רק הכוכבים

אלו הן שעות לילה מאוחרות. לילה ללא ירח במדבר לא מוכר. דים זז באי נוחות בגומחתו. הוא ישן אך מחשבותיו צורחות, רצות ומתרוצצות. הסיוטים שלו מלאים בקרובים שלא הספיק להיפרד מהם, התנצלויות שלא הספיק לומר, והיא. כמובן שהיא שם. כלומר כמעט שם. הוא תמיד רק כמעט נוגע בה. כמעט מספיק, כמעט מצליח. לו רק היה מבין בזמן, לו רק היה חכם יותר, טוב יותר, לו רק, לו רק, לו רק…. 

דים פוער את עיניו ומתנשם בכבדות. הם חוזרים כל לילה, חזקים יותר מהלילה הקודם אבל הפעם זה השיא, הפעם הוא לא יכל לסבול את הקולות יותר. הוא חייב לקום.
אלו הן שעות לילה מאוחרות. החושך מחמיא לנצנוץ הכוכבים החיוורים והם מתבוננים כשדים הצנום יוצא מגומחתו, שם את מעילו וברגליים יחפות מתרחק מעט מהמקלט המדברי שבנו הוא וחבורת החברים החדשה שלו. שותפיו לגורל. קווס המכשף החזק, רקס הלוחם עם לב הזהב, סופי הדגולה ורודי הילדון המוצלח. אף אחד מהם לא מדבר על מה שעזב מאחור. כל אחד מהם רחוק מביתו וכל אחד מהם מחפש משהו. אבל מה בעצם? רק הכוכבים יודעים, דים מגחך לעצמו במרירות. "חברים חדשים", הנה לכם אוקסימורון. לכל אחד מהם יש מה להסתיר, כל אחד חשדן לגבי חברו. אנחנו יושבים סביב מדורה אחת, שרים מדברים וצוחקים אבל בזווית העין עדיין מסתתר המבט הזה, הבוחן, החוקר. האם אני באמת יכול לסמוך עליהם? מה הם מסתירים?  מה הם יחשבו עלי אם יגלו? אם ידעו מה אני באמת. מה עשיתי באמת. מה נמנעתי מלעשות… דים נאנח. היצור הקטן מותש. ראשו עדיין מלא במחשבות, צרחות,  לו  רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק לו רק קול נשמע מאחוריו ודים קופץ בבהלה. 

החושך עוטף אותו כשהוא מביט מולו בשתי עיניים צהובות מנצנצות וחתוליות. סופי. הטבאקסי הקטנה שהצטרפה לחבורה ממש זמן קצר לפני שנדדו למדבר. היא הוכיחה את עצמה כיעילה והם כבר הספיקו להציל אחד את השנייה יותר מפעם אחת, ובכל זאת, בינו ובינה תמיד היה מין…מחסום. תמיד בוחנים אחד את השני מרחוק. כמעט ולא מדברים. כמו שני כוכבי לכת שדרכיהם לעולם לא יפגשו. סוקרים זה את זו במבט. העיניים האלה. חוקרות, סקרניות, שופטות? כמה זמן היא עמדה שם? הוא מתכוון לשאול אך משהו עוצר אותו. הוא עומד ומביט בה. היא נמצאת במרחק לא רב ממנו, בחושך הכמעט מוחלט הוא יכול לראות את קווי המתאר של גלימתה ושיערה. העיניים האלה. פתאום בחושך הזה הן ברורות יותר מתמיד. מתבוננות, כן. אבל לא תוקפניות, לא מחטטות או שופטות כמו שחשב. דים מבין מיד. מבטו החכם מבחין בנחיל הזמזומים המוכר והבלתי פוסק שמקיף את ראשה. צרחות, בקשות, התנצלויות שלא נותנות מנוח. בעיניה החדות תמיד הוא מבחין בצל של עייפות. תשישות אפילו. גם היא לא יכלה להקשיב לקולות יותר.

אלו הן שעות לילה מאוחרות. רגליים קטנות מטופפות על גגות העיירה הקטנה. הכוכבים צופים בילדה קטנה עם עיניים צהובות וחיוך זורח מתקדמת במהירות אל עבר ביתה החמים. ידה קטנה ומאוגרפת אוחזת ב… משהו. משהו מרגש. משהו שצריך להראות מיד לאמא. אמא תשמח לראות את זה. השעה מאוחרת ואמא דואגת אבל היא תסלח. היא תסלח כמובן. היא תנזוף ואז תסלח ואז תבריש את שיערה הפרוע ותשמע את סיפורה ותקבל ממנה מתנה ותתרגש. אבל כמובן, כמו בכל חלום, ריח העשן מזכיר שמשהו קודר מתרחש. כמו בכל חלום היא עוצרת על קצה הגג הראשון ברחוב כשבקצה השני, מרחוק, הבית. הבית הקטן מאיר כמו כוכב שנפל. הלהבות טורפות אותו. מעכלות אותו, וצוחקות. הרצפה מתחממת מתחת לרגלה והיא בורחת בורחת בורחת. עוד רגע תתעורר, זה תמיד סוף החלום. אבל לא הפעם. 

