מגיעים ליעד. שניהם רעיונות נפלאים אך מסובכים עד טירוף לביצוע בעיקר אם האדם נושא עיניו למרחקים העמוקים יותר של החלל העמוק שמאות שנים מפרידות ביניהם לבנינו. נעשו ניסיונות שונים ומשונים לפתח את שני הכיוונים ורובם הסתיימו בבעלי חיים אבודים בחלל ועכברים שאי אפשר היה להעיר. כך שחקר חלל אמיתי נדחה ונדחה שוב ושוב עד כי נראה בסוף המאה ה-22 שנשכח כליל.

 

זה היה המצב כאשר עלה לזירה פרופסור שביט. שביט, ביולוג פשוט על פניו, לא היה מומחה לחלל אלא לאותו תחום כמעט נשכח של שיבוט. אחרי הכבשה דולי הזכורה לטובה תחום השיבוט הלך וגסס באותה דרך עצובה של רעיון מהפכני שאיש לא באמת עוסק בו באמת יותר, אחרי שהתברר ששיבוט מלא של בני אדם לא יהיה פתרון הקסם שהאנושות חלמה עליו להשתלות וצבאות ענק אלא יותר פתרון לצרכיו ההולכים וגדלים של המין האנושי בבשר למאכל. אנשים היו מוכנים לאכול נקניקייה שמקורה משובט (זה היה אחרי הכל מוסרי יותר להרוג את אותה חיה שוב ושוב מאשר להרוג חיה אחרת בכל פעם). ואילו שביט, שעסק בנישה הכמעט נכחדת של שיבוט בני אדם, היה הראשון להציע להשתמש בו בעבור חקר החלל. ״מה אם,״ אמר שביט, בהרצאה שהיום היא קלסיקה, ״נשלח אנשים לחלל, חיים ובריאים, שינהלו חיים מלאים ואז, כשיגיע יומם למות נשבט אותם עצמם כדי שיוכלו להמשיך היכן שהפסיקו?״

 

היתרון העיקרי, כך גרס שביט, היה ההמשכיות. מדען רב פעלים שבילה את כל חייו במסע בחללית או מעבורת לכוכב מרוחק צבר כמויות גדולות של ידע וניסיון במהלך שנות חייו. גם אם יפגוש במעבורת מדענית נחמדה והם ילדו ילד מוצלח כמוהם, הרי ייקח שנים להעביר לצאצא את הידע של ההורים. וזה בלי לקחת בחשבון כל מיני תופעות לא צפויות כמו תאונות, בעיות בהריון ולידה, מחלות, קרינת רקע, או סתם ילדים שאינם דומים להורים (זה קורה גם למדענים). מבחינה מעשית הרבה יותר חכם לשכפל את המדען ולתת לו להמשיך איפה שהוא הפסיק מאשר להתחיל מחדש עם מדען אחר, אפילו מוכשר.

 

שכפול פיזי של בני אדם לא היווה שום בעיה בשנים האלו. מאז נשים השתחררו מעולה של הלידה עם כניסתו של הרחם המלאכותי לעולם באמצע המאה ה-22 ואחרי שנחשפו הניסויים מרחיקי הלכת (אבל אולי לא לגמרי חוקיים) של ממשלות מסוימות בשיבוט בני אדם, בעצם לא היתה שום מניעה מעשית. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היתה כיצד להעביר אל מוחו של האדם החדש, המשובט, את דעתו של האדם שהיווה ה״מקור״.

 

צוות של פסיכולוגים ומדעני מוח נקרא מיד לעזרה והם בילו כמה שנים טובות במחקר מעמיק שכלל מיפויי מוח, גידול תאים בתנאים מבוקרים, תיאוריות מורכבות ומדי פעם צעקות וניתוחים פסיכולוגיים לא מחמיאים על רגל אחת (פסיכולוגים לא משחקים בצורה הוגנת). אך גם פה, למרבה המזל, נחלו לבסוף המדענים הצלחה ושכפולה המלא של דעתו של אדם הפכה לדבר שבשיגרה. כך, שלא נותר עוד דבר לעמוד בדרכו של פריצתו של האדם לעבר האינסוף.

