שוליית התוכֵן

בלילה שבו זהורה נולדה, הופיע כוכב התחש בשמיים. איש לא חזה את בואו, אבל השמועה פשטה כסביונים באביב וכל הכפר נאסף כדי לחזות בו, נוצץ ובהיר. הוא שהה שעה קלה ברום השמיים הכהים, כמתרפק על מבטיהם, ונעלם.

באותו רגע נתקפה אמה, אפרית, בצירי לידה, והובהלה לביתה בלוויית אנפה הקשישה, מיילדת הכפר. 

זהורה הייתה התינוקת הכי יפה שנולדה מעולם; הכי קורנת, הכי חכמה, הכי מיוחדת – כך לפחות חשבו הוריה כשהסתכלו בה. למעשה הייתה תינוקת חמודה, אך מראהָ היה חסר כל ייחוד. גם ילדותה הייתה יכולה להיות חסרת כל ייחוד, אלמלא היו אפרית ואדרם ממהרים להכריז באוזני כל הכפר שילדת הכוכבים שלהם ניחנה בכוחות מיוחדים.

"כשהיא מחייכת, כוכב התחש עצמו זוהר בעיניה," סיפר אדרם ליושבי המסבאה הקטנה שניהל בביתו.

"כשהיא בוכה, הכוכבים בוכים איתה," סיפרה אפרית למלקטים בשדה.

כשהיבולים עלו יפה, אדרם ואפרית היו מוצאים מתנות קטנות על סף דלתם. סלסלת נצרים עמוסה בתאנים עסיסיות, קישואים, שומים ובצלים, צפחה מלאה בשמן זית משובח או לחם ריחני שזה עתה נאפה. 

גם בעונות בצורת קיבלו מתנות, דלות יותר – דבלים או צימוקים בלווית פתקים הנושאים תחינות נרגשות, מבקשים שהילדה תשתדל למענם אצל הכוכבים. 

כשזהורה הייתה בת שתים עשרה, בעצה אחת ערכו בני הכפר מגבית ושלחו אותה אל התוכֵן הגדול. כולם הסכימו שילדה עם כוחות כל כך מיוחדים תוכל להטות את הכוכבים ממסלולם ולהבטיח כך שנים ארוכות של מזל טוב ושל שגשוג בכפר, אם רק תזכה להכשרה נאותה. אפרית ואדרם הלבישו אותה במיטב מחלצותיה, ציידו אותה במזון לדרך, הדריכו אותה בכמה ענייני נימוסים והלכות העיר, ונופפו לה לשלום בעיניים דומעות.

הדרך אל העיר הגדולה הייתה ארוכה ומשעממת. הרכב לא דיבר איתה מטוב ועד רע, וזהורה שקעה בהרהורים. כדי להפיג מליבה את הפחד, חשבה על הכוכבים. האם הם באמת מקשיבים לה? כשניסתה לדבר איתם לא ענו לה, אבל לפעמים בקשות קטנות שביקשה התגשמו. היא נזכרה בפעם ההיא שביקשה מהם שירפאו את הטלה הפצוע. הטלה התאושש וקם על רגליו בתוך שלושה ימים, אבל האם היו אלה הכוכבים שהתערבו למענו, או אולי התחבושת מדבש וטין שרקח למענו צפן, הרועה? או כשביקשה מהם שנה גשומה והגשם ירד בעונתו. האם היה יורד גם לולא ביקשה אותו?

כעצי השקד המחליפים את צמרתם בחורף, וממירים את פרחיהם בפירות, כך השתנתה הדרך. הנוף הכפרי על  בתי הטין הקטנים שלו פינה את מקומו לעצים ואז לשדות, ואחריהם רק הדרך – ארוכה, ישרה, וסופה לא נראה באופק. ככל שארכה הדרך זהורה התנמנמה, ורק כשהגיעו, הרכב דיבר איתה לראשונה. "שם." העיר אותה משנתה והצביע על בית גדול, שכמותו זהורה לא ראתה מימיה. הוא היה בנוי מאבן ולא מטין, ומוקף בבתים אחרים מכל עבריו. אפילו הדרך שהובילה אליו הייתה עשויה מאבנים, ולא מאדמה.

