ללכת בין כוכבים
השמיים היו לוח ענק של קטיפה שחורה, מבריק ומרוחק, מלאים בכוכבים קטנים ונוצצים. כל כוכב היה כמו פיסת זהב שהושלכה לתוך הלילה, משאירה אחריה זוהר רך ומסתורי. בין הכוכבים נדמה היה שהריק הגדול בולע כל דבר, מתמלא בזוהר חיוור שמוביל לאין סוף.
הוא בהה באותם כוכבים המתפשטים באותו ריק אינסופי בעודו יושב על הסלע, לוגם ממשקה הברנדי שבידו, מחשבותיו לא פסקו מלהטריד את מנוחתו. הרוח הקרה הכתה על פניו וגרמה לשערותיו לסמור. היה משהו כל כך מכאיב בלחש הזה של הרוח ששרקה בין בעצים. זה הרגיש כמו תזכורת, חדה ומייסרת, לאיך הוא איבד את הדרך. כל רגע שעבר עכשיו הרגיש כמו זמן אבוד, כאילו הוא תמיד היה כאן, בשולי העולם הזה, ממתין לאיזה סימן שיגיע, משהו שימשוך אותו מהמקום שבו הוא כל כך תקוע. הוא גרגר כשהנוזל החריף שרף את גרונו והלהיט את ליבת קיבתו.
עיניו ריצדו הלוך ושוב בין הגיצים הבודדים שנותרו ברקע הכהה, המאירים במקצת את הביתנים הזעירים שתרמו למשעי לרקע האפלולי.
ג'ון הרים מעל ראשו את המשקה החריף, ולפני שהצמיד אותו שוב לשפתיו אמר, "אתה יודע, הייתי מציע לך לגימה אילו באמת היינו חברים". הוא צקצק בלשונו כשכרגיל נותר ללא מענה.
לעיתים, היה נדמה לו שהוא שומע את קולו בלילות, שהוא מופיע בחלומותיו, אך אז הוא היה מתעורר ושוב מבין שהכל פרי דמיונו. נותר עם אותן תקוות שווא שמעולם לא נענו.
מבטו שב לאותם הביתנים הבוערים, עיניו חלולות כשהוא מביט בתוצאות ההרסניות של מעשיו. הוא שחזר בראשו את הלך הדברים, הוא יכול להישבע שקולו הוא שציווה עליו כך לעשות.
לפחות היה יכול.
כעת, כשנותר שוב ללא מענה, כעס ובלבול הם לא הדברים היחידים שמכלים אותו. הספק בנוגע לשפיותו החל גם הוא להזדחל במעלה גבו, מתכרבל סביב מוחו כמו נחש ומכווץ את קיבתו.
"הייתי מקטר ואומר שזה לא הוגן, שאתה מפנה לי גב. אבל עכשיו אני מבין, לא היית שם מלכתחילה. אם היית, לא היית נותן לכל מה שקרה לקרות" בצעד שיכור הוא מעד על סלע גדול, בשל כך גרם לטיפות מן המשקה לזלוג ולהרטיב את חזית חולצתו. ג'ון חשב שהתצפית מנקודה זו היא הטובה ביותר. רק לרגע ליבו נכמר כשבהה בגיצים ובלהבות טורפות ומגיעות אט-אט בית אחר בית. צופה איך האש אוכלת את העיירה הקטנטנה, בולעת לתוכה, ללא רחם, כל דבר שעומד בדרכה. אילו לא ידע שמדובר בשרפה, היה עלול לחשוב שמדובר בזיקוקים. ואילו לא ידע שמה שפוגם את הדממה אלו הם הצרחות האומללות והמפוחדות של האנשים, היה מתפתה לחשוב שמדובר בצעקות עידוד ואהדה. אילו לא ידע את כל זה, הוא היה שוקל לרדת אליהם ומצטרף בעצמו לחגיגה.
"בהתחשב בכך שאתה גרמת לי לעשות את זה, אתה ממש אנוכי" לגם ממושכות מבקבוק הברנדי. "חשבתי שאלוהים אמור לדבר עם כולם, לא? עם הטובים והרעים, הצדיקים והנבלים, או איזה שיט כזה…" הוא עצם את עיניו כשחש בחום השרפה על פניו. על אף שהיה רחוק, הצליח לחוש בה. היה משהו מנחם בכך, לדעת שהוא לא יצליח לברוח. גם ככה אלוהים לא עונה לו יותר, בניגוד להיום בבוקר. "אני יודע שזהו זה, מיציתי את החיים בכל מקרה. אתה לא יכול לעשות לי טובה ולענות לי בפעם האחרונה? גם ככה כולם חושבים שאני משוגע, אני כמעט מאמין בזה בעצמי. בבקשה, אם למות, אז למות בידיעה שרגע לפני, דיברתי עם אלוהים". השקט היה מוחלט, כאילו כל היקום עמד דום. הוא הביט בשמיים בעיניים מזוגגות, מתמקד בתחושת תזוזת הגרוגרת עם בליעת רוקו. השמיים היו שטיח כהה, מלא בעשרות אלפי כוכבים נוצצים. כמו חרוזים קטנים שמפוזרים ללא סדר. כל כוכב היה כמו נקודה חיה, זורחת ונושמת, מהבהבת ברק חיוור שמסרב לכבות. ביניהם עברו עננים דקיקים שנראו כתחליפים לרגעים חולפים, מתערבבים עם קרני האור הסוררות שיצרו הלהבות, מסמלים מרחקים אינסופיים ועולמות שמחכים להיווצר.