 

מעבורת החלל האינסוף אכן נבנתה ואויישה תוך עשר שנים בלבד מאז העלה שביט את הצעתו ונמצאה לה אפילו צוות אמיץ שהסכים לאיישה. וכך; עמוסה ציוד מדעי, אוכל, תרופות ודלק חלל המספיק לארבע מאות לפחות, החל ניסיונו הראשון של האדם לחרוג ממגבלות העולם בו נוצר בראשונה.

 

***

מאתיים השנים הראשונות של מעבורת החלל ׳אינסוף׳ עם שמה היומרני להחריד חלפו ביעף. הצוות המצומצם, שלושים דוקטורים מסוגים שונים, צלח ללא חיכוכים מיותרים את התקופה בחלל המסודר יפה. כמובן שהיו תאונות, מחלות, סיכסוכים קטנים, צרחות, קצת התקפי קלאוסטרופוביה, איך אפשר שלא, בחלל מצומצם כל כך, אבל לא משהו שלא ניתן לצפות לו או להתמודד איתו, לא משהו שלא היה קורה בכל מקום עבודה אחר. אפילו השיבוטים עברו ללא מאמץ מיוחד – אדם היה מת (גורמי המוות העיקריים היו שבץ וסרטן, תאונות ומחלות זיהומיות) ומיד למחרת היה אחד מאנשי הרפואה, שטרן או נאג׳ם, לוקח מהגופה ביופסיה טרייה ומתחיל לגדל ממנה תאי גזע לשיבוט. השאר היה בעיקר אוטומטי – סדרת צינורות ומצעי גידול, מכשירי מעבדה נוצצים ששומרים על טמפרטורה מבוקרת וחומציות קבועה.

 

***

 

היה זה גלגולו השביעי של דוקטור אור. הוא מת בצורה די קבועה מסרטן במשך חמישה גלגולים וחזר ללא בעיה לחיים למחרת אך עם סבל תאונה לא צפויה וחזר מוקדם מהצפוי. הוא שובט חזרה לגיל עשרים וחמש, כלומר בריא וצעיר אבל לא מלא יתר על המידה בהורמונים, וגופו הטרי היה ללא רבב. כאשר פתח את עיניו לראשונה במרפאה, הוא לא נראה שונה מאשר בפעם השניה, השלישית או הרביעית. להפך, מהירות החזרה שלו לחושיו היתה טובה; מרגע שחזרה אליו (הותקנה? שודרגה?) הכרתו לא עבר זמן רב עד שישב בנחת, נתמך בכרים, ושתה לאט כוס מים פושרים. שטרן, הרופא התורן, התרשם שהכל כראוי – לחץ דם, מדדי סטורציה, חום גוף. הוא בדיוק סיים לשאול אותו את השאלות הכלליות שכל רופא שואל מטופל (איך אתה מרגיש? אתה יודע מה השם שלך? מה המקצוע שלך? אתה מרגיש אותי דוקר אותך עם מחט?) כשלפתע השתנתה ההבעה הרגועה על פניו של דוקטור אור. ברגע הראשון היתה זו תמיהה, כאילו שמע בחצי אוזן רעש רחוק, הוא עצר באמצע מילה כמו מקשיב לקול מרוחק זה. שטרן עצמו ניסה להקשיב גם הוא לקול הרחוק שתפס את תשומת ליבו של המטופל, ומשלא שמע כלום שאל אותו מה קרה. או אז, וללא אזהרה, התכרכמו פניו של דוקטור אור, עיניו נפערו באימה והוא פרץ בצרחה ארוכה, מקפיאת דם, ללא גבול וסוף. הוא צרח וצרח, צרחה אמיתית, של חיה, של אימה, צרחה שבה הקול ניחר והאוויר נדחק החוצה מהריאות בלי להשאיר חמצן, ידיו אחזו בסדין, עיניו חרגו מחוריהן, רגליו בעטו לכל עבר. מבוהל, דוקטור שטרן ניסה להרגיע אותו, ומשנכשל קרא לעזרתה של הרופאה השניה, דוקטור נאג׳ם, ויחדיו נאבקו במטופל שאיבד את עשתונותיו והצליחו לרתק אותו למיטה. גם ללא תנועה שכב דוקטור אור וצרח, צרחות נוראיות, מקפיאות דם, עוכרות שלווה, כל ניסיון להרגיעו נכשל ובסוף נאלצו לתת לו זריקת הרגעה.