היא רצה ורצה ולפתע היא מבינה שלרגליים שלה רצון משלהן. הן רצות למדבר. החול קריר מתחת לרגליה. המרחבים פתוחים והיא ממשיכה לרוץ לרוץ לרוץ פתאום בבת אחת הרגליים עוצרות ממש מול העיניים של… דים? עיניים גדולות ומפוחדות, לא, אחוזות טירוף. אישוניו מוגדלים ופיו זז מה הוא אומר? לא ברור היא מנסה להתרכז "את פחדנית עלובה" "את חלשה פחדנית ומטומטמת" עיניו מתחילות לרצד, זיקי זעם עולים מהן "את נטל עלוב יתומה מטונפת" "תברחי" "רוצי לך מטונפת" "חתיכת פחדנית מטונפת". עיניו של קווס, של דים, של רקס רותחות מכעס. הוא מניף את החרב הבוערת שלו שנראית כמו זרוע שזוהרת בשחור אדום וכתום. הזרוע תופסת בגרונה של סופי. היא נשרפת. *היא* נשרפת. קווס דים הלהבות צוחקות.. צוחקות. 

עיניה הצהובות נפערות באימה כשסופי מתיישבת בחדות במיטתה המאולתרת. מתנשמת בכבדות. מזיעה. חם. היא צריכה לצאת. היא יוצאת מהאוהל ישר אל רוח המדבר. היא חייבת להתרחק. מהם, מהמקום הזה, זו הייתה טעות. המדבר הזה לא בשבילה. הקבוצה הזאת. האנשים האלה. סופי כמעט טובעת במחשבות כשמשהו צד את עינה החדה. דים. לא. היא לא יכולה להסתכל עליו עכשיו. הוא הולך אל עבר האופק. יחף שפוף, ורדוף סיוטים. הוא לא צריך אותה. יש לו מספיק צרות משלו. היא יכולה ללכת. זה לא יעזור. אבל… היא אף פעם לא ראתה אותו ככה. סופי לקחה נשימה עמוקה, ומיהרה קדימה.

שני יצורי לילה קטנים עומדים אחד מול השני. שקט מדברי וקריר מפריד ביניהם. מסביב אין נפש חיה. רק הכוכבים עדים. סופי מרימה את ידה, מכניסה אותה לכיס ומוציאה ממנה דבר מה. דים מאמץ את עיניו ומסתכל על החפץ הקטן שהיא מחזיקה בין ציפורני האגודל והאצבע. כדור צמר ורדרד ועגול, קצת יותר גדול מגלגל עין, רך ועדין, חיוור באור הכוכבים. דים מתמקד בכדור, מעט מופתע. בתנועה אלגנטית סופי מגלגלת אל דים את הכדורון התמים. הכדור מגיע לרגליו ועוצר.
כדורון. כל כך קטן וילדי. מטופש. דים בועט ברכות את הכדור חזרה אל סופי. כדורון מטופש. אך לגופו של דים מתגנב דחף בלתי מוסבר. לחישה נשכחת ממקום יצרי וקדום במעמקי תודעתו.
סופי עוצרת את כדורון הצמר ברגלה ומגלגלת אותו חזרה אל דים. משחק. משחק טיפשי. הם מתמסרים הלוך ושוב בכדור. זה כמעט נחמד. להתמקד בכדורון הצמר החיוור. להשקיט מעט את הדברים שממלאים את ראשו. זה ניסיון נחמד אבל כמובן שזה לא מספיק. רק עוד קצת. רק עוד כמה דקות והוא חוזר לישון. חוזר לסיוטים המתוקים שלו.
לפתע סופי עוצרת את ההתמסרות ומוציאה מכיס אחר בגלימתה כדור צמר נוסף, זהה לראשון. עיניה מצטמצמות, מאתגרות. רק עוד קצת. שני כדורים מאתגרים יותר מכדור אחד. היא מגלגלת את כדורון הצמר אל דים וברגע שהוא מוסר לה אותו בחזרה עוד כדור מהפנט מתגלגל לעברו, הלוך ושוב. דים מגלה שהוא צריך להתרכז עוד יותר בהתמסרות כשהוא חובט בכדור אחד ובאותו רגע צריך למהר ולעצור את הכדור השני, הלוך ושוב, הלוך ושוב. הם מפוקסים לחלוטין בכדורים, הלוך ושוב, כשמוסרים כדור אחד, השני מגיע מיד אחריו. הכדורים מתגלגלים בין האחד לשני, הלוך ושוב, יותר ויותר מהר. קצב המשחק עולה ואיתו גם הדופק. הכדורים מסתחררים מתגלגלים ותוססים, מהפנטים בדממתם. סופי כמעט רוקדת.  כורעת על הרצפה, מותחת זרועות וקצות אצבעות כדי לתפוס את הכדורים הרחוקים, כל שריר בגופה מתארך, תנועותיה חינניות וארוכות. גם דים לא מוותר. הוא קופץ מפזז ומתנשף, מהיר יותר מכפי שהוא נראה, מנתר על כל כדור, חובט, מוסר, כמו טניסאי מקצועי. רגליו הקצרות נעות במהירות שיא לאורך המסלול שאלתרו שני יצורי הלילה הקטנים. הלוך ושוב, כדורוני הצמר מתגלגלים להם הלוך ושוב, למסור אחד ומייד לרוץ ולתפוס את האחר לפני שיצא מטווח תנועה ויעלם בדממת המדבר. הם מתנשמים. חיוך מתגנב לפניו של דים ועיניו מתרוצצות מכדור אחד, לשני, לעיניה של סופי ושוב לכדור הראשון הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושיט! כדור חמק מבין רגליו של דים. הוא מסתובב ורץ אחריו, הכדור מתגלגל בקו ישר אך דים הזריז קופץ, משתטח על הרצפה, מותח את זרועו וברגע האחרון מספיק לתפוס אותו שנייה לפני שיוצא מטווח ראיה. נשימה. דים קם מחויך, ומסתובב לגלות את נוף המדבר בלילה. דומם. חשוך. ריק. 
היא נעלמה כלא הייתה. ואיתה, כדורון צמר אחד. השני נמצא בידו של גאאל, ההוכחה היחידה שמה שחווה לא היה הזיה מוזרה, או חלום. חלום…
הוא מסתכל על הכדור הקטן והצמרירי שבידו. ורדרד, רך וחיוור. הוא מתנשם. מובך מאוד אבל מחייך, ועייף. עפעפיו מתחילים להרגיש כבדים וגופו מסמן לו שזה הזמן. דים שם את כדורון הצמר בכיס למשמר. הוא חוזר, פושט את מעילו, מתחפר בגומחתו ועוצם את עיניו. חלומותיו מלאים כדורוני צמר ורדרדים ורכים, מתגלגלים להם, הלוך ושוב, הלוך ושוב, הלוך, ושוב….