הרכב הוריד אותה, על מטלטליה המעטים, ונסע לדרכו. השמש כבר שקעה, וזהורה חשבה שעכשיו היא זקוקה לכוכבים יותר מאי פעם. היא נשאה את עיניה אל אורותיהם המוכרים, מחברת בדמיונה קווים בין נקודות האור וצרה מהן דמויות חדשות ומאירות. "שמרו עלי," לחשה אליהם. לאחר מכן זקפה את גבה, נטלה את הצרורות בידה וצעדה בצעד נחוש לכיוון הבית הזר והמוזר.

 

זהורה דפקה בדלת בלב הולם. שלוש נקישות, כמו שהוריה הורו לה. הדלת נפתחה כמעט מיד, ובפתח עמד אדם צעיר ובעל חיוך נעים. 

"זהורה?" שאל. היא הנהנה. 

"ברוכה הבאה, ברוכה הבאה. אני עזרם," אמר הצעיר ודילג לצידה. הוא לקח מידיה את צרור חפציה והחווה לכיוון פנים הבית. "בואי, אל תעמדי ככה בפתח. אלה כל החפצים שלך? אני מקווה שהנסיעה עברה בנעימים. כמה זמן נמשכה הנסיעה? ספרי לי על הכפר שלך. למה רצית לבוא לכאן? למה תנועות הכוכבים מעניינות אותך?" הוא הצביע על גרם מדרגות חצוב באבן. "אבל לפני הכל אראה לך את החדר שלך. לצערי זה חדר קטן, אין לי אחר, אבל הנוף ממנו מושלם. את יכולה לראות מהחלון את צריחי העיר. כשהשמש שוקעת המראה מרהיב. את יכולה להתמקם כאן וכשארוחת הערב תהיה מוכנה אקרא לך. אני מקווה שאת אוהבת לחם שעורים וגבינת כבשים. אולי זה יזכיר לך את הבית. היית פעם רחוקה כל כך מהמשפחה?"

זהורה תהתה מיהו עזרם ומתי הוא יעצור כדי לנשום, או לפחות כדי לשמוע תשובות לשאלות כבדות המשקל שזרק לעברה כלאחר יד, אבל הוא סיים את דבריו ומיד רץ לכיוון שבו כנראה היה המטבח.

ארוחת הערב הוגשה ברוחב לב. מלבד הלחם והגבינות הוגשו גם מיני מרקחות מעוררות תיאבון ומשקה חם וניחוחי. עזרם המשיך לדבר, ועצר מדי פעם כדי ללעוס ולשמוע תשובות מצידה. בסיום הארוחה שלח אותה לישון. "את בטח מותשת," אמר, "וממחר מחכים לנו ימים עמוסים."

זהורה באמת הייתה מותשת. היא הרגישה שעיניה מתחילות להיעצם. לפני שפרשה לחדרה, העזה לשאול בהיסוס, "מתי אפגוש את התוכן הגדול?"

עזרם צחק. "ציפית לטיפוס רטנוני, זקן ומזוקן, הא? אני לא הטיפוס הזה, אבל אני מבין בכוכבים, וזה מה שחשוב."

טיפוס רטנוני, זקן ומזוקן היה בדיוק מה שזהורה ציפתה לו. פניה האדימו כתאנה בשלה, אבל היא רק נדה בראשה והלכה לישון.

למחרת בבוקר החלו הלימודים. עזרם לימד אותה את שמותיהן של קבוצות הכוכבים, את מסלוליהם בשמיים, כיצד ניתן לקבוע על פיהם את לוחות השנה ולנווט לאורם. מדי פעם קם והתהלך בחדר, מודד אותו בפסיעות מהירות, מבלי שרצף דיבורו נקטע. ראשה של זהורה הסתחרר משפע המידע, אבל נראה היה שעזרם לא מרגיש בכך. הוא עצר את דיבורו רק כשנשמעה דפיקה בדלת. הוא פנה לעברה. "בואי איתי," אמר לה.

זהורה היססה, אבל הלכה אחריו. עזרם פתח את הדלת לרווחה, וקיבל במאור פנים זוג מבוגר והדור פנים. זהורה הבחינה בידיהם הרכות ובפניהם הבהירות, השונות כל כך מידיהם ופניהם של אנשי הכפר שהכירה, חרושות הקמטים והעמל.