 

״אולי,״ הציעה דוקטור נאג׳ם כשישבו לבסוף היא ועמיתה להתאושש במשרדם, ״נסיבות מותו של דוקטור אור חזרו אליו?״

זה היה הפגם הגדול ביותר בשיטת העברת המודעות של השיבוט – כדי שלא יאבד ניסיון שנקנה במחיר יקר (נגיד, של מוות) שימרו המדענים את התודעה האנושית המשובטת במלואה. כך, לצד זכרונות ממסיבת יום ההולדת האחרונה גם צפו לעיתים זכרונות מכוויות (אחרת איך ידע העולל-המשוחזר להיזהר ממה שחם?) ונפילות, מחלות, שיברון לב ופחדים. אדם ששובט לפני זמנו, כלומר מת לפני זמנו, לרוב נשא עימו לחייו החדשים את זכרון מה שהוביל לחיים אלו מלכתחילה, במקרה של דוקטור אור, תאונה לא נעימה שכללה דליפת חומר רדיואקטיבי וגסיסה איטית וקשה לצפייה בחדר אחורי של המרפאה. ״הרי, אפשר לצפות שזכרון כאבי הגסיסה יעורר מצוקה?״

שטרן לא הסכים איתה ״אם כל מי שמת פה במאתיים השנים האחרונות היה זוכר את אימת מותו, החלל הזה היה מלא כל היום בצרחות.״

דוקטור נג׳אם נאלצה להסכים. כשהחליקה, בגלגול מספר חמש, ונפלה מעבר למעקה באטריום המרכזי, הנפילה היתה ארוכה ומלאת אימה. ועם זאת כאשר התעוררה למחרת במיטה לבנה במרפאה היא לא חשה שום צורך להביע בקול את מצוקתה. היא הצטמררה לרגע. ״אז מה?״

שטרן משך בכתפיו. ״אולי סוג של סיוט בערות? או חלום צלול? נחכה ונראה מחר, כשנעיר אותו מהתרדמת הכימית. אני מהמר שמה שזה לא יהיה יעבור עד אז והוא יתעורר כמו חדש.״

 

אבל למרות ששת גלגוליו, שטרן טעה. גם היקיצה השניה של אור לא עברה בקלות וכן לא השלישית אחריה. בכל פעם ששב לעשתונותיו, אחרי הפוגה, החל לצרוח כחיה שחוטה. קול צרחות האימה שלו, ארוכות, קורעות לב, בלתי נגמרות, מילא את החללית כולה כקללה, מלווה את שגרת יומם של הצוות המצומצם כקולו מבשר הרעות של עורב החוזה אסון. ככל שניסו להרגיעו נאלצו כל פעם לתת לו בסוף תרופות הרגעה, פתרון זמני בלבד ולא כזה שאפשר להמשיך בו ללא גבול בלי לסכן את מצבו הפיזי. משנאלצו לכן להפסיק לתת לו תרופות הפכו הימים של כל דרי המעבורת לסיוט בזמן שאור צווח לאורך שעות של ערות מלאת בעתה.

״אולי צריך לשבט אותו מחדש?״ הציע בזהירות שטרן, במצוקתו.