"איך זה יעזור לך?"
חיוך רחב נמתח על שפתיו של ג'ון כשהרוח התחזקה והעיפה אותו מהסלע לקרקע. בוץ ואבק חדרו את עפעפיו והרעמים החרישו את אוזניו. "תודה" לחש "תודה שחזרת"
"אני שואל שוב, איך העובדה שעניתי לך עוזרת לך? בלאו הכי נתראה עוד מעט. הבט, האש מתקרבת…" ג'ון הרים את ראשו לצמרות העצים, מנסה לאתר את קולו, אך לשווא. "אני יכול להופיע בכל צורה, לכן אין לי סיבה להופיע כלל" ענה כאילו קרא את מחשבותיו.
ג'ון גנח בכאב כשניסה שוב להיעמד על רגליו. "אני לא מבין" הגביר מעט קולו, בתקווה שיישמע מעבר לרעמים "למה התעלמת ממני עד עכשיו?"
"לא התעלמתי. אתה זה שהתעלם ממני"
"אבל אני ביקשתי ממך לבוא-"
"תבין, אני מדבר אל כולם. כל הזמן. השאלה היא מי באמת מקשיב"
"מה השתנה?"
"אתה"
"אני?" עיניו נעצמו כשהרוח נרגעה והרעמים כבר לא הרעישו. ג'ון פירש זאת כאילו אלוהים שכח מעט מכעסו.
"לבסוף הרמת את ראשך והבטת בחיים בהערכה"
ג'ון חש בגוש נבנה בעומק בטנו, מתגלגל למעלה ופורץ החוצה כצחוק אדיר וחסר נשימה. דמעות נקוו בעיניו, עורו הסמיק ובטנו כאבה, "קצת אירוני אתה לא חושב?" צחוקו לא נרגע, "דווקא עכשיו, כשאלו הן שעותיי האחרונות…"
"יש כאלה שמבינים מה היה להם בידיים, רק כאשר הם מאבדים אותו. כנראה היית צריך ללמוד בדרך הקשה."
"זהו, כאן אתה טועה!" צרח והעיף בחוזקה את בקבוק הברנדי שהתרוקן מזמן. זעמו שופע, ג'ון הטיח את רגלו בגזעי העצים, בסלעים, פיזר את האפר באוויר.
"אתה מרגיש יותר טוב עכשיו?"
"בכלל לא" משך באפו וניסה להסדיר את נשימתו "אפילו לא התחלתי". ג'ון התקדם לעבר אחד העצים, אחז בבליטה קטנה בגזע ודחף עצמו מעלה. דקות ארוכות חלפו עד שהגיע לצמרת, הרוח הקרירה התחזקה והקשתה על יציבותו. ידיו כאבו, ברכיו נחבלו, ובכל זאת הכריח את עצמו להרים את ראשו ולזעוק, "עכשיו נראה אותך!" פעימות ליבו האיצו כשצליל שבירה נשמע תחתיו, הענפים הדקיקים לא חזקים מספיק כדי לסחוב את משקל גופו. צרחה פלחה את גרונו כשברק האיר את השמיים והרעיד את אחד העצים שעד לפני רגע עמד זקוף לידו. מרוב בהלה, אחיזתו בענפים נחלשה והוא מצא את עצמו נופל, כאילו בהילוך איטי, חזרה למטה. ישבנו נחבט בקרקע וגרם לו להשתנק בכאב. דמעות תסכול נקוו בעיניו וזלגו ללא שליטה על לחייו. "ניסיתי לעזור לה ואתה יודע את זה. אתה זה שאמר לי לפעול" דמעותיו לא חדלו. הוא עצם את עיניו והעלה בראשו את רוחה של ביתו בת השבע. כשהייתה בת שנתיים בלבד, השוטרים הפרידו אותו ממנה, כבלו אותו באזיקים וזרקו אותו מאחורי הסורגים. בגלל גניבה קטנה וחסרת משמעות מהמכולת, הוא מצא עצמו במרחק אלפי קילומטרים ממנה. בעקבות מכתב שנשלח אליו, ג'ון גילה שביתו, ביום הולדתה השביעי, תשתתף במחזה מחצית השנה בבית הספר. הוא פספס את צעדיה הראשונים והפעם הראשונה שקפצה, הוא אפילו לא ידע מה הייתה המילה הראשונה שהגתה מפיה הקטנטן. הוא פספס כל כך הרבה ולא רצה לפספס גם את הופעתה הראשונה על במה, אז הוא התחנן לשחרור מוקדם. לשמחתו בקשתו נענתה בחיוב בעקבות התנהגות טובה.