בני הזוג הציגו את עצמם – יהלה ורוחם – ומיהרו לשטוח את טענותיהם בעת שעזרם טרח סביבם, הציע מים מהולים ביין, והרבה לשאול שאלות. הם טענו שכוכב אדמדם שהופיע בשמיים מיד עם שקיעת השמש אמש, גרם למריבה מרה ביניהם, וביקשו מהתוכן שישנה את מסלולו של הכוכב.

התוכן קם, וישב, מזג עוד מים מהולים לכוסותיהם, ואז המהם והנהן. יהלה ורוחם הביטו זה בזה. "חזרו הביתה, ותראו שהכוכב יתרחק כבר היום, וסיבת המריבה תישכח." 

 

כל אותה העת זהורה חשה כפולשת לשיחה לא לה. התוכן הגדול עוסק בשאלות כבדות משקל, ובהנהון קל מכריע את גורלם של אנשים, והיא נערה חסרת הכשרה, שאפילו לא בטוחה שהכוכבים אכן סרים למרותה. אך עזרם חייך אליה חיוך מעודד. "זמן לארוחת הצהריים," אמר לה.

כאשר הוריה הדריכו אותה בהלכות העיר, הם אמרו לה שיצופה ממנה לדאוג לארוחותיו של התוכן ולנקות את ביתו תמורת הידע שיוענק לה. עד כה עזרם לא דרש ממנה דבר, ולכן, בהיסוס, שאלה אותו אם להכין את הארוחה. "אם את רוצה, אשמח לעזרה," אמר עזרם. "אבל מוטב שתארחי לי לחברה ותספרי לי על הכפר. את יודעת לגדל בצלים ושומים? קישואים ואבטיחים? עזים וכבשים?"

בהמשך שהותה אצל עזרם, זהורה גילתה שהיא לא נדרשת גם לניקיון. עזרם ניגש לניקיון הבית רק לעיתים רחוקות, ורק כשהיה מבחין לפתע בשולחן או חלון שדורשים את תשומת ליבו. אז היה מתנפל עליהם בשצף-קצף ומקרצף את כל הדרוש קירצוף, עד שמאס בכך וחזר למלאכת הלימוד.

דבר בביתו של עזרם לא התנהל בדומה להכנות שהכינו אותה הוריה. זהורה, שהורגלה לחיים בכפר עם סדרי עבודה קבועים וארוחות בזמנים ידועים, לא תמיד ידעה מה לעשות או מתי, כי שעות הלימוד, שעות הארוחה ושעות קבלת האורחים מעולם לא היו קבועות או ידועות מראש. ועם זאת, נראה היה שעזרם שואב הנאה גדולה מתפקידו כמורה ומדריך והיא, מצדה, נהנתה להיות תלמידתו. הוא דיבר על הכסיל והכימה, על המזרות והעיש. כמוה, הוא ראה צורות בכוכבים ובכל יום הצביע על צורות חדשות שמצא. כשלא דיבר על כוכבים, דיבר בהרחבה ובפירוט על כל נושא אחר, וגילה ידע נרחב, שזהורה שתתה בצמא. עזרם מצידו חקר אותה על חיי הכפר, על עונות הגידול ועיתוי הזריעה והקציר, על מועדי החנטה ועל השפעות הבצורת, הברד והמזיקים. היא נהגה לענות לו בקיצור נמרץ, אבל הוא התעקש לשמוע עוד ועוד, והיא מצאה את עצמה מדברת כפי שמעולם לא דיברה עם איש. 

לעיתים, בערב, היה עזרם עוצר את שטף דיבורו ומשקיף מבעד לחלון על הכוכבים. במצבו זה יכול היה להישאר שעות ארוכות, וזהורה הסיקה שהוא מנהל שיחות עם הכוכבים. אז הייתה פורשת לחדרה, משקיפה גם היא מבעד לחלון, ומנסה לשוחח איתם גם היא. הכוכבים, כמנהגם מאז ומעולם, לא ענו לה, ובכל זאת המשיכה לדבר אליהם ללא קול.

חדשות לבקרים היו מופיעים מבקרים, מן העיר ואף מהכפרים הסובבים אותה. הם הגיעו כדי להתייעץ עם עזרם בענייני הכוכבים, והוא נהג לשתף אותה בכל המפגשים. חלקם היו מפגשים כאובים ונוגעים ללב. אובדן של ילד או הורה, מחלה שפגעה במקנה, מזיק שפשה בבוסתן, וחלקם היו אוויליים בתכלית, ונגעו בלחשים בדוקים לסילוק חמורי השכנים מחצר הבית או בתחינה לכוכבים להאריך את משך היום. בכולם נמזגו מים מהולים ביין ביד רחבה. בכולם עזרם הקשיב והמהם. לכולם אמר, "חזרו הביתה," והבטיח את עזרת הכוכבים.