״ומה נעשה עם השיבוט הנוכחי?״ תהתה נג׳אם. זה לא בדיוק רצח, היא ידעה, הרי האיש יקום מיד מחדש לתחייה. ועדיין, עוד לא יצא לאיש מהם לסיים חיים בהמתת חסד ואיש לא אהב את הרעיון לשחק את תפקידו של הנאצי בסיפור. הם הביטו זה בזה בשתיקה ולא דיברו על כך שוב.

 

אחרי שבועיים נפתרה הבעיה בעצמה. כשניסו צמד הרופאים לנקות את החולה ההיסטרי הוא הצליח להשתחרר מידיהם ורץ, אחוז אימה וללא היסוס אל עבר אותו אטריום מסוכן שנג׳אם הכירה טוב מדיי, והשליך את עצמו ללא היסוס מעבר למעקה. כבר באותו יום העביר דוקטור שטרן בזהירות תאי גזע מהשיבוט הקודם (לא זה ההיסטרי, שנתפס כפגום) למבחנה והחל בתהליך שיבוטו מחדש של דוקטור אור.

 

בבוקרו של היום למחרת גחנו צמד הרופאים מעל הגרסה החדשה ביותר של מטופלם ועצרו את נשימתם.

״המדדים נראים טובים,״ אמרה נג׳אם אחרי הפוגה קצרה. שטן הינהן. הוא עקב אחרי תנועת גלגלי העין תחת עפעפיו העצומים של אור, מנסה לנחש את רגע היקיצה. ״הוא נראה תקין. פיזית.״ היא הוסיפה.

״זה מתקרב,״ הוא ענה לה ושניהם לקחו כמה צעדים אחורה מפני שיבוטו של אור. ואכן, אחרי כמה דקות נוספות של תנועה פקח השיבוט את עיניו לאיטו.

״דוקטור אור?״ שאל שטרן בזהירות.

אור התיישב, בכובד ראש. הוא הפנה מבט מבולבל מעט לרופאים ואז הביט מטה אל עצמו.

״דוקטור אור,״ אמר שטרן והתקרב אליו צעד, ״ברוך השב. איך אתה מרגיש?״

הרופא הפנה אליו את מבטו. היו לו עיניים כהות, לדוקטור אור, כמעט שחורות, קטיפתיות, כשפגש את מבטו של רופאו הן היו רגועות וקשות לקריאה. אחר הוא חייך, לאט לאט נזכר בכל אותם פרטים שהיו דוקטור אור; החיבה שלו לשוקולד, טעמו בבגדים, ניסיון העבר שלו במחקר בקרינה והנעה חללית, תקוותיו, חלומותיו, עברו… ואז חיוכו היבהב ונעלם והבעה נוראית של זוועה עלתה על פניו. בזינוק פתאומי הוא שיגר את עצמו מהמיטה, ותוך כדי צרחות מקפיאות דם פרץ בריצה. הוא חלף על פני נאג׳ם ההמומה ללא התנגדות, פתח את דלת המרפאה ורץ בעיוורון החוצה אל המסדרון.

״הוא רץ אל האטריום!״ זעק שטרן, מנסה לחפות על הפתעתו. ״קדימה נור, כלומר דוקטור…״

״בוא כבר!״ היא קראה והחלה לרוץ. המחשבה שתאלץ לעמוד שוב מעל שבריו של מישהו בתחתית המדרגות ייתרה את הרישמיות של שתי מאות של שנות עבודה משותפת.

 

אור נע במהירות במורד המסדרון, עיניו ענקיות ובוהות בחלל.

והינה, במרוצתו ההיסטרית אל עבר מותו הוודאי תפס את עינו אחד מהפורטלים הגדולים המשקיפים החוצה אל החשכה. הוא מעד, ואז עצר. הרופאים הדולקים אחריו הצליחו להניח את ידיהם על גופו שלפתע לא התנגד ולרתק אותן לצדדיו.

״מה קרה?״ שאל שטרן, מנסה לתפוס את נשימתו.