הוא זכר את המבט בעיניה של ביתו כשהיא ראתה אותו בפעם הראשונה אחרי כל השנים האלה. היא לא זיהתה אותו. היא לא זכרה את אבא שלה. זה היה אחד הרגעים שבו הבין, כי אין דרך חזרה.
ליבו דאב כשגרושתו סיפרה לו שהעבירו את ביתם לשורה האחרונה במחזה בשל סכסוך פעוט שהיה לה עם ילדה נוספת. מהר מאוד הכאב התעצם והפך לתרעומת. לא הייתה לו שום דרך לנחש מי זו הילדה שגרמה לביתו לכזאת השפלה, לכן הסתגר בחדר השירות ופנה ליחיד שידע שיוכל לעזור לו – בדיוק כפי שעזר לו בכל חמש השנים שבילה בבית הסוהר.
אלוהים אמר בבירור – עליו לעזור לביתו.
ג'ון הבין כי אם אין לו דרך לעצור את אותה ילדה חוצפנית, אז עליו לעצור את המופע בכלל. למה שרק הבת שלו תיפגע?
הוא לא התכוון לעורר את השריפה. הוא סה"כ הכל תכנן להעלים חלק מהתפאורה.
הוא זוכר את הטעם ואת הריח של הסיגריה שהדליק לאחר שהגניב שולחן וכיסא שהיו אמורים להיות חלק מהתפאורה אל תוך הטנדר שלו – היה זה ריח של ניצחון. על אף שיכל להפסיק שם, החליט ג'ון לחזור ולהגניב גם ערמת חציר אחת. רק ליתר ביטחון. הוא לא היה מוכן לשלולית המים שגרמה לו למעוד ולהפיל את הסיגריה, אשר מהר מאוד התלקחה בערמת החציר והפכה ללהבות של ממש. האש תפסה תאוצה בקצב רצחני ולפני שהיה אפשר להבחין, כבר כל האולם עלה בלהבות.
הייתה זו עיירה קטנה – כל דבר שקורה, שולי ככל שיהיה, חורץ את גורל כולם.
"אמרתי לך לעזור לה, אתה בחרת איך לפרש את הדברים. יכולת לנחם אותה, לעודד אותה, אפילו לשכנע אותה שלא תשתתף, אילו רצית. יכולת להגיד שיום יבוא והיא תהיה המרכז. היו ועודם המון דרכים בהן יכולת לבחור לנהוג, אלא שאתה בחרת בדרך הזו. אתה מבין, אני לא אומר לאחרים מה לעשות, התפקיד שלי זה לייעץ. הטריק הוא איך אתה מפרש את הדברים שאני אומר"
ג'ון נאנח ותחב את ראשו בין ברכיו. "הקשבתי לך, באמת"
"וכאן אתה זה שטועה. שמעת אותי, אבל לא באמת הקשבת לי. הבנת את הדברים שרצית להבין, ועכשיו לא רק אתה משלם את המחיר"
"למה אתה מעניש את כולם ולא רק אותי?"
"אני לא מעניש, אני מלמד. אתה מבין, אני רוצה שתבחר לעשות מה שתרצה, אבל אין זה אומר שמה שאתה בוחר גם אני רוצה. אם תבחר לרצוח, לגנוב, לפגוע, לעקוץ, לקלל, לצעוק, לאנוס – לא חשוב מה. אני אתמוך בהחלטה שלך, כל עוד אתה זוכר שהייתה לך אפשרות לבחור גם אחרת"
"אם כך, מה עכשיו?"
ג'ון הרגיש את התפנית. הרוח שקטה יותר, כאילו אפילו היא המתינה לתשובה. משהו בליבו השתחרר והכוכבים, שהיו שם תמיד, לא שפטו אותו. הם רק היו שם, זורחים ומחכים. הוא עצם את עיניו, נתן לרגע לשקוע בו, ולא הרגיש צורך לדבר יותר. כל מה שחש היה איזו תחושת רוגע ששוטפת אותו, כאילו כל מה שעשה לא באמת שינה את מה שהיה חשוב. כל מה שנותר לו היה להיות.
"עכשיו תעצום עיניים ותנשום עמוק. האש מתקרבת…"
ג'ון נשאר שם, עיניו נעצמו, ואז השקט שעטף אותו הפך מוחלט. לפתע, מתוך הדממה, נשמעה תשובה אחת, עמוקה וברורה, "לא כל בחירה היא טעות, ג'ון. לפעמים, הדרך היחידה לדעת היא ללכת בה עד הסוף"