"איך אתה יודע מה לומר למבקרים?" שאלה את עזרם יום אחד. 

"אני מקשיב," ענה לה. 

"לכוכבים?" 

עזרם חייך. "למבקרים." שלא כהרגלו, לא המשיך בשיחה לאחר מכן, ופנה לעיסוקיו האחרים.

 

איש לא הגיע מכפרה המרוחק של זהורה, מלבד רצים שנשלחו מדי פעם עם מנחות מזון ומגילות מהוריה. זהורה, שמעולם לא הייתה טובה במילים, שלחה להם בחזרה מגילות תמציתיות מעוטרות בציורי כוכבים, למען יביאו להם מזל. באותם ימים היו הגעגועים דוקרים בליבה כקוצי האטד, אבל לרוב הייתה מרוצה ממעמדה כשוליית התוכן ולא פחות מכך, מהעובדה שלא נדרשה לשרת אותו, אלא רק להקשיב.

עזרם אהב ללמד, ועל אף פיזור דעתו, שיעוריו היו מעניינים ומחכימים. מדי פעם, כשזהורה ביקשה ממנו להסביר שוב את מהלכו של כוכב מסוים, או את הדרך הטובה ביותר לחזור את מזג האוויר על פי מיקום הכוכבים, היה עולה מבט של פליאה על פניו, כאילו תמה על שאלתה. חזרות שיעממו אותו והוא העדיף לדבר על נושאים אחרים, כמו סיתות באבן, משקלות ומידות, ריפוי פצעים או כתיבת שירים, וחזר לנושא השאלה רק למחרת.

ככל שנמשכו הימים בבית התוכן, נינוחים וחסרי דאגות ככל שהיו, גבר חוסר המנוחה של זהורה. היא למדה את כוכבי השמיים עד שהכירה אותם כאת הנמשים שעל אפה. היא ידעה את שמותיהם, את מהלכם בשמיים ואת המזלות הקשורים אליהם, אבל היא לא ידעה איך הוא מדבר איתם, ואיך הם סרים למרותו. בתחילה לא העזה לשאול, אבל יום אחד שאלה אותו, "מתי תלמד אותי לשלוט בכוכבים?"

עזרם חייך. "לשלוט בכוכבים? איך אפשר לשלוט בכוכבים? הם עושים כרצונם ואנחנו עושים כרצוננו." התשובה לא השביעה את רצונה, אבל הוא כבר נפנה לענייניו.

בימים הבאים המשיכה לשאול, והתשובה תמיד הייתה דומה. "הם בשלהם ואנחנו בשלנו." סבלנותה של זהורה קצרה. שהותה בביתו של עזרם קרבה לסיומה, והיא לא הייתה קרובה לשליטה, או אפילו להבנה, של היכולת שלו לצוות על הכוכבים לסור למרותו. היא המשיכה לנסות לדבר אליהם בחדרה, והם המשיכו לא לענות. כעת, משידעה את שמותיהם, יכלה לפנות אליהם באופן אישי יותר, אבל גם זה היה ללא הואיל.

אם עזרם ידע לשלוט בכוכבים, הרי שבמגילות הקלף, הנוצות, הנרות, הפנכות ונאדות המים שמילאו תדיר את שולחנו לא שלט כלל ועיקר. נראה היה שהם נערמים על שולחנו מתוך רצון משלהם. עזרם לא הוטרד מאי הסדר ששרר על שולחנו, והשתמש בכלים ובנרות להדגמה מוחשית יותר של דרכי הכוכבים. הוא לא קימץ בנרות המתקצרים והדליק אותם גם ביום, אם יכלו לשמש אותו לייצוג של מסלול כוכבים כלשהו. על כן ביתו סבל תדיר ממחסור בנרות. החשכה לא הפריעה לא לעזרם ולא לזהורה, שכבר ידעה לגשש את דרכה במדרגות האבן אל חדרה, וראתה בה הזדמנות לשיחה מעמיקה יותר עם הכוכבים. עזרם ראה בה אות שהגיע הזמן לסור אל כיכר השוק ולהצטייד בנרות חדשים ובמזון.