הם הפנו את מבטם אל החלון הזה אל היקום; מעבר לו שטו הכוכבים בחלל הכהה כאבני חן על רקע קטיפה, יוצרים נוף חלומי של אור ותקווה. דוקטור אור, לראשונה שקט מאז התעורר, עמד מול יופים של הכוכבים כאילם, עיניו פעורות, פיו פתוח קמעה, נשימתו, כבדה מהריצה, עלתה כאד בין שפתיו. אך כשניסו הרופאים לדחוף ולגרור אותו חזרה אל המרפאה גופו הצטפד בבת אחת, רגליו ננעלו, וכל סימן לרוגע נעלם מפניו. הוא נאבק בהם, מושך וצורח כחיה, עד ששני הרופאים נואשו מהנסיון להתגבר עליו לבדם ונאלצו לקרוא לעזרת אנשי צוות אחרים כדי לגרור אותו לחדרו ולנעול את הדלת אחריו. קול צרחותיו ליווה את שארית היום והלילה.

 

״חייבים למצוא לזה פתרון,״ אמר שטרן את המובן מאליו, ״גם אם נתעלם מהחרדה שמעוררות הצעקות, ברור שאור סובל. חייבים למצוא לזה פתרון.״

״שננסה שוב לשבטו?״

״בבירור הבעיה לא היתה בשיבוט אלא במשובט,״ אמר שטרן, ״וגם, אם יסתובבו פה שני שיבוטים מייללים כבאנשי מצבנו יחמיר ולא ישתפר.״

נור הינהנה. ״אולי הוא יחזור לעשתונותיו בסוף,״ היא הציעה.

״עברו כבר עשרה ימים,״ התנגד שטרן, ״אני לא מאמין שהוא יירגע פתאום.״

״אבל הוא כן נרגע, לרגע,״ הזכירה לו נור.

שטרן הרים את ראשו ״בחיי שאת צודקת,״ הוא אמר, פתאום מלא אנרגיה. ״יש לי רעיון!״

 

המעבורת, פרויקט שאפתני מהמעלה הראשונה, נבנתה בזמנו על ידי אדריכל רב דימיון. הוא התאים כל פרט באהבה של אדם שראה בעיניי רוחו את יצירתו בתמונות בספרי לימוד. לכן הוא התקין, בהוצאה כלכלית אדירה, גשר מיוחד במרכז המעבורת, חלל גדול מרוצף בשיש, גובהו שלושים מטר ורוחבו עשרים, תחום בחלונות פנורמיים ענקיים המשקיפים אל הכוכבים. בחלל הענק פיזרה מעצבת פנים אופנתית פינות ישיבה ושולחנות, לרווחת הצוות, אל אחת מהן הוביל שטרן את דוקטור אור אחוז ההיסטריה.

 

ברגע שנחו עיניו של אור על החלון הוא השתתק והפך פסיבי לחלוטין, נותן להובילו ולהושיבו ללא התנגדות, וכך נותר, רגוע, לצפות בכוכבים, עיניו הכהות משקפות את אורם הרחוק.

״הינה,״ אמר שטרן, תשוש, ״לכל בעיה – פתרון.״

״פתרון?״ פקפקה נור, ״האם נשאיר את אור כך לבדו לצפות בחלל?״

שטרן משך בכתפיו, ״זה עדיף מצרחות.״

״אבל אמיר…״

״נור,״ הוא קטע אותה, ״הצרחות היו חייבות להיפסק.״

 

ואכן הן פסקו. אור נשאר לשבת מול הכוכבים, מבטו חולמני, פניו קפואות. ארוחותיו הובאו אליו והכלים המלוכלכים פונו. הרופאים ניקו אותו כמיטב יכולתם תוך כדי ישיבה, בדקו את המדדים שלו, לקחו דגימות דם. הוא ישן שם, אכל שם, חי שם? ללא סימני מצוקה.