השמש עולה ואיתה קולות ההתעוררות הרכים של החבורה. דים יוצא זועף ומטושטש מגומחתו, שם את מעילו וכובעו רחב השוליים ומצטרף לחבורה העליזה. רקס המגודל והמחוספס כבר הספיק לצוד מזון לארוחת הבוקר והוא מראה לרודי איך פושטים את עור החיה כדי שתבושל כהלכה. רודי הילדון מחזיק בסכין ביד לא מיומנת, לשונו משתרבבת בריכוז כשהוא מנסה ככל יכולתו להשאיר מספיק בשר על הגופה המסכנה. רקס צוחק ופורע את שיערו. עיניו רכות ומגעו עדין. 

 דים מסתכל על המחזה המשעשע כשלידו מתיישב קווס. "בוקר" הוא אומר ומושיט לגאאל כוס מעלה אדים. "אלה עלי התה האחרונים, קח אותם. אני בלאו הכי לא כל כך אוהב תה" שקרן, דים חשב לעצמו כשהניד את ראשו בהוקרת תודה ולגם מהמשקה החם. "ולא תאמין מה מצאנו באחד התיקים!" אמר קווס והראה לדים חבילה קטנה עטופה נייר. כדור אור של אושר מילא את חזו של דים למראה שלושה תמרים שמנמנים מתוקים ומבורכים שהיו בה. "אל תודה לי" מילמל קווס ועקב במבטו אחר סופי, שהועילה בטובה והצטרפה לחבורה בשיער סתור ובפיהוק רועש. "בוקר" אמרה בחצי חיוך ועיניים צהובות ומנומנמות. "זה התה האחרון?" לפני שהספיק לענות, חטפה סופי את הכוס החמימה מידיו של דים, עצמה את עיניה, לגמה לגימה ארוכה ומתרפקת והחזירה את הכוס חזרה עם מחצית ממה שהיה בה מלכתחילה. דים חייך. הוא הסתכל עליה מתקרבת לרקס ורודי העסוקים במלאכה, גוערת ברודי על בזבוז בשר מיותר. צוחקת צחוק גדול. רודי מסמיק. רקס מחייך. קווס המהורהר. דים שולח יד אל כיסו ומלטף כדורון צמר קטן. האנשים האלה. החברים החדשים האלה. שותפים לגורל. מנצנצים כל אחד בזוהר המיוחד שלו, ואת סיפורם, רק הכוכבים יודעים.