ציידים
בלילה קייצי, בפינה לא מעניינת באזורים הכפריים של הונגריה, בקצה שדה חיטה אקראי, בצומת של דרך העפר המקיפה את השדה עם אחת מדרכי העפר הרבות שחוצות אותו, דמות בבגדים שחורים הוציאה תיבה גדולה מתא המטען של אוטו ישן והניחה אותה בכבדות בפינת הצומת. לא התיבה ולא הדמות נראו יוצאות דופן, מלבד העובדה שהיו באותה צומת באותו הלילה.
הדמות הייתה גבר צעיר. הוא לבש ג'ינס כהה וחולצה ארוכה. הוא נראה כמו כל גבר צעיר אחר. התיבה עצמה הייתה אפילו פחות ייחודית מהגבר. אין הרבה גברים מיוחדים בעולם, אבל תיבות מיוחדות הן דבר נפוץ. חלקן, כמו תיבת האוצר של שחור הזקן, מיוחדות בגלל הסיפור שלהן. אחרות, כמו ארון הברית, מיוחדות בגלל התכולה שלהן. עם זאת, רוב המדענים שחוקרים תיבות – קבוצה הכוללת תשעה אנשים ברחבי העולם המתקשרים זה עם זה בעיקר בפורומים ב-Reddit – מסכימים שהדבר שהופך תיבה לייחודית הוא לא הדבר שמייחד אותה, אלא שהיא מקרינה תחושה של ייחודיות. תיבות ייחודיות צריכות להיות מעוטרות בציורים של סצנה מיתולוגית או להיות מכוסות חתכים וחריכות מתלאות הזמן שעבר עליהן. במילים אחרות, כשאדם מסתכל על תיבה ייחודית, הוא צריך לדעת את זה.
לכן, יגידו אותם מדענים, התיבה הזאת הייתה חסרת ייחוד לחלוטין. אותם מדענים אפילו יעלו את הטענה – ואז יסכימו עליה פה אחד בסימוני "upvote" – שלא מגיע לה התואר "תיבה". זאת בגלל שהיא הייתה, בעצם, ארגז פלסטיק מהסוג שנועד להובלת סחורה ברשתות סופרמרקט, עם כיסוי בד שנועד לשמור על אשלייה של הפרדה בין התוכן שלה לעולם החיצון.
אבל בעיניו של אותו הגבר, היא הייתה תיבה לא פחות מאם היתה עשויה מעץ אלון עתיק ומעוטרת בשנהב. לא רק בגלל ש-כמו רוב האנשים בעולם- הוא מעולם לא שמע על אותם מדעני תיבות, וגם אם היה שומע עליהם כנראה שדעתם לא היתה משנה לו, אלא גם בגלל שלפי המסורת כל צייד חייב לשמור את הציוד שלו בתיבה. למרות ביזתו למסורות שכאלו, הוא הבין את החשיבות בעבודה המסודרת שמגיעה מהן. מאחר שהתיבה הקודמת שלו נלקחה ממנו, ומאחר שהוא עדיין היה צייד, ארגז הפלסטיק עם כיסוי הבד היה מבחינתו תיבה לכל דבר ועניין.
ולעזאזל עם זה, הוא היה צייד. למי אכפת מה אומרת מועצה כזאת או אחרת? הוא היה צייד, והלילה הוא ילכוד משהו שכמותו לא נראה שנים.
הבעיה בטענה הזאת היתה שכל הציוד שלו נלקח עם התיבה הקודמת. כלומר, הוא צריך לבצע לא מעט אילתורים בשביל לצוד. את הרונות העתיקות, אותן אמורים לצייר במעגלים סביב מרכז המלכודת בעזרת חול געשי, הוא צייר במקום זאת בעזרת אבני סקוריה שקנה במשתלה בקצה הכפר שבו הוא נמצא כרגע. במקום להשתמש באצטרובל נירוסטה בשביל למצוא את הזווית הנכונה של הכוכבים, הוא השתמש באפליקציית מפת כוכבים בעלת דיוק מפוקפק. את יתדות הגיר שאמורות להיות עשויות משלדי אלמוגים הוא הכין במקום זאת מגירים צבעוניים. לבסוף, הוא לא יכל להשיג את הכימיקלים הנכונים בשביל לצבוע את האש בגוון הנכון של ירוק – גוון מספר #4F7942 – אבל אלו שהוא מצא בערכת כימיה לילדים אמורים לייצר צבע קרוב מספיק.
הוא הדליק את האש במרכז המעגל, שפך פנימה את הכימיקלים – שהביאו אותה לגוון #4F7A42, אכן קרוב מספיק – והניח מעליה את החלק האחרון של המלכודת: מיכל הזכוכית עם מכסה הנחושת שהיה, בעצם, צנצנת מלפפונים חמוצים.
הוא הסתכל בשעון שלו. השעה היתה 22:12. נשארו לו חמש דקות. הוא החליט להשתמש בזמן הזה בשביל לסדר את הרונות יותר טוב ולוודא שהוא לא עשה טעויות. הוא בחן אותן אחת אחת, משווה אותן לספר הכבד שבידו. הוא הגיע לאמצע המעגל כשנשמע קול מוכר מכיוון האוטו.
"מעניין." אמר הקול. "במה התכוונת להשתמש במקום תיבת נגינה?"
הגבר עצר את העבודה והסתכל לכיוון האוטו. בניגוד לגבר או לתיבה, האישה שיצאה מבין הצללים נראתה מאוד ייחודית. היא לבשה בגד ארוך, משהו שיכל להיות שמלה או גלימה, תלוי בזווית ממנה מסתכלים. הבגד היה שחור, אבל גוונים של סגול, כחול ותכלת השתקפו ממנו בכל מקום שפגע בו האור. היא החזיקה את עצמה בעמידה זקופה שאמרה שהיא שולטת במצב. כאילו בהינף יד היא יכולה לכבות את הכוכבים עצמם. עובדה שהייתה נכונה, לפחות באופן חלקי.