 

הרגיעה שנפלה על הקבוצה שרדה שבועות מועטים, אז פגש דוקטור זיו, המומחה לחיידקים, את תוצאות הניסוי שלו בחשיפת נבגים לקרינה חללית מקרוב מדיי ונאלץ לעבור שיבוט מהיר. היה צריך להיות זהיר בהשגת הדגימה הנוזלית מעט והשיבוט נעשה בתנאים סטריליים במיוחד אבל למרבה השמחה עבר בהצלחה יתרה. השיבוט הועבר מהמיכל למרפאה, יובש והולבש ושטרן כבר סיים את שאלותיו והתכוון לצאת מהחדר, מרוצה, כשלפתע היטה זיו את פניו לעבר התקרה והתחיל לצווח ללא הפסקה, אפילו לא כדי לשאוף שאיפה.

 

״אבל למה?״ שאלה נור, כשהצליחו לבסוף, למודי ניסיון, להעביר את החולה השואג אל כורסה ליד אור הקטטוני. ״אחרי כל השיבוטים האלו, מה פתאום קרה? לא יכול להיות שהפעם זה הסבל מסיום חייו הקודמים, אמיר, הוא מת מהר וללא כאבים.״

אמיר נאנח. ״עייפות החומר?״ הוא הציע, ״אולי כמו טלומרים, אותם אזורים בקצה הכרומוזום, יש פשוט מספר מסוים של פעמים שאדם יכול להיות משובט לפני שהוא…״ הוא רצה להגיד ׳יורד מהפסים, משתגע לגמרי, מאבד את זה׳ אבל היה לא לא נעים לעבור לשפת רחוב עם נור הרצינית. ״מתקשה להתמודד?״ הוא סיים בדיפלומטיות.

״אם זה נכון, אמיר, זה אסון,״ היא אמרה, ״כל מי שעל הספינה שובט כבר כמה וכמה פעמים. אם שיבוט שביעי הוא הגבול העליון…״

״לווא דווקא שביעית,״ מיהר אמיר לתקנה, ״זיו היה שישי בלבד.״

״יותר גרוע,״ היא המשיכה, פניה מתכרכמות, ״זה אומר שאנחנו כפסע ממעבורת מלא אנשים צווחים או קטטוניים שבונים אחוזי קסם בכוכבים.״

״כל עוד זה רק קורה לשיבוטים…״

״אולי אבל זה לא קשור לשיבוט עצמו, כלומר לתהליך,״ היא ענתה, ״אולי זה פשוט הזמן. עברנו ממש לאחרונה את תקופת מאתיים השנה.״

שטרן נאלץ לשקול זאת בכובד ראש. ״אולי,״ הוא נאלץ להודות, ״אבל עד כה, על סמך שני מקרים, קצת מוקדם מדיי להגיע למסקנות.״

 

תוך חודש היו כבר חמישה מקרים, רובם לא של שיבוטים. דוקטור דונקלהייד הפיזיקאי שיום אחד הניח בזהירות את עדשת הטלסקופ החדשה על השולחן ופרץ ביללות בעתה, פרופסור סרה יפת העיניים שקרסה באמצע תיקון מורכב של רובוט ופרצה בצווחות איימה ואפילו בכיר המשלחת, קפטן המעבורת עצמה, גבר עז מבע שנישא לגובה הלא סביר של שני מטר וחמישה, איש מארינס לשעבר ומומחה לקרב מגע אשר, באמצע הפסקה בחדר המנוחה, מול צלחת שלמה של בשר משובט, נעמד, מתח את עצמו לכל אורכו המרשים ופרצת בזעקות איימה כה מחרידות שאנשים סביבו שמטו מידיהם כלים וזינקו ממקומם כאילו זעקתו היתה אזעקה המתריעה מפני מתקפה.