מלבד נרות ומזון, כיכר השוק שימשה כר פורה לרכילות. עזרם לא גילה עניין מיוחד במצבם המשפחתי של בני העיר, בשליטי העיר או בפסיקות השופטים, אבל תמיד האיר פנים לאנשי העיר שנקהלו סביבו ושאלו אותו שאלות משאלות שונות בתקווה לקבל ייעוץ חינם אין כסף. זהורה דווקא התעניינה בחייהם של אנשי העיר. היא למדה להכיר רבים מהם בשמותיהם, וזכרה את שמות ילדיהם ונכדיהם. הם, מצידם, שיתפו אותה בשמחה ברכילות הטרייה, ועזרם הניח לה לשוטט ולשוחח איתם ככל שחפצה.

באחד הימים שוב שאלה זהורה את עזרם, "איך אוכל לכפוף את הכוכבים לרצוני אם הם לא מקשיבים לי?" 

עזרם נאנח עמוקות וענה, "עוד לא הבנת? הכוכבים אינם מקשיבים לאיש, ואין איש שיוכל לכפוף אותם לרצונו. הם נעים במסילותיהם בשמיים ואין להם כל השפעה על חיי האנשים." היא פערה את פיה מתוך כוונה להמשיך ולשאול, אבל נראה שהוא כבר ידע מה היא עומדת לומר, והמשיך, "האנשים שמגיעים לפה, מחפשים נחמה. הם רוצים לדעת שהכוכבים מקשיבים, שהם יעזרו, וזה מה שאני מספק להם. הם חוזרים מנוחמים יותר, כועסים פחות על הכוכבים. לפעמים זה כל מה שהם צריכים."

זהורה לא ידעה את נפשה מגודל האכזבה. "אז אתה לא עוזר להם בכלל," הטיחה בו. "וכל הלימודים האלה היו לשווא." היא דמיינה את שובה הביתה, חסרת יכולות וחסרת אונים לעזור לבני הכפר, שמצפים ממנה לגדולות ונצורות.

עזרם חייך והמהם. "חזרי הביתה," הוא אמר לה, "ותראי שתוכלי לעזור להם."

לזהורה נותרו שבועות ספורים בביתו של עזרם, ולמרות שחשה מרומה, היא הייתה נחושה להמשיך וללמוד ממנו ככל שהזמן הותיר לה. בלילות הביטה בכוכבים מחלון חדרה, ולחשה לעצמה, "הם מעולם לא שמעו אותי." 

עזרם הציע מספר פעמים שתייעץ היא למבקרים, אבל היא סירבה לשתף פעולה עם מה שכעת נראה לה כשקר. כעת ראתה אותו באור אחר. לא עוד מג רב עוצמה, שהכוכבים נעתרים לכל רצונותיו, אלא אדם מן השורה, שכשרונותיו היחידים הם אישיותו הכובשת ורוחב ידיעותיו.

ביום הולדתה הארבעה עשר חזרה זהורה אל הכפר, ואל הוריה הנרגשים. כשעזבה אותו שנתיים קודם לכן, הגיע ראשה עד לגובה הכתף של אמה. כעת הייתה גבוהה ממנה, אבל הרגישה קטנה מאי-פעם. 

באותו ערב שוב הופיע כוכב התחש בשמי בכפר. כעת, משהכירה את מסלולו, זהורה ידעה שזה בלתי אפשרי. לפי המפות שידעה לשרטט בקפידה, הוא לא צפוי להגיע בארבע השנים הקרובות. גם מהלכו היה מוזר ולא צפוי. נראה היה שהוא משתהה מעל ראשה של זהורה לפני שהוא ממשיך בדרכו בשמיים. 

זהורה נשאה את עיניה בהפתעה. פתאום חשה בעוצמה בחסרונו של עזרם. היא נזקקה לו כדי שיגיד לה שהכוכבים נעים במסילותיהם, אדישים לבני האדם. היא לחשה ללא קול, "הכוכבים אינם מקשיבים לאיש, ואין איש שיוכל לכפוף אותם לרצונו." 

בתגובה, שמעה זהורה קול צלול ומדנדן, מתנגן בתוך ראשה. "ברוכה השבה הביתה."