הגבר ראה מי זו, גלגל עיניים, והמשיך לעבוד.
"כמה זמן את פה?" הוא שאל אותה מעבר לכתף שלו. הוא לא שאל איך היא הגיעה לכאן. הליכת צללים היא יכולת שיש לרוב הציידים המנוסים. העובדה שהוא עדיין לא הצליח לעשות את זה בעצמו תיסכלה אותו לא מעט.
"רק כמה דקות. זה מאוד מרשים לראות מה אתה יכול לעשות כשאין לך משאבים."
"לא מרשים מספיק בשביל שתיתנו לי להראות לכם מה אני יכול לעשות כשיש לי משאבים."
"אולי מרשים מספיק בשביל שלא ניתן לך."
הגבר לא ענה. הוא מצא בינתיים טעות באחת הרונות שלו, והיה צריך לעשות זרוע שלמה של הספירלה הצפונית מחדש. לא היה לו זמן לזה.
"יש לך טעות גם במערכת הדרום מזרחית שלך." היא אמרה לו. הטון שלה, באופן כלשהו, היה בו זמנית קשה ורך. שילוב של שף שנוזף באחד הטבחים על ששרף את המטבח וגננת המסבירה לאחד הילדים שזאת בעצם טעות לאכול את הנזלת של עצמו.
"ונשארו לך רק-" היא הסתכלה בשעון שעל היד שלה "-שתי דקות. אני לא בטוחה שתספיק."
"אני אספיק אם תפסיקי להסיח את דעתי."
האישה לא ענתה.
הגבר סיים לסדר את הרונה הצפונית ועבר למערכת הדרום מזרחית. הטעות שהיא הזכירה היתה ברורה עכשיו. הוא ניגש לתקן אותה, מזיז אבן אבן.
"למה את כאן?" הוא שאל אותה. "את לא פה בשביל לעצור אותי, אחרת היית עושה את זה כבר. או לפחות לא היית אומרת לי על הטעות שלי."
"האם לא יכול להיות שיש לך עוד טעויות שלא אמרתי לך עליהן?"
"יכול להיות, אבל זה לא נשמע כמוך. אם היית רוצה לעצור אותי, כבר היית עושה את זה. גוררת אותי לכלא על ציד ללא אישור או משהו."
"זה מה שהחוק אומר שאני צריכה לעשות."
"אבל את לא עושה את זה. זה אומר שיש שלוש אפשרויות. או שאת לא חושבת שזה יעבוד. או שאת לא חושבת שזה מסוכן. או – " הוא עצר את העבודה בשביל להסתכל עליה. הוא רצה לראות את הפנים שלה כשהוא אמר את זה. באור החלש של אש הירוקה היה קשה לראות את ההבעה שלה, אבל בבירור הופיע על שפתיה חיוך קטן כשהוא אמר "- או שאת סקרנית בדיוק כמוני לראות מה יקרה."
הוא חייך כשהוא ראה את החיוך שלה וחזר לסדר את הרונות. מבט מהיר בשעון הראה לו שנשארו פחות משלושים שניות.
"אתה באמת חושב שאתה הראשון שחשב שהאקדמיה תקועה בעבר? בלי ניסויים חדשים כבר כמעט יותר ממאתיים שנה?"
"אז למה אני היחיד שמנסה לעשות משהו?"
"אנחנו עושים דברים, אבל אנחנו עושים אותם נכון. יש שיטות, פרוצדורות. אתה יודע למה אין ניסויים חדשים. אתה יודע כמה זה מסוכן."
"אז בגלל זה את כאן? לוודא שאני עושה את זה 'נכון'?"
"כן. וגם," היא הוסיפה עם אותו חיוך, "אני באמת סקרנית לראות מה אתה יכול לעשות. יש לך חמש שניות ואני עדיין לא יודעת – מה אתה מתכוון לעשות במקום תיבת נגינה?"
הגבר לא ענה. הוא פשוט לחץ על כפתור בטלפון שלו ומוזיקה התחילה לבקוע מהרמקולים שבאוטו. האישה בקושי הצליחה להחזיק את עצמה מלצחוק לנוכח פשטות הפתרון. באמת הגיע למועצה שלהם, אחרי שהם הצביעו לסלק מהאקדמיה בן אדם עם כזה חיבור לקרקע, שהוא יעשה ניסויים חדשניים וישאיר אותם מאחור.
היא הסתכלה על השעון שלה והגבר הסתכל על שלו.
שלוש שניות. שתיים. אחת.
רצועת האור של הכוכב הנופל SA-3025 (האקדמיה גם נהייתה ממש גרועה בשמות) עברה בשמיים בדיוק בזווית הצפויה. היא הופיעה בין הכוכבים של מערכת עקרב, טסה במהירות לכיוון צפון ונעלמה כלא הייתה, לא רחוק מהמקום בו התמקמה הלילה ונוס.
שניה לאחר מכן השמיים חזרו למצבם הרגיל. כל הכוכבים היו תלויים ללא שינוי. הצנצנת נשארה ריקה.
"טוב." אמרה האישה בנימה של סיום. "זה היה ניסוי מעניין. האמת, אין לדעת למה זה לא עבד. היו פה כל כך הרבה אילתורים, זה יכל להיות כל אחד מהם. אני רוצה שתדע שלדעתי, עשית הכל נכון."
"אני יודע…" הגבר נשמע המום. "זה היה אמור לעבוד… למה זה לא עבד?"
האישה הייתה בשקט לשניה. "כמו שאמרתי, אי אפשר לדעת. אולי החצץ הזה לא מדויק מספיק."
"זה סקוריה."
"לא חשוב. אולי יש בו חורים שאין בחול. אולי הגירים האלו לא גבוהים מספיק או האש לא ירוקה בדיוק."