 

״חמישה מקרים,״ אמרה נור, כששבתו סוף סוף ליד הרופאים ממלאכת הטיפול בדיירי הגשר החדשים, ״ורובם לא שיבוטים.״

שטרן נאנח. ״כנראה שיש משהו בתקופה, במשך הזמן שעבר מאז שיצאנו לדרך. צמידות המקרים מרמזת על כך.״

״קלאוסטרופוביה?״ הציעה נור, ״עובדה שהצפייה בכוכבים מרגיעה אותם.״

שטרן משך בכתפיו ״אולי, אבל כולם הרי נבדקו לזה לפני היציאה.״

״לא הם עצמם,״ הזכירה לו נור, ״אלא המקור, טרום השיבוט.״

״זה אמור להיות אותו דבר, לא?״

נור חשבה על זה. ״ביולוגית, פיזיולוגית, אולי. אבל הרי השיבוטים צוברים ידע וניסיון. כל שיבוט נושא יותר, בכל איטרציה, עוד ניסיון חיים, עוד הבנה של המקצוע. ולא רק – הם לומדים עוד גם על עצמם, על האנשים סביבם, על העולם.״

״מרבה ידע מרבה מכאוב?״ הציע שטרן בחיוך.

״אולי…״ נור נתנה לעיניה לשוטט על החלל המנוקד באנשיהם המעורערים. ״אבל מה בכל הידע הזה יכול לגרום לאדם לאבד את עשתונותיו?״

״אולי זה משקלו של הקיום,״ אמר שטרן, ומשהו כהה היבהב בעיניו קצרות הרואי. ״שהולך ומצטבר על נפשם? בני אדם לא נועדו לחיות כל כך הרבה שנים.״

״משקל הקיום?״ היא שאלה, מבולבלת.

״העבר המצרפי,״ הוא הסביר, עייף פתאום. ״של כל הכאב והסבל, שלנו ושל אחרים. הצרות, האסונות, המיתות המשונות, הרעב והמלחמות, המחלות והפציעות. האנשים הטובים שהיו צריכים לחיות ומתים, האנשים הרעים שממשיכים לחיות ולא מתים אלא משגשגים. גם במעבורת את לא יכולה להשתחרר מזה, מהסכסוכים והמריבות הקטנות, המחסור, התסכול, החשכה שאין לה גבול. העולם האינסופי שנפרש מולנו. הכל כל כך, כל כך בלתי נגמר, בלתי נסבל, בלתי ניתן לעיכול. עוד גלגול ועוד גלגול ושוב אותם צרות ורעות וכאבים ומוות, שוב ושוב מוות. למה הכל כל כך רע, נור? למה הכל כל כך רע! למה למה למה למה למה למה…״ ולפני שידע מה קרה הוא צרח וצרח וצרח, צרחה שאין לה גבול וסוף, צרחה של נפש שמכסת כאבה מלאה. הוא צרח על ילדותו הקשה לפני מאתיים שנה על כוכב שלא יראה שוב לעולם, על הצרות שחווה, מלחמות שרעה, על הכעסים ותסכולים שנצברו בנסיעה בלתי נגמרת, שנה אחרי שנה, עשור אחרי עשור, מאה אחרי מאה. הוא צרח על המלחמות שקרו והוא לא ידע עליהן ועל אנשים שמתו סתם, סתם, אנשים טובים, אנשים שהגיע להם לחיות, בעוד הוא לנצח משובט שוב ושוב, ללא הפסקה, ללא נחמתנו של מוות שיבוא וישחרר הכל ויביא לשלווה.

הוא לא הרגיש את הידיים שאחזו בו, לא שם לב כשדחפו אותו לתוך כורסא, הוא צרח וצרח את כאבו על עולם שלא היה בו היגיון, שכאב לא נגמר בו אלא רק נצבר ונצבר ונצבר. הוא הפסיק רק כאשר מישהו משך בכוח את פניו אל עבר החלון ועיניו התמלאו בכוכבים. שם, הוא חשב לרגע, והצרחה קופאת על לשונו, הרחק קדימה מהבהב משהו נשגב, נקי, מופלא. שם, הרחק, מהבהבת תקווה.