"אבל זה הכל בתחום השגיאה! אני עקבתי אחרי ההוראות במהדורה הכי מעודכנת של 'מתכונים'! עשיתי את המדידות, זה אמור היה לעבוד."
"תראה, אוריו-"
"אל תקראי לי ככה. אני כבר לא חלק מהאקדמיה."
"זה לא משנה. אתה תפסיק לקרוא לי בשם שלי?"
"מה? צפון? זה לא השם שלך. אולי אני אתחיל לקרוא לך מריה. זה השם האמיתי שלך, נכון?"
"אתה תפסיק עכשיו."
"ואם את רוצה את יכולה לקרוא לי עמית. זה השם שלי."
"זה לא משנה אם אתה חלק רשמי באקדמיה או לא. אם אתה מתנהג כמו צייד, אתה תעקוב אחרי חוקי הבטיחות. השמות האלו עוזרים לנו להישאר אנונימיים מפני אלו שרוצים להשתמש בכוח של הכוכבים לעצמם. באמת היית רוצה שאנשים יגיעו באמצע הלילה ויחטפו את עמית רמוני מהבית שלו בנתניה בשביל שיתפוס להם כוכב? אתה באמת צריך להיות יותר-"
האישה שנולדה עם השם מריה וקוראת לעצמה צפון הפסיקה את המשפט באמצע והסתכלה על האש. היא לא שמה לב לזה עד עכשיו, אבל האש בבירור נהייתה חזקה יותר.
האיש שקורא לעצמו עמית הסתכל לאותו כיוון.
"יכול להיות ששמת יותר מדי דלק?" היא שאלה.
"שמתי בדיוק שלוש מאות ושניים מיליליטרים. פלוס מינוס חצי מיליליטר."
היא הנהנה. זה בהחלט בטווח הנכון. האש נהייתה יותר ויותר חזקה. זה לא אמור לקרות.
"תתרחק."
עמית הקשיב לה. הוא הספיק לקחת שני צעדים מחוץ למעגל הרונות כשהלהבה התפרצה, ונראה שזה הספיק בדיוק בשביל לא להיפגע מהחום. האור היה הרבה יותר חזק משהוא היה אמור להיות, הרבה יותר חזק מהאור מכל לכידה שמישהו מהם אי פעם ראה.
הלהבה נכבתה באותה מהירות שבה היא הופיעה, והשאירה אחריה צנצנת מלאה באור כוכבים כסוף. האור היה כל כך חזק שהיה קשה להסתכל ישירות עליו, אבל מי שהיה עושה את זה – לדוגמה בעזרת מצלמה או דרך שישה זוגות משקפי שמש – היה רואה שיש לו גוון קצת יותר זהוב משיש לכוכבים רגילים.
וזה בדיוק מה ששני האנשים שעמדו ליד הצנצנת עשו. עמית הרכיב על עצמו שישה זוגות משקפי שמש בעוד צפון השתמשה בפילטר מכהה של עדשת מצלמה, ושניהם הסתכלו על הצנצנת ועל האור הפועם ממנה.
"זה הוא? תפסתי אותו?" שאל עמית.
"אני לא חושבת." אמרה צפון. "הדבר הזה הרבה יותר חזק."
"הרעיון היה לתפוס כוכב חזק."
"עדיין. זה הרבה יותר חזק מכל כוכב שביט. ואתה רואה שהוא קצת זהוב?"
מבט של פאניקה הופיע על פניה של צפון. היא הוציאה בד עבה מקפלי הבגד שלה, כיסתה את הצנצנת, והסתכלה בשמי הלילה.
"אוי לא." היא אמרה. "זה ממש, ממש גרוע."
"מה קרה?" עמית שאל, ואז הסתכל בעצמו. לקח לו שניה להבין. הפנים שלו הלבינו.
"זה לא הגיוני." הוא אמר. "אין סיכוי."
"מה אתה אומר?! אין סיכוי?! אז תצביע לי! בבקשה! אני אשמח את תוכל להראות לי איפה, בשמי הלילה, נמצאת ונוס?!"
ואז האדמה התחילה לרעוד.
פחות משעה לאחר מכן, הדבר היחיד שנשאר בשדה מהתקרית היו כמה סדקים באדמה ומעגל של תבואה שרופה שיגרום לאיכר להתחיל לראות באובססיביות סרטים תיעודיים על חוצנים ולישון עם אקדח ליד המיטה. התיבה והרכב שהיא הייתה בו היו בסמטה בצד הצפוני של פריז, אחרי שהועברו לשם בהליכת צללים. הגבר הצעיר והאישה בגלימה השחורה היו במעבדה הנמצאת במרתף בבניין הצמוד לאותה סמטה, עם הצנצנת ממנה בוקע האור הכסוף-זהוב של אחד מכוכבי הלכת מונחת בתוך כלוב מתכת על השולחן.
צפון פסעה הלוך וחזור לאורך החדר בניסיון לחשוב. עמית ישב מול השולחן כשחמישה ספרים על מכניקות ציד פתוחים לפניו והוא כותב במהירות במחברת.
"אני חושב שהבנתי מה קרה." הוא אמר אחרי זמן מה.
צפון נעצרה והסתכלה עליו.
"אני חושב שהמלכודת שלי היתה חזקה מדי בשתי רמות אנרגיה."
"אבל זה מה שאמורים לעשות." היא אמרה בעייפות. "זה נותן לך טווח שגיאה למקרה שהכוכב יותר חזק משציפית."
"אולי זה בעייתי בכוכבים גדולים. יש פה משוואה שלא נמצאת ב'מתכונים'. היא כוללת גם תעדוף לפי תנע זוויתי ולא רק לפי מהירות ומרחק. אני חושב שאם עוברים את רמת האנרגיה השביעית, כוכבי לכת לוקחים עדיפות על כוכבים נופלים."
"איזה רמת אנרגיה הניסוי שלך דרש?"
"הוא דרש שש. עשיתי שמונה."
"הבנתי." היא אמרה, וחזרה להליכה המתוחה שלה.
"זה לא באמת משנה למה זה קרה." היא אמרה אחרי דקה. "השאלה האמיתית היא איך מחזירים אותה חזרה למקום שלה."
"רגע, רגע." הוא אמר, מניח את המחברת על השולחן וסוגר את הספרים. "את רוצה פשוט להחזיר אותה? בלי לנסות לעשות איתה כלום קודם?"
היא נעצרה שוב והסתכלה עליו בהלם.
"תחשבי על זה," הוא אמר, "זה אחד הכוכבים הכי חזקים בשמיים."
"אנחנו לא מפרקים אותה."
הוא גלגל עיניים. ברור שזה מה שמישהי מהאקדמיה תחשוב שהוא רוצה לעשות.
"לא התכוונתי לפרק אותה."
"אז מה? אתה רוצה לשמור אותה כמקור אנרגיה? אולי כמנורת שולחן? אולי פשוט נמכור אותה לאלכימאי המרבה במחיר?"
"האמת חשבתי לנסות לתקשר איתה קצת, לעשות כמה מדידות, ואז להחזיר אותה חזרה."
צפון התקרבה אליו ומבט מסוכן על פניה.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב," היא אמרה, "אני באמת תומכת בניסויים ורוצה שהאקדמיה תתחדש, ואני בעד קדמה וכל זה. אבל. יש סיבה שכוכבי לכת לא מופיעים בספרים שלנו. הם הרבה יותר מדי חזקים בשביל להביא אותם לכדור הארץ. יש לנו מזל שהיה לי כלוב פאראדי גדול מספיק ושהספקנו להביא אותה לכאן לפני שקרה עוד אסון. כל רגע שהיא כאן יש סכנה שהכלוב לא יעמוד בלחץ שלה, וכנראה החצי הזה של השמיים יישבר איתו. היא שייכת לשמיים, ולשם היא חוזרת. הלילה."
"הלילה?"
"הלילה."
עמית הנהנן.
"איך?" הוא שאל.
צפון התחילה לענות אבל עצרה את עצמה. להוריד כוכב מהשמיים זה דבר אחד. להחזיר אותו לשם זה דבר אחר. מה אם מחזירים אותו במקום הלא נכון? היה פעם ניסיון דומה להחזיר כוכב למקום שלו, לפני מאתיים שנים באינדונזיה. פספוס של שתי מעלות גרם להר הגעש טמבורה להתפרץ. התוצאה הייתה שנה שבה לא ראו לא שמש או כוכבים בכל כדור הארץ. וזה היה כוכב שביט.
"טוב." אמר עמית. "אז עד שתביני איך מחזירים אותה למקום שלה, אני אשאל אותה כמה שאלות."
"ממש לא."
"זה לא כאילו יש לך משהו יותר טוב לעשות איתה. ומה אם היא יודעת איך לחזור בעצמה?"
צפון חשבה על זה לשניה.
"בסדר." היא אמרה לבסוף. "אבל אני הולכת לפקח עליך."
ההבדל היחיד בין כלוב הפאראדי שנועד למדידות לכלוב הרגיל היה חור קטן בצד, שכרגע היה מכוסה בפקק נחושת. החור נועד בשביל הגשוש, משפך עשוי אבץ שקצהו הצר מתאים נכנס לחור. כשמחברים את הגשוש לכלוב ניתן לשמוע מסרים מהכוכב בתור אדוות מוזיקליות שנישאות ברוח.
צפון הוציאה את הגשוש שלה אבל עמית עצר אותה.
"יש לי שיטה שלדעתי יכולה להיות טובה יותר." הוא אמר. הוא הוציא מהתיק שלו מחשב נייד.
"אממ… למה אתה מתכוון?"
עמית לא ענה. הוא הוציא מהתיק שלו כבל USB שבקצהו השני יש חיבור אבץ זהה לאחד שיש בקצה הגשוש, חיבר את ה-USB למחשב והציע לה את הקצה.
"אתה מתכוון לחבר את הכוכב לאינטרנט?"
"לא, אין לי אינטרנט פה. אני מתכוון להשתמש בתוכנה שעושה פירוק פורייה בשביל לנתח את המוזיקה שלה, וככה לפרש את התשובות באופן מדויק יותר."
"ואיך אתה יודע שזה עובד?"
"אני…" עמית היסס, גירד בעורף שלו והראה עניין יוצא דופן בדפוסי העץ על השולחן. "עשיתי כמה ניסויים על כוכבים בזמן שהתנדבתי בספרייה."
"מה?!"
"בסך הכל רציתי לדעת אם אני יכול לזהות את הדפוסים שלהם בעזרת מתמטיקה! וזה עבד! עכשיו אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות הזאת באופן הכי טוב שאפשר."
"אוף, עמית, ברור שאנחנו יכולים למצוא את הדפוסים שלהם בעזרת מתמטיקה! זאת לא תגלית גדולה, זה ידוע כבר שנים. אבל מכאן ועד לחבר כוכב למחשב שלך…"
"יש סיבה לא לנסות?"
היא התאמצה לכמה שניות אבל לא הצליחה לחשוב על אף סיבה.
"אני מניחה שלא."
עמית הכניס את הגשוש המחובר ל-USB לתוך החור בכלוב המדידות. המחשב הבהב לשנייה, העלה קצת עשן, ונכבה.
"הא." אמר עמית. "אני מניח שהייתי צריך לראות את זה מגיע."
"מה המתח שחשבת שיעבור?"
"חיבור USB מתאים לחמש וולט. יש לי מפיל מתח מאלפיים."
"הבנתי. אז," היא עברה לקול המורה שלה, "את יודע מה עשית לא נכון?"
"הייתי צריך לשים מפיל מתח חזק יותר." הקול שלו היה קול של ילד ששומע בפעם האלף את ההורים שלו נוזפים בו שיצא החוצה כשקר בלי סוודר – יודע שהוא טועה אבל לא אוהב שמזכירים לו את זה.
"נכון. אתה יודע של כמה?"
"לא. הייתי צריך למדוד קודם את המתח של הכוכב."
"נכון." אמרה צפון בעודה מוציאה מד מתח מהמגירה שלידה. היא חיברה אותו לחור המדידה.
הוא נשרף גם כן.
היא נאנחה והלכה למגירה בצידו השני של החדר. היא הוציאה ממנה מד מתח עם עמידות הרבה יותר גבוהה וחיברה אותו לכלוב. הוא לא נשרף. הכיתוב שהופיע עליו היה 22,342,130 וולט.
"אז נראה שהייתי צריך מפיל מתח של 22,342,125 וולט." אמר עמית.
"כך נראה. יש לך אחד כזה?"
"אני לא חושב שזה משהו שאפשר לקנות או לייצר."
"אפשר, אבל צריכים את החומרים הנכונים."
עמית הנהן, עדיין בוהה במד המתח.
"נשתמש בגשוש האנלוגי?" שאלה צפון.
עמית ניער את עצמו והנהן שוב.
צפון ניתקה את מד המתח והכניסה את הגשוש האנלוגי לתוך החור בכלוב המדידות.
פרוטוקול תקשורת #422125
מושא: כוכב הלכת ונוס
קלט: פתיחת קו תקשורת
פלט: סקרנות
קלט: חבר או אויב?
פלט: לא
קלט: חסר אנרגיה או עודף אנרגיה?
פלט: כן
קלט: מה רוצה?
פלט: לרצות?
קלט: מנסה לזוז?
פלט: כבר זז
קלט: יודע איפה אתה?
פלט: על כדור הארץ
קלט: רוצה לצאת מכדור הארץ?
פלט: לא "ב" כדור הארץ. "על" כדור הארץ.
קלט: רוצה להפסיק להיות על כדור הארץ?
פלט: לא
קלט: זה מסוכן
פלט: לא
קלט: צריך להיות בשמיים
פלט: כבר בשמיים
קלט: על כדור הארץ
פלט: כדור הארץ בשמיים
עמית כתב את התגובה למסר האחרון שלהם לכוכב. התגובות של ונוס היו מרתקות. יש לה תפיסה כל כך שונה של המציאות. האם באמת לא מסוכן לה להיות פה? אולי בעצם זה מסוכן רק לבני אדם, והיא לא שמה לב לזה?
הוא לא הספיק לשאול את השאלה הזאת. זאת בגלל שבזמן שהוא כתב את התגובה האחרונה בפרוטוקול, הדלת נפתחה ונכנסו לחדר שלושה אנשים בגלימות זהות לזו של צפון.
ארבעת חברי המל"צ – המועצה ללימודי צייד – אמורים להיבחר לפי ותק. עם זאת, אחד החוקים של המועצה היא שעליה להכיל מומחים בכל תשעת תחומי הידע של הצייד. התוצאה המתמטית היא שחבר מועצה ממוצע צריך להיות מומחה בשניים ורבע נושאים. לכן לפעמים ייבחר צייד להיות חבר מועצה למרות שיש לו גם פחות ותק וגם פחות ידע מלציידים אחרים, בגלל שהוא בחר ללמוד נושאים רבים ברמה שטחית, במקום ללמוד נושא מסוים לעומק. ציידים שלא רצו להסתבך בפוליטיקה ובבירוקרטיה של תפקיד זה התמקדו באופן מכוון בנושא אחד שהם אהבו ונמנעו מלשמוע אפילו אנקדוטות על נושאים אחרים, שמא יעלו על הרדאר של שאר הציידים כחברי מועצה פוטנציאלים.
מתוך ארבעת חברי המועצה הנוכחיים, שניים מהם – מריה, המחזיקה בתפקיד צפון, ומינג, המחזיק בתפקיד מערב – רצו בתפקיד הזה. סנימה, המחזיקה בתפקיד מזרח, קיבלה את התפקיד רק לפני שנתיים, ובאפתיות מוחלטת.
ריקרדו, המחזיק בתפקיד דרום, התנגד נחרצות לבחירה בו. לרוע המזל, לא היה לו מה לעשות. הוא נבחר, ולכן היה חייב לעשות את התפקיד. הוא החליט, על כן, לא לעשות שום דבר שהוא לא היה חייב לעשות. מסתבר, הוא גילה הלילה, שחובות התפקיד כוללות להתעורר באמצע הלילה מדפיקות חזקות בדלת שלו המלוות בצעקות של מערב על העלמות של אחד מכוכבי הלכת, לחפש בכל רחבי האקדמיה את חברת מועצה שנעלמה גם היא, ולבסוף למצוא אותה במעבדה פרטית סודית עם חוקר שסולק מהאקדמיה וכוכב הלכת האבוד מונח בכלוב מחקר על השולחן שלה.
פרואקטיביות עדיין לא הייתה חלק מדרישות התפקיד. לכן, למרות שהוא לא היה מרוצה מהמצב אליו נכנס, הוא החליט לא עשה כלום בנושא.
"צפון," אמר מערב, כעס מאופק בקולו, "מה קורה כאן?"
"אוריון הוריד בטעות את ונוס מהשמיים. אנחנו מנסים להחזיר אותה."
"לא קוראים לי ככה." אמר עמית. לא נראה שמישהו מקשיב לו.
"תני לי להבין," אמר מערב, "הוא הוריד אותה – בטעות?"
"הוא ניסה להוריד את SA-3025 אבל כיוון את המלכודת להיות ברמת אנרגיה שמונה ו-"
"ברור שזה מה שהוא עשה! ואת עזרת לו? למה לא עצרת אותו?"
צפון שתקה.
מערב נאנח.
"תראו," אמרה צפון לאחר שתיקה קצרה, "תנו לי שמונה שעות ואני אסדר את זה. אני אחזיר אותה למקום."
"אני לא חושב." אמר מערב בקול קשוח. "את בגדת בתפקיד שלך. את תוותרי על התואר שלך ותעבירי את המקל לבא אחרייך."
"מה?!" היא אמרה. גם מזרח ואפילו דרום הסתכלו עליו במבטים מופתעים. היא ידעה שמערב רוצה להיפטר ממנה כבר הרבה זמן, בעיקר בגלל הניסיונות שלה להניע את האקדמיה להשתנות, אבל זה לא נשמע לה כמו תירוץ מספיק.
"תראי," הוא אמר, "להשתתף בפעילות צייד בלתי חוקית זה דבר אחד – "
"אוי נו באמת! שנינו יודעים שזה לא-"
"אבל הצייד הבלתי חוקי שלך הסתיים בכוכב לכת על כדור הארץ?"
צפון השתתקה. זה אולי היה תירוץ מספיק.
"את בכלל חשבת על מה שעשית?"
היא לא ענתה. האם… האם מערב צודק? יכול להיות שהיא הייתה צריכה לעצור את כל זה ועכשיו מאוחר מדי?
"אפילו את צריכה להודות שזה לא ראוי, לא אחראי, ואפילו מסוכן, להשאיר אותך בתפקיד."
צפון הסתכלה על הרצפה, מנסה – בלי הרבה הצלחה – לשמור את הכעס והבושה מלעלות פניה.
"מזרח?" אמר מערב.
מזרח התקדמה שני צעדים לכיוון הכלוב שעל השולחן.
עמית נעמד.
"ילד," אמר מערב, "אני במקומך הייתי יושב עכשיו."
"אני כבר לא עובד בשבילך, זוכר?"
התנועה של מזרח היתה כל כך מהירה שהיה קשה לראות אותה גם בצהרי יום שמשי. עמית הספיק להרגיש את החום המוכר של מתכת מלאה באור כוכבים מתקרב לחזה שלו לפני שהוא עף לצד השני של החדר, התנגש בארון ספרים ונחת על הרצפה בבלאגן של דפים ישנים ואבק.
מזרח לקחה את הכלוב.
צפון לא זזה.
"אני אתן לך יום לפני שאני שולח את הזימון למשפט הרשמי שלך." אמר מערב והשלושה פנו לצאת מהחדר.
"מה אתם מתכוונים לעשות איתה?" צעק עמית מהפינה שלו מתחת לספרים.
"עם כוכב כזה חזק?" אמר מערב, " אנחנו נפרק אותה כמובן. מסוכן לתת לה להתקיים על כדור הארץ. בנוסף -" החיוך שלו נהיה כל כך גדול שראו את החורים בשיניים האחוריות שלו "- החלקים שלה יממנו מכון חדש לחקר כוכבי לכת. אתה יודע, כדי לוודא שדברים כאלו לא יקרו שוב."
האישה שבקרוב לא תוכל לקרוא לעצמה צפון בהתה באש וניסתה לזהות את הרגע המדויק בו היא התחילה להיכשל. היו הרבה רגעים אפשריים. היה את הרגע שבו היא בחרה בהתמחות הלא נכונה. או אולי הרגע שבו היא בחרה בבן הזוג הלא נכון. אולי בעצם הכל התחיל לפני שלושים שנה, כשהיא בחרה בקריירה הלא נכונה. כל הרגעים האלו היו אופציות טובות לתואר "הרגע שבו חייה התחילו להתדרדר", אבל ברור היה שהרגע אליו הם התדרדרו היה הרגע הנוכחי.
בעוד יום היא תקבל את הזימון למשפט שלה. בעוד יומיים שלושה מתוך ארבעה חברי מועצה יצביעו לסלק אותה מתפקידה בבושת פנים. היא תהיה חברת המועצה השניה בהיסטוריה שזה קרה לה. בפעם הראשונה זה היה בגלל רצח חבר מועצה. צפון שקלה את הרעיון לשנייה לפני שהחליטה שאין מה להתאמץ. בכל מקרה, הפשע של צפון היה הרבה יותר גרוע. רצח כוכב לכת.
היא הביטה באש בעודה חושבת על ההשלכות של המעשה הזה. היא היתה מודעת, בקצה מחשבתה, לעמית שצעד לאורך הקירות של החדר, אוסף ספרים וציוד מהמדפים ומניח אותם בתוך ארגז פלסטיק על השולחן. היא לא הפנתה לו תשומת לב.
מערב צדק. זאת הייתה אשמתה. אפשר אולי להאשים את עמית, אבל לפחות מבחינה רשמית, הוא לא היה צייד יותר. היא, לעומת זאת, היתה חברת מועצה. היא יצאה מהבית שלה אחרי שהיא זיהתה חתימה של מלכודת. היא ראתה אותו עושה ציד בלתי חוקי. היא הבינה שהוא מאלתר. היא הבינה שמה שהוא עושה מסוכן. והיא החליטה לא לעצור אותו.
אולי זה הרגע שבו הכל התחיל להתדרדר. הרגע שבו היא החליטה לבגוד באחריות שלה. היא היתה רוצה לחשוב שזה בגלל שהיא לא האמינה בכל הבירוקרטיה הזאת, או בגלל שהיא הרגישה שצריך לדחוף את האקדמיה קדימה, אבל זאת לא באמת היתה הסיבה. הבירוקרטיה אמורה להגן עליהם בדיוק מדברים כאלו. האמת הייתה שהיא פשוט היתה סקרנית, והיא נתנה לסקרנות הילדותית הזאת להשתלט עליה. בסופו של יום, אין שום דבר –
היא הרגישה יד על הכתף שלה. היא הסתכלה לכיוון המקור של היד וראתה את עמית.
"אנחנו צריכים ללכת." הוא אמר לה. "את צריכה לחשוב על הדברים האלו מאוחר יותר."
לקח לה שניה להגיב.
"אין לנו סיכוי מול שלושתם." היא אמרה. "מזרח היא המומחית הכי גדולה בעולם לקרבות ומערב הוא המומחה הכי גדול בעולם לנתיחה. הוא יספיק לסיים את הטקס עוד לפני שהיא תהרוג אותנו."
"הם לא יכולים להרוג אותך. את עדיין צפון."
"זאת לא הפואנטה."
"אז את מתכוונת לשבת פה ולא לעשות כלום? לתת לונוס למות?"
היא המשיכה לבהות באש. היא לא אמרה את מה שהיא רצתה להגיד. "סתם עוד אכזבה אחת."
"טוב, אני מתכוון לנסות." הוא אמר. "ואת הולכת לעזור לי."
היא הסתכלה על האש. הוא הסתכל עליה.
"ומה אתה מתכוון לעשות אם תשיג אותה? עדיין אין לך איך להחזיר אותה למקום."
"האמת… יש לי רעיון לגבי זה."
היא הסתכלה אליו והרימה גבה.
"בסדר. בוא נלך. אבל שתדע שאני לא חושבת שזה הולך לעבוד."
"זה מה שאמרת פעם קודמת." הוא אמר.
"וצדקתי." היא אמרה, מאוכזבת מעצמה.
הליכת צללים אחת אחרי זה הם עמדו ליד סלע גדול מאבן חול על חוף ים בצפון ניגריה. בצדו השני של הסלע, שהיה אחד מתוך שורה של סלעים דומים, היה מעגל של רונות עשויות חול געשי מוקף ביתדות עשויות גיר מאלמוגים ובמרכזו אש ירוקה בגוון הנכון. מעל האש היתה מונחת צנצנת ממנה בוקע אור כסוף-זהוב. מסביב למעגל היו שלוש תיבות נגינה גדולות, וביניהן שלושה כדים גדולים שנועדו לתפוס את החלקים השונים של הכוכב – אבק כוכבים, אתר, ואור כוכבים.
בניגוד לציד של כוכב לכת, בו המוזיקה נועדה לקרוא לכוכב הלכת ועל כן היא יפה ועדינה, פירוק דומה יותר לתהליך המתרחש במועדוני לילה בו מפרקים את הטעם המוזיקלי של המשתתפים, ועל כן משתמש במקצב דומה של בסים המתואר על ידי אנשים באותן מסיבות בתור דוץ-דוץ-דוץ. לכן, פירוק צריך להתבצע באופן מהיר, אחרת סטודנטים שיכורים מגיעים למקום מתוך כוונה להצטרף למסיבה. הזמן שלוקח לאותם חוגגים פוטנציאלים להגיע נקרא "זמן מחצית המסיבה", והוא תלוי במיקום, בזמן בשנה, ובתרבות המקומית. זמן מחצית המסיבה הממוצע בעולם הוא קצת יותר מעשרים ושבע דקות. חוף הים בניגריה שבחרו חברי המועצה הוא מקום מושלם לפירוק עוצמתי כזה, בגלל שזמן מחצית המסיבה שלו הוא בין הגבוהים בעולם, יותר משעה וחצי.
מצידו השני של הסלע עמית וצפון כבר יכלו לשמוע את המקצב העמוק בוקע מתוך שלושת תיבות הנגינה.
“אוקיי, עכשיו אני צריך שתסיחי את דעתם בזמן שאני משחרר את ונוס."
"איך אני אמורה לעשות את זה? הם שלושה."
"תהי מסיחה במיוחד." הוא אמר.
צפון גילגלה עיניים ויצאה מחוץ לצל הסלע. בצידו השני היא ראתה את הטקס. מערב הלך מסביב למעגל וכייל את הכדים. דרום ומזרח ישבו לא רחוק ממנו ובנו טירה בחול. האור של ונוס בקע ממרכז המעגל. עם כל בס הכוכב נסג עמוק יותר לתוך הצנצנת. היא נראתה סובלת.
"מערב, זה מספיק." היא אמרה. הקול שלה היה מהוסס. היא לא הייתה מצליחה להניא אף ילד מאכילת נזלת, ובטח שלא להטיל מורא בטבח ששרף את המטבח.
מערב גלגל עיניים.
"אין לך שום סיבה להיות פה." הוא אמר.
"אני… אני עדיין חלק מהמועצה." היא אמרה.
"את בגדת בתפקיד שלך."
צפון שתקה.
"איפה הילד?" שאלה מזרח מהמקום שלה על החול מבלי להרים את המבט מהצריח עליו היא עבדה עכשיו.
צפון שתקה.
מזרח, עדיין בלי להרים את מבטה, שלפה כדור קטן זוהר וזרקה אותו על הסלע ממנה יצאה צפון. צפון קפצה הצידה שניה לפני שהכדור פגע. הסלע התפוצץ באור ורעש שהיו כל כך חזקים שהם הורידו את זמן מחצית המסיבה של הטקס בעשרים דקות. מאחוריו לא היה כלום.
ואז, בקול ווש, משהו מהיר וקטן עף מהקצה השני של שורת הסלעים ונחת בחול ליד המעגל.
ארבעת חברי המועצה הסתכלו לכיוון ממנו החפץ הגיע וראו את עמית יוצא מבין הצללים, מחזיק בידו אבן נוספת המוכנה לזריקה.
"הא! לקח לך זמן, לא?" אמר מערב.
"אוי, תעזוב אותו." אמר דרום. "הליכת צללים זה קשה."
מערב התחיל להגיב לו, אבל עצר את עצמו בזמן. דרום היה המומחה להליכת צללים. כל טענת נגד תוכל להתפרש בתור טענה שהוא לא מומחה, מה שישחרר אותו מהתפקיד שלו.
"לא משנה." אמר מערב. מזרח כבר זרקה כדור נוסף לכיוון הסלע שליד עמית.
עמית זינק הרחק מהסלע וזרק את האבן השניה. היא פגעה בתוך המעגל אבל פיספסה את המטרה שלה.
הסלע שמאחוריו התפוצץ. מזרח רצה לכיוונו.
עמית נעצר וחיכה שהיא תתקרב. כשהיא הייתה קרובה מספיק, הוא זרק את האבן השלישית שלו. מזרח התכופפה והתחמקה ממנה בקלות. האבן עברה מאחוריה והפעם פגעה בדיוק במטרה שלה. הצנצנת התנפצה לחתיכות בריח גשם חרוך ומלפפונים חמוצים.
כל חמשת הציידים נצמדו לקרקע בהכנה לדבר הבא שקורה. צנצנות המכילות כוכבים נשברות לפעמים, אבל לרוב זה כוכב קטן והתוצאה לא יותר חזקה מפיצוץ של צינור גז. אין לדעת איזה פיצוץ ייגרם משבירה של צנצנת המכילה כוכב לכת.
אבל הפיצוץ לא הגיע.
מאוחר יותר דרום הולך לטעון שהוא לא נצמד לקרקע, ואפילו לא שם לב שמשהו קרה לצנצנת. כל מי שישמע את זה יאמר שאולי כדאי שהוא לא יהיה חבר מועצה אם הוא לא יכול לשים לב לדברים כאלו. דרום יסכים, אבל בגלל שאף אחד לא יתנדב הוא יישאר חבר מועצה לעוד שלושים ושתיים שנים.
חוץ מדרום, הראשון שקם היה עמית. לכן הוא היה הראשון שראה את הגוש חסר הצורה של פלזמה זוהרת שהיה ונס. ונוס ריחפה איפה שהיתה לפני רגע הצנצנת וניסתה לשלוח קרני אור כוכבים כלפי חוץ, אבל כל בס שבקע מתיבות הנגינה גרם לה לסגת יותר פנימה.
עמית בהה בה. הוא מעולם לא ראה כוכב מחוץ לצנצנת. היא היתה יפהפיה והרבה רגשות מאוד חזקים בקעו ממנה. היא הרגישה כלואה. מפוחדת. מבולבלת. המוזיקה שלה בקושי נשמעה מעל הבסים.
בעמית עלה הכעס. הוא הסתכל מסביב על חברי המועצה האחרים שהתחילו לקום בינתיים. מזרח קמה לא רחוק ממנו, בעוד צפון ומערב נעמדו ליד המעגל במרחק כמה צעדים זה מזה.
ואז עמית ראה שמשהו השתנה בצפון. לפני כמה דקות היא הייתה סגורה ומפוחדת, כאילו כל הסיפור הזה היה אשמתה. עכשיו היא נראתה כועסת.
"אתה שומע מה היא אומרת?" היא אמרה למערב. הקול שלה היה בקושי לחישה, אבל הוא נשמע בבירור. נדמה שהוא מתערבב ומתחזק מהמוזיקה של ונוס.
"היא הולכת להרוג אותנו." הוא אמר.
"זה רק חלק מזה." אמרה צפון. "היא אומרת שמעולם לא היתה סכנה. שחיינו בשקר. שהגישות המיושנות שלך, אלו שאומרות לנו להתנגד לסקרנות שלנו, אלו שלפני כמה שעות האינסטינקטים שלי אמרו לי שהן לא נכונות, הן מה שהכניס אותנו לבלאגן הזה. שבגללן, אחרי הפיצוץ האחרון, זרקו את כל המידע לגבי כוכבי לכת להר הגעש. היא אומרת שהיינו מביאים כוכבי לכת לפני כדור הארץ כל הזמן, והם חזרו למקום שלהם בשלום בזמנם החופשי. והיא אומרת שמעולם לא ניסינו לפרק אותם."
פניו של מערב היו מבועתות. לשנייה. לפני שההחלטיות חזרה אליהם.
"אני מבין." הוא אמר. "נראה שזה היא או אנחנו. אני יודע מה אני בוחר."
הוא התחיל ללכת לכיוון תיבת הנגינה הקרובה אליו.
"לא." אמרה צפון.
באותו רגע עמית נזכר מה היה תחום המומחיות של צפון. התחום שהפך אותה לחברת המועצה עם הכי הרבה ותק חוץ ממערב.
צפון היתה המומחית לרזוננס. ליצירת הדים. לשימוש במקצב הטבעי של כוכבים. עמית הצליח לשמוע את זה עכשיו. צפון דיברה בדיוק במקצב של ונוס, מעצימה אותו כנגד הבסים.
ונוס שלחה קרן אור לקצה המעגל.
"זה היא או אתה." אמרה צפון.
המילים שלה הדהדו במקצב של כוכב הלכת.
קרן האור חצתה את קצה מעגל הרונות.
שלושת תיבות הנגינה קרסו לתוך עצמן כאילו נמחצו על ידי מכבש מכל הכיוונים. אור גדול עיוור את חמישתם. עמית התעלף.
כשעמית קם, הוא ראה את צפון יושבת על ערימת חול שהיתה פעם מעגל רונות. תל חול נוסף, צר וארוך, היה ליד הסלע האחרון בשורה. לא רחוק מכל אלו, דרום ומזרח ישבו והמשיכו את הטירה שלהם בחול כאילו מעולם לא הפסיקו.
עמית הלך והתיישב ליד צפון. השמש כבר החלה לזרוח, אבל בצד הצפוני של השמיים הוא יכל לראות את הנקודה הזוהרת של כוכב לכת שחזר למקום שלו